ארכיאולוגיה מקראית: הבדלים בין גרסאות בדף

ארכאולוגיה מקראית היא תחום בארכאולוגיה שעוסק בממצאים מתקופת המקרא בארץ ישראל ובסביבתה, ומנסה לשחזר את תולדות עם ישראל ושאר עמי הארץ על בסיס ממצאים אלה. העוסקים בתחום זה חושפים את העדויות הארכאולוגיות ומנסים לפרש לאורן את הכתוב במקרא ולהעריך את מידת מהימנותו של הדיווח המקראי.

תוכן עניינים  [הסתרה]  

השם "ארכאולוגיה מקראית" בהוראתו המצומצמת והרווחת ביותר מתייחס לאזורים שבתחום ארץ ישראל המקראית (דרום הלבנט: מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן וחלקים מלבנון ומסוריה), החל מסוף תקופת האבן ועד לתקופה הפרסית. אולם לעתים משמש המושג בהוראה רחבה יותר וכולל את כל הארצות הנזכרות תכופות במקרא, מן התקופה הפרה-היסטורית עד תום תקופת המקרא, ובכלל זה הברית החדשה. לפיכך, בפרסומים מ�וימ�ם מתייחסים גם לממצאים בבליים או לממצאים בני המאה ה-1 לספירה כאל "ארכאולוגיה מקראית".

בהתאם למקום, לזמן ולאקלים הפוליטי-דתי, יש הנמנעים משימוש בשם "ארכאלוגיה מקראית" ומעדיפים במקומו שמות חלופיים כגון ארכאולוגיה של תקופת המקרא, ארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום, ארכאולוגיה של ארץ הקודש, ארכאולוגיה של ארץ ישראל, ארכאולוגיה של המרחב הסורי-פלסטיני וכדומה.‏‏‏[1]

הנושאים בהם מטפלת הארכאולוגיה המקראית הם למעשה סיפורי המקרא, ובעיקר: תקופת האבות, כיבוש הארץ והתנחלות השבטים, והממלכה המאוחדת של שאול, דוד ושלמה. בתחילה, כאמור, כדי להוכיח את אמיתות המקורות המקראיים, וכיום - באופן יותר מדעי-היסטוריוני, כדי לשחזר את תולדות עם ישראל והעמים השכנים ביתר דיוק.

כתובת השילוח המנציחה את רגע המפגש בין שתי קבוצות חופרים, עם פריצת הנקבה שהוליכה את מי הגיחון אל שטח עיר דוד בירושלים. הנקבה נחצבה ביוזמתו של חזקיהו מלך יהודה, בערך בשנת 703 לפני הספירה - המוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול

בין הארכאולוגים המקראיים הישראלים המוקדמים בלטו יגאל ידין, בנימין מזר, יוחנן אהרוני ואחרים. בין הארכאולוגים המקראיים בדור האחרון נמנים, מהאוניברסיטה העברית: אמנון בן תור (תל יקנעם, תל חצור), עמיחי מזר (גילה, תל קסילה, תל בטש, בית שאן ותל רחוב), אילת מזר (עיר דוד), יוסף גרפינקל (ח'ירבת קייאפה). מאוניברסיטת תל אביב: אנסון פ' רייני, דוד אוסישקין (לכיש ומגידו), נדב נאמן (היסטוריון של תקופת המקרא), ישראל פינקלשטיין (שילה, עזבת צרטה ומגידו), זאב הרצוג (חופר ערד ותל באר שבע), שלמה בונימוביץ (בית שמש), ועודד ליפשיץ (רמת רחל). מאוניברסיטת בר-אילן: אברהם פאוסט (תל עיטון) ואהרן מאיר (תל צפית). מאוניברסיטת חיפה: אדם זרטל (סקר הר מנשה). בנוסף ישנם חוקרים "חוץ ממסדיים" הטוענים כי התארוך הארכאולוגי המקובל (המבוסס על הכרונולוגיה המצרית) מוטעה בכשש מאות שנה. נמנים עליהם עמנואל וליקובסקי שבספרו תקופות בתוהו טען למתאם בין המיתוסים של שני העמים הקדומים - המצרים והעברים‏[2], ויהושע עציון שבספרו התנ"ך האבוד מפרש את הממצאים הארכאולוגיים לאור תיארוך המבוסס על התנ"ך. למרות שרוב הארכאולוגים שוללים את דבריהם, היו חוקרים כמו אברהם נגב ויהודה אליצור שאמרו שראוי שהדברים יישמעו‏[3].

Gnome-colors-edit-find-replace.svg פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: כבר בפסקה הראשונה יש להסביר אפילו במשפט מבוא צנוע מהי בכלל תקופת האבות, במקום לתת פירוט על ממצאים הנוגעים לה.

עם זאת, לא כל שם עברי שייך רק לאוצר השמות העבריים. העברית היא חלק מהענף המערבי של משפחת השפות השמיות, שכללה גם את הפיניקית, הארמית, המואבית והעמונית. על כן, שמות כמו 'יעקב' הופיעו גם בקרב עמים אחרים ולא רק בקרב בני ישראל. בנוסף, קשה לקבל את עדותו של חכם מהאלף הראשון לספירה לגבי "בית מדרש" מהאלף השני לפסה"נ, למעלה מאלפיים שנה קודם לזמנו.

חפירתו החשובה ביותר של אולברייט הייתה בתל בית מרסים, תל ארכאולוגי בו חשף עיר מפוארת ומבוצרת אותה זיהה כעיר הכנענית דביר. מעל שכבת ההרס והשריפה של העיר הכנענית זיהה אולברייט התיישבות, שאותה כינה "התנחלות ישראלית". שני המאפיינים הבולטים ביותר היו "קנקני שפת הצווארון" ו"בורות ההתנחלות", מאפיינים שמצא אולברייט גם במקומות אחרים ביהודה. פרשנותו הארכאולוגית "התלכדה" עם התיאור המקראי: על חורבות העיר הכנענית המפותחת, בנו הישראלים המתנחלים, בעלי התרבות החומרית הפרימיטיבית, את בתיהם העלובים. בזיהוי דביר המקראית טען אולברייט לאמיתות כיבוש יהושע את העיר, ומכאן לאמינות המקור המקראי.

בחפירות בחרבת א-תל, אותה רוב החוקרים מזהים עם העי, אותם ערכה יהודית מרקה-קראוזה בשנות השלושים של המאה העשרים, נמצא כי העיר הייתה הרוסה מאות שנים לפני תקופת הכיבוש המשוערת של בני ישראל, וגדולה משמעותית מהמתואר במקרא.

ממצא ארכאולוגי אשר על פי הצעתו של אדם זרטל תואם למזבח הר עיבל שבספר יהושע, 2007

בהר עיבל שמעל לשכם נמצא על ידי אדם זרטל מזבח אותו הוא מזהה עם המסופר בפרק ח' בספר יהושע. למשל, שרידי הקרבנות שנמצאו שם מתאימים באופן כללי‏[7] לדיני הקרבנות בתורה והחיות והבהמות שמותר להקריב על פיהם, מידות המזבח מתאימות למידות מזבח בהלכה כפי שמובאות במסכת מידות, ותיארוך הממצאים מתאים לתקופת ההתנחלות על ידי בני ישראל בהנהגת יהושע לפי המסורת המקראית. עם זאת, התאוריה של זרטל לא התקבלה בקרב רוב הארכאולוגים.

שחזור בית ישראלי מתקופת הברזל, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 2006

הממסד הארכאולוגי המסורתי, במיוחד זה של האוניברסיטה העברית, אינו מקבל את המסקנות של פינקלשטיין, והן רחוקות מלהפוך לקונצנזוס ארכאולוגי.

כתובת תל דן, הטקסט "בית דוד" מודגש בלבן

ישנן שתי עדויות חוץ מקראיות לדוד: כתובת תל דן המזכירה את בית דוד ("ביתדוד") ומצבת מישע המזכירה את סחיבתו ולקיחתו בשבי למואב של "אראל דודה" המכוונת אולי לאחד מגיבורי בית דוד. אם כי יש לציין שמדובר בכתובות מן המאה התשיעית לפנה"ס, כמאתיים שנה לאחר התקופה המיוחסת לדוד.

קיר האבן בעיר דוד, אותו מזהה אילת מזר כקיר ארמונו של דוד

בחפירות בעיר דוד שניהלה ד"ר אילת מזר, נתגלו ממצאים של מבנה גדול שנבנה במהלך תקופת הברזל. לדעתה של אילת מזר יש לתארכו למאה ה-11 לפנה"ס, והיא מזהה בו את הארמון של דוד המתואר במקרא.‏[21] אולם ארכאולוגים אחרים מבקרים את זיהוי זה, שאינו מסתמך על ממצאים כלשהם.‏[22]

במבצר האלה (ח'ירבת קייאפה) נחשף אתר מראשית תקופת הברזל השנייה, המחצית השנייה של המאה ה-11 לפנה"ס והשליש הראשון של המאה ה-10 לפנה"ס, המוקף בחומה מבוצרת, מהקדומות ביותר בתקופת הברזל. ממצאים אלו תומכים בעובדה שבאותה תקופה הייתה ממלכה חשובה באזור שיכלה לבצע פרויקט ביצור שכזה.‏[23] יחד עם זאת, גם ביחס לאתר זה רבות השאלות ומאמרים רבים כבר פורסמו בנושא.‏[24]

חופרים מטעם אוניברסיטת תל אביב משייכים את בנייתה של החומה המוצקה שנמצאה בתל בית שמש, ואת השער הדרומי, שחשף החוקר הסקוטי דנקן מקנזי, לתקופת המאה ה-10 לפנה"ס, שלהי תקופת הממלכה המאוחדת. ממצאים אלו ועוד הביאו את החופרים מאוניברסיטת תל אביב למסקנה כי האתר שימש כמרכז מנהל מסחרי גדול של הממלכה המאוחדת בראשית תקופת הברזל 2. אולם יש לציין כי ביצור העיר המיוחס לתקופה זו שנוי במחלוקת בין הארכאולוגים.‏[25]

תיאור של שבויי מלחמה מממלכת יהודה וממלכת ישראל ממסעו של שושנק הראשון לארץ ישראל, התיעוד של מסעו מופיע על הקיר הדרומי במקדש אמון-רע שבכרנך (ומתוארך ל-926/5 לפנה"ס).

נמצא לוח הכתוב בכתב היתדות המספר על הבסתו של נבוכדנצר את יהויכין, מלך ממלכת יהודה, לאחר ששם מצור על ירושלים המכונה בלוח "עיר יהודה", והמלכתו של "מלך כלבבו של נבוכדנצאר" - כלומר התיאור בלוח עולה בקנה אחד עם המתואר במלכים ה' פרק כ"ד (פסוקים ח'-י"ז) שלפיו הדיח מלך בבל את יהוכין והגלה אותו לבבל ומינה במקומו את צדקיהו למלך על ממלכת יהודה, הלוח מתוארך לשנת 597 לפנה"ס.

לוח נבו שרסכים - לוח טין קטן הנמצא במוזיאון הבריטי עליו כתב יתדות. ייתכן כי שם המוזכר בו זהה לדמות המוכרת מספר ירמיהו.

^ ‏עוד בנושא, וכן בנוגע לשמות התקופות: Moshe Dothan, "Terminology for the Arcaheology of the Biblical Periods‏", in: Biblical archaeology today, Israel Exploration Society, 1985

^ "התנ"ך והכרונולוגיה של העולם העתיק", שיטתו של ד"ר עמנואל וליקובסקי