מילון הראי"ה:גאוה

התנשאות בשוא, כאילו הוא עולם מלא ושלם, באין חסרון המעורר צורך להיות מתחבר עם רעהו [עפ"י ע"א ד ו כז]. שמרגיש את עצמו ושמח שמחה גסה בכל מה שיוכל ליחס לעצמו מעלה והצלחה, וטבע אהבת עצמו מושכתו להתמיד בזה התענוג הנבזה, <שהוא תענוג חמרי ודמיוני בנוי על שקר ותהו>, וכשמרגיש הנעימות הגסה הוא מתאמץ להגבירה במה שיתמיד לצייר לעצמו הרבה גדולות ונפלאות ומעלות והצלחות, שאין בו אפילו שמץ מהם, ומה שיש בו הוא מגדיל אלפי מונים עד שמסתבך הרבה בשקר, ורוחו מתרגלת להיות גסה עליו, וכל עילוי וכבוד שיעבור על דמיונו הכל מיחסם לעצמו כדי להתענג עליהם בעונג דמיונו הכוזב [מ"א ג ג].

הגאוה הדמיונית[עריכה]

אהבת השבח וההתרצות לחברה, המכאיבה את כל חלקה טובה שבמוסר ודעת, ומולידה רפיון נורא במהלך הנפש כולה, ומביאה טירוף הדעת, ומכניעה את כל הוד הנפש להיות לעבד עולם שפל, לדמיונות של תוהו גסים החיים בלב ההמון, וראשית דבר, מסירה את היכולת להתמכר לשום רעיון נאצל ועדין מצד עצם גבהו ושיגובו^[1][עפ"י קבצ' א קפב].

גאוה[עריכה]

הצורך הנפשי של הרגשת הישות האישית והבלטתה. צורך הרגשת ישותה וגילוייה של הנפש להתהדרות חיצונית [עפ"י א"ל לב]. גאוה - יסודה - שיסור (לבב האדם) מלדעת שאין טובו בידו, כ"א כל שלמותו האפשרית, הכל מיד ד' לו [ע"א א א קנה]. מתוך שאדם מסיח את דעתו מן הרע שבנפשו, ואינו עסוק בתיקונו, אינו מכיר את כיעורו, וממילא הוא צדיק וישר בעיניו, ודעתו זחה עליו [קובץ ו רנד].

יסוד הגאוה[עריכה]

- עלית המדות והתכונות הרעות [מ"ה, העלאת ניצוצות ז].

גאוה, ב"שאור ודבש" - (בחינות בגאוה) - שאור - הרגשת העוצם להפך את השאר אליו. ו דבש - הרגשת המתיקות שלו בתור "חסד לאומים חטאת" [עפ"י ע"ט קי]. ע' במדור גוף האדם אבריו ותנועותיו, זקיפת קומה. ושם, נטית גרון. ע' במדור זה, ענוה.

הערות שוליים[עריכה]