מיקרופדיה תלמודית:אברים, באדם

האברים של אדם, חי או מת, חשיבותם בתורת אבר היא לענין טומאת אהל, שאין להם שיעור, ומטמאים בכל שהוא.

אין חשיבות אברים אלא באברים שיש להם בשר גידים ועצמות, אבל אברים שאין להם עצם, כגון הלשון והטחול והכליות וכיוצא בהם, אינם מטמאים בתורת אברים אלא כשאר הבשר. לפיכך לא מנו חכמים אלא אותם אברי האדם שיש להם בשר גידים ועצמות.

באיש מנין האברים הוא מאתים וארבעים ושמונה – רמ"ח. מנין זה הוא ברוב בני אדם, אך יש שיש להם אברים יתרים, כגון שש אצבעות וכיוצא.

באשה מנו חכמים עוד ארבעה אברים, ויש מהתנאים שמנה עוד חמישה אברים.

השיניים אינן בכלל החשבון, ואף החוליא הקטנה שבשדרה הנקראת לוז ונמצאת בסוף השדרה לא נמנית עם האברים.

מנין זה של מאתים ארבעים ושמונה (רמ"ח) אברים באדם, מוסכם ומקובל לחכמים בכל מקום בתלמוד ובמדרשים:

בתרי"ג מצות - שהם רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה – אמרו שמנין רמ"ח הוא כנגד רמ"ח אבריו של אדם, שכל אבר ואבר אומר לו לאדם עשה בי מצוה זו.

וכן דרשו על אברהם - שהוא בגימטריא רמ"ח - שבתחילה, כשנקרא אברם, המליכו הקדוש ברוך הוא על רמ"ג אברים, ולבסוף כשנמול ונקרא אברהם, המליכו על רמ"ח אברים.

אף בפרשיות של קריאת שמע אמרו שיש בהם רמ"ה תיבות, וכדי להשלים רמ"ח, כנגד אבריו של אדם, מסיים שליח צבור: ה' אלקיכם אמת.

...

הגדרתם

האברים של אדם, חי או מת, חשיבותם בתורת אבר היא לענין טומאת אהל, שאין להם שיעור ומטמאים בכל שהוא [ראה ערך מת].

אין חשיבות אברים אלא באברים שיש להם בשר גידים ועצמות, אבל אברים שאין להם עצם, כגון הלשון והטחול והכליות וכיוצא בהם, אינם מטמאים בתורת אברים אלא כשאר הבשר (ספרי חוקת פיסקא קכז; חולין קכח ב; רמב"ם טומאת מת ב ג. וראה ערך מת). לפיכך לא מנו חכמים אלא אותם אברי האדם שיש להם בשר גידים ועצמות^[2].

מניינם

באיש

מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם (אהלות א ח; רמב"ם שם)^[3]:

• שלשים בפיסת הרגל - היינו כף הרגל, היא הפרסה (ר"ש שם) - ששה בכל אצבע.

• עשרה בקרסול - מקום שפיסת הרגל מתחברת לשוק (שם), והוא הפרק הראשון שלמעלה מן העקב (רא"ש שם. ועי' בפירוש המשניות לרמב"ם, ורש"י תהלים יח לז. ועי' תוספות יום טוב).

• שנים בשוק - העצם המחובר לרגל (תוס' מנחות לז א ד"ה קיבורת), והוא אורך הרגל עד הארכובה (אליהו רבה אהלות שם), שהוא העצם הארוך התחתון שברגל (תפארת ישראל שם).

• חמשה בארכובה - הברך המחברת את השוק עם הירך (תוספות יום טוב ותפארת ישראל שם), ששם חמשה עצמות: שנים מכאן ושנים מכאן והפיקה - עגול כראש הפלך (בכורות כב א) - באמצע (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) א ו. וראה ע' ארכובה).

• אחד בירך - הוא כל האורך מהארכובה ועד הקטלית (אליהו רבה), היינו העצם האמצעי הארוך שברגל (תפארת ישראל).

• שלשה בקטלית - היינו כף הירך ולמעלה ממנה (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש), והוא הנקרא "בוקא דאטמא" (רא"ש), והיינו העצם שלמעלה מעצם הארוך האמצעי – הירך -, וזהו העצם השלישי שבאורך הרגל סמוך למתניים (תפארת ישראל)^[4].

• אחת עשרה צלעות היוצאות מן השדרה^[5].

• שלשים בפיסת היד, ששה בכל אצבע.

• שנים בקנה - היינו העצם המחובר ליד, והוא מלשון המקרא: וּקְנֵה הַמִּדָּה (יחזקאל מ ג), שבו מודדים האמה (ר"ש. ראה ערכה), והוא כל אורך היד עד המרפק (אליהו רבה).

• שנים במרפק – מקום כפיפת הזרוע (רא"ש), ונקרא אציל [אַצִּילֵי] (יחזקאל יג יח), והוא מקום המחבר את הקנה עם הזרוע, וכנגדו ברגל: הארכובה (תוס' מנחות לז א, בשם רבנו תם; ר"ש שם); ויש מפרשים שהוא השחי (תוס' ור"ש, בשם רש"י).

• אחד בזרוע - מהמרפק כל ארכו עד הכתף (אליהו רבה).

• ארבעה בכתף.

כל אלה מאה ואחד מצד זה של הגוף, ומאה ואחד מזה.

ועוד במרכז:

• שמונה עשרה חוליות בשדרה - הן חוליות הגב (פירוש המשניות לרמב"ם), ואף חוליות המתניים בכללן (עי' תפארת ישראל).

• תשעה בראש - ואף הלחי עמהם (תוספתא אהלות שם).

• שמונה בצואר - ואף החוליא שבין הצואר לגב עמהם (תפארת ישראל).

• ששה במפתח של לב – הוא החזה (פירוש המשניות ורא"ש), והם ששה עצמות החזה הסוגרים תחתיהם את הלב (תפארת ישראל), ונקרא "מפתח", שמפני תנועת החזה מנשבת הריאה על הלב ונמצא החזה פותח דרך שממנו יכנס האויר ויצא ללב (פירוש המשניות). יש מפרשים ששתי הצלעות הראשונות בכללם (עי' ש"ך יו"ד נד סק"א, בשם ראב"ן)^[6].

• חמשה בנקביו - כלי ההולדה והאמה (פירוש המשניות ורא"ש), והם העצמות שבאגן הירכיים (תפארת ישראל, ועי' רא"ש. ועי' רש"י חולין מה ב ד"ה שאינו מוליד). ויש גורסים: בנקוביו, והיינו פי הטבעת (מלאכת שלמה שם)^[7].

מנין זה הוא ברוב בני אדם, אך יש שיש להם אברים יתרים, כגון שש אצבעות וכיוצא (בכורות מה א, ופירוש רבנו גרשום מאור הגולה שם; רמב"ם טומאת מת ב ח).

באשה

באשה מנו חכמים עוד ארבעה אברים: שני צירים ושתי דלתות (בכורות מה א). ר' עקיבא מוסיף עוד אבר, את המפתח, שכשם שיש מפתח לבית, כך יש מפתח לאשה (שם).

להלכה, יש מן הראשונים מונים באשה רק רנ"א אברים (רמב"ם טומאת מת ב ג), לפי שהם סוברים שהדבר שנוי במחלוקת, אם יש לה שני צירים או שתי דלתות, ולפיכך אין להוסיף אלא שנים לדברי הכל, וביחד עם המפתח, הרי רנ"א (כסף משנה שם)^[8].

אברים שלא נימנו

לא נמנו האברים הנוספים של אשה במנין רמ"ח, לפי שאינם מטמאים באהל (ראה ערכים טמאת אהל; מת).

השיניים אינן בכלל החשבון (רמב"ם טומאת מת ב ז), מפני שאין בהן בשר וגידים (רבנו בחיי שמות כא כד), או מפני שנתמעטו מטומאת מת (אהלות ג ג) לפי שלא נבראו עמו (נדה נה א).

אף החוליא הקטנה שבשדרה (ברכות כח ב), הנקראת לוז ונמצאת בסוף השדרה (רש"י לב"ר פרשה כח) לא נמנית עם האברים, ואפשר שאין עליה בשר וגידים (מנחת חנוך מצוה רסג אות י).

השימוש במנין האברים

מנין זה של מאתים ארבעים ושמונה [רמ"ח] אברים באדם, מוסכם ומקובל לחכמים בכל מקום בתלמוד ובמדרשים:

• בתרי"ג מצות - שהם רמ"ח מצות עשה, ושס"ה מצות לא תעשה – אמרו שמנין רמ"ח הוא כנגד רמ"ח אבריו של אדם (ר' שמלאי מכות כג ב), שכל אבר ואבר אומר לו לאדם עשה בי מצוה זו (מדרש משלי לא ז, וכעין זה בפירוש ריב"ן מכות שם).

• בחרם (ראה ערכו) אמרו, שכשם שנכנס ברמ"ח אברים, שנאמר: וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם (יהושע ו יז) - בגימטריא רמ"ח (ריש לקיש מועד קטן יז א) - כך יוצא מרמ"ח אברים, שנאמר: בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר (חבקוק ג ב. מועד קטן שם).

• וכן דרשו על אברהם - שהוא בגימטריא רמ"ח - שבתחילה, כשנקרא אברם, המליכו הקדוש ברוך הוא על רמ"ג אברים, ולבסוף כשנמול ונקרא אברהם, המליכו על רמ"ח אברים (רמי בר אבא נדרים לב ב)^[9].

• אף בפרשיות של קריאת שמע אמרו שיש בהם רמ"ה תיבות, וכדי להשלים רמ"ח כנגד אבריו של אדם, מסיים שליח צבור: ה' אלקיכם אמת (עי' טוש"ע או"ח סי' סא, ובית יוסף שם בשם ראשונים, ושמקורו בזהר ובמדרשים).

הערות שוליים