מיקרופדיה תלמודית:אדם בהול

הגדרה - מתוך שאדם טרוד בהצלת ממונו או מתו, יש חשש שיבוא לעבור על איסור.

סיכום תמציתי

אדם בהול על ממונו

ביאור החשש

חשש זה משמש נימוק לכמה דינים שאמרו חכמים. ברוב המקומות מכח חשש זה אסרו לעשות אפילו דברים המותרים להצלת ממונו, שמא מתוך בהילותו להצלת הממון ישכח ויבוא לעשות גם דברים האסורים.

ויש מקומות שהוא להיפך, שמכח חשש זה התירו לעבור על איסור קל של דברי סופרים להצלת ממונו, שאם לא נתיר לו כלל, יבוא לעבור על איסור חמור.

בדליקה בשבת

נפלה דליקה בשבת, אסור להוציא כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו מבוי, אף על פי שעירבו (ראה ערך עירובי חצרות). הטעם: שמא מתוך שאדם בהול על ממונו, ישכח שהיום שבת ויבוא לכבות את הדליקה. לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לאותה שבת, וכלים שהוא צריך להשתמש בהם בשבת, ובגדים כל מה שיכול ללבוש, שנמצא מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי (שבת קיז א, קכ א; רמב"ם שבת כג כ; טוש"ע אורח חיים שלד א,ז-ח).

חשש זה הוא רק במקרה שהדליקה נפלה בתוך ביתו שאז הוא בהול שמא ישרף כל מה שבביתו, אבל הבתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה אינם בהולים כל כך, ויכולים להציל כל מה שירצו (תוס' שבת קטו א ד"ה כל כתבי; טוש"ע שם א).

מסיבה זו אסרו חכמים לומר לנכרי שיכבה דליקה שנפלה (שבת קכא א), ואפילו לסוברים שכיבוי איסורו מדרבנן (ראה ערך מכבה), ובמקום הפסד גדול מותרת אמירה לנכרי (ראה ערך גוי) בדבר האסור מדרבנן, מכל מקום בדליקה שהוא נחפז ובהול להציל ממונו, חוששים שיבוא לכבות בעצמו (מגן אברהם שלד ס"ק ל).

וכן יש מהתנאים שאוסר גרם כיבוי בשבת, היינו לעשות מחיצה בפני האש בכלי חרס חדשים מלאים מים, שהם מתבקעים ומכבים את הדליקה, אף על פי שגרם מלאכה בשבת מותר, שמתוך שאדם בהול על ממונו אם נתיר לו יבוא לכבות כיבוי גמור (ר' יוסי, שבת קכ ב). אבל הלכה כדעת חכמים שגרם כבוי מותר גם במצב זה (רמב"ם שבת יב ד, והגהות מיימוניות ומגיד משנה שם)^[1].

בבכור

לא בשבת בלבד, אלא אף בשאר איסורים יש מהתנאים שאוסר לעשות דבר של היתר מטעם שאדם בהול על ממונו. ולכן בכור, שאסור להטיל בו מום, ואפילו לגרום לו מום (רש"י פסחים יא א ד"ה בכור), שאחזו דם – מחלת מעיים (רש"י בכורות לג ב ד"ה שאחזו על פי אוצר לעזי רש"י) - לדעת רבי יהודה אין מקיזים לו דם אף במקום שאינו עושה בו מום , אפילו אם ימות, שמתוך שאדם בהול על ממונו, אם נתיר לו במקום שאינו עושה מום - יבוא לעשות אף במקום שיהיה בו מום (פסחים שם).

חכמים חולקים וסוברים שכל שכן אם לא נתיר לו כלל יבוא לעשות בו מום, שיסבור שהכל שווה - מקום מום ושלא מקום מום(שם יא ב, וברש"י ד"ה כל שכן), וכן הלכה (רמב"ם בכורות ב יג; טוש"ע יו"ד שיג ו).

בהוצאה בשבת

ישנם מקרים, שהתירו איסור דרבנן מטעם זה שאדם בהול על ממונו ויבוא לעבור על איסור תורה. ולכן מי שהיה בא בדרך, בערב שבת, וקידש עליו היום והיו עמו מעות, נותן כיסו לנכרי להוליכו לו אפילו משחשיכה, מפני שאדם בהול על ממונו, ואם לא נתיר לו דבר זה שאין איסורו אלא מדברי סופרים, יבוא להביאו בידו ועובר על מלאכה של תורה, שיעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (רמב"ם שבת ו כב, על פי שבת קנג א).

בטעם שלפעמים אסרו ולפעמים התירו משום אדם בהול

בטעם הדבר שלפעמים אסרו משום אדם בהול, ולפעמים התירו משום זה יש מהראשונים שכתב, שממונו שאוחז כבר בידו אין אדם מעמיד עצמו לכוף את יצרו שיזרקנו לאיבוד, ולכן התירו לו איסור מדבריהם שלא יבוא לידי איסור תורה; אבל אדם מעמיד עצמו לבלי להיכנס לידי איסור כשממונו יהא נפסד מאליו בלי מעשה מצדו, ולכן לא התירו לו להציל בדליקה ואסרו אפילו מה שמותר שמא ישכח ויבוא לכבות (רמב"ן שבת קנג א).

ויש מהראשונים שחילק בין מקרה שההפסד בא פתאום, שאפילו בלי איסור שבת אדם בהול עליו וצריך שימהר הצלתו, כגון דליקה, בזה אנו אומרים מתוך שאדם בהול על ממונו אם נתיר לו יבוא לכבות; לבין מקרה שאין השעה דחוקה לו שיהא לבו בהול עליו, כגון מי שהחשיך לו בדרך, אם נתיר לו לא יעשה יותר ממה שנתיר, ואדרבה אם לא נתיר לו לא יעמיד עצמו על ממונו ויעבור על איסור חמור (ר"ן שבת קנג א).

דוגמאות נוספות

יש אומרים שמי שמתיירא מפני הלסטים שבאו אסור להציל ממונו מהם, מפני שההפסד יבוא בלי מעשה מצדו (רמב"ן שבת קנג א; רשב"א שם), או מפני שהליסטים הוא כדליקה שלבו של אדם בהול, והוא נחפז אפילו בלי איסור שבת, ואם נתיר לו יבוא לידי איסור תורה(לפי טעם הר"ן שם)..

ויש אומרים שמותר להציל מהליסטים אפילו מעות ודברים המוקצים, מפני שאדם בהול ויבוא להוציאם לרשות הרבים או להטמינם בקרקע על ידי חפירה, כמו שהתירו במי שהחשיך לו בדרך (ספר התרומה רכו; רשב"א קנג א, בשם רבינו תם; ר"ן שבת קנג א; ובשו"ע או"ח שלד ב הביא את שתי הדעות). וגם בדליקה בבתים הקרובים לדליקה שהתירו להציל (ראה לעיל), מצילים אפילו מעות ודברים המוקצים, שאם לא נתיר יבואו לכבות. ולשיטה זו התירו איסור מוקצה בכל מקום שאדם בהול על ממונו(ספר התרומה שם; רשב"א שם)^[2].

אדם בהול על מתו

חכמים התירו לעבור על איסור קל של דבריהם כדי להציל את המת מפני הדליקה בשבת, לפי שאדם בהול על מתו^[3], ואם לא נתיר לו - יש לחוש שמתוך בהילותו להציל יבוא לעבור על איסור של תורה ויכבה את האש (שבת מג ב, מחלוקת; רמב"ם שבת כו כא; טוש"ע אורח חיים שיא א)^[4].

למרות שהתירו לטלטל את המת, מה שאפשר לעשות יותר בהיתר יעשה. ולכן אם יש לו ככר או תינוק - מניחם עליו ומטלטלו (רמב"ם שם)^[5], ואם אין לו ככר או תינוק מטלטל אותו טלטול מן הצד, היינו שהופכו ממטה למטה, שהוא טלטול כלאחר יד (טוש"ע שם), ואם אין לו שתי מיטות מטלטלו טלטול גמור (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ויש אומרים שטלטול גמור לא התירו כלל (רי"ף שבת מד א).

נחלקו הפוסקים אם משום בהילותו של אדם על מתו התירו את האיסור של טלטול מוקצה בלבד, אבל לא את האיסור של הוצאה מרשות אחת לרשות אחרת האסורה מדרבנן, כגון לכרמלית (ראה ערכו) או לחצר שאינה מעורבת (מגן אברהם שיא סק"ג והגר"א שם סק"ג, בדעת השו"ע); או שאף איסור הוצאה דרבנן הותר (לבוש שיא ב; ב"ח שם; ט"ז שיא סק"א)^[6].

הערות שוליים