מיקרופדיה תלמודית:אומר מותר

הגדרה^[1] - חשב על דבר האסור שמותר לעשותו ועשהו.

גדרו

שני אופנים לאומר מותר:

• שלא ידע מעולם מהאיסור, כגון תינוק שנשבה בין הנכרים, או גר שנתגייר (שבת סח ב, ורש"י ד"ה פטור)^[2].

• "שהכיר" - היינו שידע פעם שאסור - "ולבסוף שכח" (שם).

ברציחה

אופן מיוחד של אומר מותר נאמר בדין רציחה: יודע שהרציחה אסורה, אלא שבמקרה שלפניו הוא חושב שמותר מפני שאין כאן מעשה רציחה, כגון שחשב שזו בהמה ונמצא אדם וכיוצא (מכות ט א).

בחיוב חטאת

העובר על דבר שחייבים על שגגתו חטאת (ראה בערכו):

אם אומר מותר באופן שהכיר ולבסוף שכח, כגון שידע מעיקר שבת, היינו שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות, אלא ששכח, ועשה מלאכה בשבת, נקרא שוגג וחייב חטאת (שבת שם ועב ב; סנהדרין סב א וב).

ואם אומר מותר באופן שלא ידע מעולם מהאיסור, נחלקו תנאים ואמוראים: יש סוברים שאף זה דינו כשוגג וחייב חטאת; ויש שפוטרים אותו מחטאת (שבת סח ב).

תינוק שנשבה וגר שנתגייר

שני טעמים שונים לפוטרים:

יש שפטרו מפני שאנוס הוא ולא שוגג (רש"י שם ד"ה פטור, וכריתות ב א ד"ה ועל לא הודע, בסופו; מאירי שבת שם), שכיון שלא ידע מעולם לא היה לו לשים אל לבו ולשאול וללמוד, מה שאין כן כשידע ולבסוף שכח, שהיה לו לשים אל לבו (חוט המשולש יג).

ויש שפטרו מלימוד מיוחד מפסוק, שנאמר: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה (במדבר טו כט) וסמוך לו: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה (שם ל), ודרשו בהיקש (שבת שם): מה מזיד שהיתה לו ידיעה, אף שוגג שהיתה לו ידיעה (תוספות שם ד"ה אבל תינוק).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שתינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר - והוא אומר מותר באופן שלא ידע מעולם מהאיסור - חייב חטאת על כל עבירה ועבירה (רמב"ם שגגות ב ו); ויש סוברים שפטור, משום שאנוס הוא (רש"י כריתות שם).

קהל החושבים שהתורה איננה מחייבת

יש מהראשונים שכתב שמלבד מומר בשוגג הקיים ביחיד, כגון תינוק שנשבה בין הנכרים, ישנו עוד סוג של מומר בשוגג, בקהל, שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם, או שיאמרו שהתורה ניתנה לעשות ולקבל שכר, והם אינם רוצים לעשות ולא לקבל שכר (רמב"ן במדבר טו כב). וכבר אירע כן בעוונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים, כגון ירבעם, ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי (רמב"ן שם).

בימינו

יש מהאחרונים שכתבו שבימינו דין הקהל הוא כאנוסים (אגרות הראיה ח"א עמ' קעא; חזון איש יורה דעה ב), שכיון שזרם הזמן משדל את הצעירים לזנות אחרי דעות כוזבות, הרי הם אנוסים גמורים (אגרות הראיה שם), ועוד שאין אנו יודעים להוכיח ויש לדונם כאנוסים (חזון איש שם).

ומכל מקום צריך לדון על כל איש ואיש בפרט, ולתת שיעור לידיעתו אם נחשב כמזיד או כתינוק שנשבה (חזון איש שם א ו), ובניהם אשר קמו תחתם, אשר לא ידעו דינים כלל, הרי הם כתינוק שנשבה (בנין ציון החדשות כג, על פי הרמב"ם ממרים ג ג).

ויש מהאחרונים שחלק בזה, וכתב שגם מי שמקיים כל המצוות, מפני שאבותיו נהגו בהן, אבל מחלל שבת בפרהסיא, שאבותיו לא נהגו באיסור זה, ומוכיחים אותו ואינו שב, הרי הוא כמומר לכל התורה (ישכיל עבדי ח"ח אורח חיים יט)^[3].

בחיוב גלות

ההורג נפש בשגגת אומר מותר, פטור מגלות, שנאמר: בִּשְׁגָגָה (במדבר לה יא), ודרשו: פרט לאומר מותר (מכות ז ב). ונחלקו אמוראים בטעם הדבר: יש סוברים שאומר מותר אנוס הוא; ויש סוברים שקרוב למזיד הוא (שם ט א).

ביאור דברי האמוראים

נחלקו ראשונים בביאור ה"אומר מותר" שדנו אמוראים לגביו לענין חיוב גלות:

יש אומרים שאומר מותר כאן מובנו שחשב שמותר להרוג ישראל (רש"י שם ז ב ד"ה באומר מותר; רמב"ם רוצח ו י; מאירי שם), ולפי זה יש הבדל בין גלות לחטאת, שבחטאת אם הכיר ולבסוף שכח לדברי הכל חייב; ובגלות פטור אפילו באופן כזה, ועוד שבחטאת יש שמחייבים אפילו בשלא ידע מעולם, ובגלות פטור^[4].

יש אומרים שלסוברים שטעם הפטור מגלות הוא משום אונס, היינו כשלא ידע מעולם, ומדמים אותו לחטאת בשאר איסורים וסוברים שגם שם פטור משום אונס, אבל בהכיר ולבסוף שכח חייב בגלות כמו בשאר איסורים; ולסוברים שפטור מגלות משום שקרוב למזיד הוא, טעמם ששונה גלות מכל האיסורים, שבשאר איסורים כתוב תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה (במדבר טו כז), שהחטא יהיה בשגגה, ואומר מותר הרי הוא שוגג בחטא; אבל בגלות כתוב מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה (שם לה יא), שמעשה ההכאה יהיה בשגגה, ואומר מותר הרי רק בדין הוא טועה, אבל ההכאה עצמה במזיד היא ופטור מגלות, בין בהכיר ולבסוף שכח ובין בלא ידע מעולם (רמב"ן שם).

יש אומרים שלדברי הכל אין הבדל בין גלות לשאר איסורים, ואין אומר מותר חייב בקרבן אלא כשידע את האיסור באיזה דבר, כגון שידע שיש תחומין בשבת, או שידע שיש איסור עשה או לאו ולא ידע מכל חומר האיסור, וכן בעבודה זרה ושאר איסורים, ובאופן זה אף בגלות חייב, ואומר מותר שפטור מגלות הוא שאינו יודע שום איסור ברציחה, ובאופן זה אף מקרבן הוא פטור (ריטב"א מכות שם, בשם יש מתרצים).

ויש אומרים שאומר מותר בגלות מובנו לא כאומר מותר שבכל מקום, שלא ידע מהאיסור, אלא כגון שחשב שזו בהמה או גוי ונמצא ישראל, אבל כשלא ידע האיסור - דינו כמו בשאר איסורים (רמב"ן וריטב"א שם, בשם יש אומרים).

להלכה

אומר מותר ברציחה קרוב למזיד הוא ופטור מגלות, בין כשחשב שמותר להרוג ובין כשנתכוין להרוג בהמה או גוי ונמצא ישראל (רמב"ם רוצח ו י), ואף בידע ושכח מקצת דין רציחה, קרוב למזיד הוא ופטור מגלות, שהיה לו לשאול על דין ולא לסמוך על דעתו (חוט המשולש שם).

בגוים

לפי מה שנפסק להלכה שקרוב למזיד הוא, בן נח חייב באומר מותר ונהרג, שבני נח חייבים על שהיה להם ללמוד ולא למדו (מכות ט א וב; רמב"ם רוצח ה ד, ומלכים י א).

באיסורי שבועה

כשלא ידע שיש איסור

נשבע שבועת בטוי (ראה בערכו) לעתיד: שיאכל או שלא יאכל, או לשעבר: שאכל או שלא אכל, ונתעלם ממנו שיש איסור שבועה לשקר, הרי הוא כאנוס ופטור מקרבן (רש"י שבת סט ב ד"ה אבל. וכן משמע מתוספות שם ד"ה הא מני, וסט א ד"ה עד).

וכן בשבועת העדות (ראה בערכו), שנשבע שאינו יודע עדות זו וידע, אלא שלא ידע שיש איסור בדבר, הוא אנוס ופטור מקרבן (רמב"ם שבועות א יג).

ואינו דומה לכל האיסורים שאומר מותר כשוגג וחייב בקרבן, לפי שנאמר: הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה (ויקרא ה ד), ודרשו: שיהא בשעת שבועה אדם שלבו עליו, פרט לאנוס, ואומר מותר אף הוא אין לבו עליו (שבועות כו א, ורש"י ד"ה האדם בשבועה).

כשידע שיש איסור בשעת השבועה

אם בשעת שבועה ידע שיש איסור שבועה, אלא שאחר כך בשעה שעבר על השבועה היה אומר מותר, וחשב שמותר לעבור על השבועה: יש אומרים שנקרא שוגג וחייב (תוספות שבת סט א ד"ה עד); ויש אומרים שכל אומר מותר בשבועה אינו בכלל מה שאמרו "האדם בשבועה, פרט לאנוס", אלא נידון כשוגג, כמו בכל האיסורים, וחייב (רשב"א שם).

באיסורי הקדש

המרת קדשים בחולין

חשב שמותר להמיר קדשים בחולין (ראה בערך תמורה) והמיר, תמורתו תמורה, שנאמר: יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז י), לרבות שוגג כמזיד (תמורה יז א; רמב"ם תמורה א ב).

ונחלקו ראשונים אם לוקים על תמורה זו:

יש אומרים שלוקים עליה, ואף על פי שבכל האיסורים אין לוקים על השוגג, מכל מקום כאן ריבה הפסוק שוגג כמזיד אף למלקות (רש"י שם ד"ה גבי תמורה לקי; תוספות שם ד"ה גבי; תוספות שם ב א ד"ה והא, בשם ר' ברוך).

ויש חולקים (תוספות שם, בשם הר"ש משאנץ; רמב"ם שם), שכל שלא נתכוין לאיסור - אינו בדין שילקה, ולא ריבתה תורה בזה מלקות (לחם משנה שם).

הקדשת בעל מום

חשב שמותר להקדיש בעל-מום למזבח והקדיש, הרי זה קדוש ואינו לוקה (רמב"ם איסורי מזבח א ג), ואף על פי שהקדש טעות אינו הקדש, מכל מקום כיון שנעשית מחשבתו, שאותה הבהמה שחשב להקדיש הקדיש, והטעות אינו אלא בדין, אין זה הקדש טעות (לחם משנה תמורה א ב); ויש חולקים וסוברים שאף אומר מותר הקדש טעות הוא, ואינו קדוש (ראב"ד איסורי מזבח שם).

בקנין באיסור

מי שקנה דבר באיסור, והיה אומר מותר, הרי זה קנין בטעות ולא זכה בו, אפילו לסובר "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני" (ראה בערכו).

לכן מי שלקח משכון מחברו כלי שעושים בו אוכל נפש, ולא ידע שאסור משום לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב (דברים כד ו), ואם היה יודע שאסור לא היה חובלו, הרי זו זכייה בטעות וחוזר (תוספות בבא מציעא קטו א ד"ה וחייב).

בחיוב קנס

פיגול

כהנים שפיגלו [חשבו בשעת הקרבת הקרבן לאכלו או להקטירו על גבי המזבח לאחר זמנו] (ראה בערך פגול) קרבנות של אחרים, שאם היו מזידים קנסום חכמים לשלם אף על פי שהזק-שאינו-נכר (ראה בערכו) הוא, באומר מותר לא קנסו, שאם חשבו שמותר לפגל בקדשים דינם כשוגגים (מנחות מט א; ירושלמי גיטין ה ה), וכן המטמא תרומה של חברו וחשב שמותר לטמא תרומה, דינו כשוגג (ירושלמי שם).

שהייה אסורה מערב שבת

השהה מערב שבת תבשיל על גבי כירה באופן האסור (ראה ערך שהייה והטמנה) והיה אומר מותר, לא קנסוהו והתבשיל מותר לבו ביום, אף על פי שבשוכח קנסו מפני שהיו משהים במזיד והיו אומרים שוכחים אנו (שבת לח א, לפירוש הר"ן שם, בשם הראב"ד; רש"י שם ד"ה לא לשבת הבאה, לפי המהרש"א שם).

המבשל בשבת, שבמזיד קנסוהו שהתבשיל אסור לו לעולם, באומר מותר דינו כשוגג (מלחמות לרמב"ן שבת לח א).

מבטל הבחנה מבעל ראשון

המקדש את האשה בתוך שלשה חדשים למיתת בעלה (ראה בערך הבחנה):

אם הוא תלמיד חכם שיודע גוף האיסור וטועה באיזה פרט, דינו כמזיד שקנסוהו לגרש (חלקת מחוקק יג סק"ח).

ואם הוא עם הארץ שאינו יודע האיסור כלל, דינו כשוגג, שמפרישים אותם עד לאחר שלשה חדשים ואינו מגרש (שם).

באיסור אשת איש

אף על פי שבשאר איסורים אומר מותר נידון כשוגג, באשת איש שזינתה תחת בעלה ברצון, וחשבה שמותר לזנות, דינה כמזידה ואסורה לבעלה, לפי שכתוב: אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל (במדבר ה יב), ולא כתוב ומעלה מעל בה', שאז היה המובן שחטאה לה', אבל עכשיו שכתוב "ומעלה בו", היינו בבעלה, הרי אפילו כשאין כאן חטא כלפי ה', מכל מקום נתכוונה למעול בבעלה (מהרי"ק שורש קסז; רמ"א אבן העזר קעח ג, ובית שמואל שם סק"ד).

בענינים שונים

העובר על דבר שלא פשט בישראל שעבירה היא, וחשב שמותר, כשר לעדות (סנהדרין כו ב; רמב"ם עדות יב א; טוש"ע חושן משפט לד ד,כד).

סח באמצע התפלה או בברכות קריאת שמע במזיד, שחוזר לראש, אם רוב העולם אינם נזהרים בשיחה בברכות קריאת שמע, אפשר שדינם כשוגגים, שאומר מותר שוגג הוא (מגן אברהם קד סק"ו).

הפליג בשיירה למדבר בתוך שלשה ימים קודם השבת, וידע שיצטרכו לילך חוץ לתחום, אלא שחשב שמותר, אומר מותר דינו כשוגג ויש לו בשבת אלפיים אמה לכל רוח, ואינו כמזיד שאין לו אלא ארבע אמות (מגן אברהם רמח ס"ק יח).

הערות שוליים