מיקרופדיה תלמודית:אח (ב)

הגדרה^[1] - אדם מישראל ביחס לחברו

דוגמאות למצוות המתייחסות לאח מישראל

מספר מצוות בתורה נאמרו ביחס לאח, כמו:

• לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (ויקרא יט יז),

• אֵל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (שם כה יד),

• וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וגו' (שם לט),

• וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ (שם מו), וכיוצא בהן.

כל אלה ביחס לכל אחד מישראל נאמרו (עי' ספר המצות לרמב"ם לא תעשה רנ, שב ועוד; החינוך מצוה רלח, שלז ועוד).

הגוי

הגוי אינו בכלל אח, כמו שנאמר: לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא (דברים יז טו). וכן אמרו חז"ל ביחס למצוות שונות:

• באיסור בל-תלין (ראה ערכו) – לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ (שם כד יד), פרט לאחרים (ספרי שם; בבא מציעא קיא ב);

• בהשבת אבדה – לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ (דברים כב ג), למעט אבדת עכו"ם (בבא קמא קיג ב);

• באונאה – אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (ויקרא כה יד), למעט עכו"ם (בכורות יג ב);

• בגנבת נפש – גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו (דברים כד ז), ולא מעכו"ם (ספרי שם);

• ובעדות, שנאמר שם אחוה - שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו (דברים יט יח)^[2], עכו"ם פסול לעדות לפי שאינו אחיו (תוס' גיטין ט ב ד"ה אע"פ. ועי' רמב"ם עדות ט ד, וסמ"ע סי' לד ס"ק מח).

הגר

הגר הרי הוא כישראל לכל דבר, ונקרא אח (עי' רמב"ם מכירה יד טו, וגנבה ט ו; רש"י בבא קמא פח א ד"ה תיקשי), לפי שהוא אחינו בתורה ובמצוות (רמב"ם גנבה שם), מלבד למינוי מלכות, שנאמר בו: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים (דברים יז טו), ודרשו: ממובחר שבאחיך (בבא קמא פח א), וכן לכל שררות בישראל, שנאמר: שׂוֹם תָּשִׂים וגו' מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך (קדושין עו ב).

היתה אמו מישראל, נקרא מקרב אחיך (קדושין שם; רמב"ם מלכים א ד), וכל שכן אם היה אביו מישראל (כסף משנה שם); ויש אומרים שלמינוי מלך צריך שיהיו אביו ואמו מישראל, לפי שחזר הכתוב ואמר: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, ללמד שלמלכות צריך שיהיה מקרב אחיך ממש, ממוצע מאביו ואמו מישראל (תוס' סוטה מא ב ד"ה אותו, בשם ר"י. ועי' רשב"א יבמות קב א, בשם רש"י. וראה ערך גר).

ממזר

ממזר, כיון שאביו ואמו מישראל, נקרא מקרב אחיך (תוס' יבמות מה ב ד"ה כיון).

גר תושב

גר תושב (ראה ערכו) אינו בכלל אחיך, ולפיכך מותר להלוות לו ברבית, שנאמר: וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וגו' אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית (ויקרא כה לה-לו), וגר תושב אינו בכלל אחיך (בבא מציעא עא א, ורש"י).

וכן בשמיטה נאמר: לֹא־יִגֹּשׂ אֶת־רֵעֵהוּ וְאֶת־אָחִיו (דברים טו ב), ודרשו: אֶת־אָחִיו, פרט לגר תושב (ספרי שם. ועי' בבא מציעא קיא ב).

מומר

מומר הוא בכלל אח, וחייבים להחזיר לו אבדה, לפי שנאמר: לְכָל־אֲבֵדַת אָחִיךָ (דברים כב ג), לרבות את המומר (עבודה זרה כו ב). וכן חייבים להחיותו ואסור להלוותו ברבית, שנאמר בהם: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה לו), ואף הוא בכלל אחיך (תוס' עבודה זרה שם ד"ה אני). ודוקא מומר לתיאבון, אבל מומר להכעיס אסור להחזיר לו אבדה (עבודה זרה שם), שאינו בכלל אחיך (יראים השלם סי' קסח), ומותר להלוותו ברבית ואין חייבים להחיותו, אלא שאסור לתת לו רבית משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל [ויקרא יט יד. ראה ערך לפני עור] (תוס' שם. ועי' בית יוסף יו"ד סי' קנט).

ויש מהראשונים סוברים שלא נתרבה מומר לתיאבון אלא להחזיק את שלו, כהשבת אבדה, אבל אין חייבים להחיותו וכן להלוותו, שנאמר בהם אחוה, ואין רשע בכלל אחוה, ואפילו אם הוא עבריין באחת מכל המצוות האמורות בתורה במזיד ולא עשה תשובה, ולא נאמר "ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא" אלא לענין קדושין שלא נאמר שם אחוה (יראים השלם סי' קנו), אלא שאף לדעתם אסור להלוותו ברבית, שרבית היא כמו גזל, וכשם שנתרבה מומר לתיאבון להחזיר לו אבדה משום שזהו להחזיק את שלו, כך גם רבית אסור ליקח ממנו (יראים שם, לדעת רבותיו).

ויש אוסרים להלוות ברבית אפילו למומר להכעיס, שישראל אף על פי שחטא ישראל הוא (מרדכי בבא מציעא סה, בשם רש"י בתשובה. ועי' תשובות רש"י, ניו - יורק תש"ג, סי' קעה-קעו). וטוב להחמיר (רמ"א יו"ד קנט ב, ועי"ש בביאור הגר"א ס"ק ד).

הערות שוליים