מיקרופדיה תלמודית:אין לו לדין אלא מה שעיניו רואות

הגדרה^[1] - הדיין צריך לפסוק את הדין לפי מצב הדברים שהוא רואה עתה בעיניו, מבלי לחוש לטעות

כלל זה נאמר בשני מובנים:

במובן של ראייה חושית: דם-נדה שהובא לפני החכם כשנתייבש, לא יאמר אילו היה לח היה טמא, אלא אומר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומכיון שעכשיו נראה לו טהור – מטהרו, שהשינוי דבר שאינו מצוי הוא, ואין חוששים לו (נדה כ ב, ומאירי שם).

וכן להיפך: הביאו לפניו דם לח ומראהו טהור, אין צריך להמתין עד שיתייבש, שמא תתראה אז בקצותיו אדמימות ויהיה טמא, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועתה הדם טהור (ט"ז יורה דעה קפח סק"א; ש"ך שם סק"ג)^[2].

במובן של ראייה שכלית: אל ימנע עצמו הדיין מן הדין - בדיני ממונות - מחשש שמא יטעה וייענש, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו ב; רמב"ם סנהדרין כג ט; רמ"א חושן משפט ח ב)^[3].

אולם אין כלל זה אמור אלא במקום שאין הדיין רואה רמאות בטענות של בעלי הדין, אבל אם הוא מרגיש שיש רמאות בדבריהם, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אלא שאינו יכול לפסלם, וכיוצא בזה, אין לו לפסוק לפי הטענות, אלא יש על דין זה תורת "דין מרומה" [דין, שנראה לדיין שיש בו רמאות, מצד בעלי הדין או העדים] (ראה ערכו), שאסור לדיין לפסוק אותו הדין (שו"ע חו"מ טו ג-ד).

הכלל שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, נאמר אף במובן זה שהדיין צריך לדון לפי מה שדעתו הוא נוטה בפסק ההלכה, אף על פי שהוא בניגוד לפסק דין של רבו שמת (בבא בתרא קל ב, קלא א)^[4].

בדומה לזה כתבו אחרונים שאם בא לפני בית דין פסק של בית דין אחר, ואינם יודעים מאיזה טעם פסקו, ולהם נראה שהדין הוא להיפך, אין להם להחזיר את הדין; אבל אם הם יודעים טעמו, והם רואים שיש לפרוך אותו, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומחזירים את הדין (שו"ת חתם סופר ו נ).

הערות שוליים