מיקרופדיה תלמודית:אין למדין מן הכללות

הגדרה^[1] - דברים שנאמרו בלשון כלל, כגון: "כל..." וכדומה, אין למדים מהם, שלפעמים יש יוצאים מן הכלל

הכלל

כשאמרו "כל...", רוצים לומר: הרוב (פירוש המשניות לרמב"ם קדושין כט א, וערובין כו ב), ולפיכך אין למדין מן הכלל (קדושין לד א). כגון:

כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבים ונשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין (משנה שם כט א), והוא לאו דוקא, שיש מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים חייבות, מחמת לימודים מיוחדים שיש שם, ויש מצוות עשה שלא הזמן גרמא שנשים פטורות מלימודים מיוחדים (שם לד א).

מתי נאמר הכלל

לא אמרו אין למדין מן הכללות אלא כשמוכח הדבר במשנה או בברייתא או בגמרא, אבל מעצמנו אין לנו לומר כן, שאם לא כן אין לדבר סוף, ולא נסמוך על תלמוד ערוך שבידינו שרובו כללות (רמב"ן שבועות מ א; רא"ש שם ו ה; ר"ן מגילה שם), וגם בתלמוד לא אמרו כן אלא כשיש טעם הכרחי להוציא אותו דבר מן הכלל - שלא אמרו כן אלא על ידי הדחק, וכשאין תירוץ אחר (מהרי"ק י) - או שהיה להם בקבלה כן, אבל כשאין הכרח להוציאו, או שאין קבלה שהוא חוץ מן הכלל - אין מוציאים מן הכלל (רשב"א מנחות ו ב).

כשנאמר 'כל... חוץ'

אפילו במקום שנאמר בו "חוץ" (קדושין שם), היינו שאחרי הכלל נאמר "חוץ מדבר פלוני", שיש מקום לומר שכיון שהוציאו דבר זה מן הכלל הרי זה מוכיח שהכלל עצמו נאמר בדיוק, מכל מקום אין למדים הימנו, שיש לומר שהשאירו ולא הוציאו כל הצריך להוציא (רש"י שם ד"ה אין למדין). כגון:

בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח (משנה ערובין כו ב), ובאמת יש עוד דברים שאין מערבים בהם, כגון כמהין ופטריות (שם כז א).

אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין (ברכות יא א, ועוד), ובאמת הוא אסור גם בתלמוד תורה (מועד קטן טו א), אלא שאין למדים מהכללות אף על פי שאמרו בהן חוץ (חידושי הריטב"א מועד קטן שם).

כשנאמר 'זה הכלל'

אף כשנאמר בלשון "זה הכלל" אין למדים מן הכללות (ר"ן מגילה שם).

כשנאמר 'כלל'

יש מי שכתב שכשנאמר בלשון "כלל" כמו: כלל גדול אמרו בשבת (משנה שבת סז ב), הוא הלכה ולמדים הימנו (שיטת מהר"י בירב קדושין שם, בדעת רש"י).

מקומות שלא ניתן לומר אין למדין מהכללות

• כשהתנא הראשון אומר כלל, והתנא שלאחריו מוסיף ואומר: "אף...", הכלל של התנא הראשון בדוקא נאמר (עצמות יוסף קדושין לז א).

• כשהתנא מונה והולך פרטים ואחר כך אומר כלל, אין אומרים על אותם הפרטים אין למדין מן הכללות, אלא הם ודאי בתוך הכלל (יד מלאכי שם א כב).

בדברי אמוראים

יש אומרים שכלל זה של אין למדין מן הכללות לא נאמר אלא בדברי התנאים, אבל לא במימרות של האמוראים (מהרי"ק שם; רשב"א חולין כ ב, לפי יד מלאכי א כג; קיצור כללי הגמ' בסוף ברכות, בשם גאון); אבל יש ראשונים שהשתמשו בכלל זה אף בדברי האמוראים (תוספות ערובין סו א ד"ה כל; ריטב"א כתובות ה ב, סא ב וסד ב).

בכללי ההלכה

אף בכללי ההלכה של מחלוקת התנאים, כגון כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, אומרים אין למדין מן הכללות (נימוקי יוסף בבא מציעא סט ב, מ ב בדפי הרי"ף; שו"ת הרשב"א ח"א מ; כסף משנה ערכין א ו), ודוקא כשמוצאים מפורש שנפסקה הלכה נגד הכלל, וכשלא נמצא מפורש סומכים על הכלל (אוצר הגאונים יבמות ריז).

כשאמרו בגמרא בפירוש מסתבר כהלכה שאמר תנא פלוני, וזה סותר לכללי ההלכה במחלוקת של תנאים שאמרו פלוני ופלוני הלכה כפלוני, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהלכה כאותו שאמרו עליו מסתברת הלכה שלו, לפי שזה נאמר על הלכה זו שדנים עליה, והכלל הוא כולל, ואין למדין מן הכללות (רמב"ם ערכין א ו, לפי הכסף משנה שם);

• ויש סוברים שאין דוחים הלכה פסוקה שפלוני ופלוני הלכה כפלוני מחמת זה שמסתבר (הראב"ד שם).

כיוצא בדבר כשאמרו בגמרא מסתבר כדברי פלוני האמורא, וזה סותר לכללי ההלכה במחלוקת של אמוראים, יש מהראשונים פוסקים הלכה כזה שמסתבר (הרי"ף והרא"ש תענית יב א); ויש פוסקים ככללי הלכה (רא"ש שם, בשם הראב"ד).

בלשון הפוסקים

יש אומרים שבלשון הפוסקים למדים מן הכללות (חכם צבי נה); ויש שהשתמשו בכלל זה של אין למדין מן הכללות אף בנוגע לפוסקים (עין הרועים למהרש"ם ערך אין למדין מהכללות, בשם כמה פוסקים; תבואות שור לב סק"ו).

בלשון בני אדם

בלשון בני אדם, כגון בעל שכתב לאשתו שהוא פוטר אותה מכל תביעות וערעורים שהיו לו עליה מעולם, אין אומרים אין למדין מן הכללות, אלא הלשון "כל" בדוקא הוא (מהרי"ק י).

הערות שוליים