מיקרופדיה תלמודית:אכילה על ידי הדחק

הגדרה^[1] - מאכל שאינו ראוי לאכילה אלא מדוחק

בשני מובנים דנו באכילה על ידי הדחק אם שמה אכילה - בעצם האכילה ובחשיבות המאכל. בשני האופנים גריעותה של האכילה באה מחמת איכותו של המאכל^[2].

בעצם האכילה

על אכילה על ידי הדחק מצד עצם האכילה דנו לענין נזיקין:

בהמה שאכלה ברשות הניזק אוכלים שאינם ראויים לה, אינה משלמת נזק שלם כדין שן, אלא חצי נזק כדין קרן, שכל נזק משונה הוא תולדת קרן (בבא קמא טו ב), ואף על פי כן אם אכלה אוכלים שאין דרכה לאכלם אלא על ידי הדחק, כגון פרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינים – מין קטנית שהוא מאכל בהמות (רש"י שבת יז ב ד"ה כרשינין) - וכיוצא, שמה אכילה ומשלמת נזק שלם כדין שן (שם יט ב), ואף על פי שבמקומות אחרים אמרו שאכילה על ידי הדחק אין שמה אכילה, מכל מקום אין זה בגדר משונה (תוספות שבת עו א ד"ה אכילה).

בחשיבות המאכל

באכילה על ידי הדחק אם היא פועלת על חשיבותו של המאכל דנו לענין מספר דינים:

בהוצאה בשבת

המוציא מרשות לרשות בשבת אינו חייב עד שיוציא שיעור שמועיל (רמב"ם שבת יח א).

המוציא עצה - תבן של קטניות - שמאכל גמל הוא, בשביל פרה, והיה בו שיעור כמלא פי פרה - שהוא פחות ממלא פי גמל - כיון שאין הפרה אוכלתו אלא על ידי הדחק, נחלקו אמוראים: יש שסובר אכילה על ידי הדחק אין שמה אכילה ופטור (רבי יוחנן בשבת עו א); ויש שסובר ששמה אכילה וחייב (ריש לקיש שם).

הפוטר, אין זה לפי שסובר שאכילה על ידי הדחק אין שמה אכילה בשאר עניינים, שדוקא בהוצאת שבת, שאינו חייב אלא אם מוציא דבר חשוב שמצניעים אותו לאכילה, אנו אומרים שמכיון שאינו נאכל אלא על ידי הדחק אינו חשוב ואין מצניעים אותו (רשב"א בבא קמא יט ב; שיטה מקובצת שם, בשם תוספי הרא"ש).

בבישולי גוים

כל הנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גוים, ונחלקו אמוראים בדג מלוח ובביצה צלויה אם הם מותרים (חזקיה ובר קפרא בעבודה זרה לח ב); או אסורים (רבי יוחנן שם).

יש מן הראשונים שפירשו שהדג היה מלוח מקודם והגוי צלאו, וכן הביצה היתה חיה והגוי צלאה, והדג המלוח והביצה החיה אינם נאכלים אלא על ידי הדחק, ונחלקו אם שמה אכילה, ומותרים אף אם צלאם הגוי אחר כך, או אין שמה אכילה, ואסורים (רמב"ן וריטב"א שם).

להלכה חילקו הפוסקים בין דברים שאינם נאכלים חיים אלא בדוחק גדול כביצה ותמרים המרים קצת, שאסורים, לבין דגים הנאכלים על ידי הדחק שיש מתירים (שו"ע יו"ד קיג יב-טו).

בחיוב פאה

כל שהוא אוכל חייב בפאה (פאה א ד), אבל ספיחי סטיס וקוצה פטורים (שבת סח א), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר: יש אומרים שהם עומדים לצבע (רש"י שם ד"ה למעוטי); ויש אומרים שהם ראוים קצת לאכילה (תוספות שם ד"ה ספיחי, בשם ר"י), ואף על פי שנאכלים על ידי הדחק אינם אוכלין מעיקרם, ואין חייבים בפאה (ברטנורא שם).

כשהמין כולו נאכל כרגיל, ורק חלק ממינו מתקלקל במשך הזמן עד שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, נחלקו תנאים אם חלק זה חייב בפאה (פאה ג ד).

בתרומות ומעשרות

בתרומות ומעשרות אמרו: כל שהוא אוכל (מעשרות א א) למעט ספיחי סטיס וקוצה (שבת סח א), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר: יש אומרים שהם עומדים לצבע (רש"י שם ד"ה למעוטי); ויש אומרים שהם ראוים קצת לאכילה (תוספות שם ד"ה ספיחי, בשם ר"י), שאינם נאכלים אלא על ידי הדחק (ברטנורא שם).

אכן גדר אחר יש של צמחים הנאכלים על ידי הדחק: הנאכלים בשנות רעבון, כגון תלתן וכרשינין, והם חייבים בתרומות ומעשרות, אלא שהקילו בהם בקצת דברים (ברטנורא מעשר שני ב ד; כסף משנה תרומות יא ט; רדב"ז שם יב ז).

בטומאת אוכלין

בטומאת אוכלין נחלקו אחרונים: יש אומרים שגם דבר שאינו נאכל אלא על ידי הדחק כספיחי סטיס וקוצה מיטמא טומאת אוכלין (תוספות יום טוב נדה ו ה); ויש אומרים שכשם שאינם אוכל לענין מעשרות, כך אינם אוכל לטומאה (ערוך לנר שם נ א).

הערות שוליים