מיקרופדיה תלמודית:אכילת קדשים

הגדרה^[1] - מצות אכילת קרבנות ומנחות, ואיסור אכילתם שלא כמצותם.

מקור המצוה

בשר חטאת ואשם

מצות עשה לאכול בשר הקדשים הנאכלים, שנאמר בקרבנות המלואים: וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם (שמות כט לג), מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נט ב); והוא הדין לחטאת ואשם ושאר קדשים הנאכלים לכהנים - שאכילתם מצוה (רמב"ם מעשה הקרבנות י א, וראה ברש"י פסחים נט א א ד"ה בשאר).

שירי מנחות

וכן מצות עשה לאכול שירי מנחות (ראה ערכו), שנאמר: וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו (ויקרא ו ט. רמב"ם מעשה הקרבנות י ב).

ונמנו במנין המצוות לשתי מצוות מיוחדות (ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה פח ופט; סמ"ג עשין קפד וקפה; ספר החינוך קב קלד).

קדשים קלים לישראל

בקדשים-קלים (ראה ערכו) הנאכלים לישראל, יש אף על בעל הקרבן מצות עשה לאכלו (רש"י פסחים נט א ד"ה בשאר; רמב"ן בספר המצות, השלמות מצוות עשה א; רא"ש נדרים ד ב). הטעם:

• משום שהפסוק וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם כולל אף אכילת ישראל בקדשים קלים (רש"י שם).

• משום שנאמר בקדשים קלים: וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל (דברים יב כז. רש"י ברכות מח ב ד"ה כי הוא).

• משום שנאמר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' (דברים יד כג), שהוא עשה לבעלים ולראוי לאכלם (רמב"ן שם. וראה צל"ח ביצה יט א ד"ה ומדי, שנסתפק בדעת הרמב"ם).

מדיני המצווה

על מי מוטלת המצווה

המצוה של אכילת הקרבנות מוטלת על הכהנים שבאותו בית אב בלבד.

ובאכילת המנחות נחלקו: יש אומרים שהמצוה היא על הכהן העובד שהוא יאכל (פירוש הראב"ד לתורת כהנים צו פרשתא ב); ויש אומרים שאף במנחות, רצה הכהן העובד אוכלה, רצה אוכלה כהן אחר מאותו בית אב (הר"ש משנץ לתורת כהנים שם. וראה שני תירוצי התוספות ביבמות מ א ד"ה רצה).

שיעור האכילה

שיעור האכילה שמקיים בו המצוה הוא בכזית (ראה ערכו, ושם שיעורו בימינו), כמו בכל מצוות של אכילה, אלא שאם הוא שבע בפחות מכזית יש מצוה גם בפחות, אבל המצוה הגמורה היא בכזית אפילו כששבע בפחות (תוספות ישנים יומא לט א ד"ה שמגיעו; ריטב"א יומא שם ד"ה וכל)^[2].

אכילת שאר הבשר

אחר שאכל כזית - יש אומרים ששוב אין על שאר הבשר או שיירי המנחה מצות עשה של האכילה, אלא שחייבים לאכלם כדי שלא יעברו על לא תותירו (מנחת חינוך מצוה קלד אות ב. וראה שו"ת חתם סופר קמ); ויש אומרים שמצות עשה של אכילת קדשים - ובכלל זה אכילת-פסחים (ראה ערכו) - היא על כל הקרבן ולא על כזית (שאגת אריה צו, וראה במנחת חינוך שם).

אבד ונתשייר כל שהוא

שיירי המנחות שנאבדו מקצתם, מצוה שיאכל מה שנשאר, אפילו כל שהוא, שנאמר: מַצּוֹת תֵּאָכֵל (ויקרא ו ט), אפילו כל שהוא (תורת כהנים שם, וראה שם במפרשים. אבל הראב"ד שם פירש בענין אחר).

הברכה על האכילה

הכהן מברך על אכילתו: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול חטאת" או "אשם" (משנה למלך מעשה הקרבנות י א, על פי רמב"ם בכורים א ב) וכן בשאר קדשים.

וישראל האוכל את הזבח מברך: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח" (תוספתא פסחים סו י; רש"י ברכות מח ב); ויש אומרים: "וצונו על אכילת שלמים" או "תודה" וכיוצא (רש"י פסחים קכא א ד"ה ברכת).

אכילה בבגדי כהונה

בזמן האכילה מותר לו לכהן להיות לבוש בבגדי כהונה, אף על פי שבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהם (ראה ערך בגדי כהונה), לפי שאכילה צורך עבודה היא (יומא סח ב), הואיל ועל ידה מתכפרים הבעלים (רבנו חננאל שם).

המותרים באכילתם

בקדשי קדשים

כל קרבנות קדשי קדשים הנאכלים, ניתנו לאהרן ולבניו הכהנים, ואינם נאכלים אלא לזכרים שלהם (תוספתא זבחים ו טז), ואלו הם:

בשר של חטאת בהמה, ושל חטאת-העוף, ושל אשמות, ושל שלמי-צבור, שהן כבשי-עצרת, שיירי מנחות, ובכללן אף מנחת-העומר, שתי-הלחם ולחם-הפנים (ראה ערכיהם). שנאמר: זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם וגו', קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ וגו', כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ (במדבר יח ט - י). ובשלמי צבור ושתי הלחם נאמר: קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן (ויקרא כג כ), ואמרו: וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים (שם יט) -הקיש הכתוב שני הכבשים לחטאת, מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, אף הם אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה (זבחים נה א, וראה למודים אחרים במנחות פג א, ותוספות שם ד"ה איכא).

ובלחם הפנים נאמר: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ וגו' כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם (ויקרא כד ט).

בקדשים קלים

שלמי יחיד, ובכללם תודה ואיל-נזיר (ראה ערכיהם) שקדשים קלים הם, המורם מהם [- חזה-ושוק, וארבעה לחמי-תודה, והזרוע בשלה של איל נזיר ושני לחמיו] נאכל לכהנים לנשיהם ולעבדיהם (משנה זבחים נה א).

שנאמר: וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ וגו' אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ (ויקרא י יד. רש"י יבמות עד ב ד"ה ואימא).

ונאמר: וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ (במדבר יח יא. רמב"ם מעשה הקרבנות י ד).

ונאמר: כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ (שם יט. רמב"ם שם).

שאר הבשר

שאר בשר השלמים ולחמי התודה ולחמי איל נזיר נאכלים לישראל בעליהם (משנה שם; רמב"ם מעשה הקרבנות י ט יא ויב).

בכור

בשר בכור נאכל כולו לכהנים (משנה זבחים נו ב), שנאמר: וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין (במדבר יח יח. רמב"ם מעשה הקרבנות י ה), ונאכל לנשיהם ולעבדיהם (תוספתא זבחים ו יז. וראה רמב"ם שם)^[3].

מעשר ופסח

בשר מעשר בהמה נאכל כולו לישראל בעליו, שלא מצאנו בתורה שניתן לכהן (משנה זבחים נו ב. ורש"י שם ד"ה והמעשר); וכן קרבן פסח נאכל בשרו כולו לבעליו, שנאמר: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל וגו' וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר וגו' (שמות יב ג - ח).

האסורים באכילתם

איסור טמא

כל הקרבנות, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים, אין אוכלים אותם אלא הטהורים בלבד (יבמות עד ב, ובכמה מקומות; רמב"ם מעשה הקרבנות י ט), אבל טמא אסור באכילתם.

מקורו

שנאמר: בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע (ויקרא יב ד), ולמדו מזה אזהרה לאוכל (ריש לקיש מכות יד ב; רמב"ם פסולי המוקדשין יח יג).

או שממה שנאמר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (ויקרא ז כ), למדנו את העונש ואף את האזהרה (ר' יוחנן מכות שם).

ויש שלמדו ממה שנאמר: לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר (ויקרא כב ד. רש"י כריתות ב א, ושבועות ו ב, וראה תוספות שם).

גדרו ועונשו

איסור טמא באכילת קדשים נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות, לא תעשה קכט; סמ"ג לאוין שלט; ספר החינוך מצוה קסז).

אם אכל במזיד חייב כרת, שנאמר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל וגו' וְנִכְרְתָה (משנה ריש כריתות; רמב"ם שם), ואם התרו בו חייב מלקות (משנה מכות יג א; רמב"ם סנהדרין יט ד), ואם אכל בשוגג חייב בקרבן-עולה-ויורד [ראה ערכו] (משנה כריתות שם).

מחוסר כפרה

אפילו טבל ועלה והעריב שמשו ולא הביא כפרתו (ראה ערך מחוסרי כפרה) - אינו אוכל בקדשים (נגעים יד ג), שנאמר: וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה (ויקרא יב ח. יבמות עד ב).

והאוכל קודש אחר שטבל, קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו - לוקה, אבל אינו חייב כרת, שנאמר: וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו (ויקרא ז כ), עד שתהא כל טומאתו עליו (רמב"ם שם); ויש סוברים שחייב כרת (ראב"ד שם. וראה כסף משנה ביאת מקדש ג ט).

ערל

ואין אוכלים אותם אלא הנימולים ולא ערלים (יבמות עד א; רמב"ם מעשה הקרבנות י ט), שלמדים (יבמות שם) בגזירה שוה, נאמר בפסח: מִמֶּנּוּ (שמות יב ט - י), ונאמר בקדשים: מִמֶּנּוּ (ויקרא ז טו) - מה פסח הערל אסור בו, אף קדשים הערל אסור בו (ירושלמי יבמות ח א. וראה תוספות חגיגה ד ב); או שאיסור ערלות בקדשים בכלל איסור ערלות בתרומה (ראה ספר המצוות לאוין קלה, וספר החינוך רפב. וראה ערך אכילת תרומה). והאוכל לוקה (רמב"ם סנהדרין יט ד).

אונן

האונן אסור לאכול בקדשים (זבחים קא א; רמב"ם מעשה הקרבנות י יט), שנאמר במעשר: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי (דברים כו יד), ולמדו ממנו קל וחומר לקדשים (זבחים שם, רמב"ם ביאת מקדש ב ז); או שנאמר: וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם וגו' (ויקרא י יט. פירוש המשניות לרמב"ם זבחים תחילת פ"ב).

ואפילו כהן גדול שמותר לעבוד באנינות (ראה ערך אנינות) - אסור לאכול בקדשים, שהרי אהרן כהן גדול היה ואמר: וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם וגו' (משנה הוריות יב ב; רמב"ם ביאת מקדש ב ח).

אף באנינות לילה שהיא מדרבנן (ראה ערך אנינות שיש אומרים שהוא מן התורה) אסור מדבריהם לאכול קדשים (משנה פסחים צא ב, וגמרא שם; רמב"ם שם י), אבל בשאר אנינות דרבנן טובל ואוכל לערב (רמב"ם ביאת מקדש ב ח).

בעל מום

בעל-מום אוכל בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים, שנאמר (ויקרא כא כב): לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל (זבחים קא ב; רמב"ם מעשה הקרבנות י יז).

קטן

הקטן אוכל בקדשים (זבחים צט א), שלא מיעטתו התורה אלא מחלוקה (ראה מנחות עג א); ועוד, שנאמר: (ויקרא ו כב) כָּל זָכָר (רש"י זבחים שם ד"ה קטן).

מאימתי מותרים באכילתם

זבחים קודם זריקה

אין בשר הקדשים מותר באכילה עד שיזרק הדם (פסחים עז ב), שנאמר: וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ (דברים יב כז) ואחר כך: וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל (שם. פסחים שם).

וכל האוכל כזית מבשר הקדשים, אפילו קדשים קלים, קודם זריקת דמם, עובר על לאו של לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (ויקרא יט כו), אלא שאינו לוקה עליו^[4], אבל לוקה משום לאו אחר, שנאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וגו' וְנִדְבֹתֶיךָ (דברים יב יז), כלומר: לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם שזורקים דם בשערי המקום, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל תודה או שלמים קודם זריקת דמם, והוא הדין לשאר קדשים, בין קלים בין חמורים (רמב"ם מעשה הקרבנות יא ד, על פי מכות יז א,ב).

זבחים קודם ההקטרה

ואפילו לאחר זריקת הדם אין הקרבנות ניתרים באכילה עד שיקטירו את האמורים^[5], ואין הכהנים רשאים בחזה-ושוק של שלמים קודם הקטרתם, שנאמר: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה, ואחר כך: וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו (ויקרא ז לא, תורת כהנים צו ב; פסחים נט ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ט יא), והוא הדין בחטאת ואשם.

וכן הבעלים אינם אוכלים את בשר השלמים קודם ההקטרה, שהאימורים מתירים את הבשר לאדם^[6] (תוספות ביצה כ ב ד"ה מאי; משנה למלך מעשה הקרבנות יא ד, על פי רמב"ם פסולי המוקדשין יח ז).

אבדו האימורים

במה דברים אמורים כשהאימורים קיימים, אבל אם נטמאו או שאבדו - אינם מעכבים את האכילה, ומותר לאכול הבשר אחר זריקה, שנאמר: וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו (שם), מכל מקום (פסחים נט ב).

מנחות אחר הקטרת הקומץ

שיירי מנחות ניתרים באכילה אחר הקטרת הקומץ (ראה ערכו), שנאמר: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה' (ויקרא ב ג), אין להם אלא לאחר מתנות האשים (תורת כהנים צו ב. וראה רש"י מנחות כו ב ד"ה מאימתי).

ונחלקו אמוראים מאימתי הקומץ מתיר השיריים באכילה: ר' חנינא אמר משמשלה האור במקצתו, ר' יוחנן אמר משתצית האור ברובו (מנחות שם). הלכה כר' יוחנן (רמב"ם מעשה הקרבנות יב יג).

חטאת העוף - ניתרת לאכילת הכהנים לאחר שהוזה דמה למזבח (ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ז ז).

לחם הפנים - אינו נאכל לכהנים אלא לאחר שיקטירו שני בזיכי הלבונה על האש (רמב"ם תמידין ומוספין ד י).

שתי הלחם - הבאות עם כבשי עצרת נאכלים לאחר שהונפו ונקטרו אימוריהם של שני הכבשים (תפארת ישראל חומר בקודש ב נא, על פי רמב"ם שם ח יא).

זמן אכילתם

שלמים

השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד (משנה זבחים נה א), היינו ביום הזריקה וכל הלילה וכל יום המחרת עד שתשקע החמה (רמב"ם מעשה הקרבנות י ו), שנאמר: בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל וגו' וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה (ויקרא ז טז - יח); ואף בלילה שאחר יום השני, והוא לאור שלישי, אינם נאכלים, שנאמר: וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי (שם יט ו), בעוד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי (תורת כהנים צו פרק יב; פסחים ג א).

זמן זה הוא בין לחלק הכהנים ובין לחלק הבעלים (רמב"ם שם).

בכור ומעשר

אף הבכור ומעשר בהמה נאכלים לשני ימים ולילה אחד (משנה זבחים נו ב).

הבכור הקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים: וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין (במדבר יח יח), מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה, אף בכור נאכל לשני ימים ולילה (זבחים נז א, וראה בכורות כז ב למוד אחר על זה).

ומעשר בהמה נלמד בגזירה שוה מבכור (ראה זבחים לז ב. תוספות זבחים נו ב ד"ה לשני בשם רש"י); ועוד, שהבכור והמעשר הרי הם קדשים קלים כשלמים (רמב"ם מעשה הקרבנות י ו, וראה בזבחים נז א לענין בכור), ומכל מקום עיקר מצותם שיאכל מהקרבן ביום זביחתו, אלא שאם נותר אפילו כולו למחרתו יאכל (תורת כהנים צו פרק יב. וראה רמב"ן על התורה ויקרא ז טז).

תודה

התודה, אף על פי שהיא קדשים קלים, אינה נאכלת אלא ליום ולילה (משנה זבחים נה א), היינו ביום הזביחה עם הלילה (רמב"ם מעשה הקרבנות י ז), שנאמר: וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (ויקרא ז טו).

איל נזיר

וכן איל נזיר (משנה זבחים נה א) והלחם הבא עמהם כיוצא בהם, בין חלק הכהנים בין חלק הבעלים (רמב"ם מעשה הקרבנות י ז).

חטאת ואשם

והוא הדין לחטאת ולאשם (משנה זבחים נג א), שנאמר: זֶבַח, לרבות חטאת ואשם, שְׁלָמָיו, לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח, קָרְבָּנוֹ, לרבות לחמי תודה וחלות ורקיקים שבנזיר (זבחים לו א, וראה תורת כהנים צו פרק יב); או ש בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, כל הקרבנות במשמע, ואף שלמי צבור ושיירי מנחות, חוץ מן השלמים שפירש בהם הכתוב, ובכור ומעשר הדומים להם (רמב"ם מעשה הקרבנות י ז).

עד מתי הוא לילה

כל הנאכלים ליום ולילה, דין תורה שהם נאכלים עד שיעלה עמוד השחר, וכדי להרחיק את האדם מן העבירה אמרו חכמים שאין נאכלים אלא עד חצות הלילה (משנה ברכות ב א; רמב"ם מעשה הקרבנות י ח). ויש מהראשונים שאמרו, שההרחקה מהעבירה היתה רק שלכתחילה יאכלו עד חצות, אבל בדיעבד, כשלא נאכלו קודם, לא נפסלו בכך, ואוכלם אחר חצות עד שיעלה עמוד השחר (תוספות פסחים קכ ב ד"ה אמר. וראה בית הלוי ח"א לד), ולא עשו חכמים הרחקה מעבירה לנאכלים לשני ימים ולילה אחד שלא יאכלו אלא עד חצות של היום השני, משום ששקיעת החמה ניכרת ולא יבואו לטעות לאכול אחר כך, מה שאין כן בלילה שאינו ניכר (תוספות זבחים נז ב).

הפסח אינו נאכל אלא בלילה (ראה ערך אכילת פסחים, ושם אם זמנה כל הלילה או עד חצות).

לחם הפנים

נחלקו ראשונים בזמן אכילת לחם הפנים:

יש אומרים שאינו נאכל אלא כל יום השבת של סילוקו, והלילה שאחריו בלבד (פירוש המשניות לרמב"ם מנחות ב ב, וראה תוספות יום טוב שם, וראה משנה מנחות ק ב); ויש אומרים שנאכל כל השבוע שלאחר סילוקו (רבנו יונה אבות ה ה, ורבינו גרשום מאור הגולה מעילה ט א)^[7].

מקום אכילתם

קדשי קדשים

כל קדשי קדשים נאכלים בעזרה.

בשיירי מנחות נאמר: בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ (ויקרא ו ט).

בחטאת נאמר: בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד (שם יט).

באשם נאמר: בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל (שם ז ו).

בלחם הפנים נאמר: וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ (שם כד ט).

וכן שלמי צבור, שקודש קדשים הם, והרי הם כחטאת וכאשם שנאכלים בעזרה (ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ט ד, ו י, וגמ' מנחות פג א, ותוספות שם), והוא הדין בשתי הלחם שלהם (תוספתא זבחים ו טז).

וכולם אם נאכלו בהיכל נאכלו, שנאמר (במדבר יח ט - י) לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם וגו' בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ (רמב"ם מעשה הקרבנות י ג, על פי זבחים סג א).

הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש, תוכן קודש לאכילת קדשי הקדשים (מעשר שני ג ח; רמב"ם בית הבחירה ו ח).

קדשים קלים

קדשים קלים, והם: שלמים, תודה ואיל נזיר, בין חלק בעליהם ובין המורם מהם לכהנים, וכן הבכור, מעשר בהמה וקרבן פסח, נאכלים בכל העיר (משנה זבחים נה א ונו ב).

שלמים

בשלמים נאמר: וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר (ויקרא י יד), לא נאמר "במקום קדוש", שהיא העזרה, אלא "טהור", שמשמעו שטהור במקצתו, והוא מחנה ישראל שאין מצורעים נכנסים לשם, וזבים נכנסים לשם, וכנגד מחנה ישראל שבמדבר היא כל ירושלים (רש"י זבחים נה א ד"ה טהור, ורמב"ם מעשה הקרבנות ב ה).

תודה ואיל הנזיר

בכלל חזה ושוק של שלמים שבפסוק זה, אף תודה ואיל נזיר, שכולם שלמים גמורים הם (ראה תוספות שם נו ב ד"ה ונאכלין).

בכור ומעשר

בבכור ובמעשר נאמר: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וגו', וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם (דברים יב ו), ואמרו: בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר דגן ומעשר בהמה (ספרי קרח קיח ד"ה באדם), הרי שנאמרו בכור ומעשר, והכתוב לא קבע בהם מחיצת עזרה, אלא וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, היינו לירושלים, הרי שנאכלים בכל העיר (רש"י זבחים נו ב ד"ה בכל העיר. וראה בתוספות זבחים נו ב ד"ה ונאכלין לימודים אחרים על בכור ומעשר).

החלונות והחומה

החלונות ועובי החומה של העזרה - כעזרה (זבחים נו א ורש"י ד"ה החלונות); ושל העיר - כהעיר, ונאכלים שם קדשים קלים (פסחים פה ב; רמב"ם מעשה הקרבנות י ה).

האוכלם חוץ למקומם

האוכל קדשים חוץ למקום אכילתם, כגון האוכל כזית מבשר קדשי קדשים, או שיירי מנחות ולחם הפנים, חוץ לעזרה, לוקה, שנאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (דברים יב יז), מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, והוא הדין לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה, שחומת ירושלים לקדשים קלים כחומת העזרה לקדשי קדשים, ואחד בשר חטאת ואשם, או שיירי מנחות (רמב"ם מעשה הקרבנות יא ה, על פי מכות יז א).

ויש מפרשים משום שנאמר: בִּשְׁעָרֶיךָ, והיינו שלא תאכל בשערים המיוחדים לך, אלא בירושלים שלא נתחלקה לשבטים תאכל (יראים השלם פג, וראה שם בתועפות ראם).

הלאו נמנה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה קמה; סמ"ג לאוין שכה; ספר החינוך תמו).

וכן האוכל בכור חוץ לירושלים לוקה, שנאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וגו' וּבְכֹרֹת (מכות יז א, וראה שם ברש"י יח א ד"ה קרא; רמב"ם בכורות א טז), ונמנה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה קמד; סמ"ג לאוין שמב; ספר החינוך תמה).

מלבד הלאו של חוץ למקומם, עובר האוכלם אף בלאו של איסור יוצא (רמב"ם מעשה הקרבנות יא ו, וראה מנחת חינוך תמח).

סדר אכילתם

שלמים חדש קודם לישן

היו לפניו שלמים של אמש, היינו שנקרבו אתמול, ושלמים של היום, אכילת שלמים של אמש קודמת (משנה זבחים צ ב), שזמן אכילתם קרוב יותר להיגמר, שאינם נאכלים אלא עד הערב, ושל היום יאכלו עד הערב שלמחרתו (רמב"ם תמידין ומוספין ט יג, וראה שם בלחם משנה).

שלמים ישן וחטאת חדש

היו לפניו שלמים שנקרבו אמש, וחטאת או אשם שנקרבו היום, נחלקו תנאים: ר' מאיר סובר אכילת שלמים קודמת, מפני שזלזול הוא להשהותם כל כך, שצורת הבשר מתקלקלת (תוספות זבחים צ ב ד"ה שלמים, כגירסתם ברש"י), או מפני ששלמים של אמש אין להם היתר אכילה אלא עד הערב, וחטאת ואשם מותרים מן התורה עד הבוקר, ומדרבנן עד חצות הלילה (תוספות שם, וראה תוספות יום טוב זבחים י ו); וחכמים סוברים שאכילת חטאת ואשם קודמת, שהם קדשי קדשים (משנה שם). הלכה כחכמים (רמב"ם תמדין ומוספין ט יג).

הקודם להקרבה קודם לאכילה

סדר אכילת הקרבנות לפי דרגת חשיבותם הוא כסדר הקרבתם: כל שקודם להקרבה מחמת חשיבותו, קודם לאכילה (משנה שם. וראה ערך תדיר וערך מקודש).

צורת אכילתם

אכילתם במטעמים דרך תענוג

מותר לאכול את הקדשים בכל מאכל (משנה זבחים נה א), אפילו הכהנים אינם צריכים לאכול לשם שמים בלבד, אלא מותרים לאכול אותם במטעמים דרך תענוג, בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים, ולכן מותרים לשנות באכילתם ולאכלם צלויים שלוקים ומבושלים, ולתת לתוכם תבלין של חולין (רמב"ם מעשה הקרבנות י י, על פי משנה זבחים צ ב, וראה שם בכסף משנה), לפי שנאמר: לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה (במדבר יח ח), ודרשו: לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים (זבחים צא א, וכן תרגומו: לרבו^[8]). אמנם עיקר האכילה דרך גדולה היא צלי בחרדל (חולין קלב ב, ותוספות שם ד"ה אין), אלא שמי שנהנה יותר בשלוק ומבושל וכיוצא, מותר לו לשנות, שבשבילו זוהי דרך גדולה (תוספות שם, וראה משנה למלך מעשה הקרבנות שם)^[9].

בישיבה בעזרה

נחלקו ראשונים האם אכילת קדשים בעזרה היתה בישיבה, או שגם בזה נאמר הדין שאין ישיבה בעזרה; ואף בדעת המתירים נחלקו ראשונים בטעם ההיתר אם הוא משום שלא נאסרה ישיבה בעזרה לצורך העבודה, או משום שבאכילת קדשים יש לימוד מיוחד שהישיבה מותרת, שנאמר: לְמָשְׁחָה (במדבר יח ח) ודרשו: לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים (סוטה טו א ועוד), ובכלל זה שהאכילה תהיה בישיבה (ג' תירוצים בתוספות יומא כה א ד"ה אין, וראה ערך ישיבה בעזרה).

לשובע

היתה להם אכילה מועטת, אוכלים עמה חולין ותרומה, כדי שתהיה נאכלת על השובע (תמורה כג א), ואף זהו מדין "למשחה, לגדולה" (רש"י ורשב"ם פסחים שם); ויש שכתבו הטעם "שלא יצא משלחן רבו רעב" (תוספות פסחים קכ א ד"ה מפטירין).

אכילה גסה

היתה להם אכילה מרובה, אין אוכלים עמה חולין ותרומה, כדי שלא תהיה נאכלת אכילה-גסה [ראה ערכו] (תמורה שם). וכן בשיירי המנחות (רמב"ם מעשה הקרבנות י יא).

איסור אכילתם חמץ

שיירי מנחות שאוכלים הכהנים, אף על פי שהם מותרים לאכלם בכל מאכל ובדבש, אין אוכלים אותם חמץ, שנאמר: לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם (ויקרא ו י), אפילו חלקם לא יחמיצו (רמב"ם שם יב יד).

נטילת ידים

מעלה תיקנו בקדשים, שלפני אכילת שלמים או חטאת ואשם צריכים להטביל את הידים בארבעים סאה, אף על פי שאינן אלא סתם ידים (ראה ערך ידים), שלא נגעו בטומאה דאורייתא המטמאה את כל הגוף (משנה חגיגה יח ב, ורש"י שם). בירושלמי (חגיגה ב ה) נחלקו אמוראים אם דוקא בידים שנטמאו (באופן שלא נטמא כל הגוף, ראה ערך ידים) הצריכו טבילה לקדשים, אבל סתם ידים די להן בנטילה, או שאף בסתם ידים הצריכו טבילה (וראה רמב"ם אבות הטומאה ח ז,ח).

הערות שוליים