מיקרופדיה תלמודית:אמירה לנכרי שבות

הגדרה^[1] - כל מלאכה שישראל אסור לעשותה בשבת, אסור לו לומר לנכרי לעשותה בשבילו

מקור הדין וטעמו

מדאורייתא או מדרבנן

נאמר: כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם (שמות יב טז), ודרשו: לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך (מכילתא בא פסחא ט)^[2].

ונחלקו ראשונים אם האיסור מדאורייתא והדרשה דרשה גמורה, או שהאיסור מדרבנן והדרשה אסמכתא היא:

• יש אומרים שהאיסור הוא מן התורה (סמ"ג לאוין עה; יראים השלם שד, בתירוץ הראשון).

• יש אומרים שהאיסור בחפץ של ישראל הוא מהתורה, אבל בחפץ של נכרי, אפילו שעושה לצורך ישראל, איסורו הוא מדרבנן (יראים שם).

• יש אומרים שהאיסור מדברי סופרים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמם (רמב"ם שבת ו א)^[3].

• יש אומרים שהאיסור יוצא מהכתוב: מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיה נח יג), והוא בכלל דיבור של חול שאסור בשבת (רש"י עבודה זרה טו א ד"ה כיון דזבנה) מתקנת הנביאים (אורה ושמחה שבת כד א).

• ויש אומרים שהנכרי נעשה שלוחו (כן משמע מרש"י שבת קנג א ד"ה מאי טעמא), ואף על פי שמן התורה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו אלא בישראל (ראה בערך שליחות), מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא (בבא מציעא עא ב), וכשהנכרי עושה בשבת בשליחותו של ישראל, הרי זה כאילו הישראל עושה (הגהות מיימוניות שבת ו א; שו"ע הרב או"ח רמג א; חידושי רבי עקיבא איגר לשו"ע שז)^[4].

במלאכה דרבנן

אפילו במלאכה דרבנן אמירה לנכרי שבות, ולכן לא יאמר אדם לגוי בשבת שכור לי פועלים, אף על פי ששכירות פועלים אינה אלא מדרבנן (שבת קנ א; תוספות שם קכא א ד"ה אין).

אמירה קודם השבת

אסור לומר לנכרי גם קודם השבת שיעשה מלאכה בשבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה המלאכה אלא לאחר השבת (רמב"ם שם; רא"ש בבא מציעא ז ו, בשם רב סעדיה גאון).

אפילו מלאכה דרבנן אסור לומר לו קודם השבת שיעשה בשבת, ולכן אסור ליתן מעות לנכרי בערב שבת שיקנה לו איזה דבר בשבת (רא"ש בבא מציעא ז ו, בשם רב סעדיה גאון; שו"ע או"ח שז ג).

בדבר האסור משום חומרא או מנהג

בדבר שאינו אסור אלא משום חומרא או מנהג, מותרת האמירה לנכרי (מגן אברהם שם סק"ב; שולחן ערוך הרב שם ו).

רמיזה

לא אמירה בפירוש בלבד אסורה, אלא אף לרמוז לו שיעשה מלאכה אסור (פירוש המשניות לרמב"ם מכשירין ב ו; אור זרוע שבת עו; רמ"א שם כב), בין שהרמז הוא על ידי דבור (רמ"א שז כב), ובין שהוא על ידי תנועות (חיי אדם סב ב), וכן אסור לומר לו דבר שמבין מתוכו שיעשה מלאכה (מגן אברהם שז ס"ק לא)^[5].

יחד עם זאת שלשה היתרים בדבר:

• כשאומר הרמיזה שלא בלשון ציווי, כגון שאומר הנר אינו מאיר יפה, או שאינו יכול לקרות לאור הנר הזה שיש לו פחם, ושומע הנכרי ומתקנו, מותר (שו"ע הרב שם ז; משנה ברורה שם ס"ק עו)^[6].

• מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת, אף שמתוך דבריו מבין הנכרי שרצון הישראל שיעשנה בשבת הבאה (סמ"ג לאוין סה; שו"ע שם ב).

• מותר לרמוז לנכרי בשבת שיעשה לו מלאכה לאחר השבת (אור זרוע שם; רמ"א שם כב)^[7].

לצורך נכרי

• אין האמירה לנכרי אסורה אלא כשהמלאכה היא לצורך ישראל, אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה בשלו לצורך עצמו (רמב"ן על התורה שמות יב טז, לגרסתו במכילתא שם; רמ"א שם כא)^[8].

• מותר לומר לנכרי קנה לעצמך, ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת (הגהות מיימוניות שבת ו א; שו"ע שם).

• מותר לומר לנכרי קנה ממני חמץ, שמא אצטרך אחר הפסח ואקנה ממך (הגהות מיימוניות שם).

• נחלקו ראשונים אם מותר לומר לו הילך בשר ובשל לעצמך בשבת: יש אוסרים, אפילו כשאין מזונותיו עליו (תוספות בבא מציעא צ א ד"ה חסום, בשם ר"י; רא"ש שם; שו"ע שם כא), לפי שאותו דבר שאומר לנכרי לעשות, היינו לבשל, הוא אינו יכול לעשות בעצמו (תוספות שם; רא"ש שם), והרי הוא נראה כשלוחו, כשעושה המלאכה בחפץ של הישראל (שו"ע הרב שם לה); ויש אומרים שהדבר מותר, כיון שאין הישראל מרויח כלום באמירתו (תוספות שם).

כשאומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר

נחלקו האחרונים באמירה דאמירה, היינו כשאומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת:

• יש מתירים (חוות יאיר מו,נג).

• ויש אוסרים (תשובת בעל עבודת הגרשוני, בחוות יאיר מט).

• ויש שמחלקים: בערב שבת הדבר מותר ובשבת אסור (חתם סופר או"ח ס).

העובר ואומר לנכרי

מי שעבר ואמר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת, לוקה מכת-מרדות (רמב"ם שבת ו ח), ונחלקו ראשונים אם מותר לו ליהנות ממנה:

• יש אומרים שמותר לו ליהנות ממלאכה זו במוצאי שבת, לאחר שימתין בכדי-שיעשה (שם), וכן הלכה (שו"ע שם כ).

• ויש אומרים שאסור ליהנות ממנה לעולם, משום קנס (רבינו ירוחם יב יב; בית יוסף שם, בשמו).

מצבי היתר

אין משום אמירה לנכרי שבות:

• במקום מצוה

• לצורך חולה

• במקום צער בעלי חיים

• במקום הפסד

• לצורך מת

במקום מצוה

מקור הדין

מותר להביא מים חמים מחצר לחצר שלא עירבו ביניהן (ראה בערך ערובי חצרות) כדי לרחוץ את הקטן לצורך מצות מילה (ערובין סז ב, ורש"י ד"ה מגו ביתאי), ולא התירו אלא שבות שאין בה מעשה, אבל לא שבות שיש בה מעשה (שם סח א), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים ששבות שאין בה מעשה היינו שאין בה מלאכה דאורייתא, שאומר לנכרי לעשות מלאכה דרבנן, כגון טלטול בחצר שלא עירבו, אבל לומר לו לעשות מלאכה דאורייתא היא שבות שיש בה מעשה ואסורה אפילו לצורך מצוה, ולכן אסור לומר לנכרי שיחמם מים בשבת לצורך מצות מילה (רי"ף שבת סח א; רמב"ם שבת ו י).

• יש מפרשים שכל אמירה לנכרי הרי זו שבות שאין בה מעשה, שאין הישראל עושה מעשה בידים, ולא נקרא שבות שיש בה מעשה אלא כשהישראל עושה בעצמו מלאכת שבות דרבנן, ולכן אפילו כשאומר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא - מותר לצורך מצות מילה (רי"ף שבת שם, בשם הלכות גדולות וכמה מרבוותא), ויש מוסיפים להתיר אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא אפילו לצורך מצוה אחרת (הר"ן שם, בשם העיטור; רמ"א או"ח רעו ב, בשם יש אומרים). על פי זה נהגו רבים להקל לצוות לנכרי להדליק נרות בשבת לצורך הסעודה, כשכבו הנרות ואי אפשר לאכול בחושך (רמ"א שם).

• ויש מפרשים שבין שבות שאין בה מעשה ובין שבות שיש בה מעשה על ידי אמירה לנכרי הן, אלא שבות שיש בה מעשה היא כשנתחדש מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפייה ובישול ולהחם מים וכיוצא, והחמירו בזה באמירה לנכרי אפילו במקום מצוה, ושבות שאין בה מעשה היא כשאינו מתקן כלום בגופו של דבר, כגון הוצאה מרשות לרשות, שלא החמירו באמירתו אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה (רשב"א שבת קל ב, בשם מורו הרב ז"ל).

לצורך מצוות שונות

לדעה הראשונה, נחלקו ראשונים האם מותרת אמירה לנכרי שלא לשם מצות מילה:

• יש אומרים שלא התירו אלא לצורך מכשירי מילה, מפני שמילה גופה דוחה שבת, אבל לצורך מצוה אחרת אסור לומר לנכרי לעשות אפילו דבר שהוא שבות (רמב"ן שבת קל ב; מגיד משנה שם; שו"ע או"ח שז ה, בשם יש אוסרין).

• ויש אומרים שהתירו לצורך כל מצוה, ולכן:

מותר לומר לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שז ה).

וכן מותר להוציא חמץ בפסח מביתו על ידי נכרי שלא ברשות הרבים (מרדכי שבת רנב), או להטילו לים על ידי נכרי (מגן אברהם תמו סק"ב).

וכן אם אופה מצות ביום טוב, מותר לומר לנכרי לגרד הכלים והסכין, שלא ידבק בהם הבצק, שהגרידה אינה אלא שבות (רמ"א או"ח תנט ד).

לצורך ישוב ארץ ישראל

משום ישוב ארץ-ישראל התירו אמירה לנכרי אפילו באיסור דאורייתא, ולכן הלוקח בית מנכרי בארץ ישראל, מותר לומר לנכרי לכתוב לו שטר בשבת, ואפילו הלוקח בסוריא, שסוריא היא כארץ ישראל בדבר זה [ראה בערך סוריא] (גיטין ח ב).

נחלקו ראשונים בהיתר זה:

• יש אומרים שאיסור כתיבה בשבת אינו אסור מדאורייתא אלא בכתב אשורי ויווני, ושאר הכתבים אינו אסור אלא מדרבנן (ראה ערך כותב), ובו התירו אמירה לנכרי עבור ישוב ארץ ישראל (אור זרוע שבת עו; רמ"א או"ח שו יא).

• ויש אומרים שכל לשון כלולה באיסור כתיבה מדאורייתא (רש"י שבת קג א ד"ה בכל לשון; רמב"ם שבת יא י; מאירי שם), ומכל מקום התירו אמירה לנכרי בכגון דא (משנה ברורה שם ס"ק מז).

לצורך חולה

חולה שאין בו סכנה

חולה שאין בו סכנה - שנפל מחמת חוליו למשכב (ר"ן שבת שם; מגיד משנה שבת ב י; שו"ע או"ח שכח יז. וראה ערך חולה) - עושים לו כל צרכיו על ידי נכרי (שבת קכט א; ביצה כב א), ואפילו במלאכה האסורה מן התורה (רמב"ם שבת ב י; טוש"ע שם שכח יז)^[9]. לפיכך מותר לומר לגוי:

• להדליק נר בשביל חולה שאין בו סכנה, כדי לראות את צרכיו (שו"ע או"ח רעו א).

• להפעיל תנור חימום עבור חולה שאין בו סכנה, אם מתלונן שקר לו (שם ה).

• לעקור שן לחולה שאין בו סכנה, כשיש צורך בעקירה (רמ"א או"ח שכח ג. וראה עוד בט"ז שם סק"א; משנה ברורה שם סקי"א).

• לבשל או לחמם אוכל ומשקה בשביל חולה שאין בו סכנה (רמ"א או"ח שכח יז), ועוד^[10].

מקצת חולי, מצטער

בשביל מקצת חולי, או לצורך גדול, או למצטער, מותרים כל הדברים שהותרו לצורך מצוה (רמב"ם שבת ו ט, ומגיד משנה שם; טוש"ע שם שז ה; מגן אברהם שם סק"ז, וסי' שכח סקי"ב; משנה ברורה סי' שכח סקנ"ב וסקפ"ג)^[11]; וכן מותר לומר לגוי לעשות מלאכה שאיסורה מן התורה עבור מקצת חולי בצורה של כלאחר יד, שהרי זה כשבות דשבות (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פ"ל הע' מו).

לצורך קטן

מותר לומר לנכרי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, שסתם צרכי קטן דומים לצרכי חולה שאין בו סכנה (רמ"א שם שכח יז).

יש אומרים שדוקא תבשיל מותר, אבל שאר צרכים אסור (תהלה לדוד שח ס"ק מז); ויש אומרים שהוא הדין לכל צרכיו (מנחת יצחק ח"י כה).

משום צער בעלי חיים

מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו בשבת - אף על פי שחליבה בשבת היא לרוב הפוסקים מלאכה של תורה (ראה בערך דש) - משום צער בעלי חיים, שהחלב מצער את הבהמה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) שנ; רא"ש שבת יח ג, בשמו; טוש"ע או"ח שה כ), שאיסור אמירה לנכרי שהוא מדרבנן נדחה מפני צער בעלי חיים שהוא מן התורה (רא"ש שם); ויש אוסרים, אלא אם כן קנה החלב מהנכרי בדבר מועט, שלא יראה כעושה לצורך ישראל (הגהות מרדכי קידושין תקסו, בשם התוספות; טוש"ע שם, בשם יש אומרים).

במקום הפסד

קידש עליו היום והיו עמו מעות

מי שהיה בא בדרך וקידש עליו היום והיו עמו מעות, נותן כיסו לנכרי להוליכו לו אפילו משחשכה, מפני שאדם בהול על ממונו (ראה בערך אדם בהול), ואם לא נתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים, יבוא להביאו בידו ויעבור על מלאכה של תורה, שיעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (רמב"ם שבת ו כב, על פי משנה וגמ' שבת קנג א).

דליקה

דליקה שנפלה - שאין בה משום סכנת נפשות^[12] - אסור לומר לנכרי שיכבנה (משנה שבת קכא א)^[13], אבל התירו לומר באופן סתמי: "כל המכבה אינו מפסיד" (גמ' שם; טוש"ע או"ח שלד כו), ואף אם אין כאן נכרי - יכול לקרותו שיבוא (רא"ש שבת טז י; טוש"ע שם) ולומר לו כן בפניו (שו"ע הרב שם).

משום בזיון כתבי הקודש שלא ישרפו, מותר לומר לנכרי להצילם אפילו דרך רשות הרבים (שבלי הלקט קטו, בשם גאון; שו"ע שם שלד יח, בשם גאון).

לצורך מת

הבאת מת לקבורה

אסור לומר לנכרי לקבור המת בשבת (ראש השנה כ א), לפי שהוא בזיון למת שנקבר על ידי חלול שבת (תוספות בבא קמא פא א ד"ה אומר).

מת שהסריח

מת שהסריח בבית, או שקרוב להסריח, ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו, נחלקו האם מותר לומר לנכרי להוציאו:

• יש אוסרים להוציאו, ואפילו לכרמלית (מרדכי שבת שמג, בשם רבינו ברוך).

• יש מתירים להוציאו, ואפילו לרשות הרבים (שו"ת רד"ך יח ז; אליה רבה שיא סק"ט).

• ויש מחלקים ואומרים שמותר לומר לנכרי לטלטלו ולהוציאו לכרמלית^[14] (מרדכי שבת שיג; שו"ע ורמ"א או"ח שיא ב), אבל אסור להוציאו על ידי נכרי לרשות הרבים, משום כבוד המת, שלא יאמרו נתחלל עליו שבת (מגן אברהם שם ס"ק יג).

בשאר איסורים

באיסורי לאו

נסתפקו בגמרא אם אמירה לנכרי שבות נאמר רק באיסורי שבת, שאיסור סקילה הוא, אבל באיסורי תורה שהם בלאו בלבד, אמירה לנכרי מותרת, ולכן מותר לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה (ראה בערך חסימה), או שאין הבדל ביניהם ובכל מקום אסורה אמירה לנכרי (בבא מציעא צ א).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש מי שאומר שהספק לא נפשט, וממילא מעמידים על הכלל שספק דרבנן להקל (ראה בערך ספק דרבנן), שהרי אפילו בשבת אין אמירה לנכרי אסורה אלא מדרבנן (רא"ש בבא מציעא ז ו, בשם הראב"ד).

• אך דעת רוב הראשונים שהספק נפשט לחומרא (רמב"ם איסורי ביאה טז יג, ושכירות יג ג; ראב"ד כלאים א ג; רא"ש שם; טוש"ע חושן משפט שלח ו, ואבן העזר ה יד).

מהות הספק

נחלקו ראשונים בפירוש הספק בגמרא:

• יש מפרשים שאין הספק אלא כשאומר לו: חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי, שהישראל נהנה מן האיסור, אבל אם אמר לו: חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך, מותר, כשם שמותר לומר לו אכול נבלה (תוספות שם ד"ה חסום).

• ויש מפרשים שגם באופן זה הוא האיסור (רש"י שם ד"ה נכרי), ואינו דומה לאכילת נבלה, שגם הישראל בעצמו מותר לו לתת נבלה לתוך פיו של נכרי, אבל כאן אותו דבר שאומר לנכרי לעשות, אסור לו לישראל לעשות בעצמו (תוספות שם, בשם ר"י; ש"ך יורה דעה רצז סק"ד; באור הגר"א שם).

ומכל מקום מותר לומר לו: חסום פרתך ודוש בה תבואה שלך (ר"ן שם).

במקום מצוה

במקום מצוה, מותרת אמירה לנכרי בשאר איסורים (תוספות ראש השנה כד ב ד"ה שאני).

במלאכת יום טוב וחול המועד

במלאכת יום טוב וחול המועד לדברי הכל אסורה אמירה לנכרי (מועד קטן יב א), ששבת ויום טוב הם כדבר אחד, וכשגזרו על אמירה לנכרי בשבת היה גם יום טוב בכלל (תוספות בבא מציעא שם), אבל התירו ביום טוב אמירה לנכרי לצורך מת, אפילו במלאכה גמורה (טוש"ע או"ח תקכו א, על פי ביצה ו א).

כלאים

נחלקו ראשונים אם מותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי-זרעים בארץ ישראל:

• יש אוסרים, שהספק של אמירה לנכרי בשאר איסורים נפשט לחומרא (ראב"ד כלאים א ג; טור יו"ד רצו)^[15].

• ויש מתירים (רמב"ם כלאים א ג, לפי הטור שם והב"ח שם), שכיון שאין האיסור אלא בארץ ישראל, אין זה חובת הגוף ואמירה לנכרי מותרת בו (ט"ז שם רצז סק"א).

• ויש אומרים שאף המתירים לא התירו אלא לומר לו שיזרע בשדה של נכרי ולצורך נכרי (כסף משנה שם, בשם מהר"י קורקוס), או בשדה של נכרי אפילו לצורך ישראל (ביאור הגר"א שם סק"ז).

שביעית

יש אומרים שאמירה לנכרי לעשות מלאכה בשביעית אסורה מן התורה, שהמצוה היא שהארץ תשבות (ראה בערך שביעית), כמו שכתוב: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ (ויקרא כה ב. מהרש"ל בבא מציעא שם).

באיסורי דרבנן

אמירה לנכרי בשאר איסורים אינה אסורה אלא באיסורי תורה, אבל לא באיסורים דרבנן. לכן:

• מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות (רוקח שי; שו"ע או"ח תסח א, שכן המנהג); ויש אוסרים (מרדכי פסחים תרז; שו"ע שם, בשם יש מי שאוסר), אם משום שסוברים שאף באיסור דרבנן אסורה אמירה לנכרי בשאר איסורים, ואם משום שערב פסח אף הוא בכלל מועד, ודומה בזה לשבת ויום טוב וחול המועד שגם במלאכה דרבנן אמירה לנכרי שבות (באור הגר"א שם סק"ד).

• למרות זאת אסור לומר לנכרי להטיל מום בבכור בזמן הזה, אף על פי שבזמן הזה אין איסור הטלת מום אלא מדרבנן (ראה בערך מטיל מום בקדשים), שמשום חומרא של קדשים גזרו יותר, ועוד שגם גרם הטלת מום אסור בבכור (כן משמע מהרא"ש בבא מציעא ז ו, בשם הראב"ד)^[16].

הערות שוליים