מיקרופדיה תלמודית:בהמה דקה

הגדרה^[1] - בהמה ממין הבהמות הקטנות כעז וכבש וכיוצא בהם^[2]

לידתה

יציאה מידי חשש נפל

בהמה דקה טהורה יולדת לחמשה חדשים משנתעברה (בכורות ח א), ואם ילדה לזמן זה, הרי זה סימן שכלו לו חדשיו לאותו ולד, ואין בו חשש נפל, ומותר מיד באכילה (רמב"ם מאכלות אסורות ד ד, על פי שבת קלו א; טוש"ע יורה דעה טו ב), ובפחות מזמן זה, אינה יולדת (נדה כד ב).

הפלה הפוטרת מן הבכורה

סימן ולד בבהמה דקה הוא הטינוף (משנה בכורות יט ב), היינו דם היוצא מרחמה (רבנו גרשום מאור הגולה שם), ונחלקו אמוראים בפירושו:

• יש אומרים שנימוח העובר בגלל עצירת הרחם ויצא המיחוי (רב בבכורות כא ב, לגירסת הרא"ש שם ג ג, ורש"י שם ד"ה אצר), וכן הלכה (רמב"ם בכורות ד י; טוש"ע יו"ד שטו ז).

• ויש אומרים שפולטת אבעבועות של דם (שמואל שם, ורש"י ד"ה בעבועי).

וצריך להראותו לרועה חכם (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם יאמר שהוא עובר ונפסדה צורתו, הרי זו פטורה מן הבכורה כשתלד אחר כך (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אחר טינוף

עוד סימן אמרו בטינוף, שאין טינוף פחות משלשים יום (בכורות כא ב), ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים שאחר הטינוף אינה מקבלת זכר עד שלשים יום (רש"י שם ד"ה לקבל).

• ויש מפרשים שאינה מתעברת, ואינה מקבלת ולד אחר (רש"י שם ד"ה לאו, בלישנא אחרינא; רמב"ם בכורות ד יב).

גידולה

איסור גידולה בארץ ישראל

אין מגדלים בהמה דקה בארץ-ישראל (משנה בבא קמא עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ב; טוש"ע חושן משפט תט א) במקום השדות והכרמים (רמב"ם שם; טור שם), ושני טעמים נאמרו בדבר:

• משום ישוב ארץ ישראל, שבהמה דקה מפסידה את השדות (רש"י שם ד"ה אין מגדלין), ואפילו בזמן חורבן הארץ אסור, שנצטוינו בישובה כל הימים, אף על פי שאין הארץ בידינו (כפתור ופרח י, ח"א עמ' רטו במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות), וכל שדות ארץ ישראל של ישראל הן (כפתור ופרח שם, בשם רש"י בבבא קמא).

• משום שאסור להזיק ממון חברו, אפילו אם רוצה לשלם, ובארץ ישראל רוב השדות של ישראל (רמב"ם שם א-ב, ח), ולפיכך בזמן שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, מותר (שו"ע שם).

כשמוסר לרועה

אין הבדל בזה בין שמגדל בעצמו למגדל על ידי אחרים, כגון שמוסר לרועה, ואין אומרים שמכיון שאין הבהמה שלו ודאי ישמרנה שלא תזיק שדות אחרים, שהרי אין לו הנאה מזה (תוספות בבא קמא עט ב ד"ה אין; רא"ש שם ז יג; טור חו"מ תט)^[3].

בבית

אפילו בבית אסור לגדל (תוספות שם; רא"ש שם; טור שם), ואפילו שהיא קשורה בכרעי המטה (ברייתא שם פ א), שאי אפשר לשומרם שלא ירוצו לשדות אחרים (ים של שלמה שם ז לה)^[4].

במדבריות וביערות

במדבריות וביערות של ארץ ישראל מותר לגדל (משנה וברייתא שם עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ב; טוש"ע חו"מ תט א), שאין שם תבואה ואין הפסד (שיטה מקובצת שם, בשם גאון), וכן מצינו בדוד שהיה רועה צאן (שמואל א יז לד), והיה רועה במדבר, שנאמר: וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר (שם כח. כפתור ופרח י, ח"א עמ' ריז).

ביער של חברו

מהתנאים שהתנה יהושע בשעת חלוקת הארץ שמותר לרעות בהמה דקה ביער גס של חברו, ולא יהא בעל היער מקפיד, אבל ביער דק אין רועים אלא מדעת הבעלים (גמ' שם פא א; רמב"ם שם ג; טור חו"מ רעד), ונחלקו בפירוש החילוק ביניהם:

• יש מפרשים שיער גס הוא שאילנותיו גסים, ודק שאילנותיו דקים (רמב"ם שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים; טור שם).

• ויש מפרשים שגס הוא שהיער גדול ומסובך, שאין ההיזק ניכר בו כל כך (רבנו יהונתן שם; מאירי שם, בסתם).

סוריא

בסוריא מותר לגדל בכל מקום (משנה בבא קמא עט ב; רמב"ם שם).

• לטעם הראשון באיסור, מותר בסוריא לפי שאין לה קדושת ארץ ישראל (ראה ערך סוריא), ולא חששו לישובה, ואם תפסיד הבהמה ישלמו בעליה (רש"י שם ד"ה אבל).

• ולטעם השני לפי שאין רוב השדות של ישראל (כן משמע ברמב"ם שם ח).

בבל

בבל עשו כארץ ישראל לאיסור גידול בהמה דקה (בבא קמא פ א), שהיה שם רוב ישראל וישוב קבוע (רש"י שם ד"ה בבבל), ורוב השדות והכרמים באותם הימים היו שם של ישראל (רמב"ם שם ה).

חוץ לארץ

שאר מקומות ישוב ישראל בחוץ לארץ, אין בהם איסור כלל (טור חו"מ תט; ערוך השלחן שם א, בדעת הרמב"ם)^[5].

היתר השהייה

שלשים יום קודם הרגל, וכן שלשים יום קודם משתה בנו, מותר להשהות בהמה דקה בארץ ישראל (ברייתא בבא קמא עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ז; טור שם), ובלבד שלא ישהה את האחרונה שבהן, שקנה סמוך לרגל, עד לאחר הרגל, למלאות שלשים יום למקח (ברייתא שם, ורש"י ד"ה שלא ישהה).

וכן הטבח שקונה בהמות ליום השוק, לוקח ושוחט, או לוקח ומשהה עד יום השוק שלשים יום, ובלבד שלא ישהה עד לאחר יום השוק למלאות שלשים הימים (ברייתא שם פ א, ורש"י ד"ה לוקח וד"ה ובלבד); ויש מפרשים שהטבח מותר לעולם להשהות שלשים יום, לפי שרגיל לקנות הרבה ביחד, ושוחט אותן מעט מעט (תוספות שם ד"ה והטבח, בשם ר"י, על פי תוספתא שם (ליברמן) ח יב; כן משמע ברמב"ם וטור שם).

אותם שהתירו להשהות, לא התירו שתצא ותרעה בעדר, אלא שתהא קשורה בכרעי המטה (תוספתא שם יג; רבן גמליאל בברייתא שם, לפי התוספות שם ד"ה מהו), ולאו דוקא קשורה אלא שישהנה בתוך ביתו כדי שלא תזיק (תוספות שם; רמב"ם שם; טור שם)^[6].

חיה דקה

כשם שאין מגדלים בהמה דקה, כך אין מגדלים חיה דקה^[7] (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ח יז; ברייתא בבא קמא פ א; רמב"ם נזקי ממון ה ב,ח), כגון צביים ושועלים (רש"י שם ד"ה חיה דקה), אבל מגדלים כלבים הכופרים^[8], וחתולים^[9], וקופים, וחולדות סנאים – חולדות שגדלות בסנה (רש"י), מפני שעשויים לנקר את הבית (רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא שם; רבי ישמעאל בברייתא שם), מן העכברים (רש"י שם ד"ה לנקר).

חזיר

אין מגדלים חזירים בכל מקום (משנה בבא קמא עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ט; טוש"ע חו"מ תט ב), משום מעשה שהיה כשצרו בית חשמונאים זה על זה, והיו אותם שבפנים משלשלים מעל החומה דינרים לאותם שבחוץ לקנות להם תמידים, והיו מעלים להם, פעם אחת העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזה ארץ ישראל ארבע-מאות פרסה על ארבע-מאות פרסה, באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים (ברייתא שם פב ב)^[10].

ואסור לגדלם אפילו בשביל למשוח עורות בשומנם (תוספות שם ד"ה לא; טוש"ע שם).

כלב

וכן אין מגדלים את הכלב - הרע (רמב"ם נזקי ממון ה ט; טוש"ע חו"מ תט ג) - בכל מקום (משנה בבא קמא עט ב; תוספתא שם (ליברמן) ח יז; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהיזיקו מרובה ומצוי (רמב"ם שם), שנושך ומנבח ואשה מפלת מיראתו (רש"י שם ד"ה את הכלב), ואף המגדל כלב עומד בארור כמו המגדל חזיר (ברייתא שם פג א; רמב"ם שם).

אכן אם היה קשור בשלשלת - מותר לגדלו (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאף על פי שמנבח, כיון שיודעים שהוא קשור בשלשלת אין יראים ממנו (סמ"ע שם סק"ה).

בעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו, וקושרו ביום ומתירו בלילה (תוספתא שם; ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

יש אומרים שבזמן הזה מותר לגדל כלב בכל אופן, מכיון שאנו שרויים בין הגוים, ודומה הדבר לספר (שלטי גבורים על המרדכי בבא קמא עד, א, בשם הגהות; רמ"א שם, ובאור הגר"א סק"ב), אבל כלב רע שיש לחוש שיזיק לבני אדם – אסור, אם אינו קשור בשלשלת (רמ"א שם).

העושה תשובה

רועה בהמות דקות שעשה תשובה, וכן מי שנפלו לו בירושה כלבים וחזירים, אין מחייבים אותם למכור מיד, אלא מוכרים מעט מעט (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ח טו; גמ' שם פ א; רמב"ם נזקי ממון ה י; טוש"ע חו"מ תט ד).

מכירתה לגוי

מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוי - מוכרים, מקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרים (משנה עבודה זרה יד ב; רמב"ם שבת כ ה; טוש"ע יו"ד קנא ד).

במקום שחשודים על הרביעה

ואין איסור למכור להם אפילו במקום שחשודים על הרביעה, לפי שהגוי חס על בהמתו שלא תיעקר, וכשרובעים את הבהמה היא נעשית עקרה (גמ' שם טו א).

טעם הנוהגים לאסור

מספר טעמים נאמרו למנהג שלא למכור:

• שמפקיעה ממתנות כהונה (ירושלמי עבודה זרה א ו)^[11], ואין לאסור מחמת זה חטים ושעורים שמפקיעם מחלה, ויין ושמן שמפקיעם מברכה עליהם (דחיית הירושלמי שם), מפני שחיי נפש הם, ואי אפשר זולתם (מאירי שם יד ב).

• שמא יבואו להעמיד בהמה בפונדקאות של גוים, שאסור מן הדין, שעל בהמת ישראל אינו חס שלא תיעקר, וירביעה ויעבור הישראל על לפני עור לא תתן מכשול (ר"ן שם), שהרי בן-נח מוזהר על הרביעה (ראה ערכו).

• שלא רצו לסמוך על זה שהגוי חס על בהמתו, וחששו שמא יהא יצרו תוקפו ולא יחוס אף בשלו וירביע אותה (מאירי שם, בשם יש מפרשים).

• שמא יבואו למכור להם בהמה גסה, שחכמים אסרו מכירתה לגוי (ראה ערך בהמה גסה. רש"י פסחים נג א ד"ה מקום; מאירי פסחים שם; ברטנורא שם).

• שסוברים שאין חילוק בין דקה לגסה, ובכלל הגזרה שלא למכור גסה היתה גזרה שלא למכור דקה (מאירי עבודה זרה שם, בשם יש מפרשים).

כשיש לתלות שהגוי קונה את הבהמה לשחיטה

במקום שנהגו שלא למכור, אין תולים שהגוי קונה אותה לשחיטה, כדרך שתולים בבהמה גסה (ראה ערכו), שסתם בהמה דקה עומדת לגדל - עז לחלבה, ורחל לגיזתה (תוספות עבודה זרה יד ב ד"ה מקום).

הערות שוליים