מיקרופדיה תלמודית:בית הקברות

הגדרה^[1] - מקום המיוחד לקברות מתים

פרקים:

מהותו ושימושו

מקומו

קנינו

צורתו

כבודו

בקיום מצוה

בתפילות וברכות

טומאתו

שכונת קברות

מהותו ושימושו

שמותיו

בית הקברות נקרא גם: בית עלמין (סנהדרין יט א; ירושלמי מועד קטן א ג); קברות (סנהדרין מו א); קבר (עירובין נה ב ורש"י ד"ה והקבר); חצר מות (ברכות יח ב); ובית החיים (סמ"ק מח).

הבדלים בין בית הקברות לקבר

• בית הקברות, בניגוד לקבר (ראה ערכו) הוא מקום לקבורת רבים, ואילו קבר הוא ליחיד (שלטי הגבורים סנהדרין מו א א). ולכן אם מצא מת אחד או שנים אינו חושש שמא הוא בית הקברות, מצא שלשה הרי זו שכונת הקברות (נזיר סד ב; רמב"ם טומאת מת ט ג), שכיון שהם שלשה נתברר שבית הקברות היה שם (תוס' שם ד"ה מצא).

• הבדל נוסף בין בית הקברות לקבר הוא שבית הקברות הוא מקום שהקצוהו לקבורה, ואילו קבר יש שנקבר בו באופן עראי (שלטי הגבורים שם). ולכן יש מקרים שמותר לפנות קבר, מה שאין כן בית הקברות (ראה תוס' נזיר סד ב ד"ה נוטלו וד"ה מצא. וראה ערך פינוי מתים).

• ועוד הבדל, שבית הקברות נקרא כל המקום שהוקצה לקבורה, אפילו כשעדיין אין שם קברים, שהמתים זכו במקום וזכותם מתפשטת בכל המקום שהקצוהו, וקבר אינו אלא המקום שנקבר בו המת (שלטי הגבורים שם)^[2].

בתי קברות מיוחדים

בית הקברות יש שהוא מיוחד לבני משפחה אחת (ראה כתובות פד א, בבא בתרא ק ב, ורשב"ם שם ד"ה לעשות). ובימי האבות היה המנהג להיות להם בתי קברות אבותיו מיוחדים לכל משפחה, ושדה קבורה אחת לקבורת הגרים (רמב"ן בראשית כג ד).

בימי מלכות ישראל היו בתי קברות מיוחדים למלכים (דברי הימים ב כו,כג).

בתי קברות מיוחדים היו לבית דין בשביל הרוגי בית דין, אחד לנהרגים ונחנקים, ואחד לנסקלים ונשרפים (סנהדרין מו א; רמב"ם סנהדרין יד ט), לפי שאין קוברים רשע אצל צדיק, ולא רשע חמור אצל רשע קל (סנהדרין מז א).

וכן היו להם מערות של חסידים בפני עצמם, ושל ראשי בית דין בפני עצמם (מועד קטן יז א); שלא לקבור צדיק בינוני אצל חסיד גמור ומופלג (רמב"ן בתורת האדם שער הסוף ענין הקבורה).

יש מקומות שנהגו לקבור בבתים ולהעתיק אחר כך הארונות לבית הקברות (כלבו קיד. וראה ערך פנוי מתים). ואם צוה לקברו בביתו ולהעתיקו לבית הקברות, מצוה לקיים דבריו (כלבו שם; רמ"א יו"ד שסג ב).

מקומו

מרחיקים את הקברות מן העיר חמשים אמה (בבא בתרא כה א; רמב"ם שכנים י ג; טוש"ע יו"ד שסה ב, חו"מ קנה כג), משום ריח רע (רש"י בבא בתרא שם ד"ה את); ויש שכתב הטעם שלא יפגעו בו תמיד ויתעצבו (לבוש יו"ד שם).

בית הקברות המקיף את העיר משלש רוחותיה, או משתי רוחות זו כנגד זו, אם הוא רחוק יותר מחמשים אמה מכאן ויותר מחמשים אמה מכאן, אין מפנים אותו, פחות מכאן מפנים אותו (מסכת שמחות יד ט, לגירסת הגר"א שם), מפני הטומאה (נחלת יעקב שם)^[3].

אין בית הקברות מצטרף לעיר להיחשב בעיבורה של עיר לענין מדידת התחומים (ראה ערך תחומין), אלא אם כן יש בו בית דירה לשומר (עירובין נה ב, ורש"י ד"ה נפש; רמב"ם שבת כח ג,ד; טוש"ע אורח חיים שצח ו).

אין עושים בית הקברות בתוך ירושלים (ראה ערך ירושלים).

קניינו

שותפות בני העיר

בית הקברות של רבים כל אחד משותף בו. ולכן יש מהראשונים שכתב שאף על פי שאסור לקבור בקבר שקברו בו אדם אחר, או שהוזמן לאביו (ראה ערך קבר), הרי זה מפני שנהנים בכך הקרובים, שאינם מוצאים מקום אחר לקבור אלא בשכר, וקבר אסור בהנאה (ראה ערך הנ"ל); ולכן בבית הקברות של רבים מותר לקבור גם בקבר של אחר, שכיון שאף הוא משותף ביניהם, ואם אינו נקבר כאן ימצא במקום אחר, אין לו הנאה בכך, ואינו נחשב הנאה מהקבר (נמוקי יוסף סנהדרין מז ב).

נכון להשתדל לבנות לכל עיר בית קברות לעצמה (שו"ת עין יצחק יו"ד לד), משום כבוד המתים (עין יצחק שם; שו"ת זכרון יוסף ט).

בני עיר אחרת

אין כח לבני העיר למנוע ולעכב בני עיר אחרת מלקבור מתיהם בעיר שלהם, אם הוא בית הקברות ישן שהוא של רבים ומופקר לכל; אבל מה שהוסיפו משלהם רשאים לדרוש שיתנו גם הם חלקם לפי חשבון, וכן אם היו להם הוצאות להחזיק בית הקברות הישן - צריכים גם בני העיר האחרת להשתתף; אלא שישומו לפי הקירוב והריחוק, ואומדים כמה שוה יותר מה שבית הקברות הוא סמוך אצלם ואינם צריכים להוליך מתיהם לעיר אחרת, ויתנו לפי ערך זה בני העיר האחרת פחות (דרישה יו"ד שסו, בשם תשובת מהר"ם מ"ץ).

של משפחה

בית הקברות של משפחה קנוי לבני המשפחה (ראה לעיל: מהותו), והיורש מאשתו בית הקברות בזמן שהיובל נוהג - מחזירו לבני משפחתה ביובל (בכורות נב ב; כתובות פד א; רמב"ם שמיטה ויובל יא כא).

יש אומרים שדין זה אינו תלוי ביובל, ולעולם מחזיר לבני משפחה בית הקברות שירש מאשתו, אפילו שלא ביובל, משום פגם משפחה, שגנאי הוא להם לבני משפחה שיהיו אחרים נקברים עם בני המשפחה בבית הקברות שלהם (שיטה מקובצת כתובות שם, בשם רש"י במהדורא קמא).

גניזה

ספר תורה שבלה נותנים אותו בכלי חרס וגונזים אותו אצל תלמיד חכם בקבר, וזו היא גניזתו (מגילה כו ב; רמב"ם ספר תורה י ג; טוש"ע או"ח קנד ה, ושם יו"ד רפב י); ואפילו אינו אלא שונה הלכות ולא שימש תלמידי חכמים (מגילה שם; טור וב"י ושו"ע או"ח שם; ש"ך יו"ד שם ס"ק יא). וכתבו ראשונים שמשום כבודו של חכם קוברים אצלו, ואם אין חכם שונה הלכות - גונזים אותו בקרקע בבית הקברות (ספר האשכול הוצאת הרב צבי בנימין אויירבך ב עמ' 44).

צורתו

ישנן שתי צורות לבית הקברות: מערות וכוכים, ושדה קברות.

מערות וכוכים

בבית הקברות של מערות וכוכים היו עושים מערה, וחופרים בכתליה סביב כוכים תחת הקרקע, הפתוחים למערה, כמידת המת, ותוחבים לתוכם את המתים (בבא בתרא ק ב, ורשב"ם ד"ה ושנים). את המערה עושים גדולה או קטנה, כפי רצונם, ועושים בה כוכים כפי אורך המערה, ועושים חצר לפניה כפי בחירתם (מאירי סוטה מד א).

המרחק שבין הכוכים הוא אמה וחצי (רמב"ם מכירה כא ו); ויש אומרים אמה (ראב"ד שם; רשב"ם בבא בתרא ק ב ד"ה ושנים).

כל בני משפחה היו רגילים לקבור במערה אחת, כל אחד בכוך בפני עצמו (רשב"ם בבא בתרא ק ב ד"ה לעשות). בסלע אחד היו כמה מערות, והיו כל בני משפחה בוחרים בסלע אחד, כל משפחה בסלע בפני עצמו, ושוב היו בו האבות שבמשפחה בוחרים במערות שבאותו סלע, בית אב זה במערה זו, ובית אב זה במערה זו וכן הרבה (מאירי סוטה מד א).

שדה קברות

בשדה הקברות קוברים שורות-שורות (עי' רמב"ן בתורת האדם, שער הסוף ענין הקבורה), וכולם מונחים בסדר אחד (תשובת רבי דוד אפנהיים בסוף ספר חות יאיר). ולכן מי שהיה חופר בשדה, ומצא מתים רבים בגומא אחת זה על גבי זה, או זה בצד זה, אינו חושש שמא מקום זה היה בית הקברות (רמב"ם טומאת מת ט א), לפי שישראל אין קוברים בצורה זו (כסף משנה שם).

המרחק שבין קבר לקבר הוא כמרחק שבין שני כוכי המערה, שהוא אמה או אמה וחצי, לפי כל אחת מהדעות שלמעלה (רמב"ן בתורת האדם; נמוקי יוסף בבא בתרא קא א).

מקום מעמד ובית הספד

סמוך לבית הקברות היה מקום מעמד, שעומדים ויושבים שם בשובם מן הקבר (רשב"ם בבא בתרא ק ב ד"ה מקום מעמדו. וראה ערך מעמדות ומושבות).

מקום מיוחד היה להם גם להספיד המת, ונקרא בית הספד (ראה כתובות כח א, פד א. וראה ערך הספד).

תיקון בית הקברות

תיקון בית הקברות, דהיינו לקצר הכוכים שבמערה אם היו ארוכים יותר מדאי, או להרחיבם ולהאריכם אם היו קצרים, מצרכי הרבים הוא, ולכן מותר לתקנם בחול המועד לצורך מתים שימותו, ובלבד שלא יתחילו לחפרם ולבנותם במועד, כדין כל צרכי רבים שאינם לצורך המועד (ראה מועד קטן ח ב. וראה ערך חול המועד).

אפילו בית הקברות של בני משפחה מותר לתקנו במועד, וכל שכן בית הקברות של כרכים מותר (רמב"ן בתורת האדם שער הסוף ענין הקבורה); ויש אומרים שקבר של משפחה אינו מצרכי הרבים, אלא שמותר בחול המועד משום צורך מצוה (ר"ן ביצה ו א).

קבורה בקומות

בית הקברות שנתמלא ואין מקום אחר לקבור שם, אפשר לקבור את המתים זה על גבי זה בתוך הקרקע, אם יש הפסק של ששה טפחים ביניהם (תורת האדם שם, בשם תשובת רב האי גאון; שו"ע יו"ד שסב ד); שאם לא כן הוא דרך בזיון (תורת האדם שם. וראה ערך קבורה).

כתבו הפוסקים שאסור לעשות בנין של קומות מעל הקרקע ולקבור בו (בית יצחק ב יו"ד קסא; דודאי השדה ד; אגרות משה יו"ד ג קמב-קמג; מנחת יצחק י קכב; קובץ תשובות לגרי"ש אלישיב ב סד), משום שצריך לקבור בקרקע דווקא, ולא מעל הקרקע (אגרות משה ומנחת יצחק שם); או משום שזהו שנוי ממנהג הקבורה, ומעכב את הכפרה של המתים (בית יצחק, דודאי השדה, וקובץ תשובות שם)^[4].

כבודו

קלות ראש

אין נוהגים קלות ראש בבית הקברות (מגילה כט א; רמב"ם אבל יד יג; טוש"ע יו"ד שסח א), משום כבודם של מתים (מגילה שם). וישנם כמה דברים שנאסרו בבתי הקברות משום קלות ראש:

• אין מרעים בהם בהמות, ואין מוליכים בהם אמת המים (מגילה שם; טוש"ע שם).

• לא יעשה צרכיו שם (ירושלמי ברכות ב ג); ולא יעשה שם שביל (מסכת שמחות יד א).

• לא יטייל בהם לעשות קיצור דרך לעבור מצד זה לצד זה (מסכת שמחות שם; טוש"ע שם).

• אין מחשבים שם חשבונות (רבינו ירוחם כח א).

כל האיסורים הללו הם בכל הקרקע של בית הקברות, ולא על הקברים בלבד (רא"ש מגילה ד ט).

הנאה

בתי הקברות אסורים בהנאה, כיצד: אין אוכלים בהם, ואין שותים בהם, ואין עושים בהם מלאכה, ולא קורים בהם ולא שונים בהם, כללו של דבר אין נהנים בהם (רמב"ם אבל יד יג), וכל זה משום כבוד המתים (כסף משנה טומאת מת ח ה; ב"ח יו"ד שסח א).

ואין איסור הנאתו אלא מדרבנן (ב"ח שם); ועיקר איסור הנאה אינו אלא בקבר שבבנין (רא"ש מגילה ד ט; מגן אברהם תט סק"א. וראה ערך קבר).

ליקוט עשבים

אין מלקטים עשבים בבית הקברות (מגילה כט א; מסכת שמחות יד א; טוש"ע שסח א), ולא עצים; ואם ליקטם אסורים בהנאה (מסכת שמחות שם), ושורפם במקומם (מסכת שמחות שם; מגילה שם; טוש"ע שם). והוא הדין כשצריך ללקטם לצורך בית הקברות - ששורפם במקומם (טוש"ע שם).

• יש מפרשים שהטעם של איסור ליקוט העשבים הוא משום כבוד המתים, והאיסור הוא על מקום הקברים בלבד (סמ"ג עשין מד), ולא הצריכו לשרוף את מה שליקטו אלא משום קנס, או שלא יחשדוהו שמוליכם לבהמתו (מרדכי מגילה רמז תתל).

• ויש אומרים שהטעם משום איסור הנאה (ר"ן מגילה כט א), ובכל בית הקברות אסור, אפילו שלא במקום הקברים (שלטי גבורים סנהדרין מו א א; ב"ח יו"ד שסח א).

אילנות שנוטעים בבית הקברות מותרים, מאחר שאינם על הקברים עצמם (תוספות מגילה כט א ד"ה אין)^[5], ומותר ללקט פירותיהם ואין כאן חשש משום כבוד מתים (רא"ש מגילה ד ט; טוש"ע יו"ד שסח ב); ובלבד שלא יהיו במקום שיש בו ספק קבר (ש"ך שם סק"ד).

מותר ליהנות מהעשבים או מפירות האילנות אפילו שעל הקברים, אם הוא לצורך הקברות; כגון שנכרי מרעה בהמות עליהם ואי אפשר למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה ואין יד הקהל משגת, שמוכרים אותם כדי להציל הקברות, וזהו כבוד המתים (שו"ת תרומת הדשן רפד).

איסור בזיונו

בית הקברות ישן לא נמדד ולא נחלק (מסכת שמחות יד ג; טוש"ע יו"ד שסח ג); דהיינו שאין מודדים אותו בכדי לדעת כמה מתים נקברו במקצתו, שיתנו אותה מידה למתים אחרים כנגדם; ולא מחלקים אותו בין היורשים, מפני כבודם של מתים (טור שם).

מותר למכור בית הקברות לצורך קבורה (שו"ת המבי"ט ב כח; מגן אברהם קנג ס"ק יב).

נחלקו אחרונים כשהנכרים מזלזלים בבית הקברות, אם חייבים הקהל למחות ולעכב רק כשהדבר יעלה להם בהוצאה מועטת (שו"ת תרומת הדשן רפד; שו"ת דברי מלכיאל א סז); או שצריכים להוציא על כך אפילו הוצאה מרובה (שו"ת שיבת ציון סב, סג).

המוצא נסרים בבית הקברות, לא יזיזם ממקומם (מסכת שמחות יג ט; טוש"ע יו"ד שסג ו), שיש לחוש שמא הם מארון המת שפינוהו (בית יוסף שם).

בקיום מצוה

טעם האיסור ופרטיו

אסרו חכמים לקיים מצוות בבית הקברות, משום לועג לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ (משלי יז ה. וראה ערך לועג לרש), שיאמרו המתים: למחר הם באים אצלנו, ועכשיו מלעיגים עלינו (ברכות יח א), וחלשה דעת המתים, כיון שאינם בני מצוות (שאילתות יד), והוא דרך בזיון להם (מסכת שמחות יג ג).

לפיכך:

• לא יהלך אדם בבית הקברות בתפילין בראשו (ברכות שם; רמב"ם תפילין ד כג, ושם אבל יד יג; טוש"ע או"ח מה א, ושם יו"ד שסז ב), ואם היו מכוסות מותר (בית יוסף ושו"ע שם).

• לא ילך כשספר תורה בזרועו וקורא בו (ברכות יח א). ונחלקו הראשונים בדבר:

יש אומרים ששני איסורים הם: ספר תורה אפילו שהוא כרוך במטפחת ונתון בתיק שלו אסור ללכת בו, ולא יקרא אפילו כשאין הספר תורה בזרועו (רמב"ם ספר תורה י ו; שו"ע יו"ד רפב ד, וט"ז שם סק"ג. וראה שו"ת נודע ביהודה תניינא אורח חיים קט); ואפילו בעל פה אסור (תוס' ברכות שם ד"ה וספר); ויש אומרים שאין איסור אלא כשיקרא בו, אבל ללכת בו בלא שקורא בו - מותר (תלמידי רבינו יונה ברכות שם).

• אף שאר כתבי הקודש אסור להלך בהם כשהם בידו (מסכת שמחות יג ג).

• לא יתפלל בבית הקברות (רמב"ם אבל יד יג; שו"ע יו"ד שסז ג), ולא יקרא שם קריאת שמע (רמב"ם קריאת שמע ג ב; טוש"ע או"ח עא ז). ואם קרא – לא יצא ידי חובתו (שלחן ערוך שם, כדעת הרמב"ם. והראב"ד חולק), ונפסק שיחזור ויקרא, אבל אם התפלל – לא יחזור ויתפלל (משנה ברורה שם ס"ק יז).

• מותר לילך בציצית בבית הקברות, ואין צריך לפושטו, כיון שהם חובת הבגד (תלמידי רבינו יונה ברכות יח א. וראה ערך ציצית). ובטליתות שלובשים לשם מצוה - יש אומרים שאסור (תלמידי רבינו יונה שם; רא"ש ברכות ג ה); ויש מתירים כשהציציות מכוסות (שו"ע או"ח כג א, יו"ד שסז ד).

• יש נוהגים לקשור שתי ציציות שבשתי כנפים זו עם זו כשנכנסים לבית הקברות, ולא הועילו כלום בתקנתם (שו"ע או"ח שם ב, יו"ד שם ה). ויגביה הציציות בבית הקברות, שלא יגררו על הקברות (ברכות שם; שו"ע או"ח כג א, יו"ד שסז ד).

בתוך ארבע אמות או גם מחוץ להם

איסורים אלה יש אומרים שמעיקר הדין אינם אלא בתוך ארבע אמות של הקברות, אבל מחוץ לארבע אמות של הקברות, אפילו כשהוא בתוך מחיצת בית הקברות - מותר (ב"ח או"ח מה; ט"ז שם סק"א); אלא שיש להחמיר משום גדר אפילו מחוץ לד' אמות, כל שהוא בתוך בית הקברות (ט"ז שם).

ויש אומרים שמצד הדין אסור אפילו חוץ לד' אמות, כל שהוא בתוך מחיצת בית הקברות, ולא עוד אלא שאם בית הקברות איננו גדור במחיצות - אסור בתוך ד' אמות שמחוץ לבית הקברות, אם הקברות מתחילים תיכף בהתחלת הקרקע שהוקצה לבית הקברות (מחצית השקל או"ח מה סק"א, עא סק"ד).

ויש שמחלקים - שבאמצע בית הקברות, שסביב המקום יש קברים, אסור אפילו במקום הרחוק ד' אמות מקברות; אבל בסוף בית הקברות, שאין שם קברים, אלא שהמקום הוקצה לקברים, יש להקל ברחוק ד' אמות מהקברים (משנה ברורה מה סק"א).

תנאים שמותר בהם לקיים מצוות

הרחיק ד' אמות, מותר להתפלל אפילו כשרואה את בית הקברות; וכן אם יש שם מחיצה המפסקת, מותר אפילו בסמוך לקברות (טוש"ע יו"ד שסז ו).

לכבוד המת מותר לקרוא בתורה בבית הקברות (נמוקי יוסף בבא קמא טז ב בשם הרמ"ה). ולכן מותר לומר פסוקים או דרשה לכבוד המת בבית הקברות (שו"ע יו"ד שמד יז); ויש אומרים שדוקא חוץ לד' אמות הוא שמותר (רא"ש ברכות ג ו).

אף לאמירת קדיש צריך להרחיק ד' אמות (רמב"ן בתורת האדם שער האבל ענין ההתחלה, בשם רב מתתיה; ש"ך יו"ד שסז סק"ד, בשם מהרש"ל והדרישה והב"ח); ולכן מרחיקים מעט מבית הקברות אחר סתימת הגולל ואומרים קדיש (רמב"ן שם; טוש"ע יו"ד שעו ד); ויש שנהגו להרחיק חמשים אמה, או מאה אמה (תורת האדם שם, בשם גאון); ויש מקומות שבונים בית מיוחד לשם זה (שם). ובימינו אין נוהגים כלל להרחיק לקדיש, שגם זה לכבודו של מת, שאין צריך להרחיק (מעבר יבוק ב כט; גשר החיים א טז ו).

וכן נהגו בזמננו לבקר את הקבר ביום שמת בו אביו או אמו ואומרים שם, במנין עשרה, או אף ביחידות, פרקי תהלים מיוחדים ותפילה לעילוי נשמתם, אבל הלימודים שלומדים ביום זה, אין לומדים על קברם ולא בבית הקברות (גשר החייים א לב)^[6].

בתפלות וברכות

תעניות ציבור על גשמים

בתעניות צבור שגוזרים על הגשמים, יוצאים לבית הקברות (תענית טז א; רמב"ם תעניות ד יח; טוש"ע או"ח תקעט ג) אחר שמתפללים, ובוכים ומתחננים שם (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ועושים כך רק בשבע תעניות האחרונות משלש עשרה התעניות שגוזרים על הגשמים (רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך תענית גשמים).

בתשעה באב

נוהגים לילך לבית הקברות בתשעה באב, שהוא כתענית צבור שעושים מפני הגשמים (תוס' תענית טז א ד"ה יוצאין; שו"ע או"ח תקנט י).

בערב ראש השנה וערב יום כיפור

יש מקומות שנוהגים לילך לבית הקברות בערב ראש השנה (מהרי"ל הלכות ראש השנה ג; רמ"א או"ח תקפא ד), ולהשתטח על קברי הצדיקים (מהרי"ל שם; מגן אברהם שם ס"ק טז); וכן בערב יום הכפורים (שו"ע או"ח תרה א). ולפי המנהג שלנו שאומרים בערב ראש השנה וערב יום הכפורים בקשות שם, צריך ללכת דוקא לקברי ישראל (מגן אברהם תקעט ס"ק יא).

נוסח הברכה בבית הקברות

היה הולך בבית הקברות אומר: ברוך אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף^[7] אתכם בדין, והוא עתיד להקימכם בדין (ברכות נח ב; רמב"ם ברכות י י; טוש"ע או"ח רכד יב). ויש מסיימים: והוא עתיד להקים אתכם בדין לחיי העולם הבא (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ויש מוסיפים: ויודע מספר כולכם (ברכות שם; רי"ף ורא"ש שם).

הברכה היא בשם ומלכות (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ואינו מברך אלא על קברות של רבים, ולא על קבר יחידי (הלכות קטנות א ריב).

על קברי נכרים אומר: בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם וגו' (ירמיה נ יב. ברכות נח ב; טוש"ע או"ח רכה יב. וראה ערך ברכות הראיה).

טומאתו

כהן - האיסור ופרטיו

אסור לכהן להיכנס לבית הקברות, שכן קבר המת מטמא (בבא מציעא קיד ב; רי"ף הלכות טומאה ב ב. וראה ערך קבר, וערך טומאת כהנים), ואם נכנס לוקה מן התורה (רמב"ם אבל ג יג).

לפיכך:

• אין כהן מחזיר אבדה שהיא בבית הקברות (בבא מציעא לב א).

• ואינו פורק וטוען בהמה הרובצת בבית הקברות (רמב"ם רוצח יג ג).

• ואין מניחים ערובי תחומין לכהן בבית הקברות, לדברי חכמים (עירובין כו ב. וראה ערך ערובי תחומין).

ברכבת ובאווירון

באחרונים דנו להלכה אם מותר לכהן לנסוע ברכבת שעוברת דרך בית הקברות, כיון שההלכה שאהל זרוק [אהל המיטלטל ממקום למקום] אין שמו אהל (ראה שו"ת שואל ומשיב ג ב מג; שו"ת מהר"מ שיק יו"ד שנג).

וכן דנו אם מותר לכהן לטוס באוירון, שבעברו דרך רחוקה ודאי שעובר גם דרך בית הקברות, והאוירון הרי הוא אהל זרוק ואינו חוצץ (ראה שו"ת ארץ צבי צג. וראה ערך אהל זרוק).

מקום קבורת מת כהן

מה שנהגו לקבור מתי כהנים על גבול בית הקברות ולא בתוך מתי ישראל, אינו מפני הטומאה של הכהן המת, אלא משום הכהנים קרובי המת הבאים לקוברו שלא יטמאו במתים אחרים לאחר שפירשו מלקוברו (שו"ת הריב"ש קכד; דרכי משה יו"ד שעג סק"ג).

נזיר

אף הנזיר כשנכנס לבית הקברות לוקה (רמב"ם נזירות ה יט. וראה ערך נזיר); וכן כשנדר בנזירות כשהוא בבית הקברות (נדרים ד א).

בית הקברות לטומאת כהן ונזיר היינו על הקברות ממש, אבל תוך ארבע אמות שסביב הקבר אינו תופס לטומאה, אלא שמדרבנן אסרו להיכנס גם לשם (ראה סוטה מד א; תוס' עירובין לא א ד"ה היכי אזיל).

רוח טומאה

בבית הקברות יש טומאה אף במובן אחר, והוא רוח של טומאה שישנה בבית הקברות. ולכן הלן בבית הקברות מתחייב בנפשו, כשעושה כך כדי שתשרה עליו רוח טומאה (נדה יז א)^[8], והוא אחד מסימני שוטה (חגיגה ג ב. וראה ערך שוטה).

יש אומרים שנוטלים את הידים כשהולכים מבית הקברות, משום רוח הטומאה שיש שם (שו"ת מהרי"ל כג; שו"ע או"ח ד יח); ויש אומרים שאין צריך (תשובת גאון שערי צדק ד כ; הגהות אשרי מועד קטן ג פו).

נשים נדות לא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו (חיי אדם ג לח).

שכונת קברות

החופר בשדה ומצא שלשה מתים, הרי זו שכונת קברות (נזיר סד ב; אהלות טז ג; רמב"ם טומאת מת ט ג), שיש לחשוש שמא בית הקברות הוא זה (רמב"ם שם; תוס' נזיר שם ד"ה מצא). ולפיכך אסור לפנותם משם, כיון שנתנום שם לשם קבורה וקנו מקומם (רש"י נזיר שם ד"ה הרי זו; רשב"ם בבא בתרא קא ב ד"ה המוצא; ר"ש אהלות שם. וראה ערך פינוי מתים).

שדה זו שנמצאו בה מתים אינה בחזקת טהרה (רמב"ם טומאת מת ט ג), וצריך לבדוק ממקום המתים ואילך אם יש שם בית הקברות. במה דברים אמורים כשמצאו שלשה מתים או שלשה כוכים (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) טז ב; רמב"ם שם ו); ולא אחד או שנים (אהלות טז ג; רמב"ם שם א).

וכן צריך שיהיו מוטלים כדרך שקוברים המתים - רגליו מפושטות וידיו על לבו (ירושלמי נזיר ט ג. וראה ערך קבורה); ולא שהיה אחד מהם יושב, או ראשו מונח בין ירכותיו, שחזקת גוי הוא (נזיר סה א; רמב"ם שם), שישראל אין קוברים כך (תוס' נזיר שם ד"ה עובד).

המוצא שכונת קברות, באופן שחוששים שמא בית הקברות הוא זה, צריך לבדוק משם ולהלן עשרים אמה (נזיר סה א; אהלות טז ג; רמב"ם טומאת מת ט ג), שהן כשתי מערות וחצר אחת (רמב"ם שם). שהמערה היא ארבע אמות על שש, והחצר שהמערות פתוחות לה מכאן ומכאן שש על שש לדעת חכמים, נמצא אורך שתי מערות והחצר שביניהן י"ח אמות, ולפי שלפעמים בודק מערה אחת באלכסונה, והאלכסון של מערה אחת הוא יותר בשתי אמות בקירוב (ראה ערך אלכסון החשבון בדיוק) נמצאו עשרים אמות (בבא בתרא קב א, ורשב"ם ד"ה ובודק).

כיצד בודק את עשרים האמה, חופר עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה (אהלות טז ד; רמב"ם טומאת מת ט ו), והיא קרקע הנראית שאינה עבודה (רמב"ם שם), שאין לה רושם ואין עפרה תיחוח, ובודק שאין שם מת נוסף (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) טז ה).

היה בודק והגיע בתוך העשרים לנהר או לשלולית או לדרך הרבים - מפסיק (אהלות טז ה; רמב"ם טומאת מת ט ח) ואינו צריך לבדוק, שהרי נפסקה שכונת הקברות (רמב"ם שם); ויש אומרים שמפסיק מלבדוק בתוך הנהר ודרך הרבים, אבל ממשיך לבדוק מהצד השני של הדרך (ר"ש ורא"ש אהלות שם).

הערות שוליים