מיקרופדיה תלמודית:בל תלין
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - איסור הלנת שכר עבודתו של פועל
מהותו
מקורו
מצות עשה לשלם שכר מלאכתו של פועל בזמנו, שנאמר (דברים כד טו): בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (רמב"ם שכירות יא א; טוש"ע חו"מ שלט א), ו"ביומו" פירושו בזמנו (ב"ח שם). ואם איחר - ביטל המצות עשה ועבר בלא תעשה, שנאמר: וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (דברים שם), ונאמר: לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר (ויקרא יט יג).
במנין המצוות
העשה והלאו נמנים במנין המצוות (ספר המצוות עשה ר, ולא תעשה רלח; סמ"ג עשין צ, ולאוין קפא; חינוך רל ותקפה). ושני הלאוין נחשבו כאחד, לפי שמשלימים זה את זה, שאחד בשכיר יום ואחד בשכיר לילה (ראה להלן), ומתוך שניהם אנו יודעים זמן הפרעון של שכיר יום ושכיר לילה (ספר המצוות עשה ר; חינוך רל).
עונשו
אין לוקים על לאו זה, לפי שחייב לשלם, ולאו הניתן לתשלומים אין לוקים עליו (רמב"ם שכירות יא א; חינוך רל. וראה ערך לאו הניתן לתשלומין), ועוד שאין בו מעשה, שהרי המאחר אינו עושה מעשה בידים (שער המלך חמץ ומצה א ג).
שכיר לזמן
הזמן בשכיר יום או לילה
שכיר יום גובה כל הלילה, שכיר לילה גובה כל היום (ספרי כי תצא רעט; בבא מציעא קי ב; רמב"ם שכירות יא ב; טוש"ע חו"מ שלט ג), שהפסוק לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר, מדבר בשכיר יום, שהרי שכיר לילה חייב לעבוד עד הבוקר, וקודם הבוקר אין חיוב על הבעלים לשלם לו, ששכירות משתלמת לבסוף (ראה ערך שכירות), והפסוק לֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, מדבר בשכיר לילה, שהרי שכיר יום חייב לעבוד עד הלילה, וקודם הלילה אין חיוב על הבעלים לשלם לו, וכשאיחר - בשכיר יום, עד הבוקר שאחריו[2], ובשכיר לילה, עד ששקעה השמש ביום שלאחריו, עובר עליו - מלבד המצות עשה של ביומו תתן שכרו - בלאו של 'לא תלין', או בלאו של 'לא תבוא עליו השמש' (בבא מציעא שם, וראה שם ברש"י ובנמוקי יוסף. וראה להלן אם עובר גם על הלאו השני).
טעם לזמן שנתנה התורה
נתנה התורה לבעלים פרק זמן של יום או של לילה, בכדי שיוכלו להשתדל ולחפש כסף לשלם (רש"י ויקרא יט יג; לבוש חו"מ שלט א; סמ"ע שם סק"ה), ועוד שהתורה אמרה בשכר שכיר: וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ (דברים כד טו), שבאיחור המזונות יאבד הגוף, ודרך בני אדם לפעמים להתענות יום אחד (חינוך רל).
כובש שכר שכיר
מי שאינו רוצה לשלם כלל, כגון שאומר לו 'שילמתי', או 'לא שכרתיך' וכיוצא, נקרא "כובש שכר שכיר", ועובר בחמשה לאוין ועשה (תוספתא בבא מציעא י ג; גמרא שם קיא א):
- לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ (ויקרא יט יג);
- לֹא תִגְזֹל (שם);
- לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן (דברים כד יד);
- לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר (ויקרא שם);
- לֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (דברים שם);
- ועשה של בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים שם).
ויש גורסים: ארבעה לאוין ועשה (רי"ף בבא מציעא סח א; רמב"ם שכירות יא ב), ששני הלאוין של לא תעשוק נחשבים לאחד (נמוקי יוסף שם. וראה ערך עושק שכר שכיר).
עבירת שני הלאוין בכל שכיר
אף ש'לא תלין' נאמר על שכיר יום, ו'לא תבוא' נאמר על שכיר לילה, הואיל ושם שכירות אחד הוא, נחשבים לשני לאוין (בבא מציעא קיא א). ונחלקו ראשונים:
- יש אומרים שאין כל הלאוין בשכיר אחד, אלא מהם בשכיר יום ומהם בשכיר לילה (רש"י שם ד"ה שם שכירות; ראב"ד בשיטה מקובצת שם).
- יש אומרים שכובש שכר שכיר עובר על כל הלאוין, שאם לא שילם לשכיר יום עד ששקעה החמה, מלבד לא תלין עובר גם בלא תבוא, וכן בשכיר לילה אם לא שילם לו עד שהאיר הבקר, מלבד לא תבוא עובר גם בלא תלין; אבל המשהה ומאחר אינו עובר אלא בלאו השייך לכל אחד מהם (כסף משנה שכירות יא ב, בדעת הרמב"ם, וראה פרישה אות א).
- ויש סוברים שאפילו המשהה ומאחר עובר בשני הלאוין, כמו הכובש שכר שכיר (מגיד משנה ולחם משנה שם, בדעת הרמב"ם).
שכיר לשעות
אף שכיר שעות, שאינו לכל היום או לכל הלילה, בכלל האיסור (בבא מציעא קיא ב), ואפילו שכרו לבצור לו אשכול אחד (שם. וראה שם מקור הדין).
יש מפרשים שהחידוש בבצירת אשכול אחד הוא, שאף על פי שאותו אשכול אכל הפועל (תוספות שם ד"ה לבצור. וראה ערך חסימה: באדם); ויש מפרשים שהחידוש הוא אפילו ששכר פעולה זו פחות משוה פרוטה (חידושים המיוחסים לריטב"א שם ד"ה אפילו).
הזמן בשכיר לשעות
על הזמן שעוברים בשכיר שעות נחלקו תנאים ואמוראים:
- יש סוברים ששכיר שעות של יום, גובה כל היום, שמשעה שכלתה שכירותו נשתעבד בתשלומיו, ובשקיעת החמה עובר בלא תבוא; ושכיר שעות של לילה, גובה כל הלילה, וכשיעלה עמוד השחר עובר בלא תלין (רבי יהודה בברייתא בבא מציעא קיא א, ורב בגמרא שם).
- ויש סוברים ששכיר שעות של יום גובה כל היום, אבל שכיר שעות של לילה גובה כל הלילה וכל היום (רבי שמעון בברייתא, ושמואל בגמרא), לפי שהיום הולך אחר הלילה, ולכן על שכירות הלילה אינו עובר עד סוף היום, אבל הלילה אינו הולך אחר היום, ולכן על שכירות היום עובר כבר בסוף היום (רש"י שם ד"ה ושמואל. ובראשונים כתבו עוד טעמים אחרים, ראה תוספות קי ב ד"ה יצא, ובעל המאור שם).
הלכה כדעה הראשונה (רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, והלכה כרב באיסורים. רא"ש שם ט מג; רמב"ם שכירות יא ב; טוש"ע חו"מ שלט ד-ה, וראה יראים קעג, ובתועפות ראם שם אות ב), ויש שפסקו כדעה שניה (הלכה בשמואל בדינים. סמ"ג לאוין קפא; יראים קכו וקלה).
שכיר לתקופה
כשם שנחלקו בשכיר שעות, כך נחלקו בשכיר תקופה, כגון שכיר לשנה, שאם כלתה השכירות ביום, עובר כששקעה החמה, ואם כלתה בלילה, לדעה הראשונה עובר כשיעלה עמוד השחר, ולדעה שניה כששקעה החמה למחרת (בבא מציעא קיא א).
ויש אומרים שבשכיר תקופה הכל מודים שאם כלתה שכירותו בלילה אינו עובר עד ששקעה החמה למחרתו, לפי ששכיר תקופה נשכר לעבוד ימים שלמים, ועל כן גם 'לא תלין' לגביו משמעותו לינת כל הלילה, בשונה משכיר שעות, שעבודתו לשעות וגם לינתו בשעות (דרישה חו"מ שלט אות ד, לדעת הרי"ף).
שכירי יום בזמנינו
בזמננו, שאין דרך הפועלים שכירי היום לעשות המלאכה עד הלילה, אלא גומרים מבעוד יום, והשוכר אף הוא יודע שכך מנהגם ועל דעת כן שכרם, דינם כשכירי שעות, וכששקעה חמה ולא שילם - עובר (בית יוסף חו"מ שלט ג, על פי נמוקי יוסף; רמ"א שם). אבל אם עשו מלאכה עד הלילה, יש לו זמן כל הלילה, ואף על פי שלא התנה בפירוש שיעבדו עד הלילה, ודאי לכך נתכוונו בתחילה, שאם יעבדו עד הלילה לא יתחייב לשלם קודם (שם).
בל תלין הוא בבוקר ראשון בלבד
לאו של 'בל תלין' עובר בבוקר ראשון בלבד, שנאמר (ויקרא יט יג): לֹא תָלִין וגו' עַד בֹּקֶר, והרי סתם לינה היא עד בוקר (ראה ערך נותר), אלא ללמד שאינו עובר אלא עד בוקר ראשון בלבד (תורת כהנים קדושים ב י; בבא מציעא קי ב ורש"י; רמב"ם שכירות יא ח; טוש"ע חו"מ שלט ח).
מכאן ואילך, אף על פי שאינו עובר בלאו, עובר על לאו של דבריהם, שלמדוהו מן המקרא (משלי ג כח): אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן (גמרא רמב"ם וטוש"ע שם).
לא תבוא הוא בלילה ראשון בלבד
וכן אינו עובר בלאו של 'לא תבוא עליו השמש' אלא בלילה הראשון בלבד (נמוקי יוסף על הרי"ף בבא מציעא סז ב), שבלא תבוא הרי כתוב: ביומו תתן וגו', היינו יום שלו, שהוא יום השכירות (אור שמח סנהדרין טו א). ויש חולקים וסוברים שדוקא בלא תלין, שיש בו לימוד מיוחד, אינו עובר אלא בבוקר ראשון, אבל בלא תבוא עובר לעולם (שיטה מקובצת בבא מציעא קי ב, בשם שיטה).
עבר בוקר ראשון בהיתר
אפילו אם עבר עליו בוקר ראשון בהיתר, שוב אינו עובר אחר כך אלא באיסור דרבנן של אל תאמר לרעך וגו', ולפיכך פועלים היודעים שבעל הבית אין דרכו שיהיו לו מעות אלא ביום השוק, או שאין דרכו לשלם עד שיעשה חשבון עם הפועלים (ראה להלן: במקרים שאין עוברים), אינו עובר אפילו יש לו כסף, שהרי השכירו עצמם על דעת שלא יקבלו שכירותם מיד, וכיון שלא עבר בבוקר ראשון שוב אינו עובר, אלא שמיום השוק ואילך עובר באיסור דרבנן (בבא מציעא קיא א, ונמוקי יוסף שם; טוש"ע חו"מ שלט ט).
שכיר יום בערב שבת
שכרו לעשות מלאכה בערב שבת, שבלילה אינו יכול לפרוע לו מפני השבת, כתבו ראשונים שאינו עובר כלום, שכיון שבבוקר הראשון אינו עובר בלא תלין, שוב אינו עובר לעולם אלא באיסור דרבנן (חינוך תקפח).
ומהאחרונים יש שהוכיח שצריך לפרוע לו קודם השבת, כדי שכשתגיע שבת לא יבוא לידי בל תלין (אור שמח שכירות יא). ויש שכתבו, שכיון שמצד הדין רשאי להפסיק עבודתו מבעוד יום, כדי שיוכל להכין לו צרכי שבת (ראה טוש"ע חו"מ שלא), אם כן כבר נתחייב לשלם להם לפני השבת, ודינם כשכיר שעות וכפועלים של זמננו שמפסיקים עבודתם מבעוד יום (שדי חמד פאת השדה כללים ב כו, בשם זבח השלמים [מהר"ם גלאנטי]).
קבלן
זמן התשלום בקבלנות
הנותן כלי לאומן לעשותו בקבלנות, כל זמן שהכלי ביד האומן, אפילו הודיעו שגמר, אינו עובר (בבא מציעא קיב א; רמב"ם שכירות יא ג; טוש"ע חו"מ שלט ו), שעדיין לא נתחייב לשלם לו, שהרי האומן תופס משלו כנגד החוב (סמ"ע שם סק"י). נתן לו את הכלי בחצי היום, מששקעה עליו חמה - עובר (ברייתא רמב"ם וטוש"ע שם).
קבלן להשביח
ונחלקו אמוראים בגמרא:
- יש אומרים שאין לקבלן שום קנין בכלי, ונוטל רק שכר עבודתו, שאין אומן קונה בשבח כלי, ודינו ככל שכיר שעוברים עליו בלא תלין ולא תבוא.
- ויש אומרים שקבלן לעשות מספר פעולות, בין ישביח ובין לא, ובעד כל פעולה מקבל שכרו, אינו קונה בשבח כלי, אבל קבלן לעשות או לתקן כלי, קונה את גוף השבח, וכשמוסר את הכלי עם השבח לבעלים, הרי הוא מוכר להם, ואין כאן דמי שכירות, ואינו עובר בבל תלין (בבא קמא צח ב וצט א, ובבא מציעא קיב א. ובדעת הטוש"ע, ראה מחלוקת סמ"ע ס"ק יב, וש"ך שם סק"א, ובסי' שו סק"ג. וראה ערך אומן קונה בשבח כלי).
שבח מחומר של האומן
המזמין אצל אומן לעשות לו כלי מהחומר של האומן, הכל מודים שאין לו דין שכיר, אלא הרי הוא כמוכר לו את הכלי, ואין כאן בל תלין (קצות החושן שלט סק"ג, בשם הר"א ששון).
שכירות חפצים
איסור הלנת שכירות
בין אם שכר אדם, ובין בהמה או כלים, יש בו משום 'ביומו תתן שכרו' ו'לא תלין פעולת שכיר' (תורת כהנים קדושים ג ב; בבא מציעא קיא א), וכל הלאוין של כובש שכר שכיר (ראה לעיל: שכיר לזמן. תוספתא בבא מציעא י ד; גמרא שם קיא ב, ורש"י שם), שנאמר: לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר וגו' אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד יד - טו), ואי אפשר לומר "בארצך" למעט חוץ לארץ, שהרי זו חובת הגוף (ראה ערכו) שאינה תלויה בארץ (ראה תוספות שם ד"ה כל), אלא לרבות כל שבארצך, אפילו בהמה וכלים (ברייתא שם).
ואף בבל תלין כך הדין, שלמדים בגזרה שוה (בבא מציעא שם. וראה רש"י שם, ובד"ה ויש), או שדורשים מהמלה "אתך" (פעולת שכיר אתך), שהיא מיותרת: כל שפעולתו אתך, אפילו פעולת בהמה וכלים (שם, ורש"י ד"ה אתך).
רבי יוסי ב"ר יהודה חולק, וסובר שעל בהמה וכלים אינו עובר, שנאמר: ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא, יצאו בהמה וכלים שאינם באים לידי עניות ועשירות (שם). הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם שכירות יא א; טוש"ע חו"מ שלט א).
שכירות קרקע ובית
אף על שכר קרקע עובר בבל תלין, ודרשו מהנאמר (ויקרא יט יג): לֹא תָלִין פְּעֻלַּת, כל דבר (תורת כהנים קדושים פרשה ב ט; סמ"ג לאוין קפא; יראים השלם קכו)[3]. וכתבו אחרונים שבית אינו בכלל קרקע, ועובר בו בבל תלין אף לסוברים שדינו כקרקע לענין ממון (קצות החושן שלט סק"א. וראה ערך מחובר).
במקרים שאין עוברים
לא תבע שכרו
אין עוברים בבל תלין אלא אם הפועל תבע את שכרו, אבל אם לא תבע אין עוברים (תורת כהנים קדושים פרשה ב י; בבא מציעא קיא א, ושם קיב א; רמב"ם שכירות יא ד; טוש"ע חו"מ שלט י), שנאמר (ויקרא יט יג): לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ, היינו שהעיכוב הוא מדעתך ולא מדעתו של פועל (בבא מציעא קיב א, ורש"י שם ד"ה לדעתך, וראה קרבן אהרן לתורת כהנים שם).
עיכוב כשלא תבע
יש מהאחרונים שכתב שמכל מקום יש איסור לעכב השכירות (שער המשפט שם סק"ב, על פי בבא מציעא צ א). ואפילו אם הפועל אמר לו יהא שכרי בידך, טוב שלא יעכב בידו אלא יתן לו ואחר כך יקבל ממנו בחזרה אם ירצה (זוהר קדושים פג א, וראה שו"ע הרב שאלה ושכירות יח).
'לא תבוא' כשלא תבע
יש מהראשונים שמצדד שדוקא ב'לא תלין' אינו עובר בשלא תבעו, מפני שבאותו לאו הוא שכתוב "אתך", אבל ב'לא תבוא עליו השמש' עובר גם כשלא תבעו, ואין למדים זה מזה (יראים השלם קלה, וראה שסיים שספק בידו).
אין לו לשלם
לא היה לבעל הבית לשלם, אינו עובר, שנאמר: אִתְּךָ, שיש אתך (בבא מציעא קיב א; רמב"ם שכירות יא ד; טוש"ע חו"מ שלט י). ואפילו אם יש לו מטלטלין, אלא שאין לו מעות, אינו עובר, ששכרו של פועל הוא במעות (מגיד משנה שם; שו"ע הרב שאלה ושכירות טו, וראה ריטב"א בבא מציעא שם ד"ה אתך. וכן לשון הרא"ש והטוש"ע: מעות. וראה ערך פועל).
וכתבו ראשונים שאם יש לו דברים העומדים למכירה, עובר בבל תלין (ריטב"א שם, וראה חינוך תקפח). והוא הדין אם יש לו פקדון או הלואה אצל אחרים, שהרי יכול לקבלם ולשלם (אהבת חסד ט ז).
ומידת חסידות שילוה ויפרע לשכיר בזמנו (שו"ע הרב שאלה ושכירות יח, בשם האר"י).
השיג מעות קודם הזמן
אם בשעה שתבעו לא היו לו מעות, ואחר כך - קודם שעבר הזמן - השיג מעות, חייב לשלם מיד, ואם לאו עובר בבל תלין (אהבת חסד ט יא). ויש מי שמצדד לומר, שאם יכול להשתדל ולהשיג מעות בהלואה, הרי זה כמו שיש אתך, וחייב להשיג ולפרוע, שהרי לכך נתנה לו תורה זמן יום או לילה שיוכל לחפש מעות (ראה לעיל: טעם לזמן. אהבת חסד ט נתיב החסד ס"ק כא).
המחהו אצל חנוני או שלחני
המחהו אצל חנוני או שולחני שישלם לו, שוב אין בעל הבית עובר (תורת כהנים קדושים פרשה ב י; בבא מציעא קיא א; רמב"ם שכירות יא ד; טוש"ע חו"מ שלט י), כשהלה קיבל עליו לשלם (רמב"ם שם, ראה שם פירוש ב בכסף משנה; טוש"ע שם), שנאמר: אִתְּךָ, ולא שהמחהו אצל חנווני או שולחני (בבא מציעא קיב א, וראה בתורת כהנים).
ואפילו כשאין לבעל הבית ביד החנווני או השולחני כלום עד עתה (רי"ף שם סח א; רא"ש שם ט מג; תוספות קיב א ד"ה חוזר; טוש"ע שם).
ואף הם אינם עוברים, שהרי אין הפועל שכיר שלהם (שו"ע הרב שאלה ושכירות טו).
לא התרצה בהמחאה
ודוקא כשהפועל נתרצה בהמחאה זו הוא שאינו עובר (רמב"ם שכירות יא ד, ראה שם פירוש א בכסף משנה; חינוך רל), ויש אומרים שאפילו כשלא נתרצה (בית יוסף חו"מ שלט).
חזר בו הפועל באותו יום ואינו רוצה לקבל מהשולחני - יש אומרים שמחלוקת אמוראים היא אם בעל הבית עובר בבל תלין: לרב ששת אינו עובר, שכיון שניתק האיסור ממנו שעה אחת שוב אינו חוזר, ולרבה עובר, כיון שבתוך הזמן חזר (תוספות בבא מציעא קיב א ד"ה חוזר, בתירוץ ב[4]).
הלכה כרבה (תוספות שם, וראה טוש"ע שם).
שכר על ידי שליח
האומר לשלוחו: צא ושכור לי פועלים, ושכרם על מנת ששכרם יהיה על בעל הבית, בעל הבית אינו עובר לפי שלא שכרם ואינם שכירים שלו, והשליח אינו עובר לפי שאין שכרם "אתך", אלא על בעל הבית (בבא מציעא קי ב; רמב"ם שכירות יא ד; טוש"ע חו"מ שלט ז). ואף על פי שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו (ראה ערך שליחות), מכל מקום כשאין הפועלים רואים את בעל הבית בעצמו בשעת השכירות לא סמכה דעתם שישלם להם בו ביום, ועל מנת כן נשכרו (תוספות רי"ד בבא מציעא קיא א ד"ה לא צריכא. וראה טעם נוסף בב"ח חו"מ שלט).
ומכל מקום כשיש לבעל הבית מעות ומתכוין לדחותם, עובר משום אל תאמר לרעך וגו' (טוש"ע שם, וראה תוספות שם ד"ה א"ל לשמעיה).
אמר להם השליח: שכרכם עלי, חייב בשכרם ועובר בבל תלין (בבא מציעא שם), והוא הדין אפילו לא אמר אלא שכרם בסתם (רמב"ם שם ומגיד משנה; טוש"ע שם), אלא אם כן הם יודעים שאין המלאכה שלו (רא"ש שם ט מג; טור ורמ"א שם).
נתן משכון לפועל
נתן משכון לפועל, אינו עובר בבל תלין, אפילו אם יש לו מעות (ריטב"א קדושין מח ב ד"ה הב"ע; שו"ע הרב שאלה ושכירות יג). ויש שכתבו שאפילו החזיר הפועל את המשכון לבעל הבית שוב אינו עובר, שכיון שכבר קנה במשכון כנגד שכרו הרי זה כמו שכבר נפרע וחוזר ונותן לו (קצות החושן עב ס"ק כג).
התנה שלא יתחייב לפרוע בזמן
המתנה עם הפועל בשעה ששכרו שלא יתחייב לפרעו בזמנו, הרי כל תנאי שבממון קיים (ראה ערך מתנה על מה שכתוב בתורה, וערך תנאי), ואינו עובר בבל תלין, וטוב להתנות כן, כי שמא יהיה טרוד, או לא יהיו לו מעות בריוח אלא יהיו לו מעות ויצטרך להוציאן ונמצא עובר בלא תעשה (ספר חסידים תתרסו; ש"ך חו"מ שלט סק"ב, בשמו; שו"ע הרב שאלה ושכירות יח).
אבל אם אמר: 'על מנת שלא יהיה בזה דין בל תלין', יש שכתב שהרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה (ראה ערכו) שהתנאי בטל, שבעל כרחו יש כאן דין בל תלין (אהבת חסד ט נתיב החסד ס"ק כד); ויש שכתב שאינו עובר, כיון שהפועל לא נכנס על דעת שיקבל בזמנו (שו"ת שואל ומשיב שתיתאה א).
מת הפועל
מת הפועל, אין בנו יורש זכותו לענין שיהיה בעל הבית עובר עליו ב'בל תלין', שבל תלין הוא איסור ולא זכות ממון, ואין אדם מוריש לבנו זכות איסור (אהבת חסד ט ו. וראה ערך אסורא לבריה לא מורית).
בנכרי וגר
דוקא ישראל או גר
אינו עובר בבל תלין אלא בשכיר ישראל או גר, שנאמר: לֹא תַעֲשֹׁק וגו' מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ (דברים כד יד), ודרשו: מאחיך, פרט לאחרים; גרך, זה גר צדק (ספרי שם רעח; בבא מציעא קיא ב).
בגר תושב
בגר תושב (ראה ערכו) נחלקו תנאים:
- יש אומרים שיש בו משום 'ביומו תתן שכרו', ואין בו משום 'לא תלין פעולת שכיר' (בבא מציעא קיא א; רבי יוסי בר יהודה ותנא דבי רבי ישמעאל שם ב).
- ויש אומרים שגם בגר תושב עוברים בכל הלאוין (תנא קמא שם, וראה שם טעמי השיטות ודרשותיהם).
הלכה שאין עוברים עליו בלא תלין (רמב"ם שכירות יא א).
ונחלקו ראשונים אם עוברים עליו בלאו של 'לא תבוא עליו השמש':
- יש סוברים שאין עוברים עליו אלא בעשה של ביומו תתן שכרו בלבד (רמב"ם שם).
- ויש סוברים שכיון שהלאו של 'לא תבוא' נאמר באותו פסוק של 'ביומו תתן שכרו', עובר גם עליו (ריטב"א בבא מציעא שם).
שכיר גוי
כתבו ראשונים שגם על שכיר גוי עובר בעשה של ביומו תתן שכרו (ספר המצוות לרמב"ם עשה ר, ולא תעשה רלח; חינוך רל[5]).
הערות שוליים
- ↑ ג', עמ' של - שלה.
- ↑ ראה ערך בוקר, וראה הגהות חוות יאיר לרי"ף בבא מציעא שם.
- ↑ ויש מהראשונים שכתב שאין עוברים על שכר קרקע, שהרי שכר בהמה וכלים נלמד מ"בארצך", והיינו רק מה שבארצך, ולא ארצך גופא (טור חו"מ שלט, בשם הרמ"ה; שו"ע שם א, בשם יש מי שאומר), וראה ביאור הגר"א שם, וראה מנחת חינוך רל ושער המשפט שלט, שתמהו שהוא נגד התורת כהנים.
- ↑ לשאר הראשונים מחלוקתם היא בעיקר החוב אם יוכל לחזור בו לבעל הבית. וראה ערך מעמד שלשתן.
- ↑ ראה שם במנחת חינוך שתמה, וראה בהערות הר"ח הליר לספר המצוות עשה ר.