גדידה ושריטה

הגדרה^[1] - איסור עשיית פצע בגוף מתוך צער של אבלות^[2].

האיסור

איסור שריטה וגדידה

השורט בבשרו שריטה אחת על המת עובר בלא תעשה ולוקה, שנאמר: וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם (ויקרא יט כח. רמב"ם עבודה זרה יב יב, על פי מכות כ א וב), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצות לא תעשה מה; סמ"ג לאוין סב; החינוך מצוה תסז); ויש המונים שני לאוים: גדידה ושריטה (הלכות גדולות, הקדמה, מנין המצוות קלא וקפג; סמ"ק עד ועה), שנאמר: לֹא תִתְגֹּדְדוּ וגו' לָמֵת (דברים יד א) - לא תעשו חבורה על המת (יבמות יג ב), כמו: וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם (מלכים א יח כח) שהוא לשון שריטה (רש"י ורד"ק שם; ריטב"א יבמות שם, בשם רבותיו), או כמו: גֹּדּוּ אִילָנָא (דניאל ד יא) שהוא לשון כריתה (רס"ג שם).

מהות האיסורים

ובמהות האיסורים נחלקו תנאים:

• יש אומרים ששריטה וגדידה אחת רק במובן זה ששתיהן חבורה ושתיהן על המת, אבל חלוקות הן בפעולתן, ששריטה ביד - בצפרני ידיו (נימוקי יוסף מכות שם) - וגדידה בכלי (ברייתא במכות כא א, וריב"ן ד"ה מיתיבי), וכן אמרו: המתגודד על המתים ביד פטור, בכלי חייב (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ד טז).

• ויש אומרים שאף על פי שעיקר שריטה משמעותו ביד, ועיקר גדידה משמעותו בכלי, מכל מקום שריטה וגדידה אחת היא, ובשתיהן האיסור בין ביד ובין בכלי (רבי יוסי במכות כ ב, לפי גמ' שם כא א וריב"ן ד"ה קסבר; איסי בקידושין לה ב, לפי סתמא דגמ' שם לה ב - לו א, ורש"י שם לו א ד"ה אחת), והמשרט בכלי חייב (שמואל במכות שם), וכן הלכה (רא"ש מכות ג ה; רמב"ם שם יג; טוש"ע יו"ד קפ ה).

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש מפרשים שהעושה חבורה בעצמו בכלי חייב משום שני לאוין, משום משרט ומשום מגדד (ראה לעיל. ריב"ן שם ד"ה המשרט; נימוקי יוסף שם, בשם הרמ"ה; ריטב"א קדושין לה ב), שלמה חילקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין (תוספות רי"ד שם)^[3].

• ויש מפרשים שאין כאן אלא לאו אחד (ראה לעיל), והחידוש בדעה זו, על גבי הדעה הראשונה, שאם עשה ביד והתרו בו משום לא תתגודדו, או שעשה בכלי והתרו בו משום משרט - חייב (כסף משנה שם, בתירוץ הראשון)^[4].

חוקות הגוים

גדידה זו על המת היא מחוקות הגוים (רש"י קדושין לה ב ד"ה גדידה; טור יו"ד קפ), שנאמר: בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וגו' לָמֵת (דברים יד א. טור שם), שהיה זה חוק לגוים (בית יוסף שם) שהיו שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער (רמב"ם שם יג), והזהיר בניו ממנו (בית יוסף שם).

לאו הנאמר בפרשת כהנים

לאו אחר נאמר בפרשת כהנים: וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת (ויקרא כא ה), אבל אינו לאו מיוחד לכהנים ומצוה בפני עצמה, אלא להשלים דיני שריטה נאמר (ספר המצוות ל"ת קע)^[5], ואף הכהן ששרט על המת אינו לוקה אלא אחת (רמב"ם שם יב).

מקום הגדידה והשריטה

גדידה - וכן שריטה - ישנה במקום שיער, ושלא במקום שיער (קדושין לה ב), בפניו, או בשאר בשרו (נמוקי יוסף מכות כ א).

נשים

הנשים אף הן חייבות בלאו של גדידה ושריטה (קדושין לה ב; טור ורמ"א יו"ד קפ יב), ואף על פי שנאמר: בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וגו' (דברים יד א), ודרשו: בנים ולא בנות, אין הדברים אמורים אלא על קרחה האמורה באותו כתוב, שנשים פטורות (ראה ערך קרחה), אבל בגדידה נתרבו הנשים, שנאמר שם: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה (שם ב. גמ' שם), ואף הנשים בכלל עם (רש"י שם ד"ה כשהוא אומר); ודרשו הריבוי של עם קדוש על גדידה, והמיעוט של בנים על קרחה, שקרחה אינה אלא במקום שיער, וגדידה בין במקום שיער ובין שלא במקום שיער (גמ' שם).

שיעור השריטה

וכתבו ראשונים ששיעור השריטה הוא בכלשהו, שכיון שלא נתנו לו שיעור בתלמוד, אתה למד ששיעורו בכלשהו (ריטב"א מכות כא א)^[6].

שרט ולא הוציא דם - פטור, שלא נקראת חבורה אלא בהוצאת דם (ערוך לנר שם).

המכה ביד על בשרו

אמרו על אחד מגדולי התנאים, שכשמת רבו הכה בבשרו עד שדמו שתת לארץ (רבי עקיבא בסנהדרין סח א), ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שמכאן ראיה שהדבר מותר, ולא אסרו אלא גדידה ושריטה ולא הכאה (תוספות יבמות יג ב ד"ה דאמר, בשם ר"י; רא"ש מועד קטן ג צג, וטור יו"ד קפ, בשם הרמב"ן; ריטב"א קדושין לה ב; שו"ע שם ז, בשם יש מי שאומר).

• ויש אומרים שהדבר אסור (רא"ש שם; טור שם בשמו; שו"ע שם, בשם יש מי שאוסר), שגדידה ושריטה לא נאסרו אלא משום הוצאת דם, ועוד שאין פצע גדול מזה שמכה עד ששותת דם (פרישה שם סק"י, לדעה זו). ואותו התנא שעשה כן, לא הכה בבשרו על מות רבו, אלא מצערו על התורה שאבדה (תוספות שם, בתירוץ השני, וסנהדרין שם ד"ה היה), שסובר שאין איסור שריטה וגדידה בצער שלא על מת (ראה להלן. מנחת חינוך תסז א), או שלא במתכוין עשה כן, שהדם שתת שלא בכונה (ערוך לנר יבמות שם).

מקום האדם בשעת הגדידה והשריטה

גדידה ושריטה על מת אסורים אפילו שלא בפני המת (תרומת הדשן רפו; בית יוסף ושו"ע שם ו).

המשרט בבשר חברו וחברו מסייעו

המשרט שריטה בבשר חברו - והיה חברו מסייעו (רמב"ם עבודה זרה יב טז; טוש"ע שם ח) - בזמן ששניהם מזידים - שניהם לוקים, אחד שוגג ואחד מזיד - המזיד משניהם לוקה, והשוגג פטור (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ד יג; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שלמדים בהיקש מקרחה (ראה ערכו) ומהקפת-הראש (ראה ערכו) שאף מי שנעשה לו האיסור בסיועו - חייב (ריטב"א מכות כא א).

ריבוי חיובים

שרט שריטה אחת על חמשה מתים

השורט שריטה אחת על חמשה מתים נחלקו תנאים:

• יש סוברים שחייב על כל אחד ואחד (סתם משנה מכות כ א; רבי יוסי בתורת כהנים קדושים פרק ו ט, וגמ' שם ב; תנא קמא בתוספתא שם יד), שנאמר: וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ (ויקרא יט כח), לחייב על כל נפש ונפש (רבי יוסי בתורת כהנים שם ובגמ' שם), שהרי כבר נאמר: לֹא תִתְגֹּדְדוּ וגו' לָמֵת (דברים יד א), וגדידה ושריטה אחת היא (ראה לעיל), ולא בא הכתוב 'ושרט לנפש' אלא לחייב על כל נפש ונפש (גמ' שם כא א)^[7], וכן הלכה (רמב"ם עבודה זרה יב יב; טוש"ע יו"ד קפ ח).

• ויש סוברים שהשורט שריטה אחת על חמשה מתים אינו חייב אלא אחת (תנא קמא בגמ' שם; רבי יוסי בתוספתא שם).

שרט חמש שריטות על מת אחד

שרט חמש שריטות על מת אחד, חייב על כל אחת ואחת (משנה שם כ א; תורת כהנים שם ח, ואמור פרק א ה; תוספתא שם; גמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• שנאמר בכהנים: לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת (ויקרא כא ה), לחייב על כל שריטה ושריטה, יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתרות חייבים על כל שריטה ושריטה, ולא ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתרות, תלמוד לומר שרטת שרט לגזרה שוה, מה שריטה האמורה בכהנים חייבים על כל שריטה ושריטה, אף שריטה האמורה בישראל כך (תורת כהנים אמור שם).

• או שלפי שנאמר: וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ (ויקרא יט כח. תורת כהנים קדושים שם; גמ' שם), והיה יכול להכתב "שרט לנפש", ולא באה הוי"ו אלא לרבות חיוב על כל שריטה ושריטה (ריב"ן שם ד"ה ת"ל ושרט, בפירוש השני); ויש מפרשים שנאמר שם: וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם (ויקרא שם), והיה יכול להיכתב "לנפש לא תשרטו" (ריב"ן שם, בפירוש הראשון).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו חייב חמש אלא אם התרו בו על כל אחת ואחת (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שחייב חמש אף בהתראה אחת כשהיו כל חמש השריטות בבת אחת (ברטנורא מכות ג ה; מהרש"ל בבאורו לסמ"ג לאוין סג), כגון ששרט בחמש אצבעותיו (מהרש"ל שם, על פי הגמ' שם; הגהות טורי אבן לרמב"ם שם), שכל אצבע עושה מעשה בפני עצמו (מהרש"ל שם)^[8].

צער שלא על מת

השורט בבשרו אינו חייב אלא אם עושה כן על המת - משום צערו עליו (ריב"ן מכות כ א ד"ה שרט)^[9], ועל עבודה זרה (ראה להלן) - בלבד (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ד יד; רמב"ם רמב"ם עבודה זרה יב טז; טוש"ע יו"ד קפ ה).

אבל שרט על ביתו שנפל, ועל ספינתו שאבדה בים - ושרט מתוך כעס (חינוך תסז) - פטור (תורת כהנים קדושים פרק ו ז; מכות כ ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), והוא הדין כששרט וגידד על החי (שו"ת הרי"ף שיח; תשובות הגאונים (שערי תשובה) קל), או כששרט בלא טענה (חינוך שם), או על איזה צער אחר שבא לו (טור שם), שנאמר: לָנֶפֶשׁ (ויקרא יט כח), לא אמרתי שריטה אלא שהיא על המת (תורת כהנים שם; גמ' שם).

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שלא נתמעט אלא מן החיוב, אבל מכל מקום איסור יש בדבר (חינוך שם; ב"ח שם, בדעת הרמב"ם והטור; ש"ך שם סק"ט), שהוא דבר נמאס ביותר ומכוער (חינוך שם).

• ויש אומרים שאין כלל איסור בדבר (תוספות יבמות יג ב ד"ה דאמר, בתירוץ השני, וסנהדרין סח א ד"ה היה; בית יוסף שם ו; רמ"א שם). ואף חכמים לא רצו לגזור בה, שאין אדם נתפס על צערו, אלא שעל המת גזרת הכתוב היא (לבוש שם ו).

לעבודה זרה

כשם שהיו הגוים שורטים על מתיהם, כך היו חובלים בעצמם לעבודה זרה, שנאמר: וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם (מלכים א יח כח), וגם זה אסרה תורה באומרה: לֹא תִתְגֹּדְדוּ (דברים יד א. רמב"ם עבודה זרה יב יג, על פי מכות כא א)^[10].

צורת השריטה

בצורת השריטה שחייבים עליה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהשורט לעבודה זרה, בין ביד בין בכלי, חייב (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ד טז).

• ויש אומרים שבכלי חייב, ביד פטור (מכות כא א, במסקנת הגמ'), שנאמר: וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים (מלכים שם), ומכאן שדרך עבודתם בעבודה זרה היתה בכלי (גמ' שם, וריב"ן ד"ה והא איפכא)^[11], וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם ה).

מהות החיוב

נחלקו ראשונים איזה חיוב אמרו בשורט לעבודה זרה:

• יש אומרים שאם דרך עבודתה בכך חייב מיתה, כעובד עבודה זרה, ואם אין דרך עבודתה בכך לוקה מהלאו של וְלֹא תָעָבְדֵם (שמות כ ה. תוספות שם ד"ה על, בשם הקונטרס), שכיון שיש עבודה זרה שעובדים אותה בכלי, כדרך שהיו רגילים לעשות בחרבות ורמחים, אפילו עבודה זרה שאין עבודתה בכך - חייב (ריב"ן שם ד"ה ביד).

• ויש אומרים שלעולם אינו חייב מלקות (רמב"ם שם), והחיוב הוא מהלאו של לא תתגודדו (כן משמע מהכסף משנה שם יג), שלדעתם לא היו הגוים עושים כן לעבדה, אלא כדי שתתעורר העבודה זרה לענות אותם כפי מחשבתם המשובשת (כסף משנה שם), שאילו היה דרכה בכך הרי היה חייב סקילה אפילו ביד (תוספות שאנץ שם).

הערות שוליים