גוי

הגדרה^[1] - אדם מאומות העולם, שאינו מישראל^[2].

גדרו

במקרא

אדם שאינו מישראל נקרא במקרא בשם נכרי, כמו: אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ (דברים טו ג), או בן נכר, כמו: וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא (בראשית יז יב), אבל השם גוי - בתורת אומה, ולא על אדם יחיד - נאמר במקרא אף על ישראל כמו: וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה (שמות לג יג).

בלשון חכמים

חכמים הרגילו לקרוא לאיש שאינו מישראל גוי, לפי שכשרצו להזכיר מי שאינו מישראל ולא נתברר אצלם מאיזה גוי הוא - אם אדומי, או ישמעאלי, או משאר האומות - היו אומרים גוי, כלומר שהוא מגוי אחר שאינו מישראל (ספר השרשים לרד"ק, גוי; מכלל יופי בראשית כ ד), אף על פי שבלשון המקרא לא נאמר גוי על היחיד (ראה ראב"ע שמות כא ז), ואף בת הגוי קראו בשם גויה (ירושלמי יבמות ב ו)^[3].

לגוים רבים, יש שקראו בשם אחרים, כמו: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (פסחים ה ב), ויש שקראו בשם עממים (ביצה ו א).

קודם מתן תורה

אף בנוגע לזמן שקודם מתן תורה, שגם ישראל לא יצאו מכלל בני נח בנוגע למצות ואיסורים שממתן תורה (ראה ערך בן נח), נקראו בתלמוד בני אדם בניגוד לישראל בשם גוי, כמו: בית דין של שם גזרו על זנות בת ישראל עם גוי (עבודה זרה לו ב). ומצינו שלמדו דין של גוי מלוט, אבל לא מעשו, שמא ישראל מומר דינו אחר (קדושין יח א).

עובד עבודה זרה

יש שנאמרו דברים בתלמוד על גוי סתם, ואין הכוונה אלא על גוי העובד עבודה זרה, כמו באיסור הנאה של סתם-יינם (ראה ערכו) שכתבו ראשונים: כל מקום שנאמר גוי סתם - הרי זה עובד עבודה זרה (רמב"ם מאכלות אסורות יא ח); ויש שכתבו כן אף בגזרות אחרות שגזרו חכמים בגוים, שאין הכוונה אלא בגוי עובד עבודה זרה, אבל כל שאנו יודעים בו שאינו עובד עבודה זרה אינו בכלל, אף על פי שלא קיבל עליו להיות גר-תושב (ראה ערכו), ולענין להחיותו ולפרנסו בלבד הוא שאמרו שצריכים לקבלת גר תושב (תורת הבית הארוך ה א).

בדברים שהבדילו בין גוי עובד עבודה זרה לגוי סתם, יש שנסתפקו אם הכוונה שבני כל אותה אומה אינם עובדים עבודה זרה, אבל אם כל האומה עובדים עבודה זרה לא די מה שגוי יחיד אינו עובד, או אפילו שכולם עובדים עבודה זרה, וזה הגוי ידוע לנו שאינו עובד - נחשב כגוי סתם שאינו עובד עבודה זרה (כסף משנה שם)^[4].

ערלים

כל הגוים נקראו ערלים, ואפילו המולים שבהם, שאין הערלה קרויה אלא לשמם, שנאמר: כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים (ירמיהו ט כה), ואומר: הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה (שמואל א יז כו), ואומר: פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים (שמואל ב א כ. משנה נדרים לא ב)^[5], ולכן הנודר הנאה מן הערלים אסור במולי אומות העולם, והנודר מן המולים מותר בהם (משנה שם; רמב"ם נדרים ט כב; טוש"ע יו"ד ריז מא-מב).

ישראל שהמיר דתו, וגר שחזר לסורו

ישראל, אף על פי שהמיר, ואפילו גר שחזר לסורו, אינו נעשה גוי על ידי כך, שישראל אף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד א, ויבמות מז ב), אלא שלכמה דברים נתנו לו דין גוי (ראה ערך אכילת פסחים, וערך בטול רשות, וערך מומר).

עשרת השבטים

בבני עשרת השבטים שנטמעו בין הנכרים, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהם בכלל ישראל, ולכן נוהג בהם דין ממזרות, שהם לא נזהרו ונשאו נשים פסולות (רב אסי ביבמות טז ב; רבי יוחנן שם יז א).

• ויש אומרים שבית דין שבאותו הדור עשאום גוים גמורים, שנאמר: בּה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ (הושע ה ז. שמואל שם, ללשון השניה בגמ', ומאירי שם).

נוצרים

יש הסבורים שהנוצרים עובדי עבודה זרה הם (רמב"ם עבודה זרה ט ד, בנוסחאות לא מצונזרות, על פי עבודה זרה ז ב, בנוסחאות לא מצונזרות, ורמב"ם מאכלות אסורות יא ז, ושם יג יא בדפוסים שלא צונזרו)^[6], ואין הבדל בזה בין חילופי כתותיהם (פירוש המשניות לרמב"ם עבודה זרה א ג, בנוסחאות לא מצונזרות), שהם החליפו התורה ועובדים אלוה מבלעדי ה' (רמב"ם מלכים יא ה, בנוסחאות לא מצונזרות), שמחלקים האלהות לשלשה, ומאמינים שהוא אחד והוא שלשה (מורה נבוכים א נ), ואמונת השילוש מנוגדת לאמונה באחדות ה' (הרב חיים דוד הלוי בתחומין ט עמ' 73)^[7].

ויש הסבורים, שאין דין הנוצרים כעובדי עבודה זרה (רבנו ירוחם נתיב יז חלק ה)^[8], כל שהוא מעממים הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו (מאירי בבא קמא קיג ב, וראה מאירי עבודה זרה ב א, ושם ו ב)^[9], ועל פי הפוסקים הסוברים שבן נח אינו מוזהר על השיתוף (רבנו תם בתוספות סנהדרין סג ב ד"ה אסור, ותוספות בכורות ב ב ד"ה שמא, ורא"ש סנהדרין ז ג; רמ"א או"ח קנו א; ש"ך יו"ד קנא סק"ז; מור וקציעה רכד)^[10], או משום שבזמן הזה אין הגויים עובדי עבודה זרה, אלא מנהג אבותיהם בידיהם (חולין יג ב. אור זרוע ד פסקי עבודה זרה צה; טור וב"י יו"ד סוף קמח; שלחן ערוך שם יב; ש"ך יו"ד סי' קכג סק"ב)^[11].

מוסלמים

יש שכתבו שהמוסלמים אינם עובדי עבודה זרה (רמב"ם מאכלות אסורות יא ז, ושו"ת הרמב"ם (פרידברג) תמח^[12]; תורת הבית הארוך ה א; אהל מועד, איסור והיתר י ב; ט"ז יו"ד קכג ס"ק יח; בן איש חי שנה ב בלק א)^[13], ואף על פי שיש בעבודתם כמעשה שלשה מיני עבודה זרה, פעור ומרקוליס וכמוש, והם עצמם מודים בדברים אלו היום וקוראים להם שמות בלשון ערבי:

• פעור, עבודתו שיפעור עצמו לפניו או שיניח ראשו ויגביה ערותו למולו, כמו שהישמעאלים משתחוים בתפילתם.

• ומרקוליס, עבודתו ברגימת האבנים (שו"ת הרמב"ם שם), כמו שהישמעאלים עושים במכה (אבן עזרא דניאל יא ל).

• וכמוש, עבודתו בפריעת הראש, ושלא ילבש בגד תפור.

מכל מקום נכרתה עבודה זרה מפיהם, וביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל, והם מבארים כל מעשיהם ככניעה לפני האל יתעלה, ומכיון שאין הם עושים אותם לשם עבודה זרה, אלא לבם מסור לשמים, אינם עובדי עבודה זרה (שו"ת הרמב"ם שם)^[14].

ומכל מקום לגבי ישראל עבודם היא עבודה זרה גמורה, שהיא ביהרג-ואל-יעבור (ראה ערכו), שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו, וכל כיוצא בו עבודה זרה היא (ריטב"א פסחים כה ב, בשם הרי"ף).

ויש שכתבו, שאמונת הישמעאלים היא עבודה זרה גמורה (אבן עזרא שם; שו"ת הרדב"ז סי' אלף קכג (ח"ד סי' צב); הריטב"א, הובא בשו"ת הרדב"ז שם; טהרת המים מערכת י כז)^[15].

פקיעת השם גוי

השם גוי נפקע בשתי דרכים:

• כשנתגייר ובא לכלל ישראל בגירות גמורה, שמל וטבל לשם גירות (ראה ערכו. ברכות מז ב).

• כשנעשה עבד-כנעני (ראה ערכו), וקיבל המצות שהעבדים חייבים בהן, שאז יצא מכלל הגוים, אף על פי שעדיין לא בא לכלל ישראל (סנהדרין נח ב; רמב"ם איסורי ביאה יב יא).

היחס

יחס לאב

גוי שבא על הגויה וילדה, נחלקו אמוראים אם הולד מתייחס אחר אביו ונחשב לבנו:

• יש אומרים שהולד מתייחס אחר אביו (רבי יוחנן בירושלמי יבמות ב ו; רבי יוחנן וריש לקיש בבבלי שם סב א), שנאמר: בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל (מלכים ב כ יב), ונאמר: וַיִּשְׁלָחֵם וגו' אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִמֹּן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם (מלכים א טו יח. ירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם אישות טו ו, ושם נחלות ב יב).

• ויש אומרים שאינו מתייחס אחריו (רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם), ולא ייחס הכתוב את ברודך בלאדן אלא בשביל שכיבד את זקנו, ואת בן הדד אלא כדי להודיענו שהוא רשע בן רשע (סתמא דגמ' בירושלמי שם); או שאין להביא ראיה כלל מהפסוקים הללו, מכיון שגם בעבדים שאין להם יחס מצינו שנאמר: וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים (שמואל ב ט י. רבי תנחומא בירושלמי שם, לדעה זו).

יחס לאומה

אף ביחס של האומה הולד הולך אחר הזכר, שאם אחד מן האומות בא על אחת משבע האומות שעליהן נאמר: לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (דברים כ טז), והוליד ממנה בן או בת, מותר לקנותם בעבד או בשפחה, ואינן בכלל לא תחיה, שנאמר: וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ (ויקרא כה מה); ואם אחד משבע האומות בא על אחת משאר האומות, והוליד בן או בת - אסור לקנותם (תורת כהנים בהר פרשה ו ד; יבמות עח ב) שבנו נדון אחר האב (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם).

וכן אדומית או מצרית שנישאית לעמוני - הולד עמוני, ואם הוא זכר אסור לבוא בקהל עד עולם, ואם נקבה מותרת מיד; ואדומי או מצרי שנשא עמונית, המותרת לבוא בקהל ישראל, הולד אדומי או מצרי, שעד שלשה דורות אסור בקהל (ירושלמי יבמות ח ג; טוש"ע אה"ע ד ז).

ונחלקו בדבר:

• יש אומרים שלא אמרו באומות שהלך אחר הזכר אלא בגוי שהוליד מן הגויה, אבל גוי שהוליד משפחה כנענית הולד הולך אחר האם, וכן עבד שהוליד מן הגויה הולד כמותה, ועבד אין לו יחס (ירושלמי קדושין ג יג; רמב"ם עבדים ט ג).

• ויש אומרים שאף בגוי שהוליד משפחה, ועבד שהוליד מגויה, הולד מתייחס אחר האב (השגות הראב"ד שם, על פי גמ' שם).

ישראל שבא על גויה

אכן ישראל שבא על הגויה וילדה, הרי הולד גוי, כאמו (משנה קדושין סו ב; רמב"ם איסורי ביאה טו ד; טוש"ע אה"ע ח ה), ואין משגיחים על האב (רמב"ם שם), ומספר למודים בדבר:

• לאלה שאינם דורשים טעמא-דקרא (ראה ערכו), לפי שנאמר: כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וגו' וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים (דברים כא טו), שכל מי שאין אנו קוראים בו "כי תהיינה", היינו שאין קידושין תופסים לו בה, אין הבנים שלו (קדושין סח ב).

• ולאלה שדורשים טעמא-דקרא, שנאמר בשבעה עממים: בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (דברים ז ג-ד), היינו שחתנך הנכרי יסיר את בן בתך (רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי בגמ' שם, ובירושלמי יבמות ב ו). ואף על פי שהכתוב מדבר בשבע אומות בלבד, הרי נאמר: "כי יסיר", לרבות כל המסירים (גמ' שם, לרבי שמעון). ונחלקו ראשונים מהו הלמוד:

• יש מפרשים שמתוך שלא הקפידה תורה על זה שבתו של הנכרי תסיר את בנה הנולד לה מבנך מאחרי ה', נשמע שאותו בן אינו קרוי בנך אלא גוי גמור הוא (רש"י שם ד"ה ואין בתך, ויבמות יז א ד"ה אמר בנך).

• ויש מפרשים ש"כי יסיר" מוסב באמת על בתו לא תקח לבנך, שהחותן הגוי יסיר את בן הגויה מלהיחשב בקהל ומלהיות אחרי ה', שלא נחשב בכלל ישראל (תוספות קדושין שם ד"ה בנך, ויבמות שם ד"ה ואין, בשם רבנו תם; רמב"ם יבום א ד, ושם איסורי ביאה יב ז).

וכן עשו הלכה למעשה בעולי הגולה, שנאמר: נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם (עזרא י ג), ומפורש שם שעשו כן מפני שכך נזכר בתורה שנאמר שם: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה (שם. רבי חגיי בירושלמי שם).

אף ממזר ועבד-כנעני שבאו על הגויה, הולד גוי, שהולך אחר האם (רמב"ם יבום א ג; טוש"ע אה"ע ד כ).

ויש מהאחרונים שנסתפק בישראל שבא על הגויה שהולד כמותה, אם הכוונה שהולד הוא גוי, אבל אין עליו שם האומה הפרטית של הגויה, ואם היא עמונית אין על הולד שם עמוני, וכשנתגייר מותר לבוא בקהל מיד, או שיש על הולד אף שם האומה הפרטית של האם, והוא עמוני (צפנת פענח תנינא עמ' 162).

גוי הבא על בת ישראל

גוי הבא על בת ישראל, אין הולד גוי (קדושין סח ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם יט), אלא הוא ישראל כשר, ואינו צריך גירות (פתחי תשובה אה"ע ד סק"א)^[16], שכל הבא מן הגוי הרי הוא כאמו, ואין משגיחים על האב (רמב"ם שם), ואין לגוי יחס לגבי ישראל, והבן שייך אחר האם מישראל (רש"י בכורות מז א ד"ה דאיעבר)^[17], שנאמר: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (דברים ז ד), ומוסב על מה שנאמר שם: בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ (שם ג), שהוא יסיר את בן בתך, הרי שבן בתך מן הגוי קרוי בנך (קדושין שם, ורש"י ד"ה כי יסיר)^[18].

ממזרות

אין ממזרות לגוים, שישראל קדושתם גרמה להם, כמו שכתוב: מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט ו. אור זרוע א, יבום וקדושין תרז; הגהות מרדכי יבמות צח-צט, על פי רש"י יבמות יז א ד"ה לפסול, ושם כג א ד"ה לימא). ולפיכך:

• גוי שבא על אמו והוליד ממנה בן, אותו הבן כשיתגייר מותר לבוא בקהל (אור זרוע שם; הגהות מרדכי שם; בית יוסף ושו"ע אה"ע ד כא), והוא הדין כשלא נתגייר ובא על בת ישראל, שהולד כשר, שאינו גרוע משאר גוי (חלקת מחוקק שם ס"ק כא).

• וכן ממזר ישראל שבא על הגויה, הולד גוי, ואינו ממזר כשיתגייר, שהולד הולך אחר אמו להיות גוי (טוש"ע שם כ)^[19].

ירושה

יש אבהות לגוי אף בנוגע לירושה, והגוי יורש את אביו דבר תורה (קדושין יז ב, ושם יח א, ונזיר סא א; רמב"ם נחלות ו ט; טוש"ע חו"מ רפג א), אלא שאינו יורש מאביו את העבדים כנענים, שנאמר בהם: מֵהֶם תִּקְנוּ (ויקרא כה מה) - אתם קונים מהם ולא הם קונים זה מזה, ולענין זה אמרו אין נחלה לגוי (נזיר סא ב, ורש"י ד"ה רב אחא), וכן אינו יורש עבד עברי הקנוי לאביו, שנאמר בו: וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ (ויקרא כה נ) - ולא עם יורשי קונהו (קדושין יח א), אלא כיון שמת הגוי - יצא העבד לחירות (רמב"ם עבדים ב יב).

ונחלקו אמוראים מנין למדים ירושת הגוי מאביו:

• יש אומרים שמתוך שהוצרכה התורה למעט שאינו יורש את העבד העברי, מכלל שיש לו יורשים (רבא בקדושין יז ב).

• ויש אומרים שהדבר נלמד מן הכתוב: כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה (דברים ב ט. רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן, למסקנת הגמ' שם יח א).

בנוגע לשאר הירושות, מלבד האב, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים ששאר ירושותיהם מניחים אותם לפי מנהגם (רמב"ם שם), שלא מצינו שיהיה סדר נחלות אלא לישראל בלבד (מגיד משנה שם), או מפני שבתחילת פרשת הנחלות כתוב: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר (במדבר כז ח. תורה תמימה דברים שם).

• ויש אומרים שלא את אביו בלבד אלא אף את שאר מורישיו יורש הגוי מדברי תורה (מאירי קדושין יז ב).

ומכל מקום ירושת האב אצלם שונה מאצלנו:

• הבת יורשת אצלם כבן (רש"י יבמות סב א ד"ה בנכריותן).

• הבכור יורש אצלם כפשוט (רש"י שם; תוספות שם ד"ה דלאו, ובכורות מז א ד"ה דבהיותו)^[20].

דיני ירושת הגוי זה את זה נאמרו אף על פי שאין לנו ליתן חוקים להם, שהרי זה נוגע לנו, כשיש פקדון או מלוה של הגוי אצל ישראל ומת הגוי, שאינו הפקר, אלא ליורשו, וחייב הישראל להחזיר לו (תשובת רב נטרונאי גאון בתשובות הגאונים (מוסאפיה ליק) כג, בשם מר רב צדוק גאון), שכל המחזיק בנכסי הגוי שמת צריך להחזיר ליורשו, שגזל בידו (ריטב"א ומאירי קדושין יז ב), ואם בא לפנינו לדין מוציאים מיד המחזיק ונותנים לו (מאירי שם).

דין זה של ירושת הגוי אמור אף בגוי שהוא עובד עבודה זרה, ומן האומות שאינן גדורות בדרכי הדתות (מאירי שם).

עריות

לא אמרו שיש אבהות לגוי אלא בנוגע ליחס וירושה, שגילתה התורה בהם שיש להם אבהות, אבל לא לענין עריות (רמב"ן יבמות צח א), שהתורה הפקירה זרעו, שנאמר: בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם (יחזקאל כג כ), ואפילו ידוע בודאי שהוא אביו (גמ' שם)^[21].

בדיני התורה בכלל

חיוביו של גוי, במצוות ובאיסורים, הם חיוביו של בן נח, שישראל בלבד יצאו בקבלת התורה מכלל בני נח (סנהדרין נט א), וכל גוי המקבל עליו שבע מצות בני נח ונזהר לעשותן - הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא (רמב"ם תשובה ג ה, ושם מלכים ח יא), ולא נאמר: וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו (עובדיה א יח) אלא במי שעושה מעשה עשו (עבודה זרה י ב). ואמרו שיש צדיקים באומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם (חולין צב א).

דינים מיוחדים בנוגע לגוים

דינים מיוחדים יש בתורה בנוגע לגוים או בשל גוים:

• כשכתבה התורה דינים מפורשים בנוגע לגוים, כגון באיסור אכילת פסח: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות יב מג).

• כשכתבה התורה דינים על ישראל בלבד, ומיעטה את הגוי באחד מן המיעוטים, על ידי המילה "ישראל", כגון: דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ ויקרא טו ב) - בני ישראל מטמאים בזיבה, ואין הגוים מטמאים בזיבה (נדה לד א), או על ידי שאר כינויים המתייחסים לישראל, כגון "לך" ו"אתם" (ראה פסחים ה ב, וקדושין מא ב).

• במקום שרבתה תורה בגוי באחד מן הריבויים, על ידי המילה "בני אדם", כגון: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו טז) - מכאן יש הלומדים שיש קנין לגוי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות (ראה ערך אין קנין לנכרי בארץ ישראל. גיטין מז א), או שאר כינויים כלליים, המתייחסים לכל בני אדם הראשון, כגון "איש" ו"האדם".

כשנאמר בתלמוד "חברו"

בדינים שנאמרו בתלמוד בלשון "חברו", כגון: אומר אדם לחברו - בשבת - הנראה שתעמוד עמי לערב (שבת קנ א), נחלקו ראשונים ואחרונים:

• יש אומרים ש"חברו" כולל גם את הגוי (תוספות שם ד"ה אומר; שו"ת רבי עקיבא איגר צה).

• ויש אומרים שאין גוי בכלל "חברו" (תוספות מעילה כ א ד"ה נתנה; הגהות אש"רי ביצה ג ט, ועבודה זרה א ג; נודע ביהודה תניינא אה"ע לח).

באישות

על דינים שעל ישראל ביחס לגוי באישות דנים: באיסור חיתון, בביאת זנות, ובתפיסת קידושין.

באיסור חיתון

אסור מן התורה להתחתן עם האומות, שנאמר: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ (דברים ז ג), ונחלקו תנאים באיזו אומות המדובר:

• לאלה שאינם דורשים טעמא-דקרא (ראה ערכו) - לא נאמר הלאו אלא על שבע האומות, שנזכרו לפני כן בפרשה (שם א), שמאחר שנאמר: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים (שם ד) נתמעטו שאר האומות שאינן אדוקים בעבודה זרה כמותם (תנא קמא בעבודה זרה לו ב, וחכמים בקדושין סח ב, ורש"י שם ד"ה דדריש, ותוספות שם ד"ה הניחא)^[22].

• לדורשים טעמא-דקרא - אחד שבע אומות, ואחד כל שאר האומות באיסור זה, שנאמר: "כי יסיר", לרבות כל המסירים (רבי שמעון שם ושם), שהרי אף אם לא נאמר בתורה כי יסיר היינו דורשים טעם זה מעצמנו, ולמה נאמר, אלא לרבות שאר האומות (רש"י ותוספות קדושין שם), או שכיון שאמרה תורה שהטעם של לא תתחתן הוא משום כי יסיר נלמד מזה לכל המסירים מאחרי המקום (ר"ן שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין האיסור בשאר אומות משום לא תתחתן, שהרי האיסור אינו אלא בגיותם, שלאחר שנתגיירו אין איסור על שאר האומות לדברי הכל, שגרים מותרים לבוא בקהל, ובגיותם לא שייך חיתון, שאין קידושין תופסים בגוי (ראה להלן), אלא האיסור הוא משום הלאו של בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך (תוספות עבודה זרה שם ד"ה דכתיב, וקדושין שם ד"ה אמר, על פי יבמות עו א; סמ"ג לאוין קיב), והכתוב לצדדין נאמר: לא תתחתן בשבע אומות, אפילו בגירותם, וכולל לאו זה בגיותם ובגירותם, אבל שאר אומות בגירותם מותרים, ובגיותם לא תתן וגו' כי יסיר, וכן כל המסירים (רשב"א רמב"ן וריטב"א קדושין שם), ומכאן ששאר האומות שנתרבו מכי יסיר, אין לרבות אלא בגיותם, שבגירותם כבר אינם מסירים (רמב"ן וריטב"א שם).

• ויש אומרים שהאיסור הוא משום לא תתחתן, ולאו זה נאמר על זמן גיותם (רמב"ם איסורי ביאה יב א).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שישראל שבעל גויה משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות, הרי אלו לוקים מן התורה, שנאמר: לא תתחתן בם וגו', וכל האומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא: וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ (נחמיה י לא. רמב"ם שם; חינוך תכז; שו"ע אה""ע טז א).

• ויש אומרים שלא נאמר לא תתחתן אלא בשבע אומות בלבד (סמ"ג לאוין קיב; טור שם; רמ"א שם, בשם יש חולקים).

מתי עוברים על הלאו

האב המיחד אשה מהם לבנו, או שנתן בתו לאחד מהם, עובר על הלאו, אלא שאינו לוקה, לפי שאין בו מעשה (ראה ערך לאו שאין בו מעשה), וכל שכן שהמזדווג בעצמו עמהם בכלל הלאו, כשהוא מיחדה לו לאשה (חינוך שם), ואין הלאו אלא כשבא עליה דרך חתנות ואישות (עבודה זרה שם; רמב"ם שם; חינוך שם).

ולא יעשה אדם שושבין לגוי משום לא תתחתן בם (ירושלמי עבודה זרה א ט), ומגזרת חכמים היא והסמיכוהו על הכתוב (מראה הפנים שם).

הבא על גויה בפרהסיא

הבא על הגויה בפרהסיא, בין דרך חתנות ובין דרך זנות, קנאים פוגעים בו וממיתים אותו (רמב"ם איסורי ביאה שם ד, על פי משנה סנהדרין פא ב)^[23].

הנבעלת לגוי בפרהסיא

בבת ישראל הנבעלת לגוי נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין קנאים פוגעים בה, לפי שהולד כמותה, והוא כשר (מלחמות לרמב"ן סנהדרין עד ב).

• ויש סוברים שאף בה יש דין של קנאים פוגעים (הגהות מרדכי יבמות קח, בשם רבי אברהם הגדול מרגנשבורג).

ביאת זנות של ישראל על גויה

בית דין של חשמונאים גזרו על הבא על הגויה דרך זנות, ועונשו בכרת מדברי קבלה (ראה ערך בועל ארמית).

ואף על פי שכל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה, לפי שבעל קדשה (ראה ערך קדש; קדשה), אין הדברים אמורים אלא בבת ישראל, אבל גויה אינה בכלל הלאו שנאמר על קדשה, שבפירוש נאמר: לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל (דברים כג יח), ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות, אכל הבא על הגויה דרך זנות, איסורו מדברי סופרים, גזרה שמא יבוא להתחתן (רמב"ם איסורי ביאה יב ב; טור אה"ע טז). ואל תתמה איך תהיה הישראלית הקדשה ביאתה בזנות בלאו, והגויה מדברי סופרים, שאיסור העריות הוא בגזרת הכתוב, ודבר שאין לו טעם בכל פרטיו (מגיד משנה אישות א ד)^[24].

יחוד עם גויה

בין שמנה-עשר-דבר (ראה ערכו) שגזרו תלמידי שמאי והלל נמנית אף גזירה על בנותיהן (שבת יז ב), ונחלקו אמוראים אם פירושו שגזרו טומאת נדות על בנותיהן (ראה להלן. רב נחמן בר יצחק בעבודה זרה לו ב); או שגזרו על יחוד עם הגויה (סתמא דגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה כב ג; טוש"ע אה"ע כב ב).

ביאת זנות של גוי על ישראלית

ישראלית שנבעלה לגוי דרך זנות, כתבו ראשונים שמן התורה ביאת היתר היא, ואינה אסורה אלא מדרבנן מגזירת בית דין של שם (תוספות יבמות טז ב ד"ה קסבר, ושם מה א ד"ה יצאו, על פי עבודה זרה לו ב; חידושי הר"ן סנהדרין עד ב), ולא שמענו שיהיה עונש כרת בה, כמו בישראל הבא על הגויה, שכן בנה של ישראלית ימשך אחריה ויהיה ישראל (חידושי הר"ן שם), ואין סברא לומר שיש בה איסור-עשה משום

הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (בראשית לח כד) האמור בגזרת בית דין של שם (תוספות קדושין עה ב ד"ה ורבי)^[25].

גוי הבא על בת כהן

גוי שבא על בת כהן פוסלה מן התרומה, וכן פוסל את הכהנת והלויה והישראלית בביאתו מן הכהונה, שנאמר: וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ וגו' (ויקרא כב יג) - מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצא גוי שאין לו בה אלמנות וגירושין (יבמות מה א, ורש"י ד"ה יצאו; רמב"ם איסורי ביאה יח ב; טוש"ע אה"ע ד יט, ו ח), ואפילו לדעת הסוברים שבנה מן הגוי כשר (תוספות יבמות שם ד"ה יצאו).

אם ביאת גוי היא ביאה

נחלקו ראשונים אם ביאת גוי היא ביאה:

• יש מהראשונים הסובר שביאת גוי אין שמה ביאה, והיא כביאת בהמה, כיון שהתורה הפקירה זרעו, שנאמר: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם (יחזקאל כג כ), ולכן אשת איש שזנתה ברצון עם הגוי אינה חייבת מיתה על ביאתו, וכן אין האשה מוזהרת ביהרג ואל יעבור בביאתו, וכן אין האשה נאסרת על הבועל הגוי לכשיתגייר כדרך שנאסרת על הבועל ישראל (תוספות כתובות ג ב ד"ה ולידרוש, וסנהדרין עד ב ד"ה והא, בשם רבנו תם; מאירי כתובות שם, בשם מקצת רבותינו הצרפתים), ויש מוסיפים שאף לבעלה אינה נאסרת אם אינו כהן (מאירי שם, בשם מקצת רבותינו הצרפתים).

• ורוב הראשונים סוברים שלענין יחס וקרבה בלבד אמרו שהתורה הפקירה זרעו (ראה לעיל), אבל לא לביאתו, שהיא ביאת איש ולא ביאת בהמה, ואשה נאסרת לבעלה ולבועלה בביאת גוי (תוספות שם ושם, בשם ריב"ם; מאירי כתובות שם; ארחות חיים ב עמ' 100, בשם כל חכמי דורו של רבנו תם).

אם הישראלית נהרגת על ביאה זו

אף לדעה זו, כתבו ראשונים שאין האשה נהרגת על ביאה זו, כשם שאין ישראל נהרג על ביאת גויה, שנאמר: אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ (ויקרא כ י) - פרט לאשת אחרים (המאור סנהדרין שם; מלחמות לרמב"ן שם; מאירי שם)^[26].

איסור על הבועל

אף על פי שביאתו של גוי ביאה, מכל מקום אין האשה נאסרת על הבועל הגוי - לענין שתהא אסורה לו אחר כך, כשיתגייר - מטעמים אחרים:

• מפני שלא ניתוסף עליה איסור לבועל זה, שכבר היתה אסורה לו מקודם, ולא שייך לומר "אחד לבעל ואחד לבועל" בביאת הגוי (רא"ש כתובות א ד; טוש"ע אה"ע קעח יט).

• או שמכיון שנתגייר כקטן שנולד הוא (ראה ערך גר. מרדכי סנהדרין תשכ, בשם ר' יחיאל; ריטב"א כתובות שם).

בתפיסת קידושין

אין קידושין תופסים בגוי, והמקדש את הגויה אין קידושיו קידושין (קדושין סח ב; רמב"ם אישות ד טו; טוש"ע אה"ע מד ח), אלא הרי היא אחר הקידושין כמו שהיתה קודם הקידושין (רמב"ם שם), ואם נתגיירה אחר כך, אינה צריכה גט ממנו (שאילתות כה), וכן גוי שקידש בת ישראל אין קידושיו קידושין (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ומספר למודים בדבר:

• נאמר: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם (דברים ז ג) - לא תהא לך בהם תורת חיתון (גמ' שם, לדעת רבי שמעון).

• נאמר שם: וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ (שם ג), שאין בהם תורת קיחה, דהיינו קידושין (תוספות שם ד"ה אמר, ויבמות עו א ד"ה בהיותן).

• נאמר שם: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ וגו' (שם ד), ולמדנו משם שולד גויה כמותה (ראה לעיל), ואם כן ודאי לא תופסים בה קידושין (רמב"ן שם, לגירסתו בגמ' שם; ר"ן שם, שכן גירסת הרי"ף ופירושו).

• נאמר ביפת-תואר (ראה ערכו): וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא יג) - מכלל שקודם לכן אין לך בה הויה (קדושין שם, ורש"י ד"ה ואחר כן, לדעת חכמים).

• נאמר: שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר (בראשית כב ה) - עם הדומה לחמור, שאין קידושין תופסים בהם (קדושין שם א), וכתוב זה נאמר בין על עבד ובין על גוי, שהרי שני נעריו היו עמו, ואחד מהם היה אליעזר שהוא עבד והשני גוי, ועל שניהם אמר עם החמור (ריטב"א שם).

• נאמר: אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ (ויקרא כ י) - פרט לאשת אחרים (סנהדרין נב ב), דהיינו נכרים (רש"י שם ד"ה לאשת), ומתוך שלמדנו שאין קידושין תופסים בגויה, למדים מזה אף לגוי שקידש שאין הקידושין תופסים (רש"י יבמות מה א ד"ה חייבי לאוין, וסוטה כו ב ד"ה ובת כהן).

• נאמר: וְהִיא בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ ג), ודרשו: בעולת בעל יש להם, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם (סנהדרין נז ב), וכל שכן שאין להם ארוסה, שכל שאינו קונה בכסף ובשטר אינו קונה אף בביאה לשם קידושין, שהוקשו זו לזו (שאילתות כה; רש"י יבמות שם, בשמו)^[27].

בקרבנות

גוי שהקדיש בהמה לקרבן, הרי זה קדוש, שנאמר: אִישׁ אִישׁ וגו' אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם (ויקרא כב יח), ואמרו: "איש", מה תלמוד לומר "איש איש", להביא את הגוים שהם נודרים בנדרים ונדבות כישראל (תורת כהנים אמור פרשה ז ב; מנחות עג ב), והקדשם הקדש (תרומות ג ט). ומקבלים מהגוי קרבנות אפילו שהוא עובד עבודה זרה, ואין מבדילים בגוים כדרך שמבדילים בישראל שלא לקבל מן המומרים (חולין ה א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג ב), שנאמר: מִכֶּם (ויקרא א ב) - בכם חילקתי, ולא באומות העולם (גמ' שם), שבישראל כתוב מיעוט "מכם" להוציא את המומר, אבל בכתוב "איש איש", שלמדים משם לגוים שנודרים קרבנות כישראל, לא כתוב מיעוט להוציא עובד עבודה זרה (רש"י שם ד"ה מכם).

איזה קרבן מביאים

נחלקו תנאים איזה קרבן הגוים מביאים:

• יש אומרים שמביאים עולה ושלמים, תודה ומנחה, נסכי יין ולבונה ועצים, ואין מביאים קרבנות נזירות בלבד, שנאמר: אִישׁ אִישׁ וגו' אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה (ויקרא כב יח), אין לי אלא עולה, מנין לרבות את השלמים, תלמוד לומר "נדריהם", מנין לרבות את התודה, תלמוד לומר "נדבותם", מנין לרבות את העופות ואת המנחות והיין והלבונה והעצים, תלמוד לומר "לכל נדריהם" "לכל נדבותם", אם כן למה נאמר "אשר יקריבו לה' לעולה", פרט לנזירות (רבי עקיבא בתורת כהנים שם; רבי יוסי הגלילי במנחות עג ב), היינו חטאת ועולה ושלמים של נזירות (ראה ערך נזיר).

• ויש אומרים שאין מביאים אלא עולה בלבד, שנאמר: "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה" (רבי יוסי הגלילי בתורת כהנים שם; רבי עקיבא במנחות שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

הכל מודים שאין מקבלים מהם חטאות ואשמות, וכן עולות שאינן באות בנדר ובנדבה, כגון עולת יולדת וכיוצא מהעולות שאינן באות משום נדר או משום נדבה (רמב"ם שם, על פי משנה שקלים א ה, לגירסתו), וכל שכן קיני זבים וזבות, שאינם שייכים כלל בגוים, שאין תורת זיבה בהם (ירושלמי שקלים א ה), ואין מקבלים מהם קרבנות חובה (זבחים מה א).

שקלים

גוי ששקל (ראה ערך שקלים) - אין מקבלים ממנו (תורת כהנים אמור פרק ז יב; משנה שקלים שם), שנאמר: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה (ויקרא כב כה). אין לי אלא תמידים הקרויים לחם, שנאמר: קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי (במדבר כח ב), שאר כל קרבנות הציבור מנין, תלמוד לומר: "מכל אלה" (תורת כהנים שם), ואפילו בא הגוי ומסר לציבור, אין מקבלים ממנו (תוספות מנחות עג ב ד"ה איש).

גוי שהביא שלמים

גוי שהביא שלמים מקריבים אותם עולות, שהגוי לבו לשמים, וכוונתו שיהא קרבנו כליל ולא שיאכל; ועוד, שנאמר: אשר יקריבו לה' לעלה (ויקרא שם יח) - כל שמקריבים יהיה עולה (מנחות שם, ורש"י ד"ה לבו לשמים; רמב"ם שם ג).

אמר הגוי בפירוש שהוא רוצה שהשלמים ייאכלו, להלכה שגוים אינם מביאים שלמים (ראה לעיל), אין מקבלים ממנו כלל (לקוטי הלכות שם, זבח תודה ד"ה אב"א, במסקנתו).

נדר שלמים ונתנם לישראל על מנת שיתכפר בהם ישראל - כגון שהיה ישראל מחוייב שלמים, ונתנם גוי להוציאו ידי חובתו (רש"י שם ד"ה הכי קאמר) - אוכל אותם הישראל כשלמי ישראל, וכן אם נתנם לכהן, על מנת שיתכפר בהם הכהן, אוכלם הכהן (גמ' שם; רמב"ם שם).

גוי שהביא קרבנות נזירות

אף בקרבנות נזיר אם אמר ישראל הריני נזיר, ושמע גוי ואמר מה שאמר זה עלי, מקבלים ממנו, שאינו אלא כפורע חוב של הישראל (ירושלמי נזיר ט א); ויש מהראשונים המסתפקים, שמא בקרבנות נזיר, אפילו אם הביא הגוי כדי לפטור ישראל נזיר מקרבנותיו, אין מקבלים ממנו, שלכך נאמר מיעוט מיוחד: "לעולה", פרט לנזירות (ראה לעיל), שלנזירות עצמה אין צריך למעט, שהרי אין להם נזירות כלל (ראה להלן. תוספות נזיר סא ב ד"ה אי).

גוי שהביא מנחה

גוי שהביא מנחה, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שמקבלים ממנו, ומקריבים אותה כולה כליל, כדרך שמקריבים שלמיהם עולות (רש"י מנחות שם ד"ה שלמי), ואם הביא מנחת-נסכים (ראה ערכו), שכולה כליל, מקבלים ממנו (תוספות שם סא ב ד"ה בישראל).

• ויש אומרים שאין מקבלים מהם כלל (רמב"ם שם ב ג, לפי לקוטי הלכות שם עג ב, זבח תודה ד"ה ר"ע, ושפת אמת שם).

גוי שהביא נסכים

אין מקבלים נסכי יין מן הגוי, שהביא אותם בתורת קרבן בפני עצמו, שנאמר בפרשת נסכים: הָאֶזְרָח (במדבר טו יג) - אזרח מביא נסכים, ואין הגוי מביא נסכים (מנחות עג ב, ורש"י ד"ה ואין), אלא שנחלקו שני לשונות בתלמוד אם נאמר דין זה רק לדעה שמקבלים עולות בלבד מגוים (ראה לעיל), ולדעה החולקת מקריבים נסכי גוי כדרך שמקריבים שלמיהם; או שדין זה נאמר אף לדעה החולקת, שמקבלים מהם מרבית הקרבנות, שמכל מקום אין מקבלים מהם נסכים שנתמעטו מגזרת הכתוב של האזרח (גמ' שם).

הביא הגוי יין לנסכים עם קרבנו (ראה ערך נסכים), הכל מודים שמקבלים ממנו, שכשאמר מקבלים ממנו עולה, עולה וכל השייך לעולה בכלל (גמ' שם).

נסכי עולת גוי

וכל גוי שהביא עולה, טעונה העולה נסכים, שנאמר בנסכים: כָּכָה (במדבר שם. גמ' שם), לעכוב, שיהיו כל העולות טעונות נסכים (רש"י שם ד"ה ככה). ואחד מן הדברים שהתקינו בית דין הוא שגוי ששלח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכיה - קרבים משלו, ואם לאו - קרבים משל צבור (שקלים ז ו)^[28].

וידוי

נחלקו הגירסאות אם גוים מתודים על קרבנותיהם:

• יש גורסים שאין הגוים מתודים על קרבנותיהם, שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ (במדבר ה ו-ז. ילקוט שמעוני נשא תשא).

• ויש גורסים שישראל מתודים אבל לא על ידי גוים, שנאמר: דבר וכו' (ספרי זוטא שם ה ה; במדבר רבה ח ה).

אכילת פסחים

גוי אסור באכילת פסחים, שנאמר: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות יב מג), ואף הגוי במשמע (מכילתא בא פסחא טז)^[29].

אכילת שלמים

וכן הוא אסור באכילת שלמים, כיון שהוא ערל, וערל אסור בקדשים (ראה ערך אכילת קדשים), ולכן לסובר שגוי מביא שלמים (ראה לעיל), הבשר ניתן לישראל, מלבד החזה והשוק שניתן לכהנים (תוספות מנחות סא ב ד"ה בישראל).

אכילת בכור בעל מום

בבכור בעל מום, לדעת המתירים לזרים (ראה ערך בכור בהמה טהורה), והלכה כמותם (ראה ערך הנ"ל), נחלקו תנאים:

• יש אוסרים לגוי (בית הלל בברייתא בכורות לב ב).

• ויש מתירים אף לגוי (בית הלל במשנה שם; רבי עקיבא בברייתא שם), שנאמר: כַּצְּבִי וְכָאַיָּל (דברים טו כב) - מה צבי ואיל מותר לגוי, אף בכור בעל מום מותר לגוי (גמ' שם לג א), וכן הלכה (רמב"ם בכורות א ג; טוש"ע יו"ד שו ה), וכן הדין בכל פסולי-המוקדשים (ראה ערכו. גמ' שם, לגירסתנו); ויש מהגאונים הסובר שמדרבנן הבשר אסור להאכיל לגוי, והחֵלב מותר, כיון שאסור באכילה לישראל (הלכות גדולות, בכורות, עמ' תרעו במהדורת מכון ירושלים; תוספות שם ד"ה פסק, בשמו).

אף לדעת המתירים יש שכתבו שאינו מותר אלא להאכיל לגוי דרך זימון שיאכל אצלו, אבל למכור לו או ליתן לו במתנה אסור מדרבנן משום בזיון קדשים (ים של שלמה חולין ד ד; ש"ך שם סק"ז); ויש חולק ומתיר, שאין לחדש גזרה דרבנן מדעתנו (מהרי"ט אלגאזי בכורות המ א).

ודוקא כשמותר לישראל מותר להאכילו לגוי, אבל כשהוא טריפה, שאסור לישראל, לא הותר לגוי, וכן פסולי המוקדשים הצריכים פדיון כשמתו או נטרפו, אין פודים אותם להאכילם לגוי, שנאמר: וְאָכַלְתָּ (דברים יב טו), ודרשו: ואכלת - אתה - ולא לכלביך (בכורות טו א), והוא הדין לגוי (תוספות זבחים עא ב ד"ה ובטריפה).

סמיכה

קרבנות הגוי אינם טעונים סמיכה, שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' וְסָמַךְ (ויקרא א ב,ד) - בני ישראל סומכים, ואין הגוים סומכים (תורת כהנים צו פרשה יא א; מנחות צג א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג ה), ואף ישראל לא יסמוך בשבילו, שאין סמיכה אלא בבעלים (רש"י שם סא ב ד"ה דמה; תוספות שם ד"ה מצינו).

שמן ולבונה

מנחת גוי, לסוברים שמקבלים ממנו (ראה לעיל), טעונה שמן ולבונה (מנחות נט א), והגשה (גמ' שם ס א), ונקמצת ושיריה לכהנים כשל ישראל (גמ' שם עב ב ועג ב).

תנופה

שלמי גוים, לסוברים שמקבלים ממנו (ראה לעיל), טעונים תנופה כשלמי ישראל, אלא שהגוים עצמם אינם מניפים, שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה (ויקרא ז כט-ל) - בני ישראל מניפים, ואין הגוים מניפים, אלא שיכולים לעשות שליח לתנופה (גמ' שם סא ב, ורש"י ד"ה בני ישראל וד"ה והתנופה); ויש גורסים שאין קרבן גוים טעונה תנופה (תוספות שם ד"ה בישראל, שיש גירסא כזו בגמ').

פסולי מזבח

נחלקו תנאים אם בקדשי מזבח של גוים חייבים משום מעילה (ראה ערכו), וטומאה, ונותר (ראה ערכו), ופגול (ראה ערכו), ושחוטי-חוץ (ראה ערכו), ואם הם עושים תמורה (ראה ערכו), כמו בקדשי ישראל:

• יש אומרים שחייבים בכל אלה, כמו בקדשי ישראל, שנאמר בקדשי גוים: לַה' (ויקרא כב יח. רבי יוסי בברייתא זבחים מה א, ורש"י ד"ה בכולן).

• ויש אומרים שאין חייבים בהם בכל אלה (רבי שמעון במשנה וברייתא שם).

כפרה על טומאת קדשי גוים

קדשי גוים שנטמאו אין הציץ מרצה עליהם (ראה ערך טמא וערך ציץ) - בין נטמאו בשוגג, בין במזיד, בין באונס, ובין ברצון (זבחים מה ב) - שנאמר בציץ: לְרָצוֹן לָהֶם (שמות כח לח) - ולא לגוים (גמ' שם), שלגוים אין הקב"ה מתרצה (גמ' שם, ורש"י ד"ה לרצון וד"ה לאו בני).

בנדרים והקדשות

ערכין

הגוים נתמעטו מתורת ערכין, שנאמר בפרשת ערכין: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כז ב), ולא הגוים (רבנו הלל לתורת כהנים בחוקותי פרשה ג א), אלא שנחלקו תנאים ממה נתמעטו:

• יש אומרים שאין הגוי מעריך, אבל הוא נערך (רבי מאיר בתורת כהנים שם ובמשנה ערכין ה ב), שגוי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי לא אמר כלום, אבל אם אומר ישראל ערך גוי זה עלי נותן ערכו כפי שנותיו של הגוי (רש"י שם ד"ה עובד כוכבים וד"ה אבל לא מעריך).

• ויש אומרים להיפך: אין הגוי נערך, אבל הוא מעריך (רבי יהודה בתורת כהנים שם ב ובמשנה שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם ערכין א ו); ויש פוסקים כדעה השניה (ראב"ד שם).

גוי שהוא מופלא הסמוך לאיש

מופלא-הסמוך-לאיש (ראה ערכו), לסוברים שבישראל אין נדריו נדרים אלא מדרבנן (ראה ערך הנ"ל), לדעה שגוים מעריכים, אפילו שהוא מופלא הסמוך לאיש יכול להעריך, שנתרבה מאיש כי יפליא האמור בערכין (נזיר סב א). ואל תתמה על זה שמצינו בכמה מקומות שהחמירה תורה על הגוים, כגון בנזקי שור (ראה להלן. רש"י שם ד"ה לאתויי מופלא), או שישראל שכשיגדל יבוא לכלל בל-יחל (ראה ערכו), הפלאתו תלויה בגדלותו, שכשאינו בבל יחל אינו בהפלאה, אבל גוי שאינו ראוי לבוא לכלל בל יחל, אין הפלאתו תלויה בגדלותו (תוספות שם סא ב ד"ה הניחא; תוספות הרא"ש שם סב א).

נדר

במה דברים אמורים בערכין, אבל הכל מודים שנודרים ונידרים (משנה ערכין שם), שאם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי, נותן כפי נדרו, כמה שהנידר שוה כעבד הנמכר בשוק (ראה ערך ערכין), ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שנדריהם הולכים לבדק הבית (תוספות שם ד"ה אלא).

• יש אומרים שאינם הולכים לבדק הבית, שאין מקבלים מן הגוים נדבה או נדר לחזק את בדק הבית (ראה להלן), אלא יבדוק את הגוי על דעת מי נדר, אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בית דין במה שיראה להם חוץ מבדק הבית, ואם אמר לשמים נדרתי - יגנזו (רמב"ם שם יא-יב).

• ויש אומרים שלא אמרו שהכל מודים שנודרים ונידרים אלא בקדשי מזבח, אבל קדשי בדק הבית הדבר תלוי במחלוקת התנאים אם מעריכים (ר"ש משאנץ לתורת כהנים שם א, על פי ירושלמי שקלים א ד).

נדבה לבדק הבית

גוי שהתנדב נדבה לבדק הבית, נחלקו אמוראים בדבר:

• יש אומרים שלעולם אין מקבלים מהם דבר (רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שקלים א ד), שנאמר: לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ (עזרא ד ג).

• ויש אומרים שבתחילה (ראה להלן) אפילו מים ומלח אין מקבלים ממנו, ובסוף דבר המסויים - דבר הנראה בעין (רש"י ערכין ו א ד"ה דבר המסויים), כגון אבן או קורה (רמב"ם מתנות עניים ח ח) - אין מקבלים, ודבר שאינו מסויים מקבלים (רבי יוחנן בירושלמי שם ובבבלי ערכין שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

ונחלקו ראשונים בדעה זו:

• יש מפרשים ש'בתחילה' היינו בתחילת הבנין, שיש לחוש שמא מכוונים לרפיון ידים (רש"י שם ד"ה בתחילה), ועוד שיש לחוש פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלק בבית המקדש (תוספות שם ד"ה הא, בשם רבינו), ו'לבסוף' היינו לחזק את בדקו לאחר שנבנה (רש"י שם ד"ה לבסוף, בסתם), שטעמים אלה אינם שייכים שם (רש"י ותוספות שם), אלא שדבר מסויים אין מקבלים אף בסוף, פן יהיו לשם ולתפארת (תוספות שם).

• יש מפרשים 'בתחילה', היינו שלא היתה אימת אומות העולם עליהם, אבל 'לבסוף' אמרו שמקבלים משום אימה (רש"י שם, בשם לישנא אחרינא).

• ויש מפרשים 'בתחילה' במובן לכתחילה, שאין מקבלים מהם, 'ולבסוף', היינו כשכבר קבלו מהם, אין מחזירים דבר שאינו מסויים, שאסור שיהיה להם דבר מסויים במקדש, משום "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו" (רמב"ם שם), ש"לא לכם" משמעותו דבר הניכר שהוא לכם, אבל דבר שאינו מסויים אינו נקרא "לכם" (רדב"ז שם).

מהראשונים מפרשים שאין כל זה אמור אלא לדעה שהגוי מעריך, ונדבתו על כל פנים קדושה היא, ואין דנים אלא אם מקבלים מהם (תוספות שם ד"ה תני); ויש מפרשים הדברים אף לדעה שאינו מעריך (כן משמע מהרמב"ם שפסק דין זה אך פסק כדעה שאינו מעריך).

נדבה לצרכי ירושלים

אין מקבלים מהגוים לחומת ירושלים ומגדלותיה, ולא לאמת המים שבה, שנאמר: וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָים (נחמיה ב כ. ירושלמי שם; רמב"ם שם), וכן כשהתנדב הגוי מעות לדברים האלו, או שרוצה לעשות בחינם, אין מקבלים ממנו (רמב"ם שקלים ד ח), ומכל מקום דבר שאינו מסויים אם קבלו אין מחזירים, שלא יהא דין ירושלים חמור מדין בדק הבית (רדב"ז מתנות עניים שם).

נדר סתם ואמר על דעת ישראל נדרתי, יוציאוהו בית דין במה שיראה להם חוץ מבדק ירושלים (רמב"ם ערכין א יב).

נדבה לבית כנסת

התנדב דבר לבית הכנסת, מקבלים ממנו לכתחילה, אם אמר על דעת ישראל הפרשתי, ויבננו הישראל בבית הכנסת (ערכין ו א; רמב"ם מתנות עניים שם; טוש"ע יו"ד רנט ד; רמ"א שם רנד ב), שהרי זה כמו קרבן, שהגוים נודרים ונודבים כישראל (תוספות בבא בתרא ח א ד"ה יתיב; ש"ך שם סק"ד), ואם לא אמר כן - טעון גניזה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמא לבו לשמים (ערכין שם; רמב"ם שם), ונתכוון להקדיש, והקדש בזמן הזה אין לו תקנה (רש"י שם ד"ה טעונה גניזה); ויש מפרשים שמא בלבו יחשוב לעבודה זרה (טור יו"ד רנט).

וחמורה נדבת הגוי יותר מנדבת ישראל, שאסור לשנותה אפילו לדבר מצוה עד שישתקע שם בעליה מעליה, שמא יאמר הגוי הקדשתי דבר לבית הכנסת של ישראל ומכרוהו לעצמם, ויש בו משום חילול השם (ערכין שם ב; רמב"ם שם ז; שו"ע שם ז).

נטילת צדקה ממנו

אסור לישראל ליטול צדקה מן הגוי בפרהסיא (רמב"ם מתנות עניים ח ט, על פי סנהדרין כו ב; טוש"ע יו"ד רנד א), שמבזה עצמו בפרהסיא ויש בדבר חילול השם (סנהדרין שם, ורש"י ד"ה אוכלי; ש"ך שם סק"א), ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מן הגוי בצנעא - הרי זה מותר (רמב"ם שם, על פי גמ' שם; טוש"ע שם).

גבאי צדקה אסור לקבל צדקה מהגוי, שנאמר: בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה (ישעיהו כז יא. בבא בתרא י ב), היינו כשתכלה זכות שבידם וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהם אז ישברו (רש"י שם ד"ה ביבש). ואינה דומה צדקה לנדרים ונדבות של קרבנות שמקבלים מהם (ראה לעיל), שבהם אין מתכפרים ובצדקה מתכפרים (הגהות אש"רי שם א לו, בשם מהרי"ח, שכתב בשם מורו רבי אברהם; ש"ך יו"ד רנד סק"ד). אבל מלך או שר גוי ששלח ממון לצדקה, אין מחזירים לו משום שלום מלכות, אלא נוטלים ממנו וינתן לעניים גוים (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ונחלקו ראשונים בנתינה זו:

• יש אומרים שיתן לעניי גוים בסתר, שלא ישמע המלך (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאף בסתר אסור, שאסור לגנוב דעת הבריות, אלא שהגוים עצמם יודעים שישראל רגילים לפרנס עניי גוים (רש"י שם יא א ד"ה דלא סיימוה), ולכן יעשה מה שציוה לו המושל ששלח הצדקה (רמ"א שם), שאם ציוה בפירוש ליתן לעניי ישראל כך יעשה, וכן אם ציוה לפדיון שבויים שממילא הכוונה לישראל, שאין שבוי גוי, יתן לישראל (ש"ך שם סק"ג).

נזירות

גוי שנדר בנזיר, אין נזירות חלה עליו (נזיר סא א, ומנחות עג ב; רמב"ם נזירות ב טז), ומספר למודים בדבר:

• נאמר בפרשת נזירות: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ו ב), ולא הגוים (נזיר שם, ומנחות שם; רמב"ם שם).

• נאמר בנזיר: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וגו' לֹא יִטַּמָּא (במדבר שם ז), במי שיש לו טומאה, יצא הגוי שאין לו טומאה (נזיר שם).

• כיון שנאמר שם: "לאביו", הרי זה במי שיש לו אב לירושה, שיכול להוריש לבניו כל ירושה המפורשת בתורה, וירושת עבדים מפורשת בכתוב: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם (ויקרא כה מו). ואין גוי מוריש עבדים לבניו (גמ' שם ב ותוספות ד"ה רב אחא)^[30].

במצוות התלויות בארץ

תרומות ומעשרות שהופרשו בידי גוי

בתרומות ומעשרות שהופרשו בידי גוי, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שתרומתם תרומה ומעשרותם מעשר (תנא קמא בתרומות ג ט), שאף על פי שאינם מצווים להפריש, מעשיהם קיימים, שאם עשו מן המצות שום דבר יש בהם קצת שכר, וכיון שהם משתתפים עמנו בשכר, מעשיהם במצוות קיימים (פירוש המשניות לרמב"ם שם), וישנם בתורת תרומה כשתרמו משלהם (גיטין כג ב, וקדושין מא ב), ותרומתם אסורה לזרים (רש"י גיטין שם ד"ה שתרמו, וקדושין שם ד"ה תרומתן), ותרומתם מדמעת (ראה ערך מדומע), וחייבים עליה חומש (ראה ערך אכילת תרומה, וערך חומש).

• ויש פוטרים מחומש (רבי שמעון בתרומות שם).

ונחלקו אמוראים בדעה השניה:

• יש אומרים שלא נחלקה על הראשונה אלא כשהגוי תרם מתרומת גרנו, אבל גוי שלקח מפירות של ישראל, שכבר נתחייבו בתרומות ומעשרות, ותרמם, מודה שתרומתו תרומה לכל דבר (רבי זעירא בשם רבי יוחנן בירושלמי תרומות ג ה).

• ויש אומרים שאף בזו נחלקה על הראשונה (רבי אבהו בשם רבי יוחנן שם)^[31].

ההלכה שגוי שהפריש תרומה משלו דין תורה שאינה תרומה, לפי שאינן חייבין, ומדבריהם גזרו שתהיה תרומתו תרומה (רמב"ם תרומות שם; טוש"ע יו"ד שלא מד), ובודקים את הגוי שהפריש תרומה, אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה תינתן לכהן, ואם לאו טעונה גניזה, שמא בלבו לשמים (ערכין ו א; רמב"ם שם; טור שם; רמ"א שם). במה דברים אמורים בארץ ישראל, אבל גוי שהפריש תרומה בחוץ לארץ לא גזרו עליה, ומודיעים אותו שאינו צריך, ואינה תרומה כלל (תוספתא חלה (ליברמן) ב ו; מנחות סז א; רמב"ם שם).

גוי שהפריש תרומה מפירות ישראל

גוי שהפריש תרומה מפירותיו של ישראל, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שאין תרומתו תרומה, ואפילו הפריש ברשות הישראל (סתם משנה תרומות א א; רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא תרומות (ליברמן) א טו), אם מפני שנאמר: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' (במדבר יח כח), ויתור "גם" מלמדנו: מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית (רבי ינאי בקדושין מא ב), או מפני שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (שמות כה ב), "בני ישראל" פרט לגוי (רבי שמואל בר נחמן בירושלמי תרומות א א), וכן הלכה (רמב"ם תרומות ד ב; טוש"ע יו"ד שלא ל).

• ויש אומרים שאם הבעלים מקיימים על ידי הגוי, תרומתו תרומה (רבי יצחק בתוספתא שם), ונחלקו המפרשים: יש מפרשים "מקיימים" שהבעלים עומד על גביו, וכשעומד על גביו הרי זה כמו שישראל עצמו תרם (מנחת בכורים שם); ויש מפרשים "מקיימים" שמסכים הבעלים לדבר, שלדעה זו די בהסכמת הישראל לעשותו תרומה (חסדי דוד לתוספתא שם).

חלה

עיסת הגוי פטורה מחלה, שנאמר: עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ) - ולא של גוים (מנחות שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם)^[32].

וגוי שהפריש חלה אפילו בארץ ישראל, אינה חלה, ומודיעים אותו שאינו צריך, ותיאכל חלתו לזר (תוספתא שם יג, וחלה ב ו; מנחות סז א; רמב"ם בכורים ו י; רמ"א יו"ד של א). ולמה לא חששנו לה שמא עיסה של ישראל היא, ותלה אותה ביד גוי כדי לפוטרה, מפני שאם ירצה הישראל יוכל לפטור את עצמו ולעשות עיסתו פחות מכשיעור (גמ' שם; רמב"ם שם).

כלאי הכרם

בכלאי הכרם, שנאמר בהם: כַּרְמְךָ (דברים כב ט) הדבר תלוי במחלוקת תנאים אם יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע ממצות התלויות בארץ (ראה ערך אין קנין לנכרי בארץ ישראל), ואין זה בכלל כרמך; או אין קנין לנכרי בארץ ישראל והרי זה בכלל כרמך (ירושלמי כלאים ז ג).

ערלה וחדש

בערלה (ראה ערכו) ובחדש (ראה ערכו) דנו ראשונים ואחרונים אם חיובם בשל גוי תלוי במחלוקת אם יש קנין או אין קנין לנכרי בארץ ישראל או לא (ראה ערך אין קנין לנכרי בארץ ישראל).

שביעית

אף בשביעית נחלקו אם יש קדושת שביעית על קרקע של גוי בארץ ישראל, ועל הפירות שגדלו שם (ראה ערך הנ"ל):

• יש אומרים שנכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, לא חלה קדושת שביעית על פירותיו, שגם להלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל, מכל מקום כל זמן שהקרקע ברשות הנכרי יש לו קנין (רבי יוסף קארו בכסף משנה שמיטה ד כט, בדעת הרמב"ם, ואבקת רוכל כד, שכן מנהג ירושלים וצפת משנים קדמוניות, ושכן עיקר).

• ויש אומרים שעל פי ההלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל, הרי שגם בפירות הגדלים בקרקע נכרי יש קדושת שביעית (אבקת רוכל שם, בשם מהר"ש סירליאו, וכה, בשם המבי"ט; מבי"ט א יא, כא, ריז, שלו, ושם ג מה; מהרי"ט מג).

פאה

בפאה נאמר: שָׂדְךָ (ויקרא כג כב) - למעט שותפות גוי (גמ' שם ב).

במצות התלויות בממון

מצוות שהתורה תלתה חיובן בממונו של ישראל אינן חלות בשל גוים:

בכורה

בהמת הגוי פטורה מן הבכורה, בין שהעובר הבכור הוא של נכרי, ובין שהאם היא של נכרי, שנאמר בבכור בהמה טהורה: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר וגו' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה (שמות יג ב), עד שתהא כל הבכור של ישראל (בכורות ג א; רמב"ם בכורות ד ג), ונאמר: כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר (שמות לד יט) - אם כל המקנה שלך אז תקדיש אותו, להוציא כשחלק מהאם של גוי (גמ' שם, ורש"י ד"ה כל מקנך), או שהדבר נלמד מהכתוב: וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ (שמות יג יב), להוציא את המוכר עובר בהמתו לגוי (מכילתא בא פסחא יח).

פטר חמור

פטר חמור (ראה ערכו) אינו נוהג בשל גוי, שנאמר: הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה (במדבר ג יג), "בישראל" ולא בגוים (משנה בכורות ב א, ורש"י ד"ה שנאמר), ואם הפריש גוי פטר חמור מודיעים אותו שאינו חייב, ומותר בגזה-ועבודה (ראה ערכו. תוספתא תרומות (ליברמן) ד; מנחות סז א; רמב"ם בכורים יב יז; טוש"ע יו"ד שכא כב).

ראשית הגז

צאן הגוי פטור מראשית-הגז (ראה ערכו), שנאמר: וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ (דברים יח ד) - למעט שותפות גוי (חולין קלה א).

חמץ

בחמץ נאמר: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (שמות יג ז), אבל אתה רואה של אחרים, כגון נכרים (פסחים ה ב, ורש"י ד"ה לפי שנאמר).

מזוזה

במזוזה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף על פי שנאמר במזוזה: בֵּיתֶךָ (דברים ו ט) - אין דורשים למעט שותפות גוי (כן משמע מתוספות חולין קלו א ד"ה ביתך; רשב"א שם; ים של שלמה שם יא ב), מכיון שהמזוזה עשויה לשמירה (ראה ערך מזוזה), וישראל הדר בבית אפילו בשותפות גוי צריך שמירה (רשב"א שם; ים של שלמה שם); ועוד שמזוזה היא חובת הדר, וכל מקום שיש לו בית דירה חייב במזוזה מאחר שנכנס דרך שער הבית, ואין מקום לומר ששותפות הגוי תפטור חובתו (ים של שלמה שם).

• ויש אומרים ששותפות גוי פוטרת ממזוזה (רש"י יומא יא א ד"ה אבולי דמחוזא, לפי שו"ת רבי עקיבא איגר קמא סו; תשובת ר' חיים בהגהות מרדכי חולין תשמא, ובים של שלמה שם; מרדכי עבודה זרה תתי, בשמו), משום שהכתוב לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם (דברים יא כא), שממנו למדים חיוב שותפים במזוזה (גמ' שם), אינו מדבר אלא בשותפים ישראל, שהקפידה תורה על ריבוי ימיהם (שאלת ה"ר אביגדור בהגהות מרדכי חולין תשמ; ט"ז יו"ד רפו סק"ב), או שכיון שיש לגוי חלק בבית אין כאן בית שלם ושער שלם לחייבו במזוזה (תשובת ר' חיים בהגהות מרדכי חולין תשמא, ובים של שלמה שם), או שפטור מפני הסכנה (אגודה יומא א א, על פי יומא יא א; ש"ך שם סק"ו), שיאמר הגוי שהישראל עושה כשפים (רש"י שם ד"ה משום סכנה; ש"ך שם), וכן הלכה (רמ"א בשו"ע יו"ד רפו א).

ציצית

בטלית שישראל וגוי שותפים בה, נחלקו אחרונים:

• יש פוטרים (דמשק אליעזר חולין, תכד ב במהדורה ראשונה, יא מג במהדורה חדשה; יד אהרן או"ח יד, הגהות טור, בשמו), שמכיון שלא נזכר בגמרא שחייב - יש לפטרו (דמשק אליעזר שם), ועוד שבשעה שיבוא להטיל ציצית, אם עושה כן בלא רשות הגוי, הרי הוא גוזל, ואם עושה כן ברשותו, הרי הוא כאילו מכרו לו, ושוב אינה של הגוי (דמשק אליעזר שם; יד אהרן שם, בשמו), ועוד שכפי שממעטים טלית שאולה, משום שכתוב: כְּסוּתְךָ (דברים כב יב), שהיא כסות המיוחדת לך (חולין קי ב; מנחות מד א), כן יש למעט שותפות עם גוי, שאין הטלית מיוחדת לך (שו"ת רבי עקיבא איגר שם, לצד זה).

• ויש מחייבים, שלהלכה ששותפות ישראל בצאן אינה פוטרת מראשית-הגז (ראה ערכו), אין צורך כלל ללימוד מיוחד לרבות שותפות ישראל, וממילא ששותפות בטלית אינה פוטרת מציצית, והוא הדין שותפות גוי (ארצות החיים שם, ארץ יהודה סק"ד), ועוד שכל הטעם לחלק בין שותפות גוי לשותפות ישראל הוא שישראל בן חיוב, וגוי אינו בן חיוב (חולין קלה ב), ובציצית שכשאינו מתעטף בה אינו חייב להטיל בה ציצית, הרי כששותפים בה שני ישראלים ומתעטף בה אחד מהם, על כרחך שחיובו הוא משום שמתעטף בו כעת, ואם כן גם כשגוי שותף עמו, כשמתעטף בו יש לחייבו משום שמתעטף בו כעת (שו"ת רבי עקיבא איגר שם, לצד זה)^[33], ומכל מקום להלכה חששו לדעת הפוטרים וכתבו שחייבת בציצית, אך אין לברך על העיטוף בה (ארצות החיים שם, ארץ יהודה שם ולב הארץ שם ה).

• ויש שנסתפקו בדבר (שו"ת רבי עקיבא איגר שם).

בעשיית מצוה של ישראל

על עשיית הגוי מצוות של ישראל דנים:

• במקום שהתורה מיעטה בפירוש גוי מעשיית המצוה.

• במקום שיש צורך בכוונה לשמה.

• במקום שיש צורך בשליחות.

ציצית

ציצית שעשה אותה גוי, נחלקו בה:

• יש אומרים שהיא כשרה, שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו לח) - יעשו להם אחרים (רב מרדכי אמר שכך אמר רב יהודה אמר רב במנחות מב ב).

• ויש אומרים שהיא פסולה, שנאמר שם: "בני ישראל" - בני ישראל יעשו, ולא הגוים (סתמא דגמ' שכך אמר רב יהודה אמר רב שם א), וכן הלכה (רמב"ם ציצית א יב; טוש"ע או"ח יד א).

ואפילו בדבר שאין בו פסול מחמת חסרון כוונה לשמה, כגון בתליית הציצית בבגד, לסוברים שאין תלייה צריכה לשמה (ראה ערך ציצית), או כשישראל עומד על גביו (ראה להלן), מכל מקום גזרת הכתוב היא שהגוי פסול בעשיית ציצית (כסף משנה שם, ובית יוסף שם).

סת"ם

בספר תורה תפילין ומזוזות שכתבם גוי נחלקו תנאים:

• יש אומרים שישרף (ברייתא ראשונה בגיטין מה ב), שלדעתם סתם מחשבת גוי לעבודה זרה (ראה להלן. רבי אליעזר בברייתא נוספת שם).

• יש אומרים שיגנז (ברייתא שניה שם), שפסולים לקרוא בהם, שנאמר: וּקְשַׁרְתָּם (דברים ו ח), וּכְתַבְתָּם (שם ט) - כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, יצא גוי שאינו בקשירה - אינו בכתיבה (תני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא שם), וכן הלכה (רמב"ם תפילין א יג; טוש"ע יו"ד רפא א)^[34].

• ויש אומרים שקוראים בהם (ברייתא שלישית שם), ובלבד שיהיו כתובים כהלכתם (תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בברייתא נוספת שם).

וכן אם חיפה הגוי תפילין או תפרם - פסולים, שעשייתם ככתיבתם (רמב"ם תפילין ג טז), וכן בכל תיקון עשייתם (טוש"ע או"ח לט ב)^[35].

סוכה

סוכת גוים כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה (סוכה ח ב; רמב"ם סוכה ה ט; טוש"ע או"ח תרלה א)^[36].

שחיטה

שחיטת גוי היא נבלה ומטמאה במשא (משנה חולין יג א; רמב"ם שחיטה ד יא, ואבות הטומאות ב י; טוש"ע יו"ד ב א), ולוקה על אכילתה מן התורה (רמב"ם שחיטה שם), ואפילו ישראל רואה אותו ששחט יפה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ושני למודים בדבר:

• נאמר: וְזָבַחְתָּ וגו' וְאָכַלְתָּ (דברים יב כא), ולא שזבח הגוי (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) א א), שהגוי אינו בר זביחה, וזבחת ואכלת משמעו מה שאתה זובח אתה אוכל, כלומר אותו שהוא בר זביחה (תוספות חולין ג ב ד"ה קסבר; רא"ש שם א ה, בשם ר"י).

• נאמר: וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (שמות לד טו), מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבח אתה למד שזבחו אסור (מכילתא דרשב"י (הופמן) שם; רמב"ם שם).

ונפקא מינה בין הלמודים באיזה גוי מדובר:

• ללמוד הראשון שכל גוי אינו בר זביחה, הרי שאין הבדל בין גוי שעובד עבודה זרה, לגוי שאינו עובד עבודה זרה, אלא בהמה הנשחטת בידיו היא נבלה מן התורה, ולוקים על אכילתה מן התורה (ב"ח שם, לדעה זו), וכן הלכה (ב"ח שם).

• אכן ללמוד השני שהדבר נלמד מזבח הגוים, רק גוי העובד עבודה זרה לוקים מהתורה על אכילת שחיטתו (ב"ח שם, לדעה זו), וכשאינו עובד עבודה זרה איסורו מדרבנן (כסף משנה שם, ובית יוסף שם, וב"ח שם, לדעה זו), שגדר גדול גדרו - חכמים - שאפילו גוי שאינו עובד עבודה זרה - שחיטתו נבלה (רמב"ם שם יב), וכן טומאת הבהמה הנשחטת בידי גוי היא מדברי סופרים, ואף על פי שהיא אסורה באכילה מדין תורה, לא כל האסור באכילה מטמא, שהרי הטריפה אסורה באכילה וטהורה (רמב"ם אבות הטומאה ב י).

גוי ששחט בהמה, מותר לשחוט בנה אחריה, ואין בה משום איסור אותו ואת בנו (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ה ג).

מילה

גוי שמל את ישראל נחלקו תנאים:

• יש מכשירים, אלא שסוברים שאסור ליתן לו לכתחילה מפני שהגוים חשודים על שפיכות דמים (רבי מאיר וחכמים בתוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ג יב, וגמ' שם כו ב), ולכן נחלקו אם מותר לתת לו מלכתחילה אם אחרים עומדים על גביו (חכמים שם ושם); או שאפילו אז הוא חשוד על שפיכות דמים ואסור, שיש לחוש שיטה הסכין ויעשהו כרות שפכה (רבי מאיר שם, ורבנו חננאל שם).

• ויש פוסלים (רבי יהודה הנשיא שם כז א), שנאמר: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר (בראשית יז ט. רבי יהודה הנשיא שם; דרו בר פפא בשם רב שם), ולא גוי (רש"י שם ד"ה ואתה את), או לפי שנאמר: הִמּוֹל יִמּוֹל (שם יג) כאילו נאמר: הַמָּל ימול, היינו מי שהוא מהול ימול אחרים (רבי יוחנן שם), ואפילו אם הגוי הוא מהול, כגון ערבי וגבעוני שהם נימולים, מכל מקום מולי אומות העולם נקראים ערלים (גמ' שם, בדעת רבי יוחנן. וראה לעיל).

להלכה גוי לא ימול כלל - אפילו כשאין שם ישראל שימול אותו - אבל אם מל אין צריך לחזור ולמולו פעם שנית (רמב"ם מילה ב א; טוש"ע יו"ד רסד א), ונחלקו בפירוש הדבר:

• יש אומרים שמן הדין מילת גוי פסולה, אלא שמכל מקום אם נימול בידי גוי יצא מכלל ערלה, ואינו צריך מילה שנית, ואף מספק ערלה יצא, ואינו צריך הטפת דם ברית (מאירי שם כו ב)^[37].

• ויש אומרים שמן הדין מילת גוי כשרה, אלא שמלכתחילה אין נותנים לו למול משום שפיכות דמים, ולכן אם מל אין צריך לחזור ולמולו שנית (כסף משנה שם).

כתיבת גט

גוי פסול בכתיבת גט (גיטין כג א; רמב"ם גרושין ג טו-טז; טוש"ע אה"ע קכג א), ואפילו ישראל עומד על גביו (גמ' שם), ושני טעמים לדבר:

• כל דבר שצריך מעשה לשמו, אם עשהו הגוי פסול (רמב"ם תפילין א יא, על פי גיטין כג א), ולהלכה כתיבת הגט צריכה שתהיה לשמה (ראה ערך גט), לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת, והגוי על דעת עצמו הוא עושה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• לדעה שבכתיבת גט יש צורך בשליחות מהבעל בכתיבת הגט (ראה ערך גט), גוי שאינו בר שליחות, שאינו שייך בגיטין וקידושין - פסול (תוספות שם כב ב ד"ה והא, בשם ר"י).

החילוק בין מילה לגט

מילה, אף על פי שיש סוברים שצריכה לשמה (ראה ערך מילה), אין לפסול הגוי מחמת חסרון כוונת לשמה (ראה לעיל), ושני טעמים בדבר:

• שכשאנו אומרים שהגוי עושה על דעת עצמו הכוונה שהוא עושה סתם - אינו מכוין לשמה ואינו מכוין שלא לשמה - ולכן מילה שסתמה לשמה, כל זמן שאינו מכוין בפירוש לשם דבר אחר, מילתו כשרה; אבל בגט, שסתם אשה אינה עומדת לגירושין (ראה ערך גט), אין מעשה גוי כלשמה (תוספות גיטין כג א ד"ה נכרי, ועבודה זרה כז א ד"ה וכי)^[38].

• במילה שנעשית כרגע, הגוי עושה על דעת מה שהישראל אומר לו, אבל בגט שצריך לכתוב כל התורף לשמה לא יעשה כן הגוי (רא"ש, ספר תורה ג).

עיבוד עורות לסת"ם

אם עיבד הגוי עורות לבדו לשם ספר תורה ותפילין, העורות פסולים, ואפילו אם אמר לו שיעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין, שהגוי עושה על דעת עצמו ולא על דעת השוכר אותו (רמב"ם תפילין א יא)^[39].

ואם ישראל עומד על גביו, נחלקו הדעות:

• יש מכשירים (רא"ש שם; טור יו"ד רעא, בשמו), שאין אנו צריכים עבוד לשמה אלא בתחילת העבודה, כשישים את העור בתוך הסיד, שיכוין אז לשמה, ודי שבאותה שעה יאמר לו הישראל שיעשה כך (רא"ש שם).

• ויש מכשירים אם מסייע לו הישראל (התרומה קצ; רא"ש שם וטור שם, בשם ה"ר ברוך; רבנו ירוחם ב ב וטור שם, בשם רב נטרונאי גאון; שו"ע או"ח לב ט, בשם הרא"ש), וכן המנהג (רא"ש שם; רמ"א שם), וכתבו אחרונים שגם לדעה זו, אין זה אלא לכתחילה למצוה מן המובחר, אבל אם לא סייעו - אינו מעכב (ב"ח יו"ד רעא ב; ש"ך שם סק"ה, בשמו; שער הציון לב ס"ק לה, בשם הרבה אחרונים)^[40].

• ויש פוסלים לעולם (כן משמע מהרמב"ם שם; שו"ע שם, בשמו).

טוויית חוטי הציצית

בטוויית חוטי הציצית על ידי גוי נחלקו הדעות:

• יש פוסלים, אפילו אם ישראל עומד על גביו, שהגוי עושה על דעת עצמו, וטוויית הציצית צריכה לשמה (ראה ערך ציצית. העיטור ב ציצית ב, דף סט טור א במהדורת רמ"י; נימוקי יוסף, הלכות קטנות, ציצית, יב ב מדפי הרי"ף), וכן כתבו הרבה אחרונים שטוויית הציצית דומה לכתיבת הגט, שכל הטוויה כולה צריכה להיות לשמה, ולדברי הכל הגוי פסול (שלחן ערוך הרב שם, קונטרס אחרון א; דגול מרבבה שם; רעק"א לשו"ע שם).

• ויש מהפוסקים שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים בעיבוד העורות לשם ספר תורה ותפילין, שלפוסלים שם על ידי גוי - אף כאן פסול (בית יוסף ושו"ע או"ח יא ב, בדעת הרמב"ם); ולסוברים שם שכיון שדי בתחילת העיבוד שיתכוין לשמה הגוי עושה על דעת הישראל, אף כאן כשר על ידי גוי, כשהישראל אומר לו לעשות לשמה (בית יוסף ושו"ע שם, בדעת הרא"ש), והמנהג להכשיר, אם מסייע הישראל מעט (ראה לעיל. רמ"א שם).

כשהגוי עושה על דעת עצמו

בכל מקום שאמרו שהגוי עושה על דעת עצמו, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאינו אלא ספק שמא עושה כך, אבל יש לחוש גם כן שמא עושה לשמו, ולכן גוי שכתב גט הוא פסול מספק, אבל לא בטל (בית יוסף אה"ע קכג ב; בית שמואל שם סק"ה)^[41].

• ויש אומרים שאין זה ספק אלא ידיעה ברורה (חכם צבי א, לפי ארצות החיים יא, ארץ יהודה סק"ד), ולכן אפילו אם אמר הגוי בפירוש שהוא עושה לשמה אינו מועיל, שהרי זה כאילו אנחנו עדים, שעשה על דעת עצמו, וכאילו פירש כן בפיו (חכם צבי א).

מצה

מצה של מצוה שלשה גוי - כשאין ישראל שם הכל מודים שאין אדם יוצא בה ידי חובתו (טוש"ע או"ח תס א), וכשישראל עומד על גביו נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין אדם יוצא בה ידי חובתו (שאילתות עו; הלכות גדולות, פסח ב, עמ' קעד במהדורת מכון ירושלים; רא"ש פסחים ב כו, בשם רב כהן צדק; שו"ת הרשב"א א כו), שאין הגוי מכוין לשם מצוה, ואפילו ישראל עומד על גביו ומלמדו, שהגוי עושה על דעת עצמו (שו"ת הרשב"א שם; ריטב"א פסחים מ א).

• יש מתירים כשאפאה נכרי, ואפילו אפאה לבדו (רא"ש שם, בשם רב האי גאון).

• ויש מצדדים להתיר כשלש גוי וישראל משמר לשם מצה, שבעשיית המצות אין צורך בעשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצה, ובזה די אפילו כשאחר עומד על גביו ומכוון לשם מצה (ריטב"א שם, בשם הרא"ה), וכתבו אחרונים שלא די שיאמר לו פעם אחת קודם העשיה שיכוין לשם מצות מצה, אלא צריך להזהירו כל הזמן הזה, שלא יסיח דעתו מהשימור (משכנות יעקב כא; משנה ברורה שם סק"ג, בשמו).

להלכה כתבו הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה, אך שבשעת הדחק ניתן לסמוך על הדעה השלישית (ב"ח שם א; מגן אברהם שם, בתחילת הסימן; משנה ברורה שם, בשמם), וטוב שהישראל בעצמו יסייע קצת, ומכל מקום מוטב לאפות על ידי חרש שוטה וקטן מאשר על ידי גוי (מגן אברהם שם; משנה ברורה שם, בשמו)^[42].

בטומאה וטהרה

הגוי אין לו טומאה להיטמא בה.

טומאת מת

בטומאת מת אינו מטמא שנאמר: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא (במדבר יט כ) - כל שיש לו טהרה יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה (נזיר סא ב), וגוי אין לו טהרה מטומאת מת, לא בהזאה, שנאמר: וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת (במדבר שם ט) - ולא לגוים (תוספות שם ד"ה אמר), ולא במקוה, שהוקשה טבילה להזאה, שנאמר: וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו' וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר (במדבר שם יט. תוספות שם ד"ה ודילמא). לפיכך גוי שנגע, או נשא, או האהיל על המת הרי הוא כמי שלא נגע (רמב"ם טומאת מת א יג).

שאר הטומאות

ולא בטומאת מת בלבד אין הגוי נטמא, אלא אף בכל הטומאות כולן אין הגוי מיטמא מהן (רמב"ם שם א יג).

אף טומאה היוצאה מגופו אין לו, ואין הגוים מיטמאים מדין תורה בזיבה, שנאמר: דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב (ויקרא טו ב) - בני ישראל מטמאים בזיבה ולא הגוים (תורת כהנים מצורע, זבים פרשה א א; נדה לד א; רמב"ם מטמאי ב י), וכן אינם מטמאים בנדות (רמב"ם שם).

אף טומאת לידה אין להם, שנאמר בטומאה זו: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא יב ב) - בני ישראל מטמאים ולא הגוים (תורת כהנים תזריע פרשה א א; רש"י בבא קמא לח ב ד"ה מרקם; רמב"ם שם).

אף לענין איסורי ביאה, אין ישראל הבא עליהן חייב מדין תורה משום נדה, או זבה, או יולדת (רמב"ם איסורי ביאה ד ד).

וכן אין הגוי טמא בטומאת קרי, שנאמר: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ (דברים כג יא) - בך, ולא באחרים (ספרי כי תצא רנה) ושכבת זרעו של גוי טהורה מכלום, ולכן בת ישראל שפלטה שכבת זרעו של גוי - טהורה (מקואות ח ד; נדה לד ב; רמב"ם מטמאי משכב ב י ושאר אבות הטומאה ה יז), אפילו בתוך שלש עונות (ראה ערך בעל קרי. רמב"ם שאר אבות הטומאה שם).

טומאת צרעת

וכן אין טומאת צרעת לגוי, לא בנגעי בתים (תורת כהנים מצורע פרשה ה ו; נגעים יב א; רמב"ם טומאת צרעת יד יא), שנאמר: בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא יד לד) - ולא אחוזת גוים (תורת כהנים שם), ולא בנגעי בגדים (תורת כהנים שם; נגעים יא א; רמב"ם שם יג ב), ולא בנגעי גופם (נגעים ג א; רמב"ם שם ט א), שהוקשו נגעי בגדים ונגעי הגוף לנגעי בתים (פירוש הרא"ש נגעים יא א, על פי תורת כהנים שם), שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת (ויקרא שם נד-נה) - הוקשו כולם זה לזה (משנה למלך שם ט א, על פי רמב"ם שם יג יד)^[43].

גזירה על טומאת זיבה

אכן מדברי סופרים טמאים הגויים כזבים לכל דבריהם (תוספתא זבים (צוקרמאנדל) ב א; רמב"ם טומאת מת א יד), שחכמים גזרו על כל הגוים הזכרים והנקבות בין ראו בין לא ראו לענין טומאה וטהרה (רמב"ם איסורי ביאה ד ד), כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכר (שבת יז ב, ועבודה זרה לו ב; רמב"ם מטמאי משכב ב י), והוא משמונה עשר דבר שגזרו בית הלל ובית שמאי (גמ' שם ושם)^[44].

ואין חייבים על טומאה זו משום טומאת-מקדש-וקדשיו (ראה ערכו. תורת כהנים מצורע, זבים פרשה א; תוספתא שם; רמב"ם מטמאי משכב שם), לפי שאין הטומאה אלא מדבריהם (רמב"ם שם).

ולא גזרו אלא על הזכר מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה, ועל הנקבה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה, אבל הקטנים מזמן זה לא גזרו עליהם טומאה, לפי שאין ביאתם ביאה (ראה ערך ביאה), ועיקר הגזרה משום ביאתם (עבודה זרה לו ב - לז א; רמב"ם שם)^[45]. ודוקא בסתם גוי הוא שלא גזרו על הקטנים, אבל אם אירעה לו טומאת זיבה לקטן, או טומאת נדה וזיבה לקטנה, אף תינוק ותינוקת בני יום אחד מטמאים מדרבנן (מאירי עבודה זרה לו ב).

דברים שלא גזרו בהם טומאת זיבה

מכיון שאין טומאת הגוים כזבים אלא מדברי סופרים, יש דברים שהקלו בהם ולא גזרו עליהם:

• לענין ביאת מקדש, שאף על פי שהזב אסור להיכנס בהר הבית (ראה ערך הר הבית), לא עשו הגוים לענין זה כזבים אלא כטמאי מתים, ואינם אסורים אלא בכניסה לחיל (ראה ערכו. כלים א ח, ור"ש שם; רמב"ם בית הבחירה ז טז, וביאת מקדש ג ה).

• לענין איסור אכילה בקדשים כשיתגיירו, שאילו עשאום כזבים לענין זה, לא היו יכולים לאכול בפסחים לעולם, שהרי הם מחוסרי-כפרה (ראה ערכו), וכפרה לא יוכלו להביא, מאחר שמן התורה לא קיבלו טומאה בגיותם, ולכן לא גזרו עליהם בזה (רש"י פסחים צב א ד"ה מחלוקת).

שריפת תרומה וקדשים על טומאתם

בשריפת תרומה וקדשים על טומאתם, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאף על פי שאין טומאה זו אלא מדברי סופרים, שורפים עליהם תרומה וקדשים (תורת כהנים שם; תוספתא שם).

• ויש אומרים שאין שורפין על טומאה זו תרומה וקדשים (נדה לד א), וכן הלכה (רמב"ם מטמאי משכב ב י).

ולא עוד אלא שחכמים עשו היכר להודיע שטומאת הגוי מדברי סופרים, שלא יבואו לשרוף על טומאה זו תרומה וקדשים (גמ' שם; רמב"ם שם), ונחלקו תנאים במה עשו היכר זה:

• יש אומרים שדם הגויה טהור משום היכר, אבל על רוקה ומימי רגליה גזרו, שכן הם מצויים יותר מדמה (בית שמאי שם).

• ויש אומרים שדמה כרוקה ומימי רגליה, אלא שמשום היכר אמרו שדמה מטמא לח ולא יבש (בית הלל שם), וכל שכן שלא גזרו על כתמיהן (ראה ערך כתמים), וכן הלכה (רמב"ם שם).

הכל מודים שזובו טמא, כיון שיש היכר בזכרים בקריו - שכבת זרעו - שהוא טהור, והכל מודים שקריו טהור ולא גזרו עליו, משום היכר (גמ' שם), שהכל יודעים שאילו היו זבים מדין תורה היתה שכבת זרעו אב הטומאה כשכבת זרעו של זב (רמב"ם שם), וגזרו על זובו יותר מעל שכבת זרעו, מפני שזובו אינו תלוי במעשה, ושכבת זרעו תלוי במעשה (גמ' שם)^[46].

נמצאת למד שזובו של גוי, ודם נדה או דם זיבה ולידה של בת גוי, ובת גוי וגוי עצמם, אף על פי שהם נקיים מן התורה מדם הזב, ורוק הגוים ומימי רגליהם ומשכבם ומרכבם (ראה ערך מדרס) ובועל גויה (ראה ערך בועל נדה) כל אחד מאלו אב הטומאה מדברי סופרים, וכולם מטמאים אדם וכלים במגע, ומטמאים אדם במשא כזב לכל דבר, אלא שהטומאה מדבריהם (רמב"ם שם).

רחיצה עם גוי

במדרש מובא שהרוחץ עם הגוי כרוחץ עם המצורע (פרקי דרבי אליעזר (אשכול) כט), וראשונים פסקו דין זה להלכה (ראבי"ה, תשובות אלף סח; מרדכי עבודה זרה תתלט), וכתבו לו שני סייגים:

• האיסור הוא רק כשהגוי היה שם קודם לכן, אבל אם בא הגוי לאחר שהתחיל הישראל לרחוץ, מותר לו להמשיך לרחוץ, שזה בא והסיג את גבולו (ראבי"ה ומרדכי שם, על פי עבודה זרה מד ב).

• האיסור הוא רק כשרוחץ בתוך ארבע אמותיו של הגוי, שהוא כצואה שיש להרחיק ממנה ארבע אמות (ראבי"ה ומרדכי שם, על פי ברכות כה ב), אך אין אומרים שהבית כולו כארבע אמות (ראבי"ה שם וברכות סט; מרדכי שם).

ואחרונים כתבו מספר טעמים לאיסור:

• שאין להתחבר עם הגוי בשום ענין, והתירו חוץ לארבע אמות שרשות בפני עצמו הוא, ולפי זה נוהג האיסור אף בזמן הזה (ב"ח יו"ד קנג ד, במסקנתו).

• שצריכים להרחיק מטומאה ולהתקרב לטהרה (כן משמע מהב"ח שם, בתחילת דבריו; ט"ז שם סק"ג), שמשום הגזירה שיטמאו כזבים חששו שרוקם יטמא ולא רחצו עמם (ש"ך שם סק"א), ולפי זה אינו נוהג בזמן הזה (ט"ז שם; ש"ך שם), וכתבו אחרונים שכן המנהג (דרכי משה שם סק"א).

• שיש לחשוש שיראה ישראל ערות הגוי ויבוא לידי הרהור (כן משמע בדרכי משה שם; ט"ז שם, לדעת הרמ"א), ולפי זה נוהג בזמן הזה במקום שנוהגים ללכת למרחץ ללא מכנסים (רמ"א שם ג)^[47].

טומאת מת באהל

מת גוי אינו מטמא באהל, שנאמר: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט יד), ואין הגוים קרויים אדם (רבי שמעון בן יוחאי ביבמות סא א)^[48], ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדעת יחיד היא זו, ותנאים אחרים חולקים בזה וסוברים שגוי מטמא באהל (רש"י פסחים ט א ד"ה מי, בדעת רבן שמעון בן גמליאל באהלות יח ט, וסנהדרין נט א, בדעת רבי מאיר שם; תוספות יבמות שם ד"ה ממגע, בשם ר"י, ובבא מציעא קיד ב ד"ה (קיד א) מהו), ולכן מדורות הגוים טמאים מפני שקוברים נפליהם בבתיהם (אהלות שם), ופסקו כן להלכה, והכהנים צריכים לדעתם להיזהר שלא לילך על קברי גוים (תוספות יבמות שם, בשם ר"י).

• ויש אומרים שהכל מודים שאין הגוים מטמאים בטומאת אהל (שו"ת הרמב"ם (פריימן) קנא), והטעם שמדורות הגוים טמאים הוא משום טומאת ארץ-העמים (ראה ערכו. רמב"ם טומאת מת יא ז), ומותר לכהן להיכנס ולדרוך על קברותיהם (רמב"ם אבל ג ג).

וכתבו הפוסקים שנכון להיזהר בזה ולחוש לדעה הראשונה (שו"ת הרא"ש ל א; טוש"ע יו"ד שעב ב).

טומאת מת במגע ומשא

במגע ובמשא מת גוי מטמא (יבמות שם; רמב"ם טומאת מת א יב), שבמגע מצינו: הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל (במדבר יט יח), ולא נאמר שם אדם (רש"י שם ד"ה ממגע)^[49], ולכן הכהנים אסורים לדברי הכל ליגע במתיהם או לישא אותם (רמב"ם אבל שם)^[50].

טומאה בנוגע לטבילת כלים

טומאה במובן אחר מצינו דוקא אצל גוים, בכלים שקנה ישראל מן הגוי שצריכים טבילה, מפני שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל (ירושלמי עבודה זרה ה טו), ואין זו במובן של טומאה ממש, אלא ההיפך מקדושת ישראל, ולכן דין זה נוהג אף בזמן הזה (ראה ערך טבילת כלים).

הכינוי "טמאים" לגוים

אף בכתוב מצינו: כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא (ישעיהו נב א), ועל שם כך תיקנו בנוסח תפלת "על הנסים" לחנוכה: וטמאים ביד טהורים (אבודרהם, חנוכה), שהעמים נקראו טמאים בכל מקום (פירוש התפלות והברכות לר"י בר יקר ב עמ' ח).

דיניהם

בשני סוגי דינים נקראים דיני הגוים בשם "דיניהם":

• דינים שפסקה להם תורה (בכורות יג א).

• דינים שנהגו בהם גוים (בבא מציעא עא ב).

וכתבו ראשונים שאין דנים בדינים שפסקה להם תורה אלא במקום שאין לגוים מנהג ידוע, או במקום שהדבר נוגע לאיסורי תורה לגבי ישראל, כגון לפטור ישראל מדין בכורה, או להתירו ברבית, שאם יד גוי באמצע הולכים אחר דין תורה (ראה להלן), אבל דיניהם שנהגו בהם, הנהגתם דבר הוא, ודנים אותם לפי מנהגיהם (שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן רכה)^[51].

כפייה לדון בדיננו

שני גוים שבאו לפניך לדון בדיני ישראל, ורצו שניהם לדון דין תורה – דנים; האחד רוצה, והאחד אינו רוצה - אין כופים אותו לדון אלא בדיניהם (רמב"ם מלכים י יב)^[52].

וישראל וגוי שבאו לדין, אם יש זכות לישראל בדיניהם - דנים לו בדיניהם, ואומרים לו: כך דינכם; ואם יש זכות לישראל בדינינו - דנים לו דין תורה, ואומרים לו: כך דינינו (בבא קמא קיג א; רמב"ם שם).

בקניינים

הדינים שפסקה להם תורה הוזכר בעיקר בנוגע לקניינים - בין בקנין גוי מישראל, בין בקנין ישראל מגוי, ובין בקנין גוי זה מזה - מפני ששונה קנינו של גוי מקנינו של ישראל באיכות הקנין ובאופן הקנין.

איכות הקנין

באיכות קנין הגוי שונה בעבדים, שגוי שקנה גוי קנה אותו למעשה ידיו בלבד, אבל לא קנה גופו (גיטין לז ב; רמב"ם עבדים ט ה; טוש"ע יו"ד רסז ט,יז), שנאמר: מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה וגו' מֵהֶם תִּקְנוּ (ויקרא כה מד-מה), "מהם תקנו" - פעם שניה, שהוא מיותר (רש"י שם ד"ה מהם תקנו) - אתם קונים מהם, ולא הם קונים מכם, ולא הם קונים זה את זה לגופו (גמ' שם לז ב - לח א).

אלא שלמעשה ידיו יש לו בו קנין (גמ' שם לח א; רמב"ם שם; טוש"ע שם יז), קל וחומר מישראל, שגוי קונה ישראל למעשה ידיו, שנאמר: וְכִי תַשִּׂיג וגו' וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר (ויקרא שם מז), גוי בגוי לא כל שכן (גמ' שם), ואפילו לקחו בשביה (ראה ערך כיבוש מלחמה) אין גוי קונה גוי לגופו (גמ' שם).

אכן בדינא דמלכותא - כגון שמלך גוי עשה מלחמה, והביא שבייה ומכרה, או אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מהאומה שעושה מלחמה עמה וימכור לעצמו, או אם היו דיניו שכל מי שלא יתן המס ימכר לעבד, או מי שעשה כך וכך או לא יעשה - ימכר (רמב"ם שם ד) - נחלקו ראשונים: יש אומרים שקנה גופו (תוספות יבמות מו א ד"ה כי, ורמב"ם שם, לפי בית יוסף שם), וכן הלכה (שו"ע שם); ויש אומרים שלא קנה גופו (שו"ת הרשב"א א צט, לפי בית יוסף שם; טור אה"ע ד, לפי בדק הבית יו"ד שם).

באופן הקניינים יש כמה שינויים בין גוי לישראל:

אופן הקנין בעבדים

בעבדים קנין גוי בישראל הוא בכסף, שנאמר: מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ (ויקרא שם נא), וכן קנין גוי בגוי, שנלמד מקנינו בישראל (גיטין שם, ורש"י ד"ה ה"מ וד"ה בכספא).

ונחלקו ראשונים בשאר קניינים:

• יש אומרים שאף בחזקה הוא קונה, בין את הגוי, שהוא כקרקע (ראה ערך עבד כנעני), והקרקע נקנית בחזקה (ראה ערך קרקע), ובין את הישראל, שנאמר: וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי (במדבר כא א. גמ' שם, לפי רש"י ד"ה בחזקה).

• יש אומרים שכל קנינו של גוי בעבד עברי אינו אלא בכסף, ואין אצלו קנין חזקה - מלבד חזקה של כיבוש מלחמה (ראה ערך כיבוש מלחמה) - ולא קנין בשטר, שקנין שטר למדים משטרי גיטין וקידושין, ואין הגוי שייך בתורת גיטין וקידושין (תוספות קדושין יד ב ד"ה הואיל, וגיטין לח א ד"ה אבל).

• ויש אומרים ששוה קנינו של גוי בגוי בנוגע להקנותו לישראל לקנינו של ישראל, שמקנהו בכסף ובשטר ובחזקה (רמב"ם מכירה א יז, לפי אור שמח שם; טור שם), וכן הלכה (שו"ע שם כג).

אופן הקנין בקרקעות

בקרקעות, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין קנין קרקעות בגוי אלא בכסף, אם משום שכל קנינו של גוי בכסף (רשב"ם בבא בתרא נד ב ד"ה אסתלק), או משום שלמדים קנין כסף בגוי מעפרון, שנאמר בו: נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי בראשית כג יג), אבל קנין שטר אין אצל גוי, שאין למדים קנין שטר בקרקע אלא מירמיהו (ראה ערך קרקע), ובישראל הוא שנאמרו הדברים (תוספות שם ד"ה עובד), ולפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוים - במקום שאין משפט ידוע של מלך (ראה ערך דינא דמלכותא) - ונתן הדמים, וקודם שהחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק כדרך שמחזיקים בנכסי הפקר - זכה השני, שהרי הגוי נסתלק מהקרקע בקנין כסף, והישראל הקונה לא גמר דעתו לקנותו, במקום שכותבים את השטר, אלא בשטר, שאף מישראל אין ישראל קונה באותו מקום עד שיכתוב את השטר, וכל שכן מנכרי שאינו גומר בדעתו לקנות בלא שטר (גמ' שם, ורשב"ם שם ותוספות שם), אבל במקום שאין נוהגים בכתיבת שטר, שמישראל הוא קונה בכסף בלבד, אף מגוי קונה בכסף בלבד (רבנו ירוחם, מישרים כב, לדעה זו; בית יסף חו"מ קצב ח, לדעה זו).

• ויש אומרים להיפך, שגוי אינו קונה קרקע מישראל ואינו מקנה לו אלא בשטר, שאין דעתו סומכת אלא על השטר (המקח לרב האי יד, על פי גמ' שם לה ב; רמב"ם מכירה א יז וזכיה א יד), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ קצד ב), שסתם גוי אלם הוא, ואין ישראל סומך בדעתו שלא יחזור בו עד שיכתבו שטר, ולפיכך אפילו במקום שאין נוהגים לכתוב שטר, שמישראל היה קונה בכסף בלבד, מגוי אינו קונה, וכל המחזיק בשדה לפני כתיבת השטר כאילו זכה מן ההפקר (כסף משנה מכירה שם; לחם משנה זכיה שם); או שחולקים על עיקר קנין ישראל מגוי, או להיפך, שאין הטעם מפני שחוששים לגוי אלם ואינו סומך בדעתו, אלא מעיקר הדין אין קנין לגוי בקרקע בכסף, אלא בשטר (באור הגר"א שם סק"א-סק"ב, לדעה זו).

בשכירות קרקע של ישראל מגוי ולהיפך:

• לסוברים שהדבר תלוי במקום שנוהגים או לא נוהגים בכתיבת השטר, בשכירות קרקע שלעולם קונה ישראל מישראל בכסף לבד, אף בגוי כן (בית יוסף חו"מ קצב ח; רמ"א שם קצד א).

• ולסוברים שישראל מגוי לעולם אינו קונה בכסף, אף בשכירות קרקע כן (ט"ז שם א ד"ה עוד שם; באור הגר"א שם).

קנין חזקה בקרקע

בקנין חזקה בקרקע, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שגוי קונה בחזקה (רש"י גיטין לח א ד"ה עמון ומואב), שכן מצינו שעמון ומואב טהרו בסיחון, שאף על פי שישראל הוזהרו מלהילחם בעמון ובמואב, מכל מקום מה שסיחון כבש מהם חזרו וכבשו ממנו ישראל, שכבר נטהרו על ידי סיחון ונעשו שלו, שקנה אותם בחזקה (גמ' שם, לפי רש"י שם).

• ויש אומרים שאין קנין חזקה לגוי (רמב"ם מכירה שם, על פי בבא בתרא לה ב), וכן הלכה (שו"ע חו"מ קצד א), לפי שגוי הוא אלם, ואם היה קונה בחזקה היה מחזיק באלמותו (מגיד משנה שם)^[53]; או שלא מצד אלמות אין לגוי חזקה, אלא מעיקר הדין (באור הגר"א שם ס"ק יא, בדעת הרמב"ם).

חזקת שלש שנים (ראה ערך חזקת קרקעות) לדברי הכל אין לגוי (בבא בתרא לה ב), ואפילו אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה אם לא הביא שטר (רמב"ם טוען יד ה; טוש"ע חו"מ קמט יד), שסתם גוים גזלני קרקע מישראל הם, וירא הישראל למחות, לכן לא תיקנו להם חזקת שלש שנים (רשב"ם שם ד"ה ישראל הבא), ותחזור השדה לבעלים אפילו בלא שבועה, שלא תיקנו שבועת-היסת (ראה ערכו) אלא לישראל (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שסתם גוי משקר (סמ"ע קעו ס"ק עו).

אופן הקנין במטלטלים

במטלטלים, קנין הגוי מישראל או ישראל מגוי אינו כקנין של ישראל מישראל, שנאמר: וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ (ויקרא כה יד), הרי שהממכר והקנין של עמיתך הוא לא כשל נכרי (בכורות יג א-ב), ולכן לסוברים שקנין ישראל במשיכה (ראה ערך מטלטלים) קנינו של גוי בכסף, ולסוברים שקנין ישראל מן התורה בכסף (ראה ערך הנ"ל) קנינו של גוי במשיכה (גמ' שם; ירושלמי בבא מציעא ד ב, בצד הראשון)^[54].

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהגוי קנינו במטלטלים במשיכה (תוספות בבא מציעא מח ב ד"ה (מח א) נתנה, ועבודה זרה עא א ד"ה רב, בשם רבנו תם; טוש"ע יו"ד קמו ג), בין גוי שקנה מישראל, ובין ישראל שקנה מגוי (רא"ש בכורות א ב).

• יש סוברים שקנינו בכסף (רש"י קדושין יד ב ד"ה הואיל, ובכורות ג ב ד"ה קנין גמור).

• ויש סוברים שקונה בין במשיכה ובין בכסף (רמב"ם זכיה א יד; רמב"ן עבודה זרה שם).

למעשה כתבו הפוסקים שיש לחוש לכל הדעות, וגוי שקנה בהמה מישראל בשביל לפטרה מהבכורה (ראה ערך בכור בהמה טהורה) יתן כסף וגם ימשכנה (תוספות עבודה זרה שם; רא"ש שם; טור יו"ד שכ ורמ"א שם ו), אבל בדיעבד שלא עשה אלא קנין משיכה בלבד, הרי זה מועיל לפטרה מהבכורה, שהעיקר להלכה כדעה שזהו עיקר קנינו (שו"ת הרמ"א פז; ט"ז שם סק"ח; חק יעקב או"ח תמח ס"ק יד)^[55].

בדברים שלא שייך בהם כסף, כגון במציאה או במתנה, לדברי הכל קונה הגוי במשיכה (תוספות עבודה זרה שם ד"ה פרדשני); וכן להיפך במקום שאין לו מה למשוך, כגון שמקנה הישראל לגוי את העובר של המבכרת, לסוברים שאינו בכלל דבר שלא בא לעולם (ראה ערך דבר שלא בא לעולם), ואי אפשר למשוך העובר - קונה בכסף לבד (הגהות אש"רי בבא מציעא ד ח).

קנין חצר

בקנין חצר (ראה ערכו) נחלקו הדעות:

• יש אומרים שישנו אף בגוי, וחצרו של גוי קונה לו (טור יו"ד קלב; תרומת הדשן קל; רמ"א שם ב ושכ ו; ש"ך שם סק"ט; מהרי"ט אלגאזי בכורות ב יז; קצות החושן קצד סק"ג; שו"ת חתם סופר או"ח קד).

• ויש אומרים שכיון שחצר קונה בתורת שליחות (ראה ערך חצר), ואין שליחות לגוי (ראה ערך שליחות), אין חצרו של גוי קונה לו (אמונת שמואל ל; שלחן ערוך הרב או"ח תמח יא)^[56].

קנין חליפין

בקנין חליפין (ראה ערכו) נחלקו בדבר:

• יש סוברים שקונה בגוי (תוספות קדושין ג א ד"ה ואשה, בשם רבנו תם, ובכורות יג א ד"ה אימא; ריטב"א קדושין שם; טוש"ע חו"מ קכג יד; סמ"ע שם ס"ק כא; מגן אברהם תמא סק"א), שהרי מיעטה תורה בעבד עברי הנמכר לגוי שאינו נקנה בחליפין (ראה ערך עבד עברי), ומכאן שיש קנין חליפין בגוי (תוספות קדושין שם).

• ויש סוברים שאינו קונה (מאירי שם; מהרשד"ם חו"מ נט; ש"ך חו"מ קכג סק"ל; צדק (הקדמון) קכט), שבכתוב שלמדים ממנו כל עיקרו של קנין חליפין נאמר: וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל (רות ד ז. מהרשד"ם שם)^[57].

יש שכתבו שאפילו לדעה הראשונה גוי מגוי אינו קונה בחליפין, וזהו שנתמעט מהכתוב 'וזאת התעודה בישראל' (כנסת הגדולה חו"מ קכג, הגהות הטור לב, בשם מהרש"ך; בית מאיר או"ח תמא), ויש מי שמצדד לדעה זו לומר שגוי מישראל הוא שקונה בחליפין, אבל ישראל מגוי אינו קונה, שאין הגוי סומך בדעתו להקנות בחליפין (שו"ת מהרשד"ם חו"מ נט); ויש הסוברים שאין כלל חילוק בדבר (כנסת הגדולה שם לא, בשם מהרש"ק ומהר"י אדרבי)^[58].

קנין אגב

הגוי קונה בקנין מטלטלים אגב קרקע (ראה ערך אגב. מלחמות לרמב"ן פסחים לא א; ב"ח או"ח תמא א; מגן אברהם שם סק"א; נודע ביהודה תניינא או"ח סג)^[59].

בהתמנות

מלך

אסור למנות גוי למלך על ישראל, שנאמר - במצות העשה למנות מלך (ספרי שופטים קנז) - מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז טו), "אחיך" ולא אחרים (ספרי שם), היינו גוים (רבנו הלל שם), ונאמר בהמשך הפסוק מצות לא תעשה מיוחדת (ספרי שם): לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא (דברים שם), ונמנית במנין המצות (ספר המצוות ל"ת שסב; סמ"ג לאוין רכא; חינוך תצח)^[60].

שאר שררות

ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל לא יהא אלא מישראל, שנאמר: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים שם) - כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך (יבמות מה ב, וקדושין עו ב; רמב"ם מלכים א ד), ואין צריך לומר דיין או נשיא (רמב"ם שם)^[61].

דייני גוים

אסור להתדיין בפני דייני גוים (ראה ערך ערכאות), אפילו אם דיניהם כדיני ישראל, שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא א) - לפניהם ולא לפני גוים (גיטין פח ב; טוש"ע חו"מ כו א).

כפיית גוים

גוים אינם בני עישוי - כפייה - לישראל לקיים דין תורה, ואם כפו את הישראל לגרש את אשתו אינו גט כשר (גיטין פח ב).

בשליחות

אין הגוי נעשה שליח לישראל לדבר מן הדברים שבעולם (בבא מציעא עא ב; רמב"ם שלוחין ב א; טוש"ע חו"מ קפח א), שנאמר: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם (במדבר יח כח) - מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בן ברית, והוא הדין לכל התורה כולה (גמ' שם; רמב"ם שם)^[62].

ואם ישראל נעשה שליח לגוי לדבר מן הדברים נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין הישראל נעשה שליח לגוי לדבר מן הדברים (סתמא דגמ' שם; רבי זעירא רבי יוחנן בשם רבי ינאי בירושלמי דמאי ו א), שנאמר שם: "אתם", אתם עושים שליח, ואין הגוי עושה שליח (ירושלמי שם), או ש"אתם" בני ברית (גמ' שם; רמב"ם שם), היינו ישראל, וכן הלכה (מסקנת הגמ' שם והירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שלא נתמעט הגוי משליחות אלא שהוא לא ייעשה שליח לנו, אבל אנו נעשים שליח אליו (רב אשי, ללשון השניה בגמ' שם; רבי יסא בירושלמי שם)^[63].

כשישנו בתורת אותו דבר

אין הבדל בין שהגוי ישנו בתורת אותו הדין שנעשה עליו שליח או לא, ולעולם אינו יכול להיעשות שליח, ולפיכך הגוי שתרם את של ישראל אין תרומתו תרומה, אפילו שתרם ברשות הישראל (תרומות א א; רמב"ם תרומות ד א-ב; טוש"ע יו"ד שלא ל), אפילו לדעת הסוברים שגוי ישנו בתורת תרומה, שאם תרם הגוי משלו על שלו תרומתו תרומה (ראה לעיל. קדושין מא ב)^[64].

שליח לקידושין וגיטין

גוי פסול להביא את הגט (משנה גיטין כג א; רמב"ם גרושין ו ו; טוש"ע אה"ע קמא לא) - בין בתורת שליח-לקבלה (ראה ערכו), ובין בתורת שליח-להולכה (ראה ערכו. רמב"ם שם; טוש"ע שם), אם מטעם שאינו בן שליחות (תוספות שם ד"ה עובד), ואם משום שאינו בר היתר (גמ' שם), שאין אדם נעשה שליח לדבר שאינו שייך בו, וגוים אינם בתורת גיטין וקידושין (רש"י שם ד"ה לאו), וכן אין הגוי כשר לשליחות קידושין, לפי שאין שליחות לגוי (רמב"ם אישות ג יז; טוש"ע אה"ע לה ו).

שליח בהחזרת מעות בריבית

ישראל שלוה מעות מגוי ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר לו: תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, אף על פי שהעמידו אצל הגוי ואמר לו הגוי: תנם לישראל זה, ונמצא שישראל נותנו לחברו במצות הנכרי - אסור, שאין שליחות לגוי, וישראל שני הרי קיבל מישראל ראשון (בבא מציעא עא ב, ורש"י ד"ה כיון דאין; רמב"ם מלוה ה ג; טוש"ע יו"ד קסח א), ואפילו שהגוי פטר את ישראל הראשון, והתנה עם השני שיתן לגוי הקרן והרבית, מכל מקום כיון שקיבל המעות מישראל הראשון, ואין שליחות לגוי, נראה כנותן לו רבית (תוספות שם ד"ה בשלמא; רא"ש שם ה נג; טוש"ע שם).

גוי שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל ואמר לו: תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, והעמידו אצל ישראל, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שהדבר אסור, שאף על פי שאין שליחות לגוי, ונמצא שהגוי הזה אינו נעשה שלוחו של ישראל הראשון, והוא המלוה, מכל מקום לחומרא יש שליחות לגוי מדרבנן, והוא כאילו שלוחו של ישראל (גמ' שם, לפי רש"י ד"ה ואם העמידו וד"ה בשלמא סיפא; רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם ו; רמ"א שם).

• ויש אומרים שאף אם העמידו אצל ישראל, והגוי נותנו במצות הישראל - מותר, שאין שליחות לגוי אפילו לחומרא, ואינו אסור אלא אם כן נשא ונתן הישראל ביד, שנטל מן הנכרי ונתנו לישראל השני (תוספות שם ד"ה כגון, בשם רבנו תם; רמ"א שם, בשם יש מקילין), ולמרות שאין הלכה כן, במקום שנהגו להקל אין למחות בידם (רמ"א שם).

אמירה לנכרי בשבת

יש שכתבו בטעם של אמירה לנכרי שבות, היינו שאסור לישראל לומר לגוי לעשות מלאכה בשבילו בשבת, שהוא מפני שהגוי נעשה שלוחו (רש"י שבת קנג א ד"ה מאי טעמא; הגהות מימוניות שבת ו א), ואף על פי שאין שליחות לגוי, מכל מקום מדרבנן יש שליחות לחומרא, וכשהגוי עושה בשליחותו של ישראל, הרי זה כאילו הישראל עושה (הגהות מימוניות שם).

אם גוי נעשה שליח לגוי

גוי לגוי אם נעשה שליח, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאף הוא אינו נעשה שליח (ירושלמי דמאי ו א, ותרומות א א; בית שמואל אה"ע ה ס"ק יט, על פי תרומת הדשן רצט; מגן אברהם תמח סק"ד; משנה למלך שלוחין ב א).

• ויש אומרים שכיון שהם שוים זה לזה - נעשה שליח, שמ"גם אתם" לא למדנו אלא ששלוחיכם יהיו דומים ל"אתם", והרי הם דומים (משאת בנימין צו, במסקנתו; ש"ך חו"מ רמג סק"ה; חוות יאיר מט; מחנה אפרים שלוחין יד, על פי עבודה זרה נג ב; ארעא דרבנן א ה).

זכיה

כשם שאין הישראל נעשה שליח לגוי, כך אינו זוכה בשביל הגוי (ראה ערך זכין לאדם שלא בפניו), וכן אין הגוי זוכה בשביל ישראל (בבא מציעא עב א; רמב"ם זכיה ד ו; טוש"ע חו"מ רמג יד), ואינו דומה לקטן, שחכמים תקנו לו זכיה (ראה ערך הנ"ל), שהקטן יבוא לכלל שליחות כשיגדיל, והגוי אין לו דין שליחות לעולם (גמ' שם)^[65].

קנין מעמד שלשתן

בקנין מעמד-שלשתן (ראה ערכו) נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שקנין זה אינו בגוי (תוספות גיטין יג ב ד"ה במעמד, בשם רבנו תם; רא"ש שם א יד, וטור חו"מ קכו, בשם ר"י; שו"ע שם כב, בשם יש מי שחולק), מהטעם הנ"ל שאין זכיה לגוי, ובין שהנפקד או הלוה הוא גוי ואמר לו ישראל המפקיד או הלוה תנהו לישראל אחר - לא קנה, שאין הגוי זוכה בשביל ישראל השני, ובין שהמקבל הוא גוי ואמר ישראל לישראל תנהו לפלוני גוי, שאין הישראל זוכה בשביל הגוי, אלא אם כן אין הישראל יכול להישמט מן הגוי המקבל, מפני שבדיניהם הוא כך, ואז הוא פטור לגבי ישראל הראשון, ואם הנותן הוא גוי והנפקד או הלוה וכן המקבל הם ישראלים - קנה, שהרי גם ממונו של ישראל הפקיעו במעמד שלשתן, ועוד שבדיניהם כך הוא (תוספות שם, בשם רבנו תם; רא"ש וטור שם, בשם ר"י)^[66].

• ויש אומרים שאין הבדל במעמד שלשתן בין ישראל לגוי, ואם היה הנפקד או הלוה גוי, ונתרצה ישראל המקבל לקבל ממנו בעד חוב שיש לו על ישראל הראשון - קנה (שו"ת הרי"ף רלח; עיטור א ה - המחאה, דף עג טור ד במהדורת רמ"י, בשם תשובת רב האי גאון; התרומות כח א, בשם הרי"ף והראשונים; טור שם, בסתם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), שמעמד שלשתן הרי הוא כקנין, וקנין שייך אף בגוי (באור הגר"א שם ס"ק נז).

בעדות ונאמנות

עדותם

אין עדות לגוי (יבמות מז א; בבא קמא טו א; רמב"ם עדות ט ד; טוש"ע חו"מ לד יט), ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שמן התורה הגוי כשר לעדות, שהתורה אמרה בעדים: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים (דברים יט יז), והגוי איש הוא (תוספות בבא קמא פח א ד"ה יהא, בדעת רש"י; תשב"ץ א עח, בשם חכמי הצרפתים), ולא מצינו בשום מקום רמז לפסול אותם כקרובים ושאר פסולים (תשב"ץ שם, בשמם), מלבד בעדות גיטין, וקידושין, ושחרורי עבדים הלמדים מגיטין, שכיון שהגוים אינם שייכים בתורת גיטין וקידושין אינם נעשים עדים בדבר, מה שאין כן על הדינים שבני נח נצטוו בהם (רש"י גיטין ט ב ד"ה חוץ וד"ה פסולא, ושם י ב ד"ה כריתה), אלא שמדרבנן הוא פסול לעדות (תוספות בבא קמא שם; תשב"ץ שם), שסתם גוי משקר, כמו שכתוב: אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא (תהלים קמד ח), ולכן חששו לעדותם, ולפיכך אם יש לסמוך על כך שאינם משקרים, כגון שטרות של ערכאות הגוים, או שהוא מסיח-לפי-תומו (ראה ערכו) - עדותם כשרה (תשב"ץ שם, לדעה זו).

• יש אומרים שהגוים פסולים לעדות מן התורה (רמב"ם עדות ט ד; תוספות שם וגיטין ט ב ד"ה אע"פ; הגהות אש"רי גיטין א י, בשם המרדכי), אם מפני שנאמר בעדי שקר: שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו (דברים יט יח), וגוי אינו אחיו (תוספות שם ושם, על פי בבא קמא שם)^[67], אלא שתקנת חכמים היא במקום שידוע לנו שעדותם אמת, כגון עדים החתומים בשטרות הערכאות של גוים, שיהיו כשרים (תוספות גיטין שם), או שכשרים משום דינא דמלכותא דינא (ראה ערכו. משנה למלך מלוה כז א, בשם כמה ראשונים).

• ויש אומרים שהגוים אינם פסולים מן התורה אלא משום שהם גזלנים, וגזלן פסול לעדות, ולכן אלה שידועים ומוחזקים שאינם שקרנים - כשרים (הגהות אש"רי גיטין שם, בשם ספר החכמה ובשם המרדכי שכתב בשם מורו רבנו יקר; קצות החושן סח סק"א, בדעת רש"י), או שפסולים מן התורה מפני שסתמם רשעים, וקל וחומר מבני ברית שנפסלו בעברה אחת שבאה לידם, ולא הוצרכה תורה לפסלם מכיון שפסלה כבר את הרשע (תשב"ץ שם), אלא שבמקום שיש לסמוך שאומרים אמת אנו דנים על פי דבריהם שלא בתורת עדות, אלא מפני שבדיני ממונות אנו הולכים אחר ידיעת האמת, אפילו שאין אנו יודעים אותה בכל אותם דקדוקים שאמרה תורה, וכיון שאנו סומכים עליהם בזה הרי הוא כאילו אנו עדים בדבר, ועל ידיעתנו אנו דנים ולא על עדותם (תשב"ץ שם).

טענת ספק על פי עד גוי

ישראל שטוען טענת ספק לישראל אחר על פי עד גוי, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאין זו נחשבת לטענת ברי, לחייב את הנתבע שבועת-היסת (ראה ערכו), לפי שפיהם דיבר שוא (מגיד משנה טוען יד ה, בדעת הרמב"ם; הגהות מימוניות מכירה יט ד), ומן הסתם הוא משקר (סמ"ע קעו ס"ק עו), וכן הלכה (רמ"א שם לו).

• ויש אומרים שמשביעים על פיו (ראב"ד טוען שם; ש"ך קמט ס"ק יג, בדעת הרשב"א).

בנזקין

אף בנזקין אין עדות אלא בבני ברית ולא בגוים (בבא קמא טו א), אף על פי שלרוב אין עדי נזקין אלא גוים וכיוצא בהם שבמעמדם ההכאות (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ואפילו בדין שור גוי שנגח לשור של ישראל אין מחייבים את הגוי לשלם בעדות גוי (טור חו"מ תח, בשם ר"י)^[68].

באיסור והיתר

אף באיסור והיתר אין סומכים על דבריו של גוי - לא לאיסור ולא להיתר (האורה ב עד; תשובות חכמי צרפת ולותיר עד, בשם שערים דרב האי; סמ"ג לאוין קלז, בשם רב האי גאון; רמ"א אה"ע יז לז; ש"ך יו"ד קכז סק"כ), ודברי הגוי לא מעלים ולא מורידים (תוספתא דמאי (ליברמן) ה ב; ירושלמי שם ו ח), ונקוט זה הכלל בידך, שלעולם סלק דברי עדותו של גוי כאילו אינם בשל אחרים (ש"ך שם).

• לאיסור, כגון גוי שהיה צווח ואומר קחו לכם פירותי, של ערלה הם, של נטע רבעי הם - אינו נאמן, מפני שהוא כמשבח מקחו (תוספתא דמאי שם; יבמות קכב א; האורה שם; תשובות חכמי צרפת ולותיר שם, בשם שערים דרב האי; סמ"ג שם, בשם רב האי גאון; טוש"ע יו"ד רצד כח), ואפילו שלא נתכוין להנאת עצמו, ולא אמרו שנתכוין להשביח מקחו אלא מפני שאמר על הפירות כשהם עדיין שלו, קודם שמכרם, שלא נאמר שנאמין לו במיגו שאם היה רוצה לא היה מוכר אותם כל עיקר, או היה שורפם (שו"ת הרשב"א א קיח; ש"ך יו"ד קכז סק"כ), או שהוצרכו לומר שלהשביח מקחו נתכוין שלא נאמר שנאמין לו מפני שהוא מקלקל לעצמו כשאומר של ערלה הם (ט"ז יו"ד קכב סק"ד)^[69].

• ולהיתר, כגון בשר שנתעלם מן העין – שאסור, ואין הגוי נאמן להתירו (חולין צה א; האורה שם; תשובות חכמי צרפת ולותיר שם, בשם שערים דרב האי; סמ"ג שם, בשם רב האי גאון), וכן אין הגוי נאמן להתיר את האשה להינשא כשאמר מת בעלה, ואין עדותו עדות, אלא שדוקא אם מתכוין אינו נאמן (משנה יבמות קכא ב).

ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים דוקא כשנתכוין להתיר הוא שאינו נאמן, כגון שבא לבית דין ואמר איש פלוני מת, השיאו את אשתו, אבל אם נתכוין להעיד בלבד, כגון שאמר סתם מת איש פלוני - נאמן (רב יהודה אמר שמואל וריש לקיש בגמ' שם).

• ויש אומרים שאפילו אם נתכוין להעיד בלבד אינו נאמן (רבי יוחנן שם), וכן הלכה (רמב"ם גרושין יב טז; טוש"ע אה"ע יז ג), ואינו נאמן אלא כשלא נתכוין אפילו להעיד, כגון שהיה מסיח לפי תומו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

גוי שהביא פירות למכירה

גוי שהביא פירות למכירה ואמר משל פלוני לקחתים או משלי הבאתים, נחלקו תנאים: יש אומרים שנאמן להחמיר (רבי בתוספתא דמאי שם); ויש אומרים שאינו נאמן (רבן שמעון בן גמליאל שם), ונחלקו ראשונים בפירוש מחלוקתם:

• יש מפרשים שנחלקו כשהגוי מסיח-לפי-תומו (ראה ערכו) אם נאמן להחמיר (ראבי"ה יום טוב תשטו; רא"ש מועד קטן ג לב, בשמו).

• ויש מפרשים שנחלקו בדבר שהוא שלו אם נאמן להחמיר כשאינו מתכוין להשביח מקחו (רא"ש שם, בשם רבינו מאיר; ש"ך יו"ד קכז סק"כ).

• ויש מפרשים שנחלקו כשאין הגוי רוצה למכרם, שבזה סובר רבי שנאמן להחמיר (מאירי חולין צז א).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רא"ש מועד קטן שם; מרדכי שם תתקכה); ויש פוסקים כדעה השניה (רבנו ירוחם כא ב; מאירי חולין שם), וכן הלכה (שו"ע יו"ד רצד כח).

כשאימת ישראל עליו

סומכים על גוי כשיש אימת ישראל עליו, בין בשלילה, היינו שהוא לא עשה איזה קלקול של איסור בדבר של ישראל, ובין בחיוב, היינו שהוא עשה מה שעשה באופן מתוקן כהוגן.

• בשלילה - כגון גוי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, והוא הולך אחריהם לשמרם, אפילו הפליג ממנו כדי מיל, הרי אלו מותרים, ואין חוששים שמא נגע בהם, שאימתו עליו ואומר עתה יבא ויראה אותי; וכן המניח גוי בחנותו, והישראל יוצא ונכנס אפילו כל היום כולו, היין שבחנותו מותר (משנה עבודה זרה סט א וגמ' שם, ורש"י ד"ה אם היה; רמב"ם מאכלות אסורות יב טז-יז; טוש"ע יו"ד קכט א).

• ובחיוב - כגון גוי המשמש בבית ישראל, ונתן בשר שמלחוהו להוציא את דמו (ראה ערך מליחה) בקדרה, ואין ידוע אם הדיחו אחר המליחה (ראה ערך הדחה) כדין או לא, אם יודע הגוי מנהג ישראל סומכים על דבריו, כשהיה שם ישראל יוצא ונכנס, או אפילו קטן בן דעת יוצא ונכנס, לפי שהוא ירא פן ירגיש בו הישראל (סמ"ג לאוין קלז; תרומה סז; שערי דורא לב; טוש"ע יו"ד סט י)^[70].

וכן סומכים על טעם זה בתגר גוי שמוכר טלית מצוייצת בשוק ואומר שלקחה מישראל, שחזקה שלא ירע לעצמו, שמתירא לשקר ולהפסיד אומנותו (מנחות מג א, ורש"י ד"ה מן העובד; רמב"ם ציצית ב ז; טוש"ע או"ח כ א), ואפילו אינו עוסק בטליתות דוקא רק בשאר סחורות - נאמן, שאם ימצא שקרן בדבר אחד לא יאמינוהו בדברים אחרים (בית יוסף שם, בדעת רש"י; ט"ז שם סק"א; מגן אברהם שם סק"א). והוא הדין לשאר דברים שקונים מן האומן שנאמן, שאומן לא ירע אומנותו (מרדכי ברכות קטז; רמ"א יו"ד קיד ה).

בקיאות בשומא

במעשר שני שאין דמיו ידועים ובא לפדותו שצריכים לפדותו על פי שלשה תגרים הבקיאים בשומא (ראה ערך פדיון מעשר שני), סומכים עליהם אפילו אם אחד מהם גוי (תוספתא מעשר שני (ליברמן) ג ה; רבי יוחנן בירושלמי שם ד א; רמב"ם מעשר שני ד כ, וראה ערך הנ"ל), אבל לא אם שניים מהם גוים (מסקנת רבי יונה בירושלמי שם, לפי פני משה שם).

רופאים

סומכים על רופא גוי שאומר על חולה ביום הכפורים שצריך לאכול ומאכילים אותו (מהרי"ק קנט; בית יוסף ושו"ע או"ח תריח א)^[71], וכן מחללים שבת לחולה על פי רופא גוי (איסור והיתר הארוך נט ז; משנה ברורה שכח ס"ק כח); ויש אומרים שאין לסמוך עליו, אלא אם כן יש ספק בעיני החולה או העומדים עליו, ובמסיח לפי תומו (תשב"ץ ג רעא).

ומכל מקום רופא גוי שאומר על אשה שראתה דם שיש לה מכה במקור, אין סומכים עליו להקל באיסור נדה (תשובות מימוניות איסורי ביאה ג, ובית יוסף יו"ד קפז, בשם תשובת הריצב"א), ודוקא כשמעיד על פי אומדן הדעת, אבל כשמביט בכלי מראה המיוחדים לכך ואומר שרואה המכה - נאמן (מהרש"ם א כד, ושם ב עב וקא).

היתה מוחזקת לראות דם מחמת תשמיש, ועשה לה רופא גוי רפואה, סומכים עליו כשאומר שכבר נתרפאה, אם האשה מרגישה שהרפואה הועילה לה (תשובות מימוניות שם, ובית יוסף שם, בשם תשובת הריצב"א; שו"ע שם ח), והוא הדין בכל מקום שרגליים לדבר שדובר אמת, שנאמן (חתם סופר יו"ד קעה).

בתורת חשוד

הגוי הוא חשוד אפילו על שבע מצות בני נח שהוזהרו עליהן (רמב"ן מכות ט א), ולכן מצינו בכמה דברים שחששו לכך:

לעבודה זרה

• סתם מסיבת גוים לעבודה זרה, ולכן אין מברכים על נר ובשמים של מסיבת גוים (ראה ערך ברכת הנר).

• בשחיטה, נחלקו תנאים: יש אומרים שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה, ולכן שחיטתו אסורה בהנאה כזבחי מתים (רבי אליעזר בחולין יג א), וישראל השוחט לגוי, שחיטתו פסולה, שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה (גמ' שם לח ב); ויש אומרים שאין סתם מחשבת גוי לעבודה זרה, ושחיטתו מותרת בהנאה, וישראל השוחט לגוי שחיטתו כשרה (חכמים בגמ' שם ושם), וכן הלכה (בית יוסף יו"ד ב א; ש"ך שם ד סק"ג), ואפילו הוא עובד עבודה זרה אין אומרים סתם מחשבתו לעבודה זרה (ב"ח שם ב א), אלא אם כן הוא מין, היינו אדוק לעבודה זרה (גמ' שם יג א, ורש"י ד"ה ר' אמי; בית יוסף שם; ש"ך שם)^[72].

• משום חשש עבודה זרה גזרו על יחוד עם בנותיהם (עבודה זרה לו ב)^[73].

לשפיכות דמים

• אסור לישראל להתייחד עם הגוי, מפני שחשוד על שפיכות דמים (משנה עבודה זרה כב א; רמב"ם רוצח יב ז; טוש"ע יו"ד קנג ב). אכן באשה אין האיסור מפני שחשודים על שפיכות דמים אלא מפני שחשודים על העריות (משנה שם; רמב"ם איסורי ביאה כב ד; טוש"ע שם ד), ולפיכך אין עליה איסור להתייחד עם אשה גויה אלא עם גבר בלבד (גמ' שם כב א וכה ב)^[74]. ומכל מקום אסורה לעשות כן אפילו במקום שאין איסור יחוד עם ישראל, כגון שהם רבים ונשותיהם עמהם, שאין אשתו משמרתו (גמ' שם כה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ונחלקו אמוראים בדבר: יש אומרים שהמדובר באשה בריאה, שיכולה לסבול התשמיש, ויבואו עליה גוים ולא יהרגוה (רבי אמי בירושלמי שם ב א, לפי אור זרוע א תשמז וד קמג), אבל אשה חלשה אסורה משום שפיכות דמים (אור זרוע שם ושם), ולא תתייחד אף עם הגויה (גמ' שם ושם); ויש אומרים שהמדובר אפילו באשה חלשה שאינה יכולה לסבול התשמיש (רבי אבין שם, לגירסת האור זרוע ד קמג, ושרידי הירושלמי מן הגניזה עמ' 271), שיכולה אשה להטמין את עצמה ולומר גויה אני, ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר גוי הוא (רבי אבין שם), שמילתו מוכחת שהוא יהודי (אור זרוע שם); ויש אומרים שבכל אשה אין חשש שפיכות דמים, שסתם אשה יבוא עליה הגוי ולא יהרגנה (רב אידי בבבלי שם כה ב, לפי רש"י ד"ה אשה כלי); ויש אומרים שהמדובר באשה חשובה הקרובה למלכות, שמתייראים מהמלכות ולא יהרגוה (רב ירמיה שם, לפי רש"י ד"ה באשה חשובה), אבל סתם אשה, יבואו עליה ואחר כך יהרגוה (רש"י שם).

• אסור לישראל להתלוות עם גוי בדרך (רמב"ם שם), ואם נזדמן לו שם, מחזירו לימינו של ישראל (תנא קמא בתוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ג ד, וגמ' שם כה ב, וירושלמי שם ב א; רמב"ם שם), שאם ירצה הגוי להרגו ישלח ישראל יד ימינו ויאחז בו (רש"י שם ד"ה טופלו לימינו). ואם היה הגוי חגור סייף טופלו לימינו (רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה בתוספתא שם, וגמ' שם; רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי בירושלמי שם; טוש"ע שם ג), כדי שתהא יד שמאל של גוי שהסייף חגור בה לצד ימינו של ישראל (רש"י שם ד"ה בסייף), ואם ביד הגוי מקל - טופלו ישראל לשמאלו (תנא זה שם ושם ושם; טור שם; רמ"א שם), שתהא יד ימין של הגוי שהמקל בה סמוכה לישראל, שאם טופלו לימינו יהא המקל רחוק מידו של ישראל (רש"י שם ד"ה טופלו ישראל). היו עולים במעלה או יורדים בירידה, לא יהיה ישראל למטה וגוי למעלה, אלא ישראל למעלה וגוי למטה, שמא יפול עליו להמיתו, ואל ישחה לפניו שמא ירוץ גולגלתו (תוספתא שם, וגמ' שם, וירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). שאלו גוי לאן אתה הולך, ירחיב לו הדרך, שאם היה צריך לילך פרסא יאמר לו שתי פרסאות, כדרך שהרחיב יעקב את הדרך לעשו ואמר לו: עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה (בראשית לג יד. תוספתא שם, וגמ' שם, וירושלמי שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם).

• אסור למכור לגוי דברים שעלולים להביא לידי שפיכות דמים, ולכן אין מוכרים להם כל כלי מלחמה וכלי זיין, ולא סדן, ולא קולרין, ולא שלשלאות של ברזל, ולא עשת של ברזל שעושים ממנו כלי זיין, וכן אין משחיזים להם כלי זיין (עבודה זרה טו ב - טז א; רמב"ם עבודה זרה ט ח, ורוצח יב יב; טוש"ע יו"ד קנא ה), וכן אין מוכרים להם דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים ואריות (משנה שם טז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן אין בונים להם מקום שדנים בו בני אדם דיני נפשות, ומקום שמשם דוחפים את הנידונים שיפול וימות, ומקום שמשחקים עם שור האיצטדין שמנגח והורג אנשים (משנה שם). במכירת תריסים, העשויים להגנה, נחלקו תנאים: יש אוסרים (ברייתא שם טו ב, בסתם), שכשכלים כלי הזיין הורגים בתריסים (גמ' שם טז א); ויש מתירים (ברייתא שם טו ב, בשם יש אומרים), וכן הלכה (גמ' שם טז א). במקום שישראל שוכנים בין הגוים וכרתו להם ברית - מותר למכור כלי זיין לחיל של המדינה, מפני שעושים מלחמה עם צרי המדינה, ונמצאו מגינים על ישראל (גמ' שם טו א, ותוספות ד"ה לפרסאי; רמב"ם עבודה זרה ט ט, ורוצח יב יג; טוש"ע שם ו).

• אסור למכור טלית מצוייצת לגוי, עד שיתיר ציציותיה (מנחות מג א; רמב"ם ציצית ג ט; טוש"ע או"ח כ ב), לא מפני שיש בגופה קדושה (רמב"ם שם), אלא שמא יתעטף בה ויתלוה עמו ישראל וידמה שהוא ישראל ויהרגנו (רב יהודה שם, ורש"י ד"ה שמא יתלוה; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו למשכן ולהפקיד הטלית אצלו אסור, אלא אם כן הוא לפי שעה (נמוקי יוסף, ציצית, יג א מדפי הרי"ף; שו"ע שם)^[75].

• הרוג שנמצא סמוך לעיר שיש בה גוים^[76] אינה מביאה עגלה-ערופה (ראה ערכו. משנה סוטה מד ב, לגירסת הירושלמי סוטה ט ב; רמב"ם רוצח ט ה), שהרי זה בחזקת שהרגוהו גוים (ירושלמי שם; רמב"ם שם), ונאמר: כִּי יִמָּצֵא (דברים כא א) פרט למצוי (גמ' שם מה ב), וזה מצוי שגוים יהרגוהו (כסף משנה שם).

• גויה לא תיילד בת ישראל, מפני שחשודה על שפיכות דמים (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ג ג; גמ' שם כו א; טוש"ע יו"ד קנד א) של העובר (גמ' שם, וירושלמי שם ב א). ואם היתה חכמה - מומחית (טוש"ע שם) - יש מתירים (ירושלמי שם, לפי המאירי שם, במסקנתו), שמתייראת שמא תרע אומנותה (כן משמע במאירי שם, ובש"ך שם סק"א); ויש אוסרים, שיכולה לומר שמת הולד מחמת רוב ציריה והפלגת קישויה (מאירי שם, בשם גדולי הדורות), או לומר שנפל היה (בית יוסף שם), וכן הלכה (טוש"ע שם). ואם מותר לגויה ליילד בזמן שאחרות עומדות על גבה ורואות, נחלקו תנאים: יש אוסרים (רבי מאיר בתוספתא שם, וגמ' שם), שיכולה להניח ידיה על מצחו של תינוק ולהרגו (גמ' שם); ויש מתירים (חכמים שם ושם), וכן הלכה (טוש"ע שם). ומכל מקום אינה מכניסה ידיה לפנים, שלא תמיק העובר במעיה (ירושלמי שם, לפי הפני משה שם)^[77]. ואף כשהאשה מקשה לילד, באופן שמותר להרוג את העובר בשביל להציל את האשה, לא תחתוך את העובר במעיה של בת ישראל, שיש לחשוש שתהרגנה (תוספתא שם ד, לפי החסדי דוד שם). וכן לא תשקנה כוס של עיקרין (תוספתא שם), שאף שהיא רוצה לשתות כוס עיקרין לא תקבל מן הנכרית מפני שחשודין על שפיכות דמים, ושמא תשים בתוכה סם הממית (פני משה לירושלמי שם), ואם היא חכמה - מומחית - משקה אותה, שלא תשקה אותה סם הממית, שמתיירא שתרע אומנותה (ירושלמי שם, לפי המאירי שם, בשם גדולי הדורות).

• וכן לא תניק גויה לבן ישראל, מפני שחשודה על שפיכות דמים (תוספתא שם; גמ' שם), ואף כאן נחלקו תנאים כשאחרים עומדים על גבה, אם הדבר אסור (רבי מאיר שם ושם), שמא תמשח סם המות על דדיה מבחוץ ותהרגנו (גמ' שם); או שהדבר מותר (חכמים שם ושם) אם היא מניקה בבית ישראל (רא"ש שם ב ו)^[78], וכן הלכה (טוש"ע שם).

• אסור להשהות תינוקות בבית גוי לרפאותם, משום שחשודים על שפיכות דמים, מלבד מה שיש לחוש שימשיכום למינות (תוספות שם ד"ה עובדת, בשם ר"י).

• אפילו לסוברים שגוי כשר למול את ישראל (ראה לעיל), אסור מלכתחילה ליתן לו למולו מפני חשד שפיכות דמים (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ג יב, וגמ' שם כו ב), ובאחרים עומדים על גביו נחלקו תנאים: יש אוסרים, שיש לחוש שיטה הסכין ויעשהו כרות שפכה (רבי מאיר שם, ורבנו חננאל שם); ויש מתירים (חכמים שם ושם).

• אין מסתפרים מהגוי, מפני שחשודים על שפיכות דמים (משנה עבודה זרה כז א; רמב"ם רוצח יב יא; טוש"ע יו"ד קנו א). במקום שמצויים בני אדם, כגון בשבילי רשות הרבים, נחלקו תנאים: יש אוסרים (רבי מאיר שם), שמא יחתוך צוארו בתער (רש"י שם ד"ה ואין מסתפרין); ויש מתירים (חכמים שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[79]. אם הגוי מדמה שאותו ישראל הוא אדם חשוב ומתיירא להרגו, כגון שהישראל רואה במראה לראות אם מסתפר יפה, כדרכו של אדם חשוב, מותר להסתפר ממנו (גמ' שם כט א, ורש"י ד"ה במראה; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• כל מכה וחולי שיש בהם סכנה אין מתרפאים מן הגוים, שחשודים על שפיכות דמים (עבודה זרה כז א; רמב"ם רוצח יב ט; טוש"ע יו"ד קנה א)^[80], ואפילו הוא ספק חי ספק מת (עבודה זרה שם ב; טוש"ע שם), שאין הגוי חושש להרגו, שאינו מרע עצמו בכך, שיכול להשתמט ולומר מסוכן היה (תוספות שם ד"ה כל). אם ודאי הוא שימות אם לא יתרפא, ונתייאשו ממנו שיחיה, ואם יתרפא ספק יחיה - מותר, שאין חוששים באופן כזה לחיי שעה, כי ספק חיי עולם עדיף על ודאי חיי שעה (גמ' שם, ותוספות ד"ה לחיי; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם היה הגוי מומחה לרבים, לעולם מותר להתרפאות ממנו (גמ' שם כח א; טוש"ע שם), והוא הדין במקום שיש פקוח המלכות על הרופאים מותר (תפארת ישראל שם).

בחולה שאין בו סכנה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהדבר שנוי במחלוקת אמוראים, שיש אוסרים (רב יהודה שם כז א, לפי רש"י שם ד"ה ריבדא, ושם ב ד"ה כל מכה); ויש מתירים (רבי יוחנן שם ב, לפי רש"י ד"ה כל מכה; רי"ף שם, לפי הר"ן שם); ויש סוברים שלדברי הכל מותר, מכיון שלא יוכל להשתמט אם יהרגנו ולא ירע חזקתו (תוספות שם ד"ה כל; מלחמות לרמב"ן שם; רא"ש שם ב ח; טור שם), אלא שבהקזת דם לבריא אסור, שכיון שהוא בריא ואינו אלא כאב, ואין ברפואתו אומנות, אם ימיתנו לא יתלו הדבר בחסרון ידיעת הרופא, אלא יאמרו בלא זה הגיע זמנו למות (תוספות ורא"ש וטור שם)^[81]. ומכל מקום הכל מודים שלהלכה הדבר מותר (רי"ף שם; בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם; שו"ע שם)^[82]. היה הישראל אדם חשוב שירא להרגו - מותר (גמ' שם; טור שם), אלא אם כן הגוים מתקנאים בו, או שהיה הגוי שונאו, שיש לחוש שימסור נפשו עליו לעשות לו רעה (טור שם, על פי גמ' שם); ויש חולקים בזה ומחמירים אף באדם חשוב (ב"ח שם, בדעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם). כשמתרפא בשכר, נחלקו הדעות: יש מתירים, מפני שאז שחושש הגוי להפסד שכרו, ולדעתם לא אסרו אלא כשמתרפא בחינם (הגהות אש"רי שם, בשם האור זרוע, על פי הגמ' שם א; רמ"א שם, בשם יש אומרים), וכן המנהג (רמ"א שם); ויש אוסרים אפילו בשכר (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ו, בשם המהרש"ל. וראה ש"ך שם שדחה דבריהם). היו בקיאים עומדים על גביו, נחלקו ראשונים: יש מתירים, כמו במילה (ראה לעיל. המאור שם); ויש אוסרים, שבמילה אם יטה סכינו הכל יראו ומתירא, אבל ברפואה לעולם יוכל להשתמט, שהרופאים חלוקים בדבר איזה סם יפה וכיוצא (מלחמות לרמב"ן שם). כששואל את הרופא הגוי, והוא אומר לו: סם פלוני יפה לך, וכך וכך תעשה - מותר אם לא יקח ממנו הסם, שהגוי סובר כמו ששואל אותו כך ישאל אף לאחרים, ולא ירצה להרע חזקתו (גמ' שם; רמב"ם שם י; טוש"ע שם)^[83].

החשד שיש על גוים בשפיכות דמים יש שגורם קולא:

אין הגוי אוסר להוציא בשבת מבית לחצר, אלא במקום ששני ישראלים דרים שם, ולא במקום שאין דר שם אלא ישראל אחד, מפני שדבר שאינו מצוי הוא שישראל אחד ידור עמו, שהרי יפחד שמא יתייחד עמו ויהרגנו, וכבר אסרו להתייחד עם הגוי (עירובין סא ב - סב א, לדעת רבי אליעזר בן יעקב; רמב"ם עירובין ב ט; טוש"ע או"ח שפב א).

בזמן הזה

אכן, בזמננו כל רופא נקרא מומחה, מכיוון שאין שום אדם רשאי לרפאות כי אם ברשות חכמיהם, ויש עליהם פיקוח מצד המלכות, ולכן מותר בימינו להתרפא מרופא גוי, אפילו אם מצוי רופא ישראל, אם הרופא הנכרי יותר בקי ומומחה ממנו (אסור והיתר הארוך נט ז; החיד"א בשיורי ברכה או"ח תריח סק"א). הטעם: שבזמן הזה אינם חשודים על שפיכות דמים (משנה ברורה כ סק"ז, בשם חיי אדם). ועוד, שנכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן (חולין יג ב. וראה ש"ך יו"ד קכג סק"ב). ומרבני דורנו כתבו שמותר בימינו ללכת לרופא נכרי, אפילו לביתו, כי אין להם דין עובדי עבודה זרה בימינו, וגם יראים מפרסום הדבר, והמלכות מקפדת עליהם (שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' כד; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם יו"ד קנג סק"א).

לעריות

• כל גויה הראויה לביאה - דהיינו מבת שלש שנים (ראה ערך ביאה) - נחשבת כבעולה, לפי שבחזקת הפקר הן, ונבעלות בנכריותן (רש"י כתובות לו ב ד"ה יתרות), בין בנוגע לכתובה כשתתגייר (משנה שם יא ב), ובין לענין קנס של אונס ומפתה (שם לו ב).

• השבויה בין הגוים נחשבת כבעולה, ואסורה לכהונה (כתובות יג ב), שודאי נבעלה (רש"י שם ד"ה פרוצים), ואין לה כתובה כבתולה אלא כבעולה (משנה שם יא ב), והאונס והמפתה אותה אין לה קנס, כבעולה (משנה שם לו ב)^[84].

• אין מוסרים תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או אומנות (עבודה זרה טו ב; רמב"ם איסורי ביאה כב ה; טור אה"ע כד; שו"ע שם כב ד), שחשודים על משכב זכור (רש"י שם ד"ה ואין מוסרין, בפירוש השני; רמב"ם שם; טור שם), ועוד שמא ימשכנו למינות (רש"י שם, בפירוש הראשון; רמ"א יו"ד קנג א).

• וכן גזרו טומאת זיבה על תינוק גוי, שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור (ראה לעיל).

• אם הגוים חשודים על רביעת בהמתם, נחלקו תנאים: יש אומרים שהם חשודים עליה, ולכן קרבנות אינם ניקחים מהגוים (רבי אליעזר בפרה ב א, לפי עבודה זרה כג א - כד א); ויש אומרים שאינם חשודים עליה (חכמים בפרה שם, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם פרה שם).

• אכן, במשנה מבואר שאין מעמידים בהמה בפונדקאות של גוים (משנה עבודה זרה כב א), שהגוים אסורים ברביעה (ראה ערך בן נח), ונמצא הישראל עובר משום לפני עור לא תתן מכשול (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה שחשודין). ואין הבדל בין בהמות זכרים או נקבות, ובין בעלי פונדקאות זכרים או נקבות (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ג ב; גמ' שם טו ב), שכולם בחזקת נואפים ומצויים אצל נשי חבריהם, וכשיבוא הנואף אל גויה זו אפשר שלא ימצאנה וירבע את הבהמה, או אפילו ימצאנה, שחביבה להם בהמתם של ישראל יותר מנשותיהם (רמב"ם איסורי ביאה כב ו, על פי גמ' שם כב ב). ובברייתא מבואר שמטעם זה אין מוסרים בהמה לרועה שלהם (תוספתא שם; גמ' שם טו ב), ואין אומרים שהרועה יחוש להפסד שכרו, שכסבור שהדבר לא יוודע (גמ' שם כב ב). ונחלקו אמוראים: יש אומרים שהכל מודים בדינים הללו, שגם הסוברים שאינם חשודים על רביעה, לא אמרו כן אלא ברביעת בהמתם - שמתייראים להפסיד אותה (הרמב"ם בפירוש המשניות שם, ובפרה א ז), שבביאת אדם מתעקרת הבהמה הנקבה (גמ' שם כב ב, לפי תורה תמימה בראשית ב כג), ואף הזכר מתכחש בביאה זו (גמ' שם) - אך על רביעת בהמות אחרים, חשודים הם, שלא אכפת להם שיעקרו (רב בגמ' שם כב ב); או שהכל מודים לדינים הללו, שבדיעבד בלבד הוא שלא חששו לומר שכבר נרבעה הבהמה, אבל לכתחילה חוששים שמא ירבענה (רבינא שם כג א); ויש אומרים שלא נאמרו הדינים הללו אלא לדעה שחוששים לרביעה (רבי פדת שם). להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה, שהדינים הללו הם הלכה (רמב"ם איסורי ביאה כב ה-ו), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד קנג א); ויש סוברים כדעה השניה, שהדינים הללו שנוים במחלוקת, ומכיון שההלכה בקרבנות שאין חוששים לרביעה, אף כאן אין חוששים (תוספות שם כב א ד"ה אין, בשם רבנו תם). ולא נאמרו הדינים הללו במקומות שידוע שאינם חשודים הגוים על רביעת הבהמה, ואדרבה מכים ועונשים על כך, ששם אין איסור להעמיד בהמה בפונדקאותם, ולמסור אותה לרועה גוי (ר"ן שם; מגיד משנה איסורי ביאה שם, בשם הרשב"א; שו"ע שם).

לגזל

• סתם גוים גזלני קרקעות הם (סוכה ל א), בין מישראל (גמ' שם, לגירסת רש"י בד"ה מאי טעמא) ובין מגוים, שהגוים גוזלים שדות זה מזה (תשובת רבי יואל בר יצחק הלוי, שהובאה בראבי"ה לולב תרצ, בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) מד, בשו"ת הרשב"א א תתנב, ובאור זרוע ב שו), ולפיכך לא יקצוץ ישראל משדה של גוי, אפילו ברשותו, הדס למצוה - וכן כל ארבעת המינים (רמ"א או"ח תרמט א) - שקרקע אינה נגזלת (ראה ערך גזל), והתולשו הוא הגוזלו (גמ' שם; רמ"א שם; שו"ע או"ח תרסד י). ולא נאמרו הדברים אלא בזמנם שהוחזקו הגוים להיות גוזלי קרקעות, אבל בזמן הזה לא הוחזקו גזלנים, ואין צריך לחוש לכך (סמ"ג עשין קלג; ט"ז או"ח תרסד סק"ו; בכורי יעקב שם ס"ק כד), וכל שכן אצלנו שכל השדות נקנות לבעליהן בדין המלכות ודינא דמלכותא דינא (ט"ז שם; בכורי יעקב שם). ומטעם זה אין לגוים חזקת שלש שנים (ראה ערך חזקת קרקעות), ואין אכילתם ראיה אם לא הביאו שטר (ראה לעיל).

• ישראל המוכר חפץ לחברו, ובא גוי והוציא המקח מיד הלוקח בטענה שהמוכר גנבו או גזלו ממנו, נחלקו אמוראים: יש אומרים שאם הלוקח אינו מכיר שהחפץ היה של המוכר, וגם ניכרים הדברים שהגוי לקח את שלו, כגון שלקח חמור והניח האוכף, המוכר חייב לפצות את הלוקח - דהיינו לדון עם הגוי ולהוציא הדבר מידו, שהגוים מצייתי דין הם (רשב"ם בבא בתרא מה א ד"ה ואניס ליה) או לשלם ללוקח, כשהגוי דן עמו בדיניהם וזכה (תוספות שם ד"ה דינא) - אבל אם הכיר הלוקח שהוא של המוכר, או שלקח הגוי את החמור עם האוכף, אין אחריותו על המוכר, שסתם גוי הוא אנס (רבא ואיתימא רב פפא); ויש אומרים שאף אם אינו מכיר שהוא של מוכר, ואף כשהניח הגוי את האוכף, אין המוכר חייב באחריות, שידוע שסתם גוי הוא אנס, שנאמר: אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר (תהלים קמד ח. אמימר שם), וכן הלכה (רמב"ם מכירה יט ד; טוש"ע חו"מ רכה ב)^[85].

חשש לימוד ממעשיו

איסורי דאוריתא

יש דברים שאסרה תורה כדי שלא יסירו הגוים אותנו מדרך ה':

• האיסור להתחתן עמהם, שמפורש טעמו בתורה: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וגו' (דברים ז ד. וראה לעיל: באישות, גדרי האיסור של חיתון).

• לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי (שמות כג לג), שלא נלמד מכפירתם (ספר המצוות לא תעשה נא), והוא לאו שנמנה במנין המצוות (ספר המצוות שם; סמ"ג לאוין מט; חינוך צד). ונחלקו ראשונים: יש אומרים שלאו זה של "לא-ישבו-בארצך" (ראה ערכו) נאמר על שבע אומות בלבד (רש"י גיטין מה א ד"ה לא ישבו; ראב"ד עבודה זרה י ו; סמ"ג לאוין מט); ויש אומרים שכל זמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח גוי בינינו, אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצך (רמב"ם עבודה זרה שם; יראים שטו), ואף על פי שכל ענין הפרשה שם אינו מדבר אלא בשבע אומות, כיון שכתוב: פן יחטיאו אותך לי, למדנו שריבה כל המחטיאים (יראים שם); ויש חולקים וסוברים שאין הכתוב מדבר אלא בישיבה בארץ ולא בהעברה (ראב"ד שם). קיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, מותר ליתן לו ישיבה בקרבנו (גיטין מה א; ספר המצוות ל"ת נא; חינוך צד), ועליו נאמר: עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ וגו' (דברים כג יז. גמ' שם)^[86].

• וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז ב), הכולל שלשה איסורים (ראה ערך לא תחנם): מהקריאה 'תחונם' שהיא לשון חנינה, אנו למדים שאסור לתת להם חן (עבודה זרה כ א, ורש"י ד"ה תניא נמי), שלא יאמר כמה נאה גוי זה (רש"י שם ד"ה לא תתן, על פי המשך הגמ' שם), מהכתיבה 'תחנם' שהיא לשון חנייה, אנו למדים שאסור לתת להם חנייה בקרקע (גמ' שם, ורש"י ד"ה תניא נמי) של ארץ ישראל (ירושלמי שם א ט), ומכיון שנכתב 'תחנם', ניתן לקרוא - כאילו נכתבה הח' בחיריק חסר - תְחִנֵּם, שהיא לשון חינם, ומזה אנו למדים שאסור לתת להם מתנת חינם (גמ' שם, ורש"י שם).

איסורי דרבנן

ויש דברים שחכמים אסרו מחשש שמא ילמד ישראל ממעשיו של גוי:

• אין עירובי-חצרות (ראה ערכו) ולא בטול-רשות (ראה ערכו) מועילים בגוי שדר יחד עם ישראלים בחצר, עד שישכור ממנו רשות (עירובין סב א; רמב"ם עירובין ב ט; טוש"ע או"ח שפד א), שהגוי לא ירצה להשכיר להם שחושש לכשפים - שיאמר מה זה שוכר את ביתי, ואינו בא לדור עמי, ואינו רוצה לטלטל בחצר בלא שכירות מקומי, ודאי יש כאן כשפים בדבר (מאירי שם סא ב) - ויצא הישראל משם (גמ' שם), ולא שלא ירצה כלל להשכיר, אלא שישכיר ובכל פעם יחזור בו ויצטרך הישראל בכל ערב שבת לשכור מחדש אצלו, ויקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת, ויצא משם (קרן אורה שם, בדעת רש"י שם ד"ה אלא, ורא"ש שם ו א).

• אסור להלוות לגוי ברבית-קצוצה (ראה ערכו), גזרה שמא ילמד ממעשיו (בבא מציעא ע ב - עא א; רמב"ם מלוה ה ב; טוש"ע יו"ד קנט א) ברוב ישיבתו עמו (רמב"ם שם). ולא גזרו חכמים על שאר משא ומתן, לפי שמשא ומתן יש גם עם ישראל ולא ילמד מן הגוי, אבל רבית שאסור בישראל ואינו אלא עם הגוי יש לחוש שמא ילמד ממעשיו (ט"ז שם סק"ב). תלמיד חכם מותר לו, שלא יבוא ללמוד ממעשיו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאינו רגיל אצלו (רמב"ם שם). באבק-רבית (ראה ערכו) מותר להלוות לו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכיון שלא התירו לו אלא באופן זה יזכור ולא ילמד ממעשיו, או כיון שאינו מרויח הרבה לא יתערב עם הגוי כל היום (לחם משנה שם). ללוות מן הגוי ברבית - מותר, שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו (רמב"ם שם). ומכל מקום בכדי חייו התירו להלוות אף ברבית גמורה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכתבו ראשונים שבזמן הזה מותר בכל ענין, לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוא כדי חיינו, ועוד שבזמן שישראל שרויים בין האומות אי אפשר להשתכר בשום דבר מבלי משא ומתן עמהם, ואין ברבית חשש של לימוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן (תוספות שם ע ב ד"ה תשיך; רא"ש שם ה נב; טור שם)^[87].

ביחס לגופו

הריגתו שלא בשעת מלחמה

אסור לישראל - שלא בשעת מלחמה (ראה להלן) - לשפוך דמו של גוי (סנהדרין נז א), ומכל מקום פטור מדיני בשר ודם (מכילתא משפטים נזיקין ד), ואינו נהרג עליו בבית דין (רמב"ם רוצח ב יא), שנאמר ברציחה: וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ (שמות כא יד), להוציא אחרים (מכילתא שם), דהיינו גוים (רמב"ם שם), ודינו מסור לשמים (מכילתא שם), וחייב מיתה בידי שמים (כסף משנה שם). ונחלקו אחרונים אם האיסור בכל גוי (ט"ז יו"ד קנח סק"א); או דוקא במקיים שבע מצוות בני נח (בית יוסף שם א; ש"ך שם סק"ב, ונקודות הכסף שם).

טעמו של האיסור, שהרי קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, ולאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו (מכילתא שם), בתמיה^[88].

לא בשפיכת הדם בלבד נאסרנו, אלא אף אסור לסבב להם המיתה כשאין ביננו ובינם מלחמה (רמב"ם שם ד יא, על פי עבודה זרה כו ב) ואפילו להציל עצמו ממוות על ידי הריגתם, אסור (עמוד הימיני טז), ואפילו כשעובדים עבודה זרה ועוברים על שבע מצות (תוספות שם ד"ה ולא וד"ה איזהו).

הריגתו בשעת מלחמה

בשעת מלחמה (סופרים טו ז) אמרו: טוב (מכילתא בשלח ויהי א) וכשר (ירושלמי קדושין ד יא, בנוסחאות לא מצונזרות; סופרים שם) שבגוים הרוג (מכילתא שם; ירושלמי שם; סופרים שם), שנאמר: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וגו' (שמות יד ז), משל מי היו - הסוסים - אם תאמר משל פרעה היו, הרי כבר נאמר: הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ וגו' (שמות ט ג), ואם תאמר משל מצרים היו, הרי כבר נאמר: וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם (שם ו), ואם תאמר משל ישראל היו, הרי כבר נאמר: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ (שם י כו), למדנו שלא היו אלא מהירא את דבר ה' מעבדי פרעה, שנאמר: הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים (שם ט כ), והן היו תקלה לישראל (מכילתא דרשב"י שמות יד ז).

הצלתו ממות

אסור להציל גוי הנוטה למות (עבודה זרה כו א; רמב"ם רוצח ד יא; טוש"ע חו"מ תכה ה), ולפיכך הרואה אחד מהם שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט טז) ואין זה רעך (רמב"ם שם). ואין הדברים אמורים אלא בעובד עבודה זרה בלבד, אבל גוי שאינו עובד עבודה זרה מותר להעלותו (מאירי שם; כסף משנה עבודה זרה י ב; באר הגולה חו"מ שם), ויתר עליו גר תושב, שמצוה להחיותו (ראה ערך גר תושב).

הגוים שאין מעלים אותם, אף ריפויים אסור (עבודה זרה כו ב, ורש"י ד"ה לאפוקי; רמב"ם עבודה זרה שם; טוש"ע יו"ד קנח א ורסח ט) ואפילו בשכר, אלא אם כן היה מתיירא מהם או שחושש משום איבה (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[89].

יילודו והנקתו

בת ישראל לא תיילד בת לגויה, מפני שמילדת בן לעבודה זרה (משנה עבודה זרה כו א; תוספתא שם (צוקרמאנדל) ג ג; רמב"ם עבודה זרה ט טז; טוש"ע יו"ד קנד ב), אבל מיילדת היא בשכר משום איבה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כשהיא ידועה למיילדת (בית יוסף שם, בשם הרשב"א; טוש"ע שם)^[90].

וכן לא תניק בת ישראל בנה של גויה, מפני שהיא מגדלת בן לעבודה זרה (משנה שם; תוספתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף בשכר אסור, מפני שאין כאן איבה, שיכולה לומר פנויה אני ורוצה להינשא, או אם היא נשואה - אינני רוצה להתגנות בפני בעלי (גמ' שם), ומכל מקום כשהחלב מצערה, מותר אף בחינם (מרדכי עבודה זרה תתיג; רמ"א שם)^[91].

משום דרכי שלום

כמה דברים ציוו חכמים לעשות לגוים משום דרכי שלום, שנאמר: טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה ט), ונאמר: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג יז. רמב"ם מלכים י יב), ודברים אלה נוהגים אף בגוים שהם עובדי עבודה זרה (כן משמע ברמב"ם שם; מאירי גיטין סא א):

• מבקרים חולי גוים עם חולי ישראל (גיטין שם; רמב"ם מלכים שם, ואבל יד יב; טוש"ע יו"ד קנא יב, ושם שלה ט), וקוברים מתיהם עם מתי ישראל (תוספתא גיטין (ליברמן) ג יד; גמ' שם; רמב"ם שם ושם; טוש"ע יו"ד קנא יב, ושם שסז א), אבל אין קוברים אותם בקברי ישראל (רש"י שם ד"ה עם מתי), ומספידים אותם (תוספתא שם; טוש"ע יו"ד קנא יב), ומנחמים אבליהם (תוספתא שם; רמב"ם אבל שם; טוש"ע שם, ושם שסז א). וכן מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל (תוספתא שם יג; גמ' שם; רמב"ם מלכים שם, ועבודה זרה י ה, ומתנות עניים ז ז; טוש"ע יו"ד קנא יב, ורמ"א שם רנא א), ואין מונעים עניי גוים ממתנות עניים, כגון לקט שכחה ופאה (משנה גיטין נט ב; רמב"ם עבודה זרה י ה, ומתנות עניים א ט וז ז; טוש"ע יו"ד קנא יג). ונחלקו ראשונים: יש אומרים ש"עם ישראל" שאמרו לאו דוקא, אלא אפילו כשהם לבדם (רשב"א ור"ן גיטין שם, על פי ירושלמי שם ה ט; כן משמע מטוש"ע שם יב), ו"עם ישראל" שאמרו הרי זה במובן "כשם", כלומר: כשם שקוברים מתי ישראל כן קוברים מתי גוים (רשב"א שם); ויש אומרים שאין מפרנסים אותם ואין קוברים אותם ואין מבקרים חוליהם אלא דוקא עם ישראל (הגהות מרדכי שם תסד, בדעת רש"י), שאם מצאום הרוגים עם ישראל מתעסקים בהם לקוברם (רש"י שם ד"ה עם מתי).

• מתוך שמפרנסים עניי גוים מפני דרכי שלום חשובים קצת כאילו מזונותם עליך, ולכן מותר לטרוח בשבת וליתן מזונות לפני הגוי בחצר (תוספות שבת יט א ד"ה נותנין, על פי הגמ' שם; טוש"ע או"ח שכה א, ומגן אברהם שם סק"א), אבל מלאכה גמורה אסור לעשות בשבילו אפילו ביום טוב, שמלאכת אוכל נפש ביום טוב לא הותרה אלא לצורך ישראל, שנאמר: אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם (שמות יב טז) - ולא לנכרים, שאין מזונותם עליך (ביצה כא ב).

• מתריעים - בשופרות - אף על פרנסת גוים, ולכן מתריעים גם בשביעית כשלא ירדו גשמים, מפני פרנסת הגוים (ירושלמי תענית ג א), ומתענים על דֶבֶר שנפל בגוים, אפילו שלא נפל בישראל, שדומים לישראל (תוספות תענית כא ב ד"ה אמרו; טוש"ע או"ח תקעו ג).

• שואלים בשלום גוים (משנה גיטין סא א; רמב"ם עבודה זרה י ה), אף על פי שמטיל עליהם שם שמים, ששלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא (ראה ערך אזכרות. רש"י שם ד"ה ושואלין), אבל אין כופלים להם שלום (גמ' שם סב א; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד קמח י), ולפיכך טוב להקדים להם שלום, כדי שלא יתחיל הגוי ויצטרך לכפול לו שלום (ר"ן שם, על פי הגמ' שם; טוש"ע שם), ודוקא שלום, שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא, אין לכפול, אבל שאר ברכה, שאין בה שם - מותר לכפול (ארחות חיים ב עמ' 237; הגהות סמ"ק קלג; בדק הבית לבית יוסף שם; ט"ז שם סק"ו)^[92].

• מהדרים בדברים לגוי זקן, ונותנים לו יד לסמכו (ראה ערך קימה והידור. רמב"ם תלמוד תורה ו ט, על פי קדושין לג א; טוש"ע יו"ד רמד ז), שנאמר: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם (ויקרא יט לב) - כל שיבה במשמע (רמב"ם שם, על פי גמ' שם לב ב).

נקימה ונטירה

הגוים נתמעטו מהלאו של נקימה ונטירה (ראה ערכו), שנאמר בו: בְּנֵי עַמֶּךָ (ויקרא יט יח. תורת כהנים קדושים פרק ד יב).

איסור הנאה ממת גוי

מת גוי אם אסור בהנאה, נחלקו בדבר: יש סוברים שמותר (ירושלמי שבת י ה; תוספות בבא קמא י א ד"ה שהשור; רשב"א בבא קמא ט ב; מאירי שבת צג ב; שו"ת הרדב"ז ב תשמא; משנה למלך אבל יד כא; פרי חדש יו"ד עט, בקונטרס אחרון); ויש סוברים שכשם שמת ישראל אסור בהנאה (ראה ערך מת) כך אף מת גוי אסור (שו"ת הרשב"א א שסה; רא"ה כתובות ס א; בדק הבית לבית יוסף ושו"ע יו"ד שמט א)^[93].

ניוול מת גוי וניתוחו

מהאחרונים יש שהתירו לנתח מת גוי לצורך לימוד רפואה (שו"ת חתם סופר יו"ד שלו; מהרש"ג ב רי-ריב; דעת כהן קצט; שו"ת ישכיל עבדי ו יו"ד יט), אף על פי שבישראל הדבר אסור משום ניוול המת ומשום איסור הנאה מן המת. ומספר טעמים נאמרו להיתר זה: רבים הפוסקים שמת גוי מותר בהנאה (ציץ אליעזר ד יד ג); ניוול המת (ראה ערך כבוד המת) אינו נוהג אלא בישראל, שהקב"ה צוה אותנו על קדושת הגוף, כמו שאנו מוזהרים ממאכלות אסורות לא מצד הטבע של הגוף, אלא מצד הקדושה המיוחדת לישראל, ואין לגוים טעם להקפיד על הגוף שלא יתנוול, גם אם הניוול הוא למטרת לימודי רפואה (דעת כהן שם); ויש שכתבו שאין להבדיל בין יהודי לבין גוי, ובמקום שאסור לנתח מת יהודי, אסור לנתח גם גוי (שו"ת שאילת יעבץ א מא; שו"ת משפטי עוזיאל א יו"ד כח), בין אם משום שלדעתם איסור הנאה ממת חל גם על גוי (שו"ת שאילת יעבץ שם), או שלדעתם איסור ניוול המת חל גם על גוי (שו"ת משפטי עזיאל שם).

ביחס לממונו

השבת אבדה לגוי

אבדת גוי מותרת, שנאמר (דברים כב ג): לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ - לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי (בבא קמא קיג ב)^[94], והמחזירה עובר עברה (סנהדרין עו ב), שמראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו כמצוה, שהרי אף לגוי עושה כן (רש"י שם ד"ה והמחזיר), או מפני שמחזיק יד רשעי עולם (רמב"ם גזלה ואבדה יא ג; טוש"ע חו"מ רסו א), אכן אם החזירה כדי לקדש את השם, כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח (רמב"ם שם, על פי ירושלמי בבא מציעא ב ה; טוש"ע שם).

במקום שיש חילול השם - היינו שהגוים יחשבו שישראל גנבוה (כסף משנה שם, ובית יוסף שם) - אבדתו אסורה וחייב להחזירה (בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו כשעדיין לא באה לידו של ישראל חייב לקחתה ולהשיבה (כסף משנה שם, ובית יוסף שם).

ובכל מקום מכניסים כלי גוים מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום (ירושלמי גיטין ה ט, ועבודה זרה א ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שלא אמרה תורה אבדתו מותרת, אלא כשיש שם אבדה עליו, שנפלה ממנו ואינו יודע, אבל כשמכניס כליו לחצרו, ורואה הישראל שיש לחוש מפני גנבים - יכניסו (סמ"ע שם סק"ד).

הלואה ברבית

מדין תורה לווים מן הגוים ומלוים להם ברבית (משנה בבא מציעא ע ב; רמב"ם מלוה ה א; טוש"ע יו"ד קנט א), שנאמר: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ (דברים כג כא), או לפי שנאמר ברבית: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה לו. טור שם). ואמרו בספרי שמצות עשה בדבר, שנאמר: לנכרי תשיך (ספרי כי תצא רסג), ויש מהראשונים שביאר הדברים כפשוטם, וכתב שמצות עשה להלוות לגוי ברבית (רמב"ם שם, ובספר המצוות מצות עשה קמב), וכן מצות עשה לנגוש לבעל חובו גוי ולהכריחו לפרוע חובו, שנאמר: אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ (דברים טו ג), ומצות עשה היא זו (רמב"ם שם א ב, וספר המצוות מצות עשה קמב); ורוב הראשונים כתבו שאין בדבר מצוות עשה אלא רשות, ולא אמרו בספרי שזו מצות עשה אלא לומר שהנושך לישראל עובר בלאו הבא מכלל עשה, כדרך שאנו אומרים בכל לאו שאנו מוציאים אותו מלשון של עשה בדבר רשות (ראה ערך לאו הבא מכלל עשה. ראב"ד בהשגות שם; רמב"ן עה"ת דברים טו ג, ובהשגות לספר המצוות שורש ו; מגיד משנה שם, בשמו ובשם הרשב"א)^[95].

ארבעה שומרים

דיני ארבעה שומרים אינם אמורים אלא בנכסי ישראל, שנאמר: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (שמות כב ו) - פרט לאחרים (מכילתא דרשב"י שם; רמב"ם שכירות ב א; טוש"ע חו"מ שא א), אלא אם כן קיבל עליו הישראל בפירוש אחריות, שיתחייב לשלם על גניבה ואבדה וכיוצא, שאז חייב אפילו אם לא פשע בשמירתו (כן משמע ברמב"ם חמץ ד ג).

משכון

אם ישראל קונה משכון של גוי כדרך שקונה משכון של ישראל, נחלקו תנאים: יש אומרים שקונה, שקל וחומר הוא, של ישראל קונה, של גוי לא כל שכן (רבי מאיר בפסחים לא ב); ויש אומרים שכל מה שלמדנו שבעל חוב קונה משכון הוא מהכתוב האמור בהשבת העבוט: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה (דברים כד יג), אם אינו קונה משכון צדקה מנין (ראה ערך משכון), הרי כתוב זה לישראל הוא שנאמר (חכמים שם). הכל מודים שגוי אינו קונה משכונו של ישראל (גמ' שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (מגיד משנה חמץ ד ה, בדעת הרמב"ם); ויש פוסקים כדעה השניה (רא"ש פסחים ב י), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תמא ב).

משכונו של ישראל שהיה ביד גוי, ונפל ממנו ומצאו ישראל - חייב להשיבו לישראל, שכיון שאין לו עליו אלא שעבוד, כשנפל ממנו ומצאו ישראל פקע שעבודו, ואם רצה להחזיר משום קידוש השם, יקדש השם בשלו ולא בשל אחרים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתקנא; רא"ש בבא קמא ה ו, בשמו; טוש"ע חו"מ עב לח). ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שאף במעות שהלוה ישראל לגוי על המשכון ונפלו המעות ממנו, כך הדין (בית יוסף ושו"ע שם); ויש חולקים, שמעות להוצאה ניתנו, וכבר יצאו מרשות הישראל הראשון לגמרי, והם של המוצא (רמ"א שם, וש"ך שם ס"ק קנג).

שבועה

אין נשבעים על נכסי גוי (בית יוסף ושו"ע חו"מ צה א, על פי רמב"ם שכירות ב א), לפי שאינם בכלל רעהו (קצות החושן שם סק"א, על פי המגיד משנה שם), וכן אין הגוי נשבע על טענת ישראל שבועת התורה (קצות החושן עב ס"ק מג).

נגיחת שור

שור של ישראל שנגח שור של גוי - פטור מלשלם, אפילו היה הנוגח שור מועד; ושור של גוי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד, משלם נזק שלם (משנה בבא קמא לז ב; רמב"ם נזקי ממון ח ה; טוש"ע חו"מ תו א), ומספר למודים בדבר:

• נאמר: וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ (שמות כא לה), "שור איש" להביא שור גוים - שנגח - "שור רעהו", להוציא שור של אחרים (מכילתא משפטים נזיקין יב) - שננגח.

• נאמר: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם (חבקוק ג ו. ברייתא בבבא קמא לח א, ורבי אבהו שם; רב בירושלמי שם ד ג) - שהתיר ממונם של גוים לישראל (רבי אבהו בגמ' שם; רב בירושלמי שם), כשראה שלא קיימו שבע מצוות בני נח (רבי אבהו בגמ' שם).

• נאמר: הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (דברים לג ב. ברייתא בגמ' שם, ורבי יוחנן שם; חזקיה בירושלמי שם), שמפראן הופיע ממונם לישראל (רבי יוחנן בגמ' שם), כשהופיע פנים כנגד הגוים (חזקיה בירושלמי שם), שגילה הקב"ה ממונם של האומות והתירם לישראל, כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קיבלוה (רש"י שם ד"ה הופיע וד"ה מפארן).

ויש אומרים שאין זה דין הנלמד מהתורה, אלא הוא כדיני הגוים (רבי אבהו בשם רבי יוחנן בירושלמי שם), ולכן שור של ישראל שנגח שור גוי פטור, שאין הגוים מחייבים את האדם על בהמתו שהזיקה, והרי אנו דנים להם כדיניהם (רמב"ם נזקי ממון ח ה), ושור גוי שנגח שור ישראל משלם נזק שלם, שקנס הוא לגוים, שלפי שאינם זהירים במצוות אינם מסלקים הזיקם, ואם לא תחייב אותם על נזקי בהמתם אינם משמרים אותה, ומפסידים ממון הבריות (רמב"ם שם; רבנו יהונתן שם)^[96].

שור של גוי שנגח שור של גוי, חייב לעולם נזק שלם, אף על פי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל (רבי חייא בירושלמי שם)^[97].

גזל הגוי – ראה ערכו.

טבעו

אכזריות

אין האכזריות מצויה אלא בגוים, שנאמר: אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ (ירמיהו נ מב), ולכן כל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם על הבריות - יש לחוש ליחוסו (רמב"ם מתנות עניים י ב, על פי ביצה לב ב). ומפני שטבעם של גוים שאינם רחמנים וביישנים וגומלי חסדים כישראל חָלָב של גויה מוליד טבע רע בתינוק, ולכן ממידת חסידות שלא ליתן לתינוק ישראל לינוק ממנה (רשב"א יבמות קיד א, על פי גמ' שם עט א; רמ"א יו"ד פא ז).

הפקרות בעריות

הגוי הגדול שטעם טעם של הפקרות ניחא לו בהפקרות של זימה, אבל לא קטן (כתובות יא א). ואפילו לסוברים שעבד כנעני לא ניחא לו בהפקרות (ראה ערך אין חבין לאדם שלא בפניו), הרי זה מפני שרוצה להשתחרר ולהפקיע עצמו מן השעבוד, אבל בגוי שאינו משועבד הכל מודים (תוספות שם ד"ה מהו).

צניעות

• גוים אינם צנועים כישראל ואינם מצניעים כתמיהם (ראה ערך כתמים), ולפיכך כתמים הבאים מבין הגוים טהורים, אפילו במקום שיש שם מישראל, שישראל מצניעים כתמיהם, ובודאי מן הגוים הם (נדה נו ב).

• גוי אינו צנוע בעשיית צרכיו, וכשהוא הולך בדרך נפנה בדרך אצל בהמתו, ולא כישראל שנפנה לצדדים (סנהדרין קד ב, ורש"י ד"ה נפנה), ויש אומרים שזהו הטעם ששנינו שמי רגלי אדם הנמצאים כנגד מי רגלי בהמה שורפים עליהם את התרומה, לפי שדרך הגוים ליפנות אצל בהמתו, ומסתמא הם של גוים (ר"ש טהרות ד ה, בשם יש מפרשים).

ריבוי דברים

סתם גוי מרבה דברים, וכשהוא שותף מודיע הדבר לכל, שאינו צנוע וצועק אל תתנם בכך אלא בכך (חולין קלג ב, ורש"י ד"ה אבע"א), ולכן המשתתף בבהמה עם הגוי אינו צריך לרשום שידעו שיש בה שותפות גוי, ופטור ממתנות כהונה, שהכל ידעו הדבר (גמ' שם; רמב"ם בכורים ט י).

חום הגוף

הדבר ספק אם גופם של גוים אינו חם כל כך כמו של ישראל, מפני שאינם יראים וחרדים במצוות, שמתוך הדאגה מתחמם הגוף, או שכיון שאוכלים שקצים ורמשים נתחמם גופם, ונפקא מינה לשכבת זרע של ישראל במעי גויה אם מסריחה בשלשה ימים כסתם שכבת זרע (ראה ערך בעל קרי) ואינה מטמאה (נדה לד ב; רמב"ם שאר אבות הטומאה ה טז).

טבע הגוף

ויש מהאחרונים שכתב, שיש הבדלים בגופות הגויים לעומת של ישראל, ושחכמת הרפואה של הגויים בנויה על טבעי גופיהם, שאוכלים שקצים ורמשים ואינו עוסקים במצוות, ואין לשפוט מזה על גופי ישראל, ואף על פי שמותר להתרפא על פי דעתם ולחלל שבת ויום הכפורים, זה מפני שגם ספק פיקוח נפש דוחה המצוות, אבל לא בשאר איסורים (החתם סופר בשו"ת יו"ד שלו, ובחידושי עבודה זרה לא ב).

הקפדה על נקיות

• נחלקו אמוראים אם גוים מקפידים על נקיות ומכסים מים שלהם שלא תיפול בהם פסולת, ולכן מותר לשתות מים אצלם, אפילו שאינם נזהרים במים מגולים (ראה ערך גלוי. שמואל, לפי הלשון הראשונה בעבודה זרה ל א); או שאינם מקפידים על כך (כן משמע משמואל, לפי הלשון השניה שם, ומרב, לפי שתי הלשונות שם).

• מטעם זה שגוים מקפידים על נקיות יש מהראשונים שכתב שסומכים על הגוי שהדיח את הבשר אחר המליחה (סמ"ג לאוין קלז).

ספק גוי

בשלשה אופנים דנים על ספק גוי ספק ישראל:

• במי שבא לפנינו ולא נודע מי הוא.

• בתינוק מושלך שנמצא בעיר שיש בה ישראל וגוים^[98].

• בארצות מיוחדות שנטמעו בהן יהודים.

מי שבא לפנינו ולא נודע מי הוא

בירושלמי אמרו שמי שבא מעיר שרובה גוים, ואין אדם מכירו שהוא ישראל, צריך ראיה בעדים שיעידו עליו שהוא ישראל (ירושלמי ראש השנה ב א), וכן מי שבא ליטול מעשר עני צריך להביא ראיה בעד אחד שהוא ישראל (ירושלמי כתובות ב ז, וקרבן העדה שם). אבל ראשונים כתבו שמי שבא לפנינו ואומר ישראל אני, ולא היה מוחזק לנו כגוי - מאמינים לו, ואפילו במקום שאין רוב בני אדם שם ישראל, לפי שעל כל פנים רוב הבאים לפנינו בתורת יהדות הם ישראל (תוספות יבמות מז א ד"ה במוחזק, ורא"ש שם ד לד, בשם רבנו תם, על פי פסחים ג ב; רשב"א יבמות מו ב, בשם כל המפרשים), ומעשים בכל יום שאורחים באים ואין אנו בודקים אחריהם, ושותים יינם ואוכלים משחיטתם (סמ"ג לאוין קטז), וכן מעשים בכל יום שמשיאים אשה בכל מקום למי שאין מכירים אותו, ומחזיקים אותו בחזקת ישראל כשר (ר"ן כתובות כד א) וכן מי שבא מארץ רחוקה ומחזיק עצמו כישראל ומתנהג כדיני ישראל אין מדקדקים אחריו והרי הוא כישראל גמור, ואין אומרים לישראל: הבא ראיה שישראל אתה (שו"ת הרשב"א ב טו)^[99].

ומכל מקום יש מהאחרונים שכתבו שמי שבא מארץ אחרת ואומר ישראל אני, ואין לו חזקת משפחה, צריך ראיה שאינו גוי (ב"ח אה"ע ב ג; בית הלל שם), ואפילו שמתנהג כדת ישראל, ומדבר כלשוננו, ויודע בכל טיב היהודים (בית הלל שם, שכן תקנת מדינת ליטא); אבל אחרונים אחרים כתבו שנאמן, ואין צריך ראיה (שער המלך איסורי ביאה כ ה; פתחי תשובה שם סק"ב).

בארצות שנטמעו שם גוים

בארצות שלשם גלו עשרת השבטים, כמו שכתוב: וַיֶּגֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי (מלכים ב יח יא) יש ספק על הגוים שנטמעו בהם מישראל, ונחלקו אמוראים בגוי מאותם המקומות שקידש אשה בזמן הזה:

• יש אומרים שחוששים לקידושיו שמא מעשרת השבטים הוא (רב יהודה אמר רב אסי ביבמות טז ב; רבי יוחנן שם יז א), דהיינו שמא מבנות עשרת השבטים הוא, שגוי שבא על בת ישראל הולד כשר (ראה לעיל. תוספות שם טז ב ד"ה עובד), ומטעם זה יש מהם החושש אף לפסול ממזרות, שכיון שבנות עשרת השבטים שילדו מהגוים הוולדות ישראלים גמורים, הרי נוהג בהם איסור ממזרות, והם לא נזהרו ונשאו זה אחותו או בתו, והרי הם ממזרים (רבי יוחנן שם יז א, ורש"י ד"ה לפסול). ואפילו אם באותם המקומות הרוב הם גוים, מכל מקום כיון שבני עשרת השבטים קבועים, הרי כל קבוע כמחצה על מחצה (ראה ערך קבוע. רש"י שם טז ב ד"ה בדוכתא).

• ויש אומרים שאין חוששים בגוי שקידש שמא ישראל הוא, שבני עשרת השבטים שבאו על הנכריות וילדו אותם - הוולדות גוים גמורים הם (ראה לעיל), ובנות עשרת השבטים קבלה בידינו שעקרות היו באותו דור ולא ילדו (לשון ראשונה בגמ' שם יז א, ורש"י ד"ה איצטרויי), או שבית דין שבאותו דור גזרו להוציא את בניהם מכלל ישראל, ועשאום כנכרים גמורים (לשון שניה בגמ' שם), וכן הלכה (אור זרוע א תרד, והגהות מרדכי יבמות צז, בשם רבנו חננאל).

גויי תרמוד

הגוים שבתרמוד נחלקו אם הם ודאי גוים, ומקבלים גרים מהם (רבי דוסא בן הרכינס בשם חגי הנביא שם טז א; רבי יוחנן שם ב, ונדה נו ב, ולמסקנת הגמ' שם ושם, אחד האמוראים בשמו), או ספק ישראלים הם, ואין מקבלים גרים מהם מחשש ממזרות (רבי יוחנן ביבמות שם א, ונדה שם, ולמסקנת הגמ' שם ב ושם, אחד האמוראים בשמו).

בטעם הספק יש אומרים שהוא משום שעבדי שלמה נשאו בנות ישראל ודרו שם בחזקת גוים, וסוברים שעבד הבא על בת ישראל - הולד ישראל וממזר (ראה ערך ממזר. או רבי יוחנן או אחד מסביא ביבמות שם ב); ויש אומרים משום בנות ירושלים שעינו אותן גוים בשעת החורבן, כמו שנאמר: נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ וגו' (איכה ה יא), ובניהן ישראלים וממזרים (או רבי יוחנן או אחד מסביא ביבמות שם).

בימינו

בזמן הזה אין קביעות לאומות העולם, שכולם נתבלבלו (ראה ערך אדומי), וכל שפורש היום מרובם פורש, ואין חוששים להם (ים של שלמה יבמות א יב).

הערות שוליים