גולל ודופק

הגדרה^[1] - כיסוי שעל פי הקבר או על המת, ודבר שהכיסוי נשען עליו. <ראה תמונה>

מהותם

איזהו דופק, את שהגולל נשען עליו (אהלות ב ד). איזהו גולל לא בארו חכמים, ונחלקו ראשונים במהותו, ובמהות הדופק שנשען עליו:

כיסוי הקבר

יש מפרשים שהגולל הוא כיסוי הקבר, ובזמן שהיו נוהגים לעשות הקברות בכוכים שבמערה (ראה ערך בית הקברות: צורתו), היו גוללים אבן או נסר על פי הכוך (אור זרוע ב תכד, בשם ר' משה בר"י), או על פי פתח המערה, והיו נותנים תחתיה אבן אחרת, דקה לצד הגולל ועבה לצד חוץ, שלא תתגלגל החוצה, והיא הדופק (ראה בספר קברי המלכים תל - אביב תש"ז עמ' 58 – 60, ושם לוח יג הציור, וראה בציור המצורף^[2]).

ובזמן שעושים את הקברות בחפירות שבשדה (ראה ערך הנ"ל, שם), לאחר שחופרים את הקבר כל צרכו בונים מכאן ומכאן אצטבאות לשים למעלה מהן אבנים גדולות לכסות את המת, והאבנים הללו נשענות על האצטבאות, והן נקראות גולל, והאצטבאות שמכאן ומכאן נקראות דופק (רב האי גאון אהלות ב ד; שיטה מקובצת נזיר נד א, בשם הערוך, וראה בערוך גלל א; רמב"ם טומאת מת ב טו, ובפירוש המשניות אהלות שם, אך ראה תוספות יום טוב שם; תורת האדם לרמב"ן ענין ההתחלה עמ' קמו; טור יו"ד שעה, בשם הגאונים והרא"ש; שו"ע שם א ושעו ד). האצטבאות היו עשויות משורות אבנים או מהקרקע עצמה (שיטה מקובצת שם).

אבל האבן שנותנים כדי לעשות נפש (מצבה) לקבר אינו בכלל גולל (רמב"ן בתורת האדם שם, לדעה זו).

הסיבה שנקראו "גולל ודופק" לשיטה זו: הגולל לפי שהמת נגלל בהן, והדופק לפי שהן צלעות, וצלעות נקראות דפקי (רב האי גאון ושאר הראשונים שצוינו לעיל); ויש שכתבו שהגולל נקרא כך מפני שמגלגלים האבן על פי הקבר, מלשון אֶבֶן גְּלָל (עזרא ה ח^[3]), והדופק נקרא כך מפני שצדדי הקבר דוחקים את המת, מלשון וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד (בראשית לג יג. פירוש המשניות לרמב"ם אהלות שם).

כיסוי הקבר, הנקרא גולל לשיטה זו, הוא לאו דוקא אבן, אלא הוא הדין נסר או עפר וכיוצא (רמב"ן בתורת האדם שם עמ' קמז, בשם הגאונים; טור יו"ד שעה; שו"ע שם א ושעו ד).

כיסוי הארון

ויש מפרשים שהגולל הוא כיסוי של ארון המת, והדופק הם דפנות הארון שעליהם נשען הכיסוי (רש"י סנהדרין מז ב ד"ה רב אשי, וחולין עב א ד"ה גולל^[4]; מאירי ברכות יט ב), ונקראים דופק על שם שהגולל דופק עליהם (תוספות כתובות ד ב ד"ה עד, לדעתו), או על שם שהמת דופק שם, כעין שדופן הגוף נקראת דפקא על שהנשימה דופקת שם כשהבעל חיים יגע (תוספות שבת קנב ב ד"ה עד, לדעתו).

לדעה זו, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאין הבדל בין כשהארון בקבר, או שהוא בבית, אלא שאם אין בדעתם לקבור את המת בארון זה, וכשיגיעו למקום הקבורה יוציאוהו משם, אין לו תורת גולל ודופק (ראה רמב"ן בתורת האדם ענין ההתחלה עמ' קמז; מאירי ברכות שם, בשם קצת רבנים, ובעירובין יד ב).

• יש שכתבו, שאין לו תורת גולל אלא משנסתם הארון בקבר, אבל לא בבית, אפילו אם חזקוהו במסמרים, על דעת לקברו בכיסוי זה (ש"ך יו"ד שעג ס"ק יא).

• ויש שכתבו להיפך שאין לו דין גולל אלא כשהוא מגולה, ולא כשהוא טמון (תוספות סנהדרין מז ב ד"ה משיסתום, בשם יש מפרשים), ואפשר שהיה מנהגם להגביה הארון על הקרקע מעט כדי שיהא נראה וניכר שיש שם קבר (ריטב"א סוכה כג א).

אבן המצבה

ויש מפרשים שגולל הוא אבן של מצבה, שנותנים לסימן על הקבר לאחר שקברו את המת וסתמו את הקבר, ומפני שאינה מיטלטלת אלא על ידי גלגול נקראת גולל, מלשון וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן (בראשית כט ח), והדופק הן שתי אבנים מתחתיה, אחת לראשה ואחת לרגלה, והמצבה נשענת עליהן (רבינו תם בתוספות כתובות ד ב ד"ה עד, ועוד מקומות, ובספר הישר כתובות סד).

לדעה זו, יש אומרים שהגולל נתון לאורך הקבר (ספר הישר שם); ויש שכתבו שהוא עומד לצד הקבר מראשותי המת^[5] (אור זרוע ב תכד, בשמו; סדרי טהרות אהלות ב ד).

יש מהראשונים המפרשים כך, אבל סוברים שמניחים את הגולל על הקבר הפתוח לסתמו (ר"ש ורא"ש אהלות שם; תוספות סוכה כג א ד"ה ולא), שכל שאינו רואה פני המת אין לו דין גולל, ולכן הציון שעושים היום על הקבר אינו גולל (ריטב"א סוכה כג א ד"ה שהיה).

ארון המת, לשיטה זו אין לו דין גולל ודופק (רבינו תם שם. וראה להלן: טומאתו).

העומד בפני המת

יש מפשרים בין השיטות וסוברים שכל דבר העומד על פני המת נקרא גולל, ובמקום שקוברים את המת בארון - הגולל והדופק הם כיסוי הארון ודפנותיו, ובמקום שקוברים אותו בארץ - הגולל והדופק הם האבן שעל פי הקבר, והאבנים שהיא נשענת עליהן (ריטב"א סוכה שם; רמב"ן בתורת האדם ענין ההתחלה עמ' קמו, בדעת רש"י; רמ"ה סנהדרין מז ב).

דופק דופקים

מלבד הגולל והדופק יש גם דופק דופקים (אהלות ב ד), והוא מה שהדופק נסמך עליו (רמב"ם בפירוש המשניות שם, ובטומאת מת ב טו), שאצל אבן הדופק מניחים לפעמים אבן אחרת להחזיקה, והיא נקראת דופק דופקים (רע"ב שם). והסוברים שגולל ודופק הם מצבה, יש שפירשו שדופק דופקים הם כשנותנים אבנים דקות על גבי הדופק להגביה המצבה (תמים דעים רד).

טומאתם

המקור

גולל ודופק מטמאים, שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה (במדבר יט טז), רבי עקיבא אומר לרבות גולל ודופק, רבי ישמעאל סובר הלכה למשה מסיני הוא שמטמאים (חולין עב א).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• רוב הראשונים סוברים שטומאתם מן התורה (ראב"ד טומאת מת ב טו. וכן ראה להלן הראשונים שדנו אם כהן מוזהר על זה, וכן הראשונים שדנו למה צריך ריבוי לגולל ואינו מטמא משום קבר).

• יש סוברים שטומאתם מדברי סופרים (רמב"ם שם), היינו מדרבנן, שהדרשה מהכתוב אסמכתא (ראה ערכו. כסף משנה שם; מאירי ברכות יט ב), אלא שאם היו מדברים המקבלים טומאה, מטמאים אדם הנוגע בהם מן התורה, בתורת כלים שהאהילו על המת (ראה ערך אבות הטומאות. כסף משנה שם), וכן אם היו מחוברים לקרקע, מטמאים מן התורה בתורת קבר סתום (ראה ערך קבר. מרכבת המשנה שם, לדעת הרמב"ם. וראה להלן בהבדל שבין גולל ודופק לקבר).

• ויש מפרשים שלדברי הכל טומאתם מהתורה, אלא שכל שאינו מפורש בתורה הם קוראים דברי סופרים (רדב"ז ה לשונות הרמב"ם אלף תקפז (רכג); דברי אמת קונטרס ששי בענין לאוין; משנה אחרונה אהלות ב ד. וראה ערך דברי סופרים).

דרגת טומאתם

טומאת גולל ודופק היא כקבר (רמב"ם טומאת מת ב טו. וראה ערך קבר), שהוא אבי אבות הטומאה (ראה ערכו. הקדמת פירוש המשניות לרמב"ם לסדר טהרות. וראה ערך הנ"ל וערך אבות הטומאה).

ונחלקו תנאים במה הם מטמאים: חכמים ורבי עקיבא ורבי יהושע סוברים שמטמאים במגע ובאהל (ראה ערך אהל המת), ואינם מטמאים במשא; ורבי אליעזר אומר מטמאים אף במשא (אהלות ב ד). הלכה שמטמאים במגע ובאהל, ולא במשא (רמב"ם טומאת מת ב טו).

דופק דופקים

דופק דופקים טהור (משנה אהלות ב ד; רמב"ם טומאת מת שם. וראה לעיל: מהותם). אבל אם הגולל נשען עליו - טמא (ר"ש אהלות שם), שגם טומאת הדופק היא משום גולל הנשען עליו (סדרי טהרות שם).

ההבדל מטומאת קבר

למרות שטומאת גולל ודופק היא כקבר (ראה לעיל), אך אינה בתורת קבר, והוצרכה ללמוד מריבוי מיוחד למקרים שבהם אין טומאת קבר, כגון:

• כשהקבר פתוח מן הצד פותח טפח, שאינו מטמא מדין קבר סתום (ראה ערך קבר. פירוש הרא"ש אהלות ב ד).

• כשאינו מאהיל כנגד חלל הקבר, אלא על הגולל כנגד מחיצות הקבר שהגולל מונח עליהם (תוספות סוכה כג א ד"ה ולא)^[6].

• לאחר שפירשו מן הקבר (שו"ת הרשב"א א תעו. וראה להלן: לאחר פרישתם, מחלוקת בדבר).

ויש שכתב בדעת ראשונים שטומאת גולל ודופק גדרה הוא טומאת הקבר, ולפי ששונים במהותם הוצרכו ללימוד מיוחד (סדרי טהרות שם בדעת הרמב"ם ב טו. וראה לעיל הסוברים לדעת הרמב"ם שטומאתם מדברי סופרים).

ויש שמחלק: טומאת אהל היא בתורת קבר סתום, וטומאת מגע היא בתורת גולל ודופק (אליהו רבא אהלות ב ד. וראה להלן: אחר פרישתם).

החלק שמקבל דין גולל

הגולל והדופק אינו טמא כולו אלא רק מה שכנגד פתח הקבר (אהלות טו ח. וראה פירוש הרא"ש שם ב ד; רמב"ם טומאת מת ו ה). והיינו כדי צורך הקבר לכסות הקבר ופתחו וסביבותיו (חזון איש אהלות יד סק"א), והנוגע בקצה המונח חוץ לקבר - טהור (רמב"ם שם; ר"ש ורא"ש שם), בין לארכו של הקבר ובין לרחבו (כסף משנה שם).

דעתו לחתוך

עשה ראש הקורה גולל לקבר, ובדעתו לחתוך את היתרה - לדעת חכמים טמא ארבעה טפחים; רבי יהודה אומר שכל זמן שלא קצץ כולה חיבור (אהלות שם, ור"ש ורע"ב שם). רוב הראשונים פירשו שהקורה עומדת על הקבר, אבל ביטל ראשה בלבד לגולל (רמב"ם טומאת מת ו ה, ובפירוש המשניות שם; ר"ש ורא"ש ורע"ב ואליהו רבא ומשנה אחרונה אהלות שם), ואפילו דעתו לחתוך יותר מארבעה טפחים (רא"ש ואליהו רבא שם)^[7].

הלכה כחכמים (רמב"ם שם, וכן ראב"ד לפירושו).

גל של צרורות

גם בגל של צרורות שעשאו גולל לקבר, נחלקו: רבי יהודה אומר עד ארבעה טפחים טמא; וחכמים אומרים אינו מטמא אלא הסדר הפנימי, צרכו של קבר (תוספתא [צוקרמנדל] אהלות טו ח, וראה תוספות סוכה כג א ד"ה ולא). ואין זה דומה למה שנחלקו בקורה, כיון שהקורה היא גוש אחד, אבל בגל של צרורות הכל נפרד (סדרי טהרות שם, וראה מנחת בכורים שם). הלכה כחכמים (רמב"ם טומאת מת ו ז).

משתי אבנים

שתי אבנים שעשאן גולל לקבר - המאהיל עליהן טמא; ניטלה אחת מהן, שאינו סותם כל פתח הקבר - אין שם גולל עליו (תוספתא [צוקרמנדל] אהלות ג י; רמב"ם טומאת מת ו ו, וכסף משנה שם; פירוש הרא"ש אהלות ב ד). יש מהראשונים שמצדד לומר שאף שלא ניטלה, כיון שכל אחת מגינה רק על חצי הקבר, אין עליהן דין גולל כלל (אור זרוע ב תכד).

בטומאה רצוצה

אין גולל לטומאה רצוצה (ראה ערכו), שאם אין קבר - אין גולל (ראב"ד טומאת מת ז ז).

בעלי חיים

בעלי חיים אם נעשים גולל ודופק נחלקו תנאים: רבי מאיר אומר שאינם מטמאים משום גולל (אהלות טו ט; עירובין טו ב), אם משום שמחיצה שעומדת ברוח - על ידי רוח - אינה מחיצה, שדבר שאין בו ממש הוא, או משום שמחיצה שאינה עשוייה בידי אדם אינה מחיצה (שני לשונות בסוכה כד א, ורש"י שם); וחכמים סוברים שמטמאים משום גולל (עירובין ואהלות שם). הלכה כחכמים (רמב"ם טומאת מת ו ד).

ודוקא כשהיה כפות (רמב"ם שם), שאם לא כן הרי הוא הולך לכאן ולכאן (כסף משנה שם).

האפשרות במציאות

לסוברים שגולל הוא מצבה, או האבן המכסה את חלל הקבר (ראה לעיל: מהותם), יתכן שיעשו כן על ידי בעל חי, לפי שעה, כשאין אבן מזומנת להם באותה שעה (תוספות שבת קנב ב ד"ה עד, וסנהדרין מז ב), אבל לסוברים שגולל הוא כיסוי הארון (ראה לעיל, שם), הלכה זו של בעל חי בתורת גולל אינה במציאות, ולא נאמרה אלא משום דרוש וקבל שכר (תוספות שבת שם, וכתובות ד ב).

אחר פרישתם

• יש מן הראשונים סוברים שהגולל ודופק מטמאים לעולם, אף לאחר שפירשו מן הקבר (רש"י עירובין טו א ד"ה ומטמא; שו"ת הרשב"א א תעו; האשכול [רצב"א] ב עמ' 179), ואפילו כשהם מדברים שאינם מקבלים טומאה (ראה רש"י עירובין שם, בבעלי חיים). ויש מהאחרונים שכתב לשיטה זו שדוקא כשנשארו לאחר פרישתם מן הקבר בצביונם ותבניתם (סדרי טהרות אהלות ב ד).

ולא עוד אלא שלסוברים שגולל ודופק הם כיסוי ארון ודפנותיו (ראה לעיל: מהותם, שיטת רש"י), יש אומרים שלא נתרבו לטומאה אלא כשפירשו מן הקבר, אבל כשטמונים בקבר הרי הם בטלים אגב קרקע (תוספות כתובות ד ב ד"ה עד, בשם הר' דוד מינצינבורק).

• אבל רבים מהראשונים סוברים שאין גולל ודופק מטמאים לאחר שפירשו מן הקבר, או כשהמת ניטל מהקבר (תוספות סוכה כג א ד"ה ולא; פירוש הרא"ש אהלות ב ד; תמים דעים רד; תוספות רי"ד עירובין טו א; וראה סדרי טהרות ב ד בדעת הרמב"ם). וכן כתבו ראשונים אם עשה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה, אם פירשו מלהיות גולל הרי הם טהורים (רמב"ם טומאת מת ו ד).

• ויש שמחלק בין טומאת אהל שאין מטמא אלא קודם שפירשו, לפי שכל טומאת אהל של גולל ודופק היא משום קבר סתום, אבל במגע הם מטמאים בתורת גולל ודופק, ואפילו לאחר שפירשו (אליהו רבא אהלות ב ד, וראה תפארת ישראל שם סוף אות יא).

בנזיר וכהן

נזיר שנטמא בהם

נזיר שנטמא בגולל ודופק אינו מגלח תגלחת טומאה, ואינו מביא קרבנות, ואינו סותר את הימים הקודמים (משנה נזיר נד א; רמב"ם נזירות ז ו-ז), שאין הנזיר מגלח אלא על טומאות שהן מגופו של מת (יראים השלם שכב. וראה ערך נזיר טמא).

בטומאת כהנים

הכהנים אם הם מוזהרים על טומאת גולל ודופק, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינם מוזהרים מלהיטמא בהם, ששנינו: כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה, אין הכהן מוזהר עליה (מסכת שמחות ד כב; תוספות ברכות יט ב ד"ה מדלגין, וכתובות ד ב ד"ה עד, לדעת רש"י; רמב"ן חולין עז; רשב"א סוכה כג א; ראב"ד טומאת מת יב ו; יראים השלם שכב; אור זרוע ב תכד).

• ויש סוברים שהכהנים מוזהרים מלהיטמא בגולל ודופק, ואותה ברייתא משובשת היא (רבינו תם בתוספות שם ועוד; טוש"ע יו"ד שסט א).

איסור מדרבנן יש לדברי הכל (האשכול (רצב"א) ב עמ' 179, וראה בית יוסף שם)^[8].

על גולל ודופק בנוגע לזמן התחלת אבלות, ראה ערך אבלות: התחלת האבלות.

הערות שוליים