מיקרופדיה תלמודית:גלוי

הגדרה^[1] - איסור שימוש במשקים ובפירות מסויימים שהיו מגולים

האיסור וטעמו

אסרו חכמים (רמב"ם רוצח יא ה; טוש"ע יו"ד קטז א) לאכול ולשתות משקים ופירות מיוחדים (ראה להלן) שהיו מגולים (תרומות ח ד,ו; רמב"ם שם ו,ח; טוש"ע שם) מפני חשש סכנת נפשות (רמב"ם שם ה), שמא שתה או אכל מהם נחש, והטיל בהם ארס (כן משמע בעבודה זרה לא ב, וירושלמי שם ב ג; טוש"ע שם), וכל העובר ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי, או איני מקפיד בכך, מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם ה)^[2].

ואיסור זה נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ, ובכל זמן, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים (ירושלמי תרומות ח ג), בין ביום ובין בלילה (עבודה זרה ל א; רמב"ם שם יא; טור שם).

כששתו ממנו קודם לכן

אפילו אם שתו תשעה אנשים מהמשקים המגולים ולא מתו לא ישתה מהם עשירי, שכן יש נחש שארסו צף למעלה, ויש שארסו מפעפע עד אמצע המשקה, ויש שארסו שוקע לשולי הכלי, ושמא ארסו של הנחש ששתה מהם שוקע (עבודה זרה ל ב, ורש"י ד"ה מפעפע וד"ה לא ישתה; ירושלמי תרומות ח ג, ועבודה זרה ב ח; רמב"ם שם יד; טור שם), ומעשה היה ששתו ממנו תשעה אנשים ולא מתו, ושתה עשירי ומת (גמ' שם; ירושלמי עבודה זרה שם; רמב"ם שם).

כשסינן המשקים

סינן המשקים המגולים במסננת, נחלקו תנאים:

• יש אוסרים (תנא קמא בתרומות ח ז, ותוספתא שם (ליברמן) ז יג, ופירוש המשניות לרמב"ם שם), שמא עבר הארס עם המשקים דרך המסננת לתוך הכלי (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רש"י בבא קמא קטו ב ד"ה יש בה), ולכן אם היתה מסננת מגולה ובה משקים, אף אם הכלי התחתון היה מכוסה, אסורים המשקים שהסתננו לתוכו (כן משמע בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טור שם)^[3].

• ויש מתירים (רבי נחמיה בתרומות שם) אם היה הכלי התחתון מכוסה, אף על פי שהמסננת מגולה, מפני שארסו של נחש דומה לספוג, וצף ועומד במקומו (רבי נחמיה בתוספתא שם, וגמ' שם).

ספק

כל ספק שבגילוי, בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, הרי זה אסור (חולין ט ב) ואפילו בספק ספיקא (מאירי שם), וצריך אדם להיזהר מאד ולהחמיר בספק גילוי, שיותר החמירו חכמים בספקו מבספק איסור (טור שם, על פי גמ' שם), ולפיכך כל מי שידוע בו שאינו נזהר בגילוי, ראוי להיזהר שלא לשתות ממשקים שלו, שכל ספק שבגילוי אסור (מאירי עבודה זרה ל א, על פי גמ' שם).

הגילוי

לגין פקוק ומכוסה

לגין - דהיינו בקבוק (פירוש המשניות לרמב"ם כלים טז ב), ויש מפרשים כעין כד של עץ (ברטנורא טבול יום ד ד) - אם הוא מכוסה ואינו פקוק - אסור (ירושלמי תרומות ח ג), שחוששים שמא הסיר הנחש את המכסה ושתה ממנו, וחזר וכיסהו (פני משה שם, על פי הירושלמי שם). ואם הוא פקוק ואינו מכוסה, אם היה פקקו חוץ - היינו מהודק יפה (פרי חדש יו"ד קטז א) - מותר (ירושלמי שם).

לגין מגולה

לגין מגולה שהניחו בשידה תיבה ומגדל, או בתיק שלו, או בבור אפילו עמוק מאה אמה, או במגדל גבוה מאה אמה, או בטרקלין מיופה ומסוייד, הרי זה אסור (תוספתא תרומות (ליברמן) ז; ירושלמי שם; רמב"ם רוצח יא יג), שמא היה שם נחש (פני משה שם).

בדק את התיבה או את המגדל ואחר כך הניחו שם, הרי זה מותר (תוספתא וירושלמי, ורמב"ם שם), ואין חוששים שמא בא הנחש, וחזר ויצא משם (פני משה שם), ואם היה בהם נקב - אסור, וכמה יהא בנקב, כדי שתיכנס אצבע קטנה של קטן (תוספתא שם; רמב"ם שם), דהיינו תינוק בן יומו (רבי יעקבה בר אחא ורבי שמעון בר ווא בשם רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם; כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם).

תלוי באויר

דבר האסור משום גילוי אפילו הניחו תלוי באויר מגולה אסור, מפני שהנחש משתלשל מלמעלה ויורד ונכנס בתוכו (ירושלמי שם; פרי חדש שם); ויש מהראשונים שכתב שהמונח על דף גבוה אין הנחש יכול לשתות או לאכול ממנו (רש"י חולין י א ד"ה שמע מינה).

זמן השהייה

כמה זמן ישהו המשקים - או הפירות - בגילוים ויהיו אסורים, כדי שיצא הרחש - הנחש (רש"י חולין י א ד"ה הרחש) - ממקום קרוב וישתה (תרומות ח ד), ונחלקו שני התלמודים כמה הוא מקום קרוב:

• בבבלי אמרו כל ששהו כשהם מגולים בכדי שיצא הרחש מתחת אוזן הכלי, וישתה ויחזור למקומו, אבל אם לא שהו אלא בכדי שיצא וישתה בלבד - מותרים, שאילו היה שם נחש היו רואים אותו בחזרתו למקומו, לחורו שתחת אוזן הכלי בקרקע (חולין י א, ורש"י ד"ה הא קא חזי), וכן הלכה (רמב"ם שם יא; טור שם)

• ובירושלמי אמרו בכדי שיצא מתחת אוזן הכלי וישתה, ולא אמרו גם בכדי שיחזור, שאפילו שלא ראו אותו בחזרתו יש לחשוש לרחש קטן כחוט השערה ושפיפון שמו (ירושלמי תרומות שם), ורשות ניתנה לקרקע להיבקע מפניו (תוספות חולין שם ד"ה וישתה, בדעת הירושלמי).

אדם ישן

היה אדם ישן בצד המשקים, נחלקו אמוראים:

• יש מתירים (רב חלקיה בר טובי בעבודה זרה ל א; רבי יעקב בר אחא רבי אמי בשם רבי לעזר בירושלמי שם, ועבודה זרה ב ג; רבי חנינה בירושלמי שם ושם, למסקנת הירושלמי), מפני שאימת ישן על הנחש ולא נגע בו (רבי חלקיה בר טובי שם), ודוקא ביום אבל בלילה אין אימתו עליהם (גמ' שם)^[4].

• ויש אוסרים (מסקנת הגמ' שם; רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם ושם, למסקנת הירושלמי), שאין אימת הישן עליו (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טור שם).

יוצא ונכנס

אפילו היה אדם יוצא ונכנס בבית, אינם אסורים, מפני שאימתו על הנחש (ירושלמי שם ושם).

המשקים

שלשה משקים אסורים משום גילוי: המים והיין והחלב (תרומות ח ד), ובשאר משקים נחלקו תנאים:

• יש אומרים ששאר משקים מותרים (תנא קמא בחולין מט ב), שרק מהמשקים הנמנים מצוי שישתה נחש (רש"י ד"ה אין בהן וד"ה שוטה)^[5], ואפילו ראינו נחש שותה משאר משקים, שוטה הוא, ואין מביאים ממנו ראיה (גמ' שם).

• יש אומרים שאף הדבש אסור (רבי שמעון בן אלעזר שם).

• ויש אומרים שאף ציר אסור (רבי שמעון שם, לפי הרי"ף עבודה זרה ל ב), שכן ראינו נחש ששתה מציר (רבי שמעון שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה השניה (תורת הבית הארוך ג ה; מאירי חולין ט ב, ושם מט ב; טור יו"ד קטז; פרי חדש שם א); ויש פוסקים להחמיר כדעה השניה וכדעה השלישית (רי"ף עבודה זרה שם; רא"ש שם ב יג; רמב"ם רוצח יא ז).

ומכל מקום אם ראינו נחש שותה מכלי שיש בו שאר משקים, הרי מה שבכלי אסור (פרי חדש שם, על פי ירושלמי תרומות ח ג).

המים המותרים

• מים חמים - והוא הדין יין או חלב (רמב"ם שם ח) - כל זמן שמעלים הבל אין בהם משום גילוי (תוספתא שם יג; ירושלמי שם; רמב"ם שם), שזוחלי העפר מתייראים מההבל ואין שותים מהם (רמב"ם שם), אבל מים שנתגלו וחיממם - אסורים משום גילוי (תוספתא וירושלמי שם).

• המעין, כל זמן שהוא מושך, אין בו משום גילוי (תוספתא תרומות (ליברמן) ז יד; ירושלמי שם; רמב"ם שם יג).

• גומא שהגשמים מטפטפים בה (ירושלמי שם), והוא הדין כלי שהיה המשקה יורד לתוכו טיפה אחר טיפה, והטיפות תכופות ורודפות זו את זו, אין בהם משום גילוי (עבודה זרה ל ב, ורש"י ד"ה טיף להדי; רמב"ם שם; טור שם), שזוחלי העפר מתייראים מבעבוע המשקה ואין שותים ממנו (רש"י שם; רמב"ם שם).

היין המותר

• יין תוסס, דהיינו חדש מגיתו, שטרם נהיה יין (רש"י עבודה זרה ל ב ד"ה יין תוסס), אין בו משום גילוי, וכמה תסיסתו, משעת דריכתו עד שלשה ימים (גמ' שם; רמב"ם שם ח; טור שם).

• יין מבושל, דהיינו שהורתח (ראב"ד עבודה זרה שם א, בשם רב האי שכתב בשם גאונים ראשונים; פרי חדש שם), נחלקו בו אמוראים: יש אומרים שאין בו משום גילוי (מספר אמוראים בבבלי שם; מספר אמוראים בירושלמי שם ב ג, ותרומות ח ג), וכן הלכה (רמב"ם שם; טור שם); ויש אומרים שיש בו משום גילוי (מספר אמוראים בירושלמי שם ושם).

• אף ביין המזוג במים רבים, היינו שני חלקי מים ואחד יין (רש"י שם ד"ה מזוג), נחלקו אמוראים: יש אומרים שאין בו משום גילוי (מספר אמוראים בגמ' שם); ויש אומרים שיש בו משום גילוי (רבא שם), וכן הלכה (רי"ף שם; רמב"ם שם ז), והכל מודים ביין המזוג במים מועטים שיש בו משום גילוי (גמ' שם).

• אף ביין שהתחיל להחמיץ נחלקו אמוראים: יש אומרים שעד שלשה ימים יש בו משום גילוי, ומכאן ואילך אין בו (רבא שם א-ב); ויש אומרים שלעולם יש בו משום גילוי (נהרדעי שם ב), וכן הלכה (רמב"ם שם ז).

• יין חד, מר, ומתוק - אין בהם משום גילוי (גמ' שם א; ירושלמי שם ושם), והוא הדין שאר משקים (רמב"ם שם ח) שנשתנה טעמם ואין הנחש שותה מהם (כן משמע מרש"י שם ד"ה טיליא וד"ה מי בארג). יש סוברים שנשתנו לפגם- החד הוא מין יין חזק, ואין טעמו טוב ומתוק אלא כחומץ; והמר הוא מין רע ומר; והמתוק הוא שנתמתק מחמת השמש בתוך הענבים ושוב אינו הגון (רבי יהושע בן לוי שם, ורש"י ד"ה ד"ה טיליא וד"ה מר וד"ה חוליא); ויש סוברים שנשתנו לשבח - החד הוא שערבו בו דברים חדים, כפלפלים וסממנים; והמר שערבו בו דברים מרים; והמתוק הוא מין משקה משובח (רב חמא שם, ורש"י ד"ה חד וד"ה מי בארג).

השיעור

בשיעור המים - והוא הדין שאר משקים (רמב"ם רוצח יא יב)^[6] – שיהיו מותרים אם נתגלו, נחלקו תנאים במשנה:

• יש אומרים כדי שתאבד בהם המרה (תנא קמא בתרומות ח ה), דהיינו הארס (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• ויש מחלקים: בכלים כל שהן, ובקרקעות ארבעים סאה (רבי יוסי שם; כן משמע מתנא קמא בתוספתא שם (ליברמן) ז יד)^[7].

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שבין במים ובין בשאר משקים - מועטים אסורים ומרובים מותרים, בין בכלים ובין בקרקעות (רמב"ם רוצח שם).

• ויש אומרים שטוב לחוש לשתי הדעות ולהחמיר בין במועטים ובין במרובים (טור שם).

הפירות

שום ואבטיח

השום שנתרסק והיה מגולה - אסור (ביצה ז ב, ורש"י ד"ה תומא שחיקא; רמב"ם רוצח יא ח), שהנחש שותה ממנו ומטיל בו ארס (רש"י שם ד"ה לגלויא), והוא הדין אבטיח שנחתך ונתגלה (עבודה זרה ל ב; רמב"ם שם).

פירות שיש בהם ליחה

כל הפירות שיש בהם ליחה - כגון התאנים, והענבים, והקישואים, והדלועים, והאבטיחים, והמלפפונות - אם היו נקורים, הרי הם אסורים, אפילו היו גדולים ביותר, בין תלושים ובין מחוברים (תרומות ח ו; רמב"ם שם יב ב; טור יו"ד קטז), ואפילו היו בתוך הכלי (רמב"ם שם), שמא ניקבם נחש וכיוצא בו (רמב"ם שם; טור שם), וכל שיש בו ליחה הארס מתערב עם הליחה ומחלחל בכולו (ריבמ"ץ ור"ש וברטנורא שם), ואפילו ראה שניקב בהם מי שאין לו ארס, כגון ציפור או עכבר - אסורים, שחוששים שמא ניקב בהם נחש תחילה, והציפור או העכבר ניקרו במקום שניקר בו הנחש (תוספתא תרומות (ליברמן) ז יז; חולין ט ב; רמב"ם שם; טור שם), ודוקא מנוקרים או מבוקעים, כשהליחה שלהם מגולה, אבל מבוקעים שאין הליחה שלהם מגולה - מותרים (תורת הבית הארוך ג ה; טור שם, בשמו).

תאנה וענב

פי תאנה (עבודה זרה ל ב; רמב"ם שם ג; טור שם) או ענב (רמב"ם שם) - דהיינו שניטל העוקץ ויש פה קצר במקום העוקץ (רש"י שם ד"ה פי תאנה) - אין בו משום גילוי (גמ' שם; רמב"ם שם ג; טור שם), ואין חוששים כאן שמא במקום נקב ניקב וכבר היה בו נקב של נחש, כדרך שחוששים בראה ציפור מנקרת, לפי שכאן אין לפנינו ריעותא של ניקור, מה שאין כן בראה ציפור מנקרת (תוספות שם ד"ה פי), או לפי שבפי תאנה הליחה שבה אינה מגולה שם (תורת הבית שם; טור שם), ולפיכך אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש (גמ' שם; רמב"ם שם; טור שם).

בשימוש ושהייה

דברים האסורים בשימוש

הדברים האסורים משום גילוי אסרו להשתמש בהם בשום ענין מענייני השימוש (פירוש המשניות לרמב"ם תרומות ח ד):

• לא ישפכם לרשות הרבים (עבודה זרה ל ב; ירושלמי תרומות ח ג; רמב"ם רוצח יא טו; טור שם), שמא יעבור אדם יחף ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו, וכיון שנכנס מעט ונוקב בבשר שוב אין לו רפואה (רש"י שם ד"ה לא ישפכם).

• ולא ירבץ בהם את הבית, ולא יגבל בהם את הטיט (בבלי וירושלמי ורמב"ם וטור שם), ולא יכבס בהם את הכלים, ולא ידיח בהם קערות וכוסות ותמחויים (ירושלמי שם).

• ולא ירחץ בהם פניו, ידיו ורגליו, ונחלקו תנאים: יש אומרים שהאיסור הוא אפילו באותם מקומות שאין בהם סדק, כגון גב היד וגב הרגל והפנים אצל העין (תנא קמא בבבלי וירושלמי שם, לפי מסקנת הבבלי שם, ורש"י ד"ה רומני), וכן הלכה (כן משמע ברמב"ם שם; תורת הבית הארוך ג ה; טור שם); ויש אומרים שאינו אסור אלא במקומות שיש בהם סדקים בלבד, שהארס מתעכב שם ואינו נופל מהר, ונוקב הבשר (אחרים שם ושם, ורש"י ד"ה סירטא).

• ולא ישקה מהם לא בהמתו, ולא בהמת חברו (גמ' רמב"ם וטור שם)^[8], ונחלקו הדעות: יש אומרים שהאיסור הוא משום סכנת נפשות, שמא ישחטנה אחר כך ויאכל את בשרה (רש"י בבא קמא קטו ב ד"ה ולא יגבל), ולכן בהמה טמאה, אם היא שלו, שאינה ראויה לאכילה, מותר להשקותה מהם, ושל אחרים אסור להשקותה מפני שמכחיש אותה ומפסיד לאחרים (ר"ן עבודה זרה שם, לפי הב"ח שם); ויש אומרים שהאיסור הוא משום בל-תשחית (ראה ערכו), ולפיכך גם בהמה טמאה שלו אסור להשקותה מהם (תוספות שם ד"ה ולא); ויש אומרים טעם האיסור משום צער בעלי חיים, שאינה מתה מיד מכח הארס אלא מתחלחל ויורד, והוא הדין בבהמה טמאה (תוספות אנשי שם תרומות ח ה)^[9].

דברים המותרים בשימוש

אין להקפיד במים מגולים לנטילת ידיים לסעודה (ב"ח או"ח קס; משנה ברורה שם ס"ק כג) ולנטילת ידיים ליד המיטה (מסקנת שערי תשובה או"ח ד סק"ז; משנה ברורה קס ס"ק כג). ויש שכתבו להחמיר במקום שאפשר גם באלה (שערי תשובה שם)^[10].

איסור השהייה

• יין של תרומה שנתגלה - ישפך (תרומות ח ד; רמב"ם תרומות יב יג), אף על פי שאסור לאבד תרומה (ראה ערך תרומה), כיון שאסור בשתיה (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא שם), ואף לזילוף אינו ראוי (ר"ש שם), שמא יכנס הארס בין רגלי אדם ההולך שם (פירוש הרא"ש שם)

• וכן תבשיל שבישלו במים מגולים, אפילו של תרומה - ישפך (ירושלמי שם ח ג).

• יין שנתגלה אסור להשהותו (ירושלמי שם, לגירסת דפוס ונציה), שמא ישתה ממנו אחד שאינו יודע שנתגלה (בית יוסף שם; פני משה שם), והוא הדין תאנים וענבים שניקרו (ראה לעיל. ירושלמי שם), שמא יבואו לאכלם שלא מדעת ויסתכנו (בית יוסף שם)^[11].

עבר והשהה

• כל דבר מגולה שנתיישן, כגון יין ושכר שנתגלו כשהם חדשים, והמתין להם עד שנתיישנו - מותרים, שאילו היה בהם ארס של נחש לא היה מניחו להתיישן (עבודה זרה לא ב, ורש"י ד"ה ישן מותר), וכן כל גילוי שיבש מותר, שאילו שתה ממנו נחש, הארס שבו לא היה מניחו להתייבש (גמ' שם לה א, ורש"י ד"ה יבש מותר; כן משמע בירושלמי שם; רמב"ם שם יב ג).

• השהה את היין והחמיץ, נחלקו אמוראים: יש אומרים שמותר, שאילו שתה הארס שבו לא היה מניחו להחמיץ (רבי חנינא בעבודה זרה לא ב, ורש"י ד"ה החמיץ); ויש אומרים שאסור (רבי יוחנן בירושלמי תרומות שם), וכן הלכה (פרי חדש שם א, בדעת הרמב"ם).

למזבח ולמצוה

למזבח

היין והמים המגולים פסולים לניסוך על גבי המזבח (משנה סוכה מח ב; רמב"ם איסורי מזבח ו י, ותמידין ומוספין י י):

• שנאמר: מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל (יחזקאל מה טו) - מן המותר לישראל (ראה ערך משקה ישראל), שכל דבר שאסור באכילה לישראל אסור לגבוה, והמים המגולים כיון שאסורים להדיוט אסורים לגבוה, והיין אסור משום שנאמר ביין: הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים (שופטים ט יג. ירושלמי סוכה ד ז), שהראוי לאנשים הוא שראוי לאלהים (פני משה שם).

• או שחוששים שמא שתה מהם נחש והארס מעורב בהם, ונמצא שחסר משיעור הנסכים, שהרי הארס משלים לשיעור (רש"י שם ד"ה שהיין).

• או משום וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ וגו' הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ (ראה לעיל. מלאכי א ח. תוספות שם ד"ה שהיין, על פי גמ' שם נ א)^[12].

למצוה

יין המגולה אין מקדשים עליו (בבא בתרא צז ב; רמב"ם שבת כט יד; טוש"ע או"ח רעב א), ואין מבדילים עליו (בית יהודה או"ח מג; ברכי יוסף או"ח רעב א, בשמו), ואפילו אם נתגלה באופן שמותר לשתותו, משום הקריבהו נא לפחתך (גמ' שם).

בימינו

בזמן הזה שאין הנחשים מצויים בינינו, כתבו ראשונים שאין לחוש משום גילוי, ומותר לכתחילה לשתות ולאכול המשקים והפירות שהיו מגולים (תוספות עבודה זרה לה א ד"ה חדא, וביצה ו א ד"ה והאידנא; טוש"ע יו"ד קטז א), ונתפשט להקל בעניינים אלה (מאירי חולין ט ב), ואין בזה משום דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו (ראה ערך דבר שבמנין), כי ודאי כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויים (תוספות עבודה זרה שם; טור שם)^[13], וכן אין לגזור משום אותם המקומות שהנחשים מצויים שם, שהדבר ידוע שטעם האיסור הוא מפני הנחשים, ואם נתיר במקום שאין מצויים לא יבואו להתיר במקום שהם מצויים (סמ"ק רכג, בשם רבנו יעקב).

ויש מהראשונים שמשמע מהם שראוי להחמיר בדבר (תורת הבית הארוך ג ה; טור שם, לפי השל"ה, האותיות, הקו"ף - קדושת האכילה א), אלא שהנוהגים להקל עליהם נאמר: שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (תהלים קטז ו. תורת הבית הארוך שם; מאירי שם).

ויש מהאחרונים שכתב יותר מזה שנוהג במנהג זה להקל בשיגעון ינהג (של"ה שם). ויש מהאחרונים שכתבו שיש לנהוג באיסור זה אף בימינו (בן איש חי, שנה ב' פינחס ט), מכיון שיש מקומות שהנחשים מצויים (פרי חדש יו"ד קטז א), ומכיון שיש בדבר טעמים נכבדים נוספים על פי הסוד (מעשה רב צה, ופאת השלחן ב, בית ישראל ס"ק לב, בשם הגר"א)^[14]. ומכל מקום גם למחמירים בימינו אין איסור מים מגולים כשהם נמצאים במקרר, כי אין דרכם של נחשים להיכנס למקרר (שו"ת שבט הלוי ו או"ח סג ב).

ומכל מקום גם למנהג שלא להקפיד על הגילוי, מכל מקום אין מקדשים עליו (ראה לעיל: למזבח ולמצוה), משום הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (מלאכי א ח. רי"ץ גיאת, קידוש, בשם רב שמואל הלוי; טור או"ח רעב, בשמו; שו"ע שם א), אבל מברכים עליו בורא פרי הגפן (רי"ץ גיאת שם; טור שם), אפילו אם לא סיננוהו (רי"ץ גיאת שם), ואם עמד שעה מועטת מגולה, אין להקפיד בזמן הזה, ומותר לקדש עליו, אלא אם כן גמר ריחו וטעמו (כן מצדד במגן אברהם שם סק"א; משנה ברורה שם סק"ג).

הערות שוליים