מיקרופדיה תלמודית:דבר שבערוה

הגדרה^[1] - הוכחת היתרן ואיסורן של נשים להינשא, הצריכה לשני עדים

גדרו ומקורו

לשם בירור ולשם קיום

יש שהתורה הצריכה עדות על דבר שבערוה לשם בירור דבר שכבר נעשה, ויש שהצריכה עדות זו לשם קיום עצם הדבר, שאף על פי שהדבר ידוע לנו, אם לא נעשה בפני עדים אינו כלום (כן משמע מהריטב"א גיטין ב ב).

שני עדים

עדות זו אינה בפחות משני עדים (יבמות פח א), בין להתיר (רש"י גיטין שם ד"ה ואין), ובין לאסור (ראה קדושין סו א), ודבר זה נלמד בגזרה-שוה (ראה ערכו) "דבר" "דבר": נאמר כאן: כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר (דברים כד א), ונאמר בממון: עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים וגו' יָקוּם דָּבָר (שם יט טו), מה דבר האמור להלן בשני עדים, אף דבר האמור כאן בשני עדים (רש"י גיטין שם, על פי סוטה ג ב)^[2]. ועיקר דין זה נאמר באשת איש, בגיטין וקידושין, ובזנותה לאסרה על בעלה (תוספות גיטין שם ד"ה מידי)^[3].

בזנות

אין האשה נאסרה על בעלה בזנות (ראה ערך אשת איש) אלא בשני עדים שמעידים על כך (כתובות ט א; רמב"ם אישות כד יח; טוש"ע אה"ע קעח יח), מלבד אחר קינוי וסתירה, שנאמן עד אחד לומר שראה שנטמאה, מפני שרגלים לדבר שזינתה, שהרי קינא לה ונסתרה (סוטה ג א).

אמר עד אחד שזינתה והבעל שותק

אמר עד אחד אשתך זינתה, והבעל שותק, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שנאמן (רבא בקדושין סו א) אם הוא עד כשר (גמ' שם, ורש"י ד"ה מאי לאו), ששתיקה כהודאה, ואף שהוא יודע בעצמו שלא שתק אלא מפני שלא ידע כלום, מכל מקום לא מפני הודאתו הוא שאסור בה, אלא מפני נאמנותו של העד, שגזרת הכתוב היא בשאר איסורים ששתיקת בעל הדבר במקום עד אחד נחשבת כהודאה לחייבו קרבן (ראה ערך עד אחד), ולא מן הדין, אלא מפני נאמנותו של העד, ואף בדבר שבערוה כן (ר"ן שם, בדעת רש"י ורבנו תם, והסכים עמם)^[4].

• ויש אומרים שאינו נאמן, שהרי זה דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים (אביי שם), ואין אומרים שתיקה כהודאה, ויאסר משום שויה-אנפשיה-חתיכה-דאיסורא (ראה ערכו), שאפילו בחיוב קרבן אין שתיקתו הודאה גמורה, אלא נאמנות של העד היא הגורמת, ובדבר שבערוה הרי גילתה תורה שצריכים שני עדים, וכשם שבממון אין שתיקת בעל הדבר נחשבת כהודאה לגבי עד אחד, אף בדבר שבערוה כן (ר"ן שם), וכן הלכה, ואינה אסורה עליו אלא אם כן הוא מאמין לעד, וסמכה דעתו עליו (רמב"ם אישות כד יז; טוש"ע אה"ע ו יב וקטו ז).

במיתת הבעל

עד אחד נאמן להעיד על אשה שמת בעלה, ומותרת להינשא (יבמות פז ב; רמב"ם גרושין יב טו; טוש"ע אה"ע יז ג), ואף על פי שאין דבר שבערוה פחות משנים, מכל מקום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה, שאם יתברר שבעלה חי תצא מזה ומזה, הקלת עליה בתחילתה (יבמות פח א) להתירה להינשא על פי עד אחד, שמפני שהיא חוששת שמא תתקלקל, אף היא לא תינשא עד שתדקדק היטב לידע שאמת הדבר (גמ' שם פח א, ורש"י ד"ה שהחמרת וד"ה הקלת; ועוד שהרי זה דבר העשוי להיגלות, ואין עד אחד משקר (יבמות צג ב). ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שמן התורה עד אחד נאמן, שנאמר: לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת (דברים יט טו) - לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה (רבי יהודה בספרי שופטים קפח)^[5], והאמינה לו התורה, לפי שהוא דבר העשוי להיגלות (ראה ערך מילתא דעבידא לגלויי), והאשה מדקדקת בדבר שלא תתקלקל (נמוקי יוסף שם פח א, בשם הרא"ה והריטב"א; תשב"ץ א פב-פג, ומהרי"ק ל, ונודע ביהודה קמא אה"ע כז,כט, בדעת הרמב"ם גרושין יג כט)^[6].

• ויש אומרים שמן התורה אין עד אחד נאמן, שדבר שבערוה הוא, אלא שתקנת חכמים היא זו, כיון שדומה הדבר והגון להאמין לעד משום דיוק האשה, ואין בזה משום עקירת דבר מן התורה (כן משמע מרש"י יבמות צב א ד"ה תדע; תוספות יבמות פח א ד"ה מתוך; ריב"ש קנה, בדעת הרמב"ם עדות ה ב), או שחכמים הפקיעו את הקידושין של האשה מעיקרם (ראה ערך אפקעינהו רבנן לקדושין מניה) כשבא עד אחד והעיד שמת בעלה (רש"י שבת קמה ב ד"ה לעדות אשה; שיטה מקובצת כתובות ג א, בשם הרשב"א).

ביבמה

עדות שהחולץ גדול

היתר יבמה-לשוק (ראה ערכו) דבר שבערוה הוא, ולכן אף הוא אינו פחות משנים (נמוקי יוסף יבמות קד ב; מרדכי שם נח)^[7], כיון שאין קידושין תופסים בה כבערוה^[8], ולכן צריכים שני עדים שיעידו שהחולץ הוא גדול בשנים ובסימנים^[9] (מרדכי שם).

עדות שנולד בן לאשה

• מטעם זה יש ראשונים הסוברים שאין עד אחד נאמן להעיד לאשה שנולד לבעלה בן לפטרה מן היבום (ראב"ד יבום ג ה; רמ"א אה"ע קנו ח).

• אך יש הסוברים שעד אחד נאמן להעיד שנולד לבעלה בן, מכיון שהוא דבר העשוי להיגלות, כמו שנאמן עד אחד במיתת הבעל (רמב"ם שם; מגיד משנה שם, בשם הרשב"א ועוד; טוש"ע שם).

עדות שמת הבעל

עד אחד הנאמן להעיד על האשה שמת בעלה (ראה לעיל), נאמן אף להתירה ליבם (מסקנת הגמ' ביבמות צג ב; רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע קנח ג), שעיקר טעם ההיתר לעולם כשמעיד שמת בעלה הוא משום דבר העשוי להיגלות, וזה שייך אף בהיתר ליבם (מסקנת הגמ' שם).

ואם נאמן עד אחד להעיד שמת יבמה להתירה להינשא לשוק, נחלקו אמוראים: יש אומרים שנאמן, שעיקר הטעם משום שהוא דבר העשוי להתגלות (רבא שם צד א); ויש אומרים שאינו נאמן, שיש לחוש שעיקר הטעם שהאשה מדקדקת, ושמא שונאת ליבם, ולא תדקדק היטב לידע אם נפטר (ההוא מרבנן שם).

אף הראשונים נחלקו להלכה: יש פוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם; רמב"ם שם; טור שם, בשמם; שו"ע שם ג); ויש פוסקים כדעה השניה (רא"ש שם י ד; טור שם, בשמו; רמ"א שם, בשם יש אומרים), ומסקנת הפוסקים שבמקום עיגון יש להקל כדעה הראשונה (בית שמואל שם סק"ב)^[10].

באיסורי כהונה

איסורי כהונה, כשבויה (ראה ערכו), גרושה וחלוצה, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שהם דבר שבערוה, ואין עד אחד נאמן לפסלה מן הכהונה (תוספות רי"ד קדושין סו א, על פי גמ' שם ב; ריטב"א שם א), וכן שנינו שהאב אינו נאמן לומר על בתו שהיא נשבית ופסולה לכהונה (משנה קידושין סד א, ורש"י ד"ה נשבית. שב שמעתתא ו טו; אור שמח סנהדרין טז ו).

• ויש הסובר שעד אחד נאמן לומר על אשה שהיא גרושה או זונה לפסלה מן הכהונה (רמב"ם סנהדרין טז ו).

ובפירוש דעה זו נחלקו אחרונים:

• יש מפרשים שלא אמר כן אלא בגרושה או זונה וכיוצא, שהוא דבר שנתהוה במקרה, ומכיון שלדעתם אינו דבר שבערוה - עד אחד נאמן, אבל להעיד על אדם שהוא בן גרושה וחלוצה, שהוא חלל מתולדה, והרי זה פסול הגוף, אין עד אחד נאמן (שב שמעתתא שם).

• יש מפרשים שלא אמר כן אלא במשפחה שאין לה חזקת כשרות לכהונה, שמכיון שאסורה להינשא לכהן (ראה ערך יוחסין) שוב יכול עד אחד להעיד שהיא גרושה או זונה (אור שמח שם).

• ויש מפרשים שלא אמר כן אלא דוקא קודם שנישאת לכהן, ובא להעיד שאסורה לכהן, אבל לאחר שכבר נשואה לכהן, ובא עד אחד להעיד שגרושה או זונה היא להוציאה מבעלה - אינו נאמן, שלהוציאה מבעלה ודאי דבר שבערוה הוא זה, שאינו פחות משנים (אבני מלואים מו סק"ה).

כשלא הוחזקה

דבר שבערוה, כשאין לאשה לא חזקת איסור ולא חזקת היתר, נחלקו ראשונים אם אף הוא אינו פחות משנים:

• יש אומרים שאף בלי חזקה אין דבר שבערוה פחות משנים (רשב"א גיטין ב ב; רמב"ן וריטב"א יבמות פח א, בדעת רש"י; ר"ן גיטין סד א), שכיון שלמדים "דבר" "דבר" מממון, כשם שבממון אין עד אחד נאמן אף כשאין חזקה כנגדו (ראה ערך עד אחד), כך בדבר שבערוה אינו נאמן (שב שמעתתא ו ג), ולכן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח, שהמשלח אסור בכל הנשים שבעולם שמא זוהי קרובת ארוסתו (ראה קדושין סו ב), אין עד אחד נאמן לומר על אשה אחת שזו לא נתקדשה קרובתה לו, שאף שלא הוחזקה אף אחת באיסור, מכל מקום הרי זה דבר שבערוה שאינו פחות משנים (ר"ן גיטין שם).

• ויש אומרים שכשאין חזקה כנגדו נאמן אף עד אחד, שגם בממון מה שעד אחד אינו נאמן הוא להוציא ממון מידי המוחזק (תוספות גיטין ב ב ד"ה הוי, ור"ן קדושין בו ב, לפי שו"ת רבי עקיבא איגר קמא קז; מהרי"ק עב), ולפיכך האב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה, ובא אחד ואמר אני קדשתיה - נאמן (משנה קידושין סג ב) אף לכנסה (גמ' שם), אף על פי שאין דבר שבערוה פחות משנים, לפי שאינו מוציאה מחזקתה, שהרי מעמידה בחזקתה כמו שהיתה קודם, אלא שאומר שלו היא שנתקדשה (ר"ן קדושין שם).

בקידושין וגיטין

קידושין

קדושי אשה אינם מתקיימים אלא בשני עדים, שלמדים "דבר" "דבר" מממון (ראה לעיל. קידושין סה ב; רמב"ם אישות א א וד ו; טוש"ע אה"ע מב ב). ואף על פי שבממון אין צורך בשני עדים אלא לברר את המציאות כשהבעל דבר מכחיש, אבל גוף הדבר מתקיים על ידי עצם המעשה, ואמרו: לא נבראו עדים אלא לשקרנים, בקידושין אינו כן, אלא עצם המעשה אינו חל מבלי עדים, ואפילו ששניהם מודים, ואין אומרים כאן הודאת בעל דין כמאה עדים, כדרך שאומרים בממון (ראה ערך הודאת בעל דין), לפי שבממון אין ההודאה מחייבת לאחרים, מה שאין כן בקידושין שהם מחייבים לאחרים בהודאתם (גמ' שם), שקרובותיה נאסרות על ידי הקידושין בו, וקרוביו נאסרים בה (רש"י שם ד"ה הכא), או שהיא נאסרת על כל העולם, ואם בא אחר וקידשה - נמצאת הודאתה מחייבת לו (רשב"א שם, בשם רבנו חננאל)^[11].

המקדש בעד אחד

המקדש בעד אחד, נחלקו אמוראים: רובם סוברים שאין חוששים לקידושיו, שדבר שבערוה אינו פחות משנים (הרבה אמוראים בגמ' שם); ויש מהם הסובר שחוששים לקידושיו (רב פפא שם) מדרבנן (תשב"ץ א כ).

להלכה פוסקים רוב הפוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם; רמב"ם אישות ד ו; הגהות מימוניות שם, בשם רבנו חננאל והלכות גדולות ורבנו שמחה ורבנו תם והראבי"ה; טוש"ע אה"ע מב ב); אך יש המחמירים כששניהם מודים כדעה השניה (סמ"ג עשין מח, בשם הר"א ממיץ; טור שם, בשמו; רמ"א שם, בשם יש מחמירין), ובמקום עיגון ודחק יש לסמוך על המקילים (רמ"א שם).

עד אחד המעיד שנתקדשה בפני שני עדים והאשה שותקת

עד אחד שהעיד על אשה שנתקדשה בפני שני עדים, והאשה אינה מכחישתו אלא שותקת, נחלקו ראשונים:

• רוב הראשונים סוברים שאף בזה אין דבר שבערוה פחות משנים (תוספות כתובות כג א ד"ה תרווייהו; ר"ן שם; רא"ה שם; שיטה מקובצת שם, בשם תר"י), אלא אם כן היו קידושין ודאים אלא שהיה ספק אם זרק הקידושין קרוב לו או קרוב לה, ועד אחד מעיד שהיה קרוב לה (תוספות שם), ומכל מקום אף בעד אחד אומר נתקדשה והיא אינה יודעת חוששים לכתחילה שלא תינשא, אלא שאם נישאת לא תצא (בית שמואל מב סק"ז).

• ויש מהראשונים הסובר שאף בדיעבד אם נישאת תצא (רמב"ם אישות ט לא)^[12].

שליחות בקידושין

אף שליחות בקידושין היא דבר שבערוה, וצריכה להיות בפני שנים (ר"ן קדושין סו א), אלא שנחלקו ראשונים בשליח של מי:

• יש אומרים שדוקא האשה שעשתה שליח לקבלה צריכה לעשותו בפני שני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות אלא להודיע אמיתות הדבר, ולפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים, כמו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו, ואינו צריך עדים (רמב"ם אישות ג טו; רא"ש שם ב ז; מגיד משנה שם, בשם הרשב"א; טוש"ע אה"ע לה ג, בסתם), שבגמר הדבר, שהיא נאסרת לכל אדם, הרי זה דבר שבערוה שאינו פחות משנים, אבל להיות שלוחו לקדשה לו מועילה הודאה כמו בשאר שליחות (רא"ש שם).

• יש אומרים שאף בשליחות האיש צריך שני עדים, ואפילו שניהם מודים אינו כלום (ראב"ד שם; ר"ן שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), וכשם שהקידושין עצמם למדים בהם "דבר" "דבר" מממון להצריך עדים, כך אף השליחות צריכה עדים (ר"ן שם)^[13].

• ויש מצדדים שלעולם אין צורך בעדים, ואף בשליחות לקבלה, שהיא באה לאסור עצמה, וכשהשליח והאשה מודים די בכך (רא"ש שם; טור שם, בשמו; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

בגיטין

אין האשה מתגרשה בגט, אלא אם כן יתננו לה בפני עדים (רמב"ם גרושין א א,יג), שנאמר: עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים וגו' יָקוּם דָּבָר (דברים יט טו) - ולמדים "דבר" "דבר" בגט מממון (ראה לעיל. לחם משנה שם) - ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהיה מותרת בלא עדים, לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה, ואפילו בעד אחד, אינו גט כלל (רמב"ם שם א יג), ואף על פי שבממון כששניהם מודים אין צורך לעדים, והרי עדים בגט למדים מממון, כאן מכיון שהודאתם מחייבת לאחרים, שנאסרה לכהן, אין הודאתם כמאה עדים, שאף בממון אין ההודאה כעדים אלא כשאיננה מחייבת לאחרים (לחם משנה שם)^[14].

מינוי שליחות בגיטין

אף האשה שעושה שליח-לקבלה (ראה ערכו) לקבל את גיטה, צריכה לעשותו בפני שני עדים, שתאמר בפניהם שהיא עושה אותו לשליח (רמב"ם גרושין ו א, על פי משנה גיטין סג ב; טוש"ע אה"ע קמא ח)^[15].

כשהאיש עושה שליח-להולכה (ראה ערכו), נחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאין צריך לעשותו בפני עדים (רמב"ם שם ד; ראב"ד אישות ג טו; טור שם, בשם הרמב"ם; שו"ע שם יא, בסתם), שאין מקום לעדים בשליחות זו אלא להודיע אמיתות הדבר, ולפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים (טור שם, בשם הרמב"ם, על פי רמב"ם אישות ג טו).

• ויש אומרים שאף מינוי שליח להולכה צריך שני עדים (ירושלמי גיטין ד א, לגירסת הרא"ש שם ד ב; טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם, בשם יש אומרים), שאף זהו דבר שבערוה שאינו פחות משנים (כן משמע מהט"ז שם סק"י).

ביטול שליחות בגיטין

המבטל את השליח להולכת הגט שעשה^[16], נחלקו הדעות:

• יש אומרים שמן הדין של אין דבר שבערוה פחות משנים, צריך לבטלו בפני שני עדים (כן משמע מתוספות גיטין לג א ד"ה רבי).

• ויש אומרים שאין זה בכלל דבר שבערוה שצריך שנים, מכיון שביטול זה בא להעמידה בחזקת אשת איש הקודמת, והדבר תלוי במחלוקת אם דבר שבערוה שאינו נגד חזקה צריך שנים (ראה לעיל. פני יהושע שם לג א בד"ה וי"ל דמשמע).

הערות שוליים