מיקרופדיה תלמודית:דחוי

הגדרה^[1] - דבר שנדחה שעה אחת מדינו, אף על פי שעברה הסיבה שמחמתה נדחה, אותו הדבר נשאר דחוי לעולם

בקדשים, כשאינם חיים

שעירי יום הכיפורים

קרבן שנשחט ונפסל שעה אחת, נחלקו תנאים אם נדחה מלהיות קרבן עולמית ששוב אינו חוזר עוד להכשרו:

• ר' יהודה אומר בשני שעירי יום הכפורים, שאם מת השעיר המשתלח אחר שנשחט השעיר שהוא לשם, קודם שנזרק דמו, ישפך הדם (יומא סב א), שנאמר: יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו (ויקרא טז י) - עד מתי יהא זקוק להיות חי עד שעת מתן דמים של חברו^[2]; ואם מת קודם אין כפרת הדם כלום והשעיר נדחה, ושוב אינו חוזר להכשרו אפילו אם יביאו שעיר אחר לשלח אותו (יומא סה א ורש"י ד"ה להיות חי), ואף חכמים סוברים כן (ראה רש"י שם; מאירי יומא שם).

• חנן המצרי אומר שאפילו אם הדם של שעיר הפנימי בכוס ומת המשתלח מביא חברו ומזווג לו, ואינו סובר דין דיחוי כלל, אפילו בשחוטים (יומא סג ב ורש"י ד"ה דלית).

הלכה כר' יהודה וחכמים (מאירי יומא סה א; רא"ש יומא סדר עבודת יום הכיפורים).

תערובת דם

תערובת דם של קדשים העומד לזריקה שנתערב במים, אם נפל הדם לתוך המים, אפילו יש בו מראה דם, פסול, שאנו אומרים ראשון ראשון בטל (זבחים עח א; רמב"ם פסולי המוקדשין ב כב), וטפה ראשונה שנפלה עדיין לא היתה מראיתה ניכרת וכבר נדחתה, ולכן אפילו נפלו אחר כך טפות אחרות עד שחזר המראה לדם, אין אומרים חוזר ונעור להצטרף, שכיון שנדחה ידחה (רש"י שם ד"ה לפי).

בידו לתקן

כהן שקיבל את הדם בכלי שרת ונתן לכלי חול, או שנשפך מן הכלי על הרצפה, שנינו שהדם לא נפסל, ויכול להחזירו לכלי שרת ולזרקו (ראה זבחים לב א). ונחלקו אמוראים בדבר:

• יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא לדעת חנן המצרי הסובר שחוטים אינם נדחים, אבל לדעת הסוברים - וכן הלכה - ששחוטים נדחים, הדם כבר נפסל ונדחה עולמית.

• ויש אומרים שהדברים אמורים לדברי הכל, הואיל ובשעה שנדחה היה בידו לחזור וליתנו בכלי שרת או לחזור ולאספו מן הרצפה, וכל שבידו לתקן אינו חשוב דיחוי (זבחים לד ב; רמב"ם פסולי המוקדשין א כד-כה. וראה ערך בידו).

מזבח שנפגם

מזבח שנפגם (ראה ערך מזבח, על פסולו בפנימה), נפסלו כל הקדשים שהיו שחוטים במקדש בעוד המזבח היה שלם, ועדיין לא נזרק דמם, שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו, ונדחו מלהיזרק אפילו כשיתוקן המזבח בו ביום (ראה זבחים נט א ורש"י ד"ה שנשחטו; רמב"ם פסולי המוקדשין ג כב).

וכתבו הראשונים שאף על פי שכל שבידו לתקן אינו דיחוי, והרי בידו לתקן את המזבח, מכל מקום הרי זה דיחוי, לפי שנדחה מחמת פסול הגוף. ולא אמרו שמועיל בידו לבטל הדיחוי אלא כשאינו נדחה מחמת פסולו, כמו בדם שקיבלו ונתנו לשמאלו שהוא כנותנו על הרצפה שיחזור ויטלנו (תוספות ישנים כריתות ז א ד"ה הואיל).

אינם בעלי חיים

אף בקדשים שאינם בעלי חיים, אם נפסלו שעה אחת, הדבר תלוי במחלוקת חכמים וחנן המצרי אם יש בהם תורת דיחוי להיפסל עולמית.

כגון לבונה שנתן על מנחת חוטא ומנחת סוטה שהמנחה פסולה עד שילקטנה, יש מי שאומר בגמרא שלדעת חכמים יש עליה תורת דיחוי ואין מועיל הליקוט להכשיר את המנחה, שכבר נפסלה בעוד הלבונה עליה, ולחנן המצרי אין דיחוי ומועיל הליקוט והמנחה נכשרת אחר כך (מנחות נט ב לפירוש התוס' ד"ה ותיהוי).

אלא שיש אומרים בגמרא שאין שם משום דיחוי אפילו לחכמים מטעמים אחרים, אם משום שגזרת הכתוב היא בלבונה, שהתורה קראה אותה חטאת - כִּי חַטָּאת הִוא (ויקרא ה יא) - אפילו בעוד הלבונה עליה ; או לפי שבידו ללקט הלבונה ותוכשר המנחה (מנחות שם).

באכילת קדשים

באכילת קדשים נחלקו הראשונים אם יש דין דיחוי:

• יש סוברים שאף הם נדחו, וכל שנפגם המזבח ונפסלו שיירי מנחה ושאר קדשים הנאכלים מלאכלם (ראה זבחים נט א. וראה ערך מזבח) - נדחו מלהיאכל לעולם, אפילו אחר שיתוקן המזבח בו ביום, שכיון שנדחו שוב אינם חוזרים ונראים (תוס' זבחים סא ב ד"ה ולאחר וד"ה אף על פי).

• ויש סוברים שדוקא זבחים שעושים מהם עבודה יש בהם דין דיחוי, אבל בשר זבח לאחר העבודה או שיירי מנחה חוזרים ונראים, אף על פי שבינתיים נדחו, וכן מעשר שני שנפלו מחיצות חומת ירושלים וחזרו ונבנו, לא נדחה ומותר באכילה (תוס' בבא מציעא נג ב ד"ה לא פלוג; שיטה מקובצת זבחים ס ב, בשם הר"מ. וראה משנה למלך פסולי המוקדשין ג כה).

מהתורה

דין דיחוי בקדשים הוא מן התורה (ט"ז אורח חיים תרמו סק"ו).

בבעלי חיים

המחלוקת

קרבנות שנפסלו מחיים, ונראו שוב, נחלקו תנאים ואמוראים אם נדחים ואינם חוזרים להכשרם או שחוזרים להכשרם:

• ר' שמעון סובר שבעלי חיים אינם נדחים (פסחים צח א ועוד), וכן סובר רב (יומא סד א).

• ור' יהודה סובר שבעלי חיים נדחים (יומא סד ב), וכן סובר ר' יוחנן (שם א)^[3].

הלכה שבעלי חיים אינם נדחים (רמב"ם עבודת יום הכיפורים ט טו).

טעמי המחלוקת

בטעם הסוברים שאין בעלי חיים נדחים אמרו שלמדים מבעלי מום עובר (ראה ערך בעל מום (ב)) שנאמר בהם: כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ (ויקרא כב כה) ולומדים שדוקא כשהמום בם, לא ירצו, אבל אם עבר מומם מרצים, הרי שלא נדחו; והוא הדין לכל בעלי חיים שנפסלו (יומא סד א).

ובטעם ההבדל בין בעלי חיים לשחוטים, כתבו הראשונים, שכיון שבעלי חיים יכולים לצאת לחולין על ידי מום, אין דיחויים דיחוי (מאירי קדושין ז א).

והאחרונים כתבו שהטעם הוא שעדיין אינם ראויים להקרבה (ראה מנחות טז ב) והרי זה כדיחוי לפני זמן הקרבתו (זרע אברהם לרבי מנחם זעמבא ז אות כח; באבן האזל מעשה הקרבנות טו ד).

הסוברים שבעלי חיים נדחים טעמם לפי שהתורה מיעטה בבעלי מום: בָּהֶם, ולמדים: בהם הוא שמרצים אם עבר פסולם, אבל כל שאר הדחויים הואיל ונדחו ידחו (יומא סד א).

במזבח שנפגם

במחלוקת זו נחלקו גם במזבח שנפגם, שקדשים שנשחטו שם פסולים (ראה ערך מזבח):

• לדעת הסוברים שבעלי חיים אינם נדחים - אינם פסולים אלא הקרבנות שנשחטו ועוד לא נזרק דמם, אבל קרבנות חיים שהיו בעזרה כשנפגם המזבח לא נפסלו, וכשיבנה המזבח כתיקונו הם קרבים.

• ולדעת הסוברים שבעלי חיים נדחים כולם פסולים, כל שהיו קדושים באותה שעה, שנראו ונדחו (זבחים נט א).

הלכה שבעלי חיים אינם נדחים והקרבנות שהיו חיים לא נפסלו (רמב"ם פסולי המוקדשין ג כג).

הפריש קרבן והמיר

האוכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו, לדעת ר' יוחנן שסובר שבעלי חיים נדחים, הואיל ונדחה, שאין מומר מביא קרבן (ראה ערך מומר) ידחה לעולם. ואף על פי שבידו לחזור בתשובה, הרי זה דיחוי (זבחים יב ב; ירושלמי גיטין ז א), ולמרות שכל דבר שבידו לתקן אינו דיחוי (ראה לעיל: בקדשים כשאינם חיים), זה אינו קרוי בידו, כיון שאין בדעתו לחזור (תוס' זבחים לד ב ד"ה כל).

ויש מפרשים לפי שלא אמרו שכל דבר שבידו לתקן אינו דיחוי אלא כשאינו נדחה מחמת פסולו, אבל זה שנדחה מחמת פסול הגוף אין בידו מועיל לבטל את הדיחוי (תוספות ישנים כריתות ז א ד"ה הואיל).

ולא רק כשהמיר דתו ודחה את הקרבן בידים, אלא אפילו אם אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה, הואיל ונדחה בשעה שהיה שוטה ואין להקריבו, שהרי צריך דעת בשעת הקרבה, ידחה לעולם; ואף על פי שלא דחה בידים את הקרבן, מכל מקום אין זה כישן, שנאמר שלא נדחה הקרבן כלל (גמ' שם ורש"י ד"ה ונשתטה).

להלכה, שבעלי חיים אינם נדחים, הקרבנות חוזרים ונראים; וכשם שאם נולד בקרבן עצמו מום עובר ונתרפא יחזור לכשרותו, כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו יקרבו (רמב"ם שגגות ג ח).

הפריש נקבה לפסחו

המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר, נחלקו תנאים בדינה:

• יש סוברים שהולד ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח.

• ויש סוברים שהולד עצמו יקרב פסח (תמורה יט א; כריתות כח א).

והדבר תלוי במחלוקת אם בעלי חיים נדחים, שאם הם נדחים ולד זה מכח קדושה דחויה בא וירעה, ואם בעלי חיים אינם נדחים יקרב פסח (כריתות שם ורש"י ד"ה ילדה).

ויש מפרשים שאף לדעת הסוברים שאין בעלי חיים נדחים, הולד ירעה, מפני שהמפריש נקבה לפסחו לא הקדישה אלא לדמיה, לדמי פסח, שהרי לא היה יכול להמתין עד שתלד ויקריבנו לפסח עצמו, שיהיה אז מותר הפסח, שאינו קרב פסח, ולפיכך גם הולד לדמי פסח (תוס' זבחים יב ד"ה וש"מ).

וכן פסקו הראשונים להלכה שהולד הולך אחר האם, וכשם שהאם לפני הפסח קדושה רק לדמי פסח, כך הולד ירעה עד שיסתאב ודמיו לפסח, ואם ילדה לאחר הפסח דמיו לשלמים (רמב"ם תמורה ד ז).

דחאו בידים

הפסח שאבד ונמצא קודם שחיטת הפסח השני שהפריש תחתיו - שדינו שיקריב איזה מהם שירצה לשם פסח (ראה רמב"ם קרבן פסח ד ו וכסף משנה שם. וראה ערך קרבן פסח) - זה שנשאר ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים; שהרי היה עומד בשעת שחיטה לפנינו, וקבעתו שעת שחיטה לשם פסח, ומכיון שלא הקריב ושחט את השני דחאו בידים, ולפיכך לא יקרב הוא עצמו שלמים, שאין זה מותר הפסח, אלא פסח דחוי (פסחים צו ב ורש"י ד"ה הפסח).

ואפילו הסוברים שאין בעלי חיים נדחים, מודים כאן שהפסח נדחה כיון שדחאו בידים; ולא אמרו אין נדחים אלא כשלא דחאו בידים, כגון שנטמאו הבעלים וכיוצא (תוס' שם ד"ה קודם).

ויש פוסקים כן להלכה שירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים (ראב"ד בהשגות קרבן פסח ד ו וכדעת רש"י ותוס').

ויש חולקים ופוסקים שאפילו נמצא לפני שחיטת הפסח הוא עצמו קרב שלמים (רמב"ם קרבן פסח שם), לפי שאין בעלי חיים נדחים (כסף משנה שם).

הפריש פסחו ומת

המפריש את פסחו ומת לאחר חצות של ארבעה עשר בניסן, אף על פי שכבר הוקבע הקרבן בחצות לשם פסח ונדחה במיתתו, מכל מקום יביאנו בנו אחריו לשם שלמים, לפי שאין בעלי חיים נדחים (פסחים צח א ורש"י ד"ה לעולם; רמב"ם קרבן פסח ד ה).

דחוי מדרבנן

כל הזבחים שנתערב בהם אחת מחטאות המתות [קרבנות חטאת שאינם ראויים להקרבה ודינם במיתה], או שור הנסקל [שור שנגמר דינו להיסקל על שהמית אדם], אפילו אחד ברבוא, שכולם ימותו (ראה זבחים ע ב ורמב"ם פסולי המוקדשין ו א. וראה ערך בעלי חיים); אם עבר והקריבם, הדבר תלוי במחלוקת אם בעלי חיים נדחים: לדעת הסוברים שבעלי חיים נדחים, לא הורצה הקרבן; ולדעת הסוברים שאינם נדחים, הורצה (זבחים עג ב).

ואף על פי שמעולם לא נדחו מן התורה, שאף בשעה שהתערובת היתה בקביעותה, אין עליה דין קבוע מן התורה, מאחר שלא ניכר האיסור (ראה ערך קבוע), מכל מקום נדחו מדרבנן, מאחר שאינם בטלים מדרבנן, והואיל ואף הכשרים שבהם נדחו לכתחילה להקריב מחמת הפסולים המעורבים, נדחו לגמרי אם בעלי חיים נדחים (רש"י שם ד"ה אי. וראה תוס' שם ד"ה אלא).

ולדעת הסוברים שבעלי חיים אינם נדחים, אפילו אם הקריב את כולם, הורצה. ואף על פי שנדחו מזריקה לאחר שישחטם, ובשחוטים יש דיחוי, הרי לאחר שנשחטו בטלה חשיבותם ובטלים ברוב (ראה ערך דבר חשוב), וממילא ראויים לזריקה (אור שמח מעשה הקרבנות טז ב).

ויש מפרשים שאין הדברים אמורים אלא כשהניד אותם שלא יהיו קבועים, שאז אנו אומרים כל שפירש מן הרוב פירש והם מותרים, ואף על פי שהיו מתחילה קבועים ונדחו, אין בעלי חיים נדחים; אבל אם לקחם ממקום הקבוע לא הורצה (לחם משנה פסולי המוקדשין ו א, לדעת הרמב"ם), ואפילו אם הוכרו לבסוף הכשרים אסורים, הואיל ונדחו (הגה ברש"י רש"י זבחים עג ב ד"ה אי, לפירוש זה).

הלכה שאם הקריב הורצה, שאין בעלי חיים נדחים (רמב"ם פסולי המוקדשין ו א).

וכן קדשים שנתערבו בקדשים, באופן שאין מקריבים אותם לכתחילה (ראה ערך אין מביאין קדשים לבית הפסול) - אם הקריב הורצה, שאין בעלי חיים נדחים (רמב"ם פסולי המוקדשין ו יז).

דיחוי מעיקרו

הדין

כל קרבן שהוא דחוי מתחילתו, שלא היתה לו שעה שהיה כשר, ונראה אחר כך, נחלקו אמוראים אם הוא חשוב דיחוי:

ר' יוחנן אמר שדיחוי מעיקרו נחשב דיחוי (קדושין ז א); ויש סוברים שאינו דיחוי (זבחים נט א. וראה יומא סד א).

ואף על פי שמחוסר זמן, כגון בהמה משנולדה עד שמנה ימים, שאינה ראויה אז לקרבן, אינו דיחוי, שהרי משמנה והלאה הוא כשר לקרבן - אין למדים מכאן לשאר דיחוי מעיקרו; כיון שמחוסר זמן אינו ראוי עדיין להקרבת שום קרבן, וזמנו קבוע להיות ראוי מיום השמיני (תוס' פסחים צח א ד"ה וש"מ), ודיחוי מעיקרו משעה שהקדיש את הבהמה היתה דחויה (תוס' יומא סד א ד"ה התם בתירוץ א).

ועוד שמחוסר זמן אינו מחוסר מעשה בגופו (תוס' יומא שם בתי' ב) וחוזר ונראה ממילא (תוס' זבחים יב ב ד"ה וש"מ; תוספות ישנים יומא שם ד"ה מי דמי). ומטעם זה אין ללמוד שדיחוי מעיקרו אינו דיחוי מלילה, כשהקדיש בו קרבן, ולמחר מקריבים אותו, לפי שאינו מחוסר מעשה בגופו, וגם בלילה אינו ראוי להקרבת שום קרבן (תוס' יומא שם).

הלכה שדיחוי מעיקרו אינו דיחוי, ולפיכך כל המקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח, כשיבנה מקריבים אותן, שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי (רמב"ם פסולי המוקדשין ג כד).

ואף על פי שאף מבלי הטעם של דיחוי מעיקרו, הרי הם בעלי חיים שאינם נדחים (ראה לעיל: בבעלי חיים); מכל מקום מועיל טעם זה של דיחוי מעיקרו למנחות שהיו קודם שנבנה המזבח (לחם משנה שם).

ומכל מקום המפריש נקבה לפסחו, יש סוברים שתרעה ויביא בדמיה שלמים, ולא שתיקרב היא עצמה שלמים (ראה רמב"ם קרבן פסח ד ד) אף על פי שדיחוי מעיקרו הוא, מפני שדחייה גמורה כזו, שלעולם אין נקבה ראוייה לפסח, היא דיחוי אף מעיקרו (לחם משנה שם).

בהמת השותפים

בהמת השותפים שהקדיש אחד מהם את חציה, וחזר ולקח חציה האחר והקדיש, אמר ר' יוחנן שאותה בהמה זו קדושה, ואינה קרבה, לפי שר' יוחנן סובר בעלי חיים נדחים ודיחוי מעיקרו הוא דיחוי (קדושין ז א).

להלכה הרי זו קדושה וקרבה, אף על פי שכשהקדיש חציה היתה דחויה, לפי שאין הדיחוי מעיקרו דיחוי (רמב"ם מעשה הקרבנות טו ד. וראה להלן: בדמים).

כשבידו לתקן

דיחוי מעיקרו, כשהיה בידו לתקן בנקל, נחלקו הראשונים בדינו:

• יש סוברים שאף לר' יוחנן אינו דיחוי. ולכן אם אכל חלב והמיר דתו ואחר כך הפריש קרבן, שדיחוי מעיקרו הוא, כשחזר בתשובה הוכשר הקרבן, לפי שבידו היה לחזור בו קודם (תוס' זבחים יב ב ד"ה ושמע מינה).

וכן קדשים שהקדיש בשעה שהמזבח היה פגום, או עד שלא נבנה, אינו דיחוי, לפי שבידו בקל לתקן. ואינו דומה לבהמה של שני שותפים, שר' יוחנן אמר שם שדיחוי מעיקרו הוא דיחוי, כי שם אין בידו לגמרי לתקן, שהרי תלוי גם בדעת השותף (תוס' שם ונט א ד"ה עד).

• ויש סוברים בהמיר דתו והפריש קרבן שהוא בכלל המחלוקת של דיחוי מעיקרו, ולר' יוחנן הוא דיחוי (תוס' קדושין ז ב ד"ה ש"מ).

בדמים

הדין

כל דיחוי בדבר שאין בו אלא קדושת דמים, אף הוא יש בו תורת דיחוי להידחות מלהיקרב על המזבח לעולם (קדושין ז ב ורש"י לפי ר' יוחנן). ואין אומרים שאין דיחוי אלא בדבר שמקודש בגופו, אבל מה שלא היתה בו אלא קדושת דמים אין קדושתו חשובה לכלום והרי הוא כחולין שהקדישם שקרבים, אלא יש דיחוי אף בדמים (מאירי קדושין שם).

ואין חולק בדבר זה (תוס' זבחים יב א ד"ה ושמע מינה); וכן הלכה (רמב"ם מעשה הקרבנות טו ד, שגגות י יג).

דחוי בדמים בלבד

ואף על פי שכל דיחוי בדמים דיחוי מעיקרו הוא, שאילו היה בתחילה ראוי להיקרב ואחר כך נדחה, הרי אינו דיחוי בדמים, מכל מקום אפשר שיהא דיחוי בדמים שאינו דיחוי מעיקרו. כגון שהפריש דמים לחטאת והמיר דתו וחזר בו, שהדמים דחויים אף על פי שלא היו דחויים מעיקרם (רמב"ן ורשב"א קדושין ז ב); או כגון המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר, שהיא קדושת דמים, שאין פסח בא נקבה, ואינו דחוי מעיקרו, שהרי הולד ראוי הוא להיקרב (תוס' קדושין שם ד"ה ש"מ).

וכן יש דיחוי מעיקרו שאינו דיחוי בדמים, כגון מומר שאכל חלב והפריש קרבן וחזר בו, שהוא דיחוי מעיקרו, וקדוש קדושת הגוף שהרי אין הדיחוי על ידי הקרבן (תוס' קדושין שם, תמורה כו ב ד"ה ש"מ. וראה צאן קדשים שם שהכוונה שלא על ידי גוף הקרבן נדחה אלא מחמת שהיה מומר); או כגון שקיבל דם הקרבן בכלי שיש בו מים, שראשון ראשון נדחה, ואחר כך כשהוסיף דם הרי זה חוזר ונהפך לדם, שהוא דחוי מעיקרו, ויש שם קדושת הגוף (תוס' פסחים צח א ד"ה וש"מ, זבחים יב א ד"ה וש"מ). אלא שיש סוברים שדיחוי זה אינו חוזר ונראה כלל, שדיחויו נשאר לעולם, שהדם נפסל מטעם אחר, שלא נתקבל מן צואר הבהמה בכלי (תוס' הרא"ש קדושין ז ב ד"ה ש"מ).

ויש מפרשים שדיחוי מעיקרו ודיחוי בדמים דבר אחר הוא, אלא מפני שמצינו בדיחוי אצל מצות דיחוי מעיקרו בלא דיחוי דמים, כגון בכורים שבצרם ושיגרם ביד שליח, או אשרה שנטעה לעבודה זרה, שהלולב נדחה מלהיות כשר למצוה (ראה להלן: דיחוי במצות); לפיכך חילקו את שניהם גם בדיחוי בקדשים (ריטב"א קדושין ז ב; לחם משנה מעשה הקרבנות טו ד, בדעת הרמב"ם).

דחוי בדמים עצמם

• יש מן הראשונים שמפרשים, שדיחוי בדמים הכוונה שהדמים דחויים, ולא יקריב מן הדמים את קרבנו שהיה בדעתו להפריש. כגון המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים (ראה לעיל: בבעלי חיים) ואינו מביא מהם פסח שהיה בדעתו מתחילה בשעת ההפרשה (תוס' זבחים יב א ד"ה ושמע מינה בשם ר"ח ור"ש; ריטב"א קדושין ז ב, בשם תוס').

• ויש סוברים יותר מזה שהדמים נדחו לגמרי, לדעת האומרים יש דיחוי בדמים, והם נופלים לנדבה, לקיץ המזבח (ר"ח פסחים צח א).

אבל חלקו עליהם והוכיחו שאין הדמים דחויים (ראה תוס' זבחים שם; ריטב"א קדושין שם. וראה תוס' סנהדרין מז א ד"ה הואיל).

בתמורה

ויש גורסים: קדושת דמים מדחה (ראה גירסתנו בכריתות כז א ובתוס' זבחים יב א ד"ה ושמע מינה). ולגירסא זו יש מפרשים שיש דיחוי בדמים כדי לדחות את התמורה מלהיקרב, ואין אומרים כל שאינה קדושה אלא לדמים אין כחה יפה להתפיס את התמורה לדחותה מקדושתה לעשותה כיוצא בה (תוס' זבחים שם בשם ר' חיים, ודחו את פירושו).

בשותפים

ויש מן הראשונים שמפרשים, שדחוי בדמים הכוונה באחד מן השותפים שהקדיש חצי בהמתו, שהיא דחויה מלהיקרב כשלקח את חציה השני, מפני שיש דיחוי בדמים, שהיא דחויה בשביל הדמים שלא פרע לקנות חציה השני של חברו, ולא היתה קנויה לו כשהקדיש אלא חציה הראשון (רש"י זבחים יב ב ד"ה יש דיחוי בלישנא אחרינא. וראה רמב"ן קדושין שם שהביא פירוש זה ודחאו).

דיחוי במצות

הספק

דבר שנפסל מלהיות ראוי למצוה, הסתפקו בגמרא אם נדחה לגמרי מהמצוה ואינו חוזר ונראה אף לאחר שנסתלק ממנו הפסול, או שחוזר ונראה.

כגון הדס לדעת הסוברים שנפסל למצות נטילת לולב כאשר נקטם ראשו (ראה ערך הדס, ושם מחלוקת בדבר ויש מכשירים בהדס שנקטם ראשו), ואם עלתה בו תמרה ונסתלק הפסול, הסתפקו אם חזר והוכשר או שנדחה (סוכה לג א).

צדדי הספק הם אם למדים מצות מקדשים, שכשם שיש תורת דיחוי בקדשים כך יש תורת דיחוי במצות, או שאין דיחוי אלא לענין קדושה כגון קרבנות ולא במצות (רש"י שם ד"ה יש דיחוי וד"ה מאן דמכשר).

ויש מן הראשונים שהסביר את הסברא שאין דיחוי אלא בקדשים ולא במצות, לפי שהאדם הוא המחוייב לעשות מצוה, ואם נדחית ממנו עתה, לכשתיראה המצוה לעשותה יעשנה, כי האדם לא נדחה מלעשותה (רא"ש מועד קטן ג צו).

כיוצא בדבר הסתפקו בגמרא באשרה [אילן של עבודה זרה] שביטלה (ראה ערך בטול עבודה זרה) אם כשרה למצות לולב, מכיון שנפסלה מהמצוה לפני שביטלוה או שאין דחוי ולא נפסלה (עבודה זרה מז א).

ספק זה יש שכתבו שהוא מן התורה, שאם מצות דומות לקדשים לדיחוי, מן התורה הן דומות (ט"ז או"ח תרמו סק"ו); ויש שכתבו שאפילו לצד הספק שיש דיחוי במצות אינו אלא מדרבנן, שמן התורה בקדשים בלבד יש דיחוי, שאין למדים חולין מקדשים, ומצוה לגבי קדשים היא כחולין (ב"ח שם; פני יהושע סוכה לג ב).

ההלכה

בשני המקומות - בהדס שנקטם ובאשרה שביטלה - לא נפשט הספק (סוכה לג א; עבודה זרה מז א).

ואף על פי ששנינו בכסוי הדם שאם כיסהו הרוח חייב לכסות גם אם חזר ונתגלה, ומבארת הגמרא שלא אומרים שמכיון שבשעה שהיה מכוסה על ידי הרוח היה פטור מלכסות, ונדחה הדם מהמצוה, שוב נדחה לעולם, אפילו כשחזר ונראה, לפי שאין דיחוי אצל מצות (חולין פז א); מכל מקום הספק של האמוראים הוא בטעם דין זה של כיסוי עצמו, אם החיוב לכסות כשחזר ונתגלה הוא בתורת ודאי, לפי שאין דיחוי אצל מצות, ואם כן אין הבדל אם מתוך כך תצא קולא או חומרא, ולכן אף בהדס ולולב שנפסלו אנו אומרים אין דיחוי, והם חוזרים ונכשרים; או שמצד הספק הוא שאמרו בכיסוי הדם שחייב לכסות אחרי שחזר ונראה, שמא אין דיחוי אצל מצות, ואם כן אין אומרים כך אלא להחמיר, כגון בכיסוי הדם, שאם אין דיחוי אנו מחמירים לחייב בכיסוי, אבל במקום שאם נאמר אין דיחוי תהיה קולא, כגון בהדס ולולב, אנו אומרים להיפך שמא יש דיחוי ונדחו לעולם ואינם חוזרים ונראים, שלהלכה ספק אם יש דחוי אצל מצות (סוכה לג א; עבודה זרה מז א. וראה פר"ח יו"ד כח ס"ק יז; כרתי שם ס"ק יג,טו; פרי מגדים משבצות זהב סק"ט ושפתי דעת ס"ק טז,יח; חידושי רבי עקיבא איגר על השו"ע שם יא ועל הש"ך ס"ק טז, שכולם סוברים בכיסוי הדם שמספק הוא שחייב לכסות בנדחה).

ויש שכתבו בדעת הראשונים, שיש מחלוקת אמוראים בדבר: יש שמסתפקים אם יש דחוי, ויש שסוברים שאין הדבר ספק ובודאי אין דיחוי אצל מצות, בין לקולא ובין לחומרא (ט"ז או"ח תרמו סק"ו, בדעת הרמב"ם והרא"ש והטור; כפות תמרים סוכה לג א, בשם מהרש"ך; צל"ח סוכה לג א, בדעת הרמב"ם).

נראה ונדחה

הספק של דיחוי במצות, הוא בין בדיחוי מעיקרו, כגון נקטם ראשו של ההדס מערב יום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב, שמשקידש היום עדיין היה ראשו קטום, ולא היה ראוי מעולם למצוה (סוכה לג א ורש"י ד"ה יש דיחוי); ובין בנראה ונדחה כגון הדס שענביו מרובות מעליו, שאם הענבים שחורות ההדס פסול (ראה ערך הדס) והושחרו הענבים ביום טוב ונפסל ועבר וליקט את הענבים, שהוא נראה בשעה שלא היו שחורות ונדחה כשהושחרו, והדבר ספק אם חוזר ונראה כשליקט את הענבים אחר כך או לא (סוכה לג ב)^[4].

ענבי הדס

היו הענבים שחורות מערב יום טוב, ועבר וליקטן ביום טוב, שנדחה ההדס מעיקרו, שמעולם לא היה ראוי ביום טוב, חוזר ונראה אחר שליקטן וכשר (סוכה לג ב). ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

• יש סוברים שלהלכה לא נפשט הספק בדיחוי מעיקרו שאין דיחוי אצל מצות, לפי שלא אמרו בענבים שחורות מערב יום טוב שחוזר ונראה אלא מפני שבידו היה גם קודם לכן ללקטן, אלא שבנראה ונדחה, כגון שהושחרו ביום טוב, הדבר ספק אף על פי שהיה בידו ללקטן. ואינו דומה לקדשים שגם בנראה ונדחה מועיל מה שבידו לתקנם (ראה לעיל: בקדשים כשאינם חיים), לפי שכאן אינו לגמרי בידו שהרי יש איסור למעט ביום טוב משום מתקן כלי, ולכן בנראה ונדחה אין בידו זה מועיל (פני יהושע סוכה לג ב, בדעת התוס').

ובדיחוי מעיקרו נפשט הספק שאין דיחוי כשהיה בידו, אבל בנקטם ראשו מערב יום טוב, שאין בידו להעלות עליו תמרה ולהכשירו, נשאר הדבר בספק אפילו בדיחוי מעיקרו (תוס' סוכה לג א ד"ה נקטם; רשב"א סוכה שם; ריטב"א עבודה זרה מז א; ר"ן סוכה שם, בשם אחרים).

• ויש סוברים שהספק נפשט גם בנקטם ראשו שבדיחוי מעיקרו אין דיחוי אצל מצות, ואין הדבר ספק אלא בנקטם ראשו ביום טוב שהיה נראה ונדחה (ר"ן שם; מאירי סוכה לב א).

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש פוסקים בענבים שהושחרו מערב יום טוב, שהוא דיחוי מעיקרו, וליקטן ביום טוב שהוא כשר, ואינו דיחוי (שהרי בענבים שבידו ללקט ודאי נפשט שאין דיחוי); ובהושחרו ביום טוב שהוא נראה ונדחה ספק פסול הוא, שמא יש דיחוי (רי"ץ גיאת לולב עמ' קד,קה; המאור סוכה לג א; שבלי הלקט השלם שנה; אור זרוע ב שז; ר"ן ומאירי סוכה שם; רא"ש מועד קטן ג צו).

• ויש שנראה מדבריהם שפוסקים אפילו בנראה ונדחה, כגון שהשחירו ביום טוב וחזר וליקטן, שאין דיחוי וההדס כשר (רמב"ם לולב ח ה, וכתב הכסף משנה שמסתימת לשונו משמע שבכל אופן כשר, וכך סתמו הטוש"ע או"ח תרמו ב), אם מפני שבידו לתקן, ואף שאסור ביום טוב לתקן, כיון שאם יהיה לו הדם אחר ויתכוין בהדס זה ללקט לצורך אכילה, יהיה מותר (ראה ערך דבר שאינו מתכוין) הרי זה חשוב בידו, וסוברים שאף בקדשים מועיל בידו להסיר את הדיחוי (כסף משנה ובית יוסף שם); או מפני שסוברים שאף על פי שהבעיא לא נפשטה ונשארה בספק, הרי זה ספק דרבנן, שספקו להקל, לפי שמן התורה אין דיחוי אלא בקדשים, וכל הספק אם יש דיחוי אצל מצות הוא רק מדרבנן (ב"ח או"ח תרמו)^[5]; או מפני שסוברים שכשנפשט הספק בדיחוי מעיקרו שאינו דיחוי, שאין מצות כקדשים, נפשט לגמרי, גם בנראה ונדחה (באור הגר"א שם סק"ד); או מפני שסוברים שרב פפא מעולם לא נסתפק ואמר בודאות שאין דיחוי אצל מצות, אף בנראה ונדחה, כמו בכיסוי הדם, שמתחילה נראה למצות כיסוי ואחר כך נדחה, ופסקו כמותו (ט"ז סק"ו; כפות תמרים סוכה שם).

לפני זמן המצוה

אין נקרא דיחוי אלא אם היה דיחוי בזמן המצוה, אבל אם נדחה ונראה לפני שהגיע זמן המצוה, ובתחילת זמן המצוה כבר היה ראוי, לדברי הכל אין שם דיחוי חל עליו כלל.

ולכן אם מיעט את הענבים מההדס בערב יום טוב ההדס כשר (סוכה לג ב ורש"י ד"ה פשיטא).

וכן באשרה שביטלה, שדנו אם יש דיחוי במצות (ראה לעיל), הדברים אמורים רק כשביטלה ביום טוב, שאם ביטלה מערב יום טוב, אינו בכלל דיחוי כלל (תוס' סוכה לב א בד"ה באשרה דמשה).

וזמן מצות לולב לענין דיחוי הוא משקידש היום, דהיינו משיחשך ליל יום טוב (רש"י סוכה לג ב ד"ה ה"ג ושם א ד"ה ולולב); ואף על פי שאין מצות לולב אלא ביום (ראה ערך נטילת לולב), מכל מקום הלילה אינו מחוסר זמן (ערוך לנר שם, בפירוש דברי רש"י)^[6].

לאחר שאגד הלולב

בערב יום טוב אינו נקרא זמנו. ואפילו אם אגד את הלולב ועדיין היה ההדס בדיחויו, ומיעטו רק אחר שנאגד, אין שם מצוה חל עליו בערב יום טוב, שאין האגד אלא הזמנה בעלמא ולאו כלום הוא (סוכה לג ב), שאין אגודתו קריאת שם להיות חל עליו שם לולב פסול להידחות, ואפילו דיחוי מעיקרא אין כאן עד שיקדש עליו היום ועודנו בפסולו (רש"י שם ד"ה הכי גרסינן).

ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש מפרשים שאין הדברים אמורים אלא לדעת הסוברים שלולב אין צריך אגד (ראה ערכים: אגד; נטילת לולב, ושם שכן הלכה); אבל לדעת הסוברים שלולב צריך אגד (ראה שם), חל עליו שם דיחוי אפילו לפני זמן המצוה, מיד כשאגדו (מאירי סוכה לב ב; המהרש"א שם א, בדעת רש"י ד"ה ואי נמי). ובאחד משני זמנים אלה חל עליו שם מצוה לענין דיחוי, או עם כניסת יום טוב או מצד האגד אף על פי שלא נכנס יום טוב (מאירי שם).

• ויש מפרשים שאף לדעת הסוברים שלולב צריך אגד, לענין דיחוי לא חל עליו שם מצוה עד שיחשך ליל יום טוב (מהרש"א שם, בדעת התוס' שם א ד"ה והכא).

בפסול לכתחילה או דרבנן

בפסול לכתחילה

דיחוי מחמת פסול של לכתחילה, ואחר כך עבר הפסול, נחלקו הראשונים אם אומרים שנדחה לעולם לענין לכתחילה; או שאין בפסול לכתחילה משום דיחוי כלל, וכשעבר הפסול מותר גם לכתחילה:

• יש סוברים שגם בדבר שפסול לכתחילה יש משום דיחוי, ואותו הספק שיש בדיחוי אצל מצות (ראה לעיל) יש גם בנפסל הדבר למצוה לכתחילה, וזהו הספק שהובא בגמרא בלולב של אשרה שביטלה אם כשרה ללולב (עבודה זרה מז א), ואשרה אפילו קודם שביטלה אינה אסורה ללולב אלא לכתחילה, משום מיאוס, אבל בדיעבד יצא, שמצות לאו ליהנות ניתנו (ראה ערכים: לולב; מצות לאו ליהנות ניתנו), ומכל מקום אם יש דיחוי אצל מצות עדיין אסור לכתחילה לצאת בה גם אחר שביטלה (ריטב"א עבודה זרה שם, בשם הראב"ד; מהרש"א ומהר"ם שם בדעת התוס' ד"ה מי מאיס).

וכן כתבו הפוסקים להלכה בשופר של עבודה זרה וכן בלולב של עבודה זרה שלכתחילה לא יטול ואם נטל יצא (טוש"ע או"ח תקפו ג בשופר; תרמט ג בלולב), ולא חלקו בין ביטלו ולא ביטלו, לפי שבדיעבד מותר גם בלא ביטלו ולכתחילה אסור גם בביטלו, מפני הספק של דיחוי במצות (מגן אברהם תקפו סק"ו. וראה מחצית השקל ופרי מגדים שם; רמ"א או"ח תרמט ג ובאור הגר"א שם ס"ק י"ד).

• ויש סוברים שדבר שפסול רק לכתחילה אין בו משום דיחוי, שכיון שבדיעבד יצא לא נדחה כלל. ולא הסתפקה הגמרא באשרה שביטלה ללולב, אלא מפני שהגמרא שם סוברת שגם בדיעבד לא יצא קודם שביטלה, אבל להלכה שבאשרה קודם שביטלה יצא בדיעבד, כשביטלה מותר גם לכתחילה (ריטב"א סוכה לג א; ריטב"א עבודה זרה מז א; ר"ן סוכה שם; מאירי עבודה זרה שם, בשם יש פוסקים).

ולדעת הסוברים שקודם ביטול גם בדיעבד לא יצא (ראה מרדכי ראש השנה רמז תשטו, בשם רבינו תם, והביאו בית יוסף או"ח תרמט; רמ"א או"ח תקפו ג, בשם יש מחמירין), אף אחר ביטול לא יצא, שמא יש דיחוי במצות, אלא אם כן נתבטל מערב יום טוב, שלא היה עליו שם דיחוי כלל (מרדכי ורמ"א שם). ואין זה נקרא שבידו לבטל, כדי שלא יקרא משום כך דיחוי אם נתבטל ביום טוב, שישראל אינו יכול לבטל, אלא גוי (תוס' עבודה זרה מז א ד"ה אשירה. וראה ערך בטול עבודה זרה).

ולדעת הסוברים שהספק של דיחוי מעיקרו במצות נפשט שאין דיחוי (ראה לעיל), אין האשרה פסולה ללולב אלא אם כן עבדה ביום טוב, שבתחילת כניסת יום טוב היתה כשרה, ונראה ונדחה הוא; אבל עבדה בערב יום טוב וביטלה ביום טוב, שדיחוי מעיקרו הוא, אינו דיחוי וכשר (רמב"ן עבודה זרה מז א).

בפסול דרבנן

אף בפסול שהוא מדרבנן ועבר פסולו נסתפקו בגמרא אם יש דיחוי, לגבי כלי חרס שהושחרו פניו על ידי האש, שפסול להשקאת סוטה (ראה ערכו), ואם החזירו לתוך כבשן האש וחזרו ונתלבנו פניו, נסתפק רבא אם אומרים כיון שנדחה נדחה, או שאחרי שחזר למראיתו הוכשר (סוטה טו ב. וראה שם בתוס' ד"ה נתאכמו), ואף על פי שבעוד שנתאכמו פניו לא היה פסולו אלא מדרבנן (ראה תוס' שם ד"ה ומה מים).

הלכה שאם החזירו לכבשן עד שנתחדש, כשר (רמב"ם סוטה ג ט); שמכיון שהדבר בספק אם יש בו דיחוי, ופסול זה הוא מדרבנן, הרי זה ככל ספק דרבנן, שספקו להקל (משנה למלך שם).

ויש שכתבו שהטעם שהחזירו לכבשן כשר הוא מפני שבידו היה לעשות כן וכל שבידו אינו דיחוי אף בחוזר ונראה (מרכבת המשנה סוטה שם).

דיחוי באדם

באבלות

אדם שנדחה בשעת חיוב המצוה וחזר ונראה, נחלקו הראשונים אם חוזר ונראה לחיובו:

• יש שמדמים דיחוי באדם לדיחוי במצות, ולכן מי שהיה קטן בשעת מיתת אחד מהקרובים שחייב להתאבל עליו, והגדיל תוך שבעה, חייב להתאבל משהגדיל, ואף על פי שבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל ונדחה, הרי הוא חוזר ונראה, שאין דיחוי במצות (רא"ש מועד קטן ג צו, בשם מהר"ם מרוטנבורג).

וכן מי שיש לו מת במוצאי שבת, ולא נקבר עד למחר, אף על פי שנדחה ממצות הבדלה במוצאי שבת, שהיה אונן (ראה ערך אנינות), הוא חוזר לחיובו אחר שנקבר המת (רא"ש ברכות ג ב, בשם מהר"ם).

• ויש אומרים שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף של אדם הדחוי, שהטעם שאין דיחוי במצות הוא מפני שהמצות הן חובת האדם, והוא לא נדחה מעולם מלעשותה, אבל אם האדם הוא דחוי בשעת חיוב המצוה, נדחית ממנו לעולם ואין לו תשלומין אפילו לכשיראה לעשותה, כיון שבשעת חיובו נפטר ממנה.

ולכן קטן שלא חלה עליו אבלות בשעת מיתה, אף משהגדיל אינו חוזר לחיובו, שעיקר חיוב האבלות הוא בשעת המיתה, וכל שבאותה שעה לא היה חייב נפקע ממנו החיוב לעולם (רא"ש מועד קטן שם).

וכן לענין הבדלה באונן, הוא פטור גם למחרתו (רא"ש ברכות שם, ושכן נהג רבנו יהודה למעשה).

• ויש מחלקים, שבאבלות כשהיה קטן ונדחה, פטור מלהתאבל כשהגדיל בתוך שבעה (טוש"ע יו"ד שצו ג); ובהבדלה כשהיה אונן במוצאי שבת, חייב להבדיל ביום ראשון (טוש"ע שם שמא ב).

והטעם הוא, שבאבלות עיקר החיוב הוא בשעת המיתה, שאז הוא עיקר מרירות הלב, וכל שנפטר בשעת עיקר החיוב, נדחה לגמרי; אבל בהבדלה, עיקר זמנה מתחילה הוא כך שימשך כל השבוע או עד ליל רביעי (ראה ערך הבדלה, מחלוקת בדבר), ואין ההבדלה של אחר כך בתורת תשלומין על מוצאי שבת כלל, ולכן גם אם נפטר במוצאי שבת, כשאחר כך חל עליו החיוב, חייב (ט"ז יו"ד שצו סק"ב ונקודות הכסף שם).

הרוגי בית דין

אף לדעת הסוברים באבלות שכשהגדיל חל עליו החיוב, הרי זה דוקא כשגוף האבלות על מת זה לא נדחית, אלא שאדם זה היה קטן ולא נתחייב, אבל אם על מת זה נדחה עצם האבלות בשעת מיתה, שוב לא חלה עליו אבלות.

ולכן הרוגי בית דין, שבשעת סתימת הגולל, שאז הוא זמן חלות אבלות (ראה ערך אבלות) אין מתאבלים עליהם (ראה סנהדרין מו ב), אף על פי שלאחר צער קצת בקבר יש להם כפרה והיה ראוי להתאבל עליהם, כיון שנדחו בשעת התחלת האבלות נדחו לגמרי^[7]. ואינו דומה לקובר את מתו ברגל, שנוהג שבעה אחר הרגל, ואין אומרים כיון שנדחה נדחה (ראה ערך אבלות), לפי שברגל לא נדחית האבלות לגמרי שקצת דברי אבלות נוהגים בו (ראה ערך אבלות), ולכן אין זה דיחוי (סנהדרין מז ב ורש"י ד"ה הואיל).

מצוה נמשכת

אדם שנפטר ממצוה הנמשכת זמן מסויים, שלא בתורת תשלומין, ואין השעה הראשונה עיקר חיובה של המצוה כמו באבלות - שבין אם נאמר בה שדין תשלומין הוא ובין אם נאמר שהחיוב לכתחילה הוא על כל הזמן, אבל על כל פנים החיוב בה הוא משום שעת המיתה - לא שייך בו דיחוי כלל לדברי הכל, וכל זמן שנראה וירד הדיחוי חל עליו החיוב.

ולכן מי שהוא לפעמים פקח ולפעמים שוטה ואכל מצה בשעת שטותו, שלא יצא ידי חובתו, צריך לחזור ולאכול כשיעשה פקח (ראה ראש השנה כח א; רמב"ם חמץ ומצה ו ג. וראה ערך שוטה), ואין אומרים שכיון שנדחה נדחה ונפטר לגמרי (שו"ת אבני נזר או"ח קכג; וכ"כ בשו"ת זכרון יהונתן יו"ד ח).

וכן קטן שהגדיל בתוך החג וגר שנתגייר בתוך החג, חייב לעשות סוכה (ראה סוכה כז ב), ואין אומרים שכיון שנדחה נדחה (ט"ז יו"ד שצו סק"ב, וראה זכרון יהונתן שם).

באיסורים

בתערובת

איסור שנתערב בהיתר ונתבטל בששים (ראה ערך בטול בששים), ואחר כך ניתוסף בו עוד מאותו האיסור, באופן שעכשיו אין בהיתר ששים כדי לבטל את האיסור, דינו שחוזר וניעור ונאסרה כל התערובת (ראה רמ"א יו"ד צט ו וש"ך שם ס"ק כא ובאור הגר"א ס"ק טו. וראה ערך חוזר וניעור). וכתבו הראשונים שהטעם הוא מפני שאין דיחוי באיסורים, ואינו דומה לדם של קדשים שנתערב במים שאנו אומרים בו ראשון ראשון בטל (ראה לעיל: בקדשים, כשאינם חיים) אף על פי שיש בו עכשיו שוב מראית דם, ומראה דם לזריקה הרי הוא כנתינת טעם באיסורים; לפי שבקדשים יש דיחוי, מה שאין כן באיסורים, והרי זה דומה למצות, שאין דיחוי אצל מצות בכיסוי הדם (ראה לעיל: דיחוי במצות), ואף באיסורים כן (רמב"ן וריטב"א עבודה זרה עג א; ריטב"א שם; רשב"א בתורת הבית הארוך ד ב).

בחמץ

אף חמץ שנתבטל קודם הפסח, לדעת הסוברים שכשהגיע הפסח, שחמץ בפסח במשהו (ראה ערך בטול איסורים) חוזר וניעור האיסור (ראה ערך חוזר וניעור, ושם מחלוקת בדבר); יש מן הראשונים שכתב שהטעם הוא שאין דיחוי באיסורים (ראב"ן ח).

דיחוי בשיעורים

קבלת טומאה

בשר שהיה בו שיעור לקבל טומאה, ואחר כך צמק ונתמעט משיעורו, וחזר ותפח ועמד על שיעורו, משערים אותו כמו שהוא עכשיו, וטמא (עוקצין ב ח). ונחלקו אמוראים בדבר:

• יש סוברים שאין דיחוי באיסורים, וטומאתו מן התורה.

• ויש סוברים שיש דיחוי באיסורים, ומן התורה כיון שנדחה נדחה ושוב לא יקבל טומאה, ומדרבנן הוא שאמרו שמקבל טומאה (מנחות נד ב ורש"י ד"ה כי פליגי).

וכתבו הראשונים שמדרבנן שאמרו הוא מפני שאינו עדיף מלא היה בו שיעור בתחילתו ואחר כך תפח שאסור מדרבנן (ראה ערך טומאת אוכלין. החידושים המיוחסים לרשב"א שם).

הלכה שאין דיחוי, מן התורה (מנחות שם; רמב"ם טומאת אוכלין ד ו). שכן שנינו: כביצה אוכלין שהניחן בחמה ונתמעטו, וכן כזית מן המת, כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, וכזית פגול וכזית נותר וכזית חלב, טהורים, ואין חייבים עליהם משום פגול ונותר וחלב, הניחן בגשמים ותפחו, טמאים, וחייבים עליהם משום פגול ונותר וחלב (טהרות ג ד); הרי שמן התורה אין דיחוי, שהרי חייבים עליהם כרת (מנחות שם; רמב"ם מאכלות אסורות יד ד, אבות הטומאה ד יג, טומאת אוכלין ד ו).

וכתבו האחרונים שלא רק דבר שטומאתו מצד עצמו, כשרץ ומת, אם תפח חוזר לטומאתו הקודמת; אלא אפילו אוכל שהיה בו כביצה וצמק וחזר ותפח, אם כבר קיבל טומאה מקודם, אין צריך עכשיו לקבל טומאה מחדש, אלא חוזרת לו טומאתו הקודמת (משנה למלך טומאת אוכלין ד א).

לא היה בו כשיעור

היה בתחילה פחות מכשיעור ותפח ועמד על השיעור, אין בו טומאה ואיסור אלא מדרבנן (מנחות נד א ורש"י ד"ה וכן) משום מראית העין, שכיון שעכשיו יש בו כשיעור, הרואה יאמר שגם בתחילתו היה בו כשיעור (שו"ת הרשב"א א תסב; שו"ת הרא"ש ב יד).

רוב הראשונים סוברים שהדברים אמורים לדברי הכל, אפילו לסוברים שאין דיחוי באיסורים, שמן התורה צריך שיהיה בו שיעור גם בתחילתו וגם בסופו, ומחלוקת האמוראים היא אם צריך גם שלא יהא הפסק בינתיים (חידושים המיוחסים לרשב"א שם; רמב"ם אבות הטומאה ד יג).

ויש סוברים שאין הדברים אמורים אלא לסוברים שיש דיחוי באיסורים, אבל לדעת הסוברים שאין דיחוי באיסורים יש בו טומאה ואיסור של תורה (מיוחס לרשב"א שם בשם תוס'. וראה שו"ת תורת חסד או"ח ו).

ונסתפקו האחרונים כשמתחילה לא היה בו כשיעור ותפח אם צריך קבלת טומאה מחדש, או שטמא מחמת נגיעתו הקודמת בטומאה, ואינו דומה לשרץ ונבלה וכיוצא, שמיד כשתפחו ועמדו על שיעורם טמאים, שהרי טומאתם בעצמם ואינם צריכים לקבל את הטומאה ממקום אחר (משנה למלך טומאת אוכלין ד א. וראה ערך טומאת אוכלין).

במלאכות שבת

במלאכת שבת הדבר ספק אם יש דיחוי בשיעורים. כגון המוציא בשבת כגרוגרת [תאנה יבשה] לאכילה, וצמקה וחזרה ותפחה ועמדה על השיעור קודם שהניח אותה, יש ספק אם יש דיחוי לענין שבת ופטור, שהרי אילו הניח אותה בשעה שצמקה היה פטור, ונדחה לו מחיוב חטאת, וכשחזרה ותפחה והניחה, הרי זו הנחה בלא עקירה (ראה ערך מוציא); או שאין דיחוי לענין שבת וחייב (שבת צא א; רמב"ם שבת יח כז).

ואף על פי שבטומאה ואיסורים הלכה שאין דיחוי, בשבת הדבר ספק, לפי שכיון שאם היה מניחה באותה שעה היה פטור, יש לומר שלא תצטרף ההנחה עם העקירה (כסף משנה אבות הטומאות ד יג, בשם הר"י קורקוס).

היה בו פחות מכשיעור

אף אם בתחילה היה בו פחות מכשיעור, אלא שהוציאו לזריעה, שאז חייב עליו בכל שהוא (ראה ערך מוציא), וחזר ותפח ועמד על כגרוגרת וחשב עליו לאכילה, הסתפקו בגמרא אם חייב (שבת צא א). ואינו דומה לאיסורים, שבאופן כזה אין איסורו אלא מדרבנן (ראה לעיל), לפי שבפגול ונותר לא חייבה תורה אלא על אכילת כזית, וזה אין בו כזית; אבל בשבת השיעור הוא מה שדרך הבריות להחשיב, וכיון שתפח ונראה כגרוגרת, יש לומר שמחשיבים אותו (רשב"א שבת צא א).

ויש חולקים וסוברים שהאמורים ספק הוא דווקא בגרוגרת ממש, דהיינו לא באוכל בשיעור פחות מגרוגרת, אלא בגרוגרת ממש פחות משיעורה, שהואיל ובידו לשלקה ולהחזירה לכמות שהיתה אפשר שחייב, אבל בשאר אוכלים שאינו יכול להחזירם לשיעורם פטור (רשב"א שם, בשם רמב"ן).

להלכה נפשט הספק שחייב, מפני שאפילו אם לא חשב לאכילה היה חייב על ההוצאה מפני שחשב מקודם לזריעה (רמב"ם שבת יח כו).

בחלה

עיסה שלא היה בה כשיעור חלה, ותפחה ועמדה על השיעור, פטורה מחלה אפילו מדרבנן (שו"ת הרשב"א א תסא; שו"ת הרא"ש ב יד; טוש"ע יו"ד שכד יג). שלא אמרו בטומאה ואיסורים שאם תפח ועמד על השיעור, מדרבנן משערים כמו עכשיו (ראה לעיל), אלא מפני מראית העין, שהרואים יאמרו מתחילתו היה בו כשיעור, אבל בחיוב חלה אין משום מראית העין, שהרואים יאמרו כבר הופרשה חלתה (שו"ת הרשב"א א תסב; שו"ת הרא"ש שם).

ברכה אחרונה

כתבו האחרונים שמברכים ברכה אחרונה על דבר שהיה בו כזית ונצטמק משיעורו ואחר כך חזר ונתפח, כמו באיסורים, שאין דיחוי בשיעורים (ראה באר היטב או"ח רי סק"א).

ובדבר שלא היה בו מתחילה כזית ואחר כך נתפח, שאין התפיחה משלימה לשיעור באיסורים אלא מדרבנן, דנו האחרונים אם גם בברכה אחרונה אומרים כן, אף על פי שכל עיקר החיוב הוא מדרבנן, כשם שבטומאת פגול ונותר שהיא מדרבנן אומרים כן (ראה אמרי בינה או"ח ט; ושו"ת תורת חסד ו)^[8].

הערות שוליים