מיקרופדיה תלמודית:דינים

הגדרה^[1] - משפטים שבין אדם לחברו

דינים נחלקו בהם תנאים אם נצטוו ישראל עליהם במרה או בסיני, ונחלקו בפסוק שנאמר במרה שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט (שמות טו כה) אם הוא אמור על משפטים או על כבוד אב ואם (סנהדרין נו ב, מכילתא שמות טו כה).

הדינים שנצטוו ישראל עליהם הם: דיני גנבה וגזלה, אונאה, עושק שכר שכיר, דיני השומרים, אונס, מפתה, אבות נזיקין, חובל בחברו, דיני מלוה ולוה, דיני מקח וממכר וכיוצא בהם (ראה רמב"ן בראשית לד יג).

וכן בכלל הדינים נצטווינו לשפוט בצדק, שנאמר: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק (דברים טז יח), והצדק הוא לעשות בכל דבר ודבר מהנולדים בין בני אדם כאשר ציוה אותנו (רמב"ן בהשגות לספר המצוות סוף שורש יד. ועי' שאילתות שאילתא קמט, ובהעמק שאלה שם), וכל הדינים באים בחשבון מצוה אחת (רמב"ן שם. ועי' זוהר הרקיע לתשב"ץ מצוה טו).

וכן אמרו שמצות הדיינים לדון את הדין הוא מצות עשה (כתובות קו א, וברש"י ד"ה האי), שנאמר: וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק (דברים א טז).

וכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו הריב שבין בעלי דינים, שכן אמרו אחד דן את חברו דבר תורה, שנאמר: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט טו. ספר המצוות עשין קעז).

דינים הם משבע מצות שבני נח הוזהרו עליהן; תנא דבי מנשה חולק וסובר שאין הדינים בכלל המצות של בני נח (סנהדרין נו ב), ואין הלכה כמותו (ראה ערך בן נח).

הערות שוליים