מיקרופדיה תלמודית:הולכה

הגדרה^[1] - קירוב חלקי הזבחים והמנחות והקטורת למקום זריקתם או הקטרתם במזבח, החיצון או בפנימי

בדם הקרבנות

עניינה

הולכה זוהי קריבת דם הקרבנות למזבח לשם זריקתו (ראה רמב"ן על התורה ויקרא א ה, ומזרחי שם), שכשלוקח הכהן הדם במזרק מוליכו אצל המזבח (רמב"ם מעשה הקרבנות ה ז בדם חטאת), והיא אחת מארבע עבודות המכשירות את הקרבן (ראה זבחים ד א, ורש"י שם ושם יג ב ד"ה אף חטאת), והמעכבות את כפרתו (יומא מח ב, ורש"י ד"ה אבל, וזבחים יד ב, וראה רש"י שם יג ב ד"ה ודבר; ירושלמי פסחים ה ב).

מקורה

הולכת הדם היא במשמעות לשון הכתוב: וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם (ויקרא א ה. חגיגה יא א ושם נתבאר, וראה רש"י על התורה ויקרא שם), כמו שנאמר באברי הקרבנות: וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא שם יג), וזוהי הולכת אברים לכבש המזבח (חגיגה שם ושם נתבאר. וראה להלן: הולכת אברים), ואף שכוונת התורה כאן, בכתוב 'והקריבו בני אהרן', היא על קבלת הדם (חגיגה שם. וראה ערך קבלה), שהרי נאמרה תיכף אחר שחיטה, ואין הולכה אלא אם כן קיבל קודם את הדם, וקבלה היא עבודה ראשונה אחר השחיטה (רש"י חגיגה שם ד"ה והקריבו, וזבחים ד א ד"ה והקריבו^[2]), מכל מקום הוציאה התורה קבלת הדם בלשון של הולכה, ללמדנו שהולכת הדם אינה יוצאה מכלל קבלה לכל דבריה (חגיגה שם, ורש"י שם), ועבודה היא (תוספות יום טוב חגיגה סוף פרק א), והיא מגופי תורה (משנה חגיגה י א, וכפירוש הגמרא שם יא א) אף שאינה כתובה מפורש בתורה (גמרא שם).

יש מהראשונים שכתב שאין במשמעות והקריבו לשון הולכה, ולא למדנו הולכה אלא מתוך זה שקבלה צריכה מצות כהונה, כל שכן הולכה שהיא אחריה (רמב"ן על התורה שם, וראה שם במזרחי); ויש מהראשונים שכתב שלימוד זה של הולכה מהכתוב והקריבו הוא היקש (מאירי חגיגה שם. וראה ערך הקש).

צריכה כלי שרת

הולכה צריכה כלי שרת (ראה רמב"ן על התורה ויקרא א ה^[3]) כיון שהיא עבודת כהן והיא שרות (אבן האזל שם ושם, וראה מקדש דוד שם שכתב טעם אחר), שעיקר כלי שרת הוא מה שעושים בהם שרות, כמו שכתוב: אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ (במדבר ד יב. אבן האזל מעשה הקרבנות שם ד"ה ונראה דטעמא).

צריכה בגדי כהונה

מכיון שהולכת הדם היא עבודה, צריכה בגדי-כהונה (ראה ערכו), ובערב פסח, שהיו הדמים נשארים בעזרה (ראה ערך קרבן פסח), ובגדי כהונה שעבד בהם כשהם מלוכלכים בדם, העבודה פסולה (ראה ערך בגדי כהונה כרך ב), ולהרימם בשעת הולכה אי אפשר, מפני שהבגדים צריכים להיות כמידתם (ראה ערך הנ"ל), לכן היו מוליכים את הדם על האצטבאות של בנין שהיו בעזרה (פסחים סה ב, ורש"י ד"ה דמסגו).

בחטאות פנימיות

אף בחטאות הפנימיות, שהזאת דמן היא בהיכל (ראה ערך הזאה) יש דין הולכה, כשמוליך את הדם למזבח הפנימי שבהיכל ולפרוכת (זבחים יד א, ורש"י ד"ה שאי אפשר, וראה תוספות ד א ד"ה דהולכה, ושיטה מקובצת שם אות ו).

בקרבן העוף

בקרבן עוף - יש סוברים שאין הולכה (קרית ספר פסולי המוקדשין פרק יג, וכן משמע מרמב"ם שם הלכה ה); ויש סוברים שאף בעוף יש הולכה (קרבן אהרן דבורא דחובה יח ט. וראה תוספות זבחים טו א ד"ה חטאת), שמשעה שיוצא הדם עד שמגיע למזבח נחשב להולכה (תוספות שם, וראה צאן קדשים שם).

לשם הזבח ולשם בעליו

הולכת הדם צריכה שתהיה במחשבה לשם הזבח (זבחים ד א; רמב"ם מעשה הקרבנות ד י) ולשם בעליו (זבחים שם ב, ורש"י ד"ה שקולין; רמב"ם שם), שהולכה אינה יוצאה מכלל קבלה (גמרא שם א, ורש"י שם ב).

כהן שאינו מודה בה

הולכה היא אחת מהעבודות שכל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה (ראה ערך מתנות כהונה. רש"י חולין קלב ב, ותוספות מנחות יח ב ד"ה מנין), אם מפני שבהולכה יש כתוב מפורש: הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וגו' לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה (ויקרא ז לג), והיינו הולכה (רש"י חולין שם, ותוספות שם קלג א ד"ה קבלות), או מפני שהולכה בכלל קבלה (תוספות מנחות שם. וראה קרבן אהרן צו פרק טז ט).

בפסולים לעבודה

הפסולים ודינם

הזר (ראה ערכו), והאונן (ראה ערך אנינות כרך ב), והשיכור (ראה ערך שתויי יין), ובעל-מום (ראה ערכו), והיושב, שנינו בברייתא שפסולים להולכה, כדרך שהם פסולים בשאר עבודות הקרבן (ברייתא ביומא מט א, וזבחים יד א), וכן מחוסר בגדים (ראה ערך בגדי כהונה כרך ב), וערל (רש"י חגיגה יא א ד"ה לא תפקיה), למדים כל פסולים אלו, מכיון שהולכה לא יצאה מכלל קבלה (רש"י שם, וראה קרבן אהרן לתורת כהנים פרשה ד. וראה לעיל: בדם הקרבנות; מקורה, שמ'והקריבו' למדים שהיא בכלל קבלה).

ואמוראים נחלקו בהולכת זר:

• רב חסדא אמר כשרה (יומא מט א, וזבחים יד א), שנאמר: וַיִּשְׁחֲטוּ הַפָּסַח וַיִּזְרְקוּ הַכֹּהֲנִים מִיָּדָם (דברי הימים ב לה יא. יומא וזבחים שם) ומשמע מידם של שוחטים, שהם זרים (ראה ערך שחיטה (ב) שהשחיטה כשרה בזר), שהזרים לוקחים את הדם מיד המקבל ומוליכים לזורק (רש"י שם ושם ד"ה ויזרקו).

• רב ששת אמר פסולה, ואותו כתוב שהכהנים היו זורקים מידם של זרים הוא שהזרים עשו מעשה אצטבא (יומא שם, וזבחים שם ב), שלא היו הזרים מתקרבים לצד המזבח כלל, אלא עמדו במקומם אצל הכהן המקבל, והכהן נותנו לזר ואוחזו עד שבא הזורק ונוטלו מידו, והזר הוא כאיצטבא זו שמניחים עליה (רש"י שם ושם).

• רבה ורב יוסף אמרו הולכה בזר תלויה במחלוקת רבי שמעון וחכמים, שלרבי שמעון שסובר אין מחשבת פסול פוסלת בהולכה, לפי שעבודה שאפשר לבטלה אינה עבודה - כשרה בזר; ולחכמים פסולה בזר (זבחים שם), כיון שסוברים שהולכה היא עבודה שאי אפשר לבטלה (רש"י ד"ה והא שחיטה לגירסא שלפנינו).

• ועולא אמר בשם רבי אלעזר שאף לרבי שמעון הולכה בזר פסולה (גמרא שם, וראה מנחות יח ב), ואף שאינו פוסל מחשבת פסול בהולכה, הרי זה לפי שאין היתר הקרבן תלוי בה, אבל מכל מקום עבודה היא להיפסל בזר (רש"י שם ד"ה אפילו).

ההלכה היא שהולכת הדם אינה כשרה אלא בכהן הכשר לעבודה (רמב"ם פסולי המוקדשין א כב וכז, וכברייתא הנ"ל).

הוליכו זר והחזירו כהן

הוליכו זר והחזירו כהן, וחזר הכהן והוליכו, נחלקו בני רבי חייא ורבי ינאי:

• יש אומרים כשר, שהרי זה פסול שאפשר לתקנו, ואינו דומה לשאר עבודות כשחיטה וכיוצא בה, שאחר שנפסל אי אפשר לתקן.

• ויש אומרים פסול, ואי אפשר לתקנו (זבחים טו א, ורש"י ד"ה אפשר).

ההלכה היא שפסול ואי אפשר לתקנו (רמב"ם פסולי המוקדשין א כז, וראה קרית ספר על הרמב"ם שם).

הוליכו כהן והחזירו, וחזר והוליכו זר

הוליכו כהן והחזירו, וחזר והוליכו זר, נחלקו אמוראים:

• רב שימי בר אשי אמר שהדבר תלוי במחלוקת בני רבי חייא ורבי ינאי בהוליכו זר והחזירו כהן והוליכו, שלמכשירים שם - פוסלים כאן (זבחים טו א), שכיון שמכשירים שם, מפני שהולכים אחר הולכה אחרונה, שהיתה על ידי כהן, לכן כאן, שהאחרונה היתה על ידי זר - פוסלים (רש"י שם ד"ה פוסל); ולפוסלים שם - מכשירים כאן (גמרא שם), שכשם שהולכים שם אחר הראשונה, כך הולכים כאן אחר הראשונה (רש"י שם ד"ה לדברי).

• ורבא אמר אף לפוסלים שם פסול כאן, שמאחר שנתרחק מהמזבח הרי הוא צריך לחזור ולהביאו לצד מזבח, ונמצא שהולכה אחרונה היתה לצורך ככל ההולכות (גמרא שם ורש"י).

הלכה כרבא, והואיל והוליכו הפסול בין בתחילה ובין בסוף נפסל הזבח (רמב"ם פסולי המוקדשין א כז).

זר המוליך אינו חייב מיתה

אף שהזר פסול לעבודת הולכה, אינו חייב עליה מיתה, שאין הזר חייב מיתה אלא על עבודה תמה, שאין אחריה עבודה (ראה ערך זר), והולכה יש אחריה זריקה (יומא כד א, ורש"י ד"ה עבודה תמה, וזבחים ד א, ורש"י ד"ה זריקה), אבל הרי הוא בלא תעשה (תוספתא זבחים פרק יב), שנאמר: וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם (במדבר יח ד. חסדי דוד לתוספתא שם; קרית ספר ביאת מקדש ט).

הולכה בשמאל

הולכה בשמאל פסולה (ברייתא ביומא מט א, וזבחים יד ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד א), לפי שלא יצאה מכלל קבלה (ראה רש"י ותוספות יומא מח ב ד"ה הולכה), ופסולו מן התורה (גבורת ארי יומא מלואים לדף מז א ד"ה כף; תירוץ ב בכסף משנה עבודת יום הכיפורים שם); ויש שמצדד לומר שהולכה בשמאל פסולה רק מדרבנן (תירוץ א בכסף משנה שם), לפי שבאותו כתוב שלמדים ממנו עבודה בימין לא נאמר אלא קבלה ונתינה (תוספות יום טוב יומא ה א. וראה גבורת ארי שם).

ויש מהראשונים שכתבו שלכתחילה צריכה הולכה בימין, ובדיעבד כשרה בשמאל (תוספות שם ד"ה והרי^[4]).

במחשבת פסול

מחשבת פסול אם פוסלת בהולכה נחלקו תנאים:

• רבי מאיר סובר פוסלת (תורת כהנים צו פרשה ח, ותוספתא זבחים א; משנה זבחים יג א בסתם), בין כשחשב שלא לשמה בפסח וחטאת (משנה שם), ובין כשחשב מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו בכל הקרבנות (ראה משנה זבחים כט ב, ותורת כהנים שם, ותוספתא שם), לפי שאי אפשר לעבודה - זריקה - בלא הילוך (תורת כהנים שם, וקרבן אהרן שם).

• ורבי שמעון סובר אין מחשבה פוסלת בהולכה, לפי שאפשר לעבודה בלא הילוך, שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק (תורת כהנים שם, ותוספתא שם, ומשנה זבחים יג א. וראה ערך שחיטה (ב)), ואין צריך להולכה כלל (קרבן אהרן שם, וראה רש"י זבחים טו א ד"ה ובהולכה, ושיטה מקובצת שם אות ח).

ההלכה היא, שמחשבה פוסלת בהולכה (רמב"ם פסולי המוקדשין יג ג-ד, ושם טו א).

בחטאות פנימיות

בחטאות הפנימיות, שדמן נזרק בהיכל, אף רבי שמעון מודה שהולכה במחשבת פסול פסולה, שהרי זו עבודה שאינו יכול לבטלה (זבחים יד א), שבעל כרחו הוא שוחטן בעזרה ומוליך דמן בהיכל לזריקה, שאין דרך ארץ לשחוט בהיכל (רש"י שם ד"ה שאי, וראה טעם נוסף בשיטה מקובצת שם אות ג).

באיזו הולכה מחשבה פוסלת

רבי אליעזר^[5] אומר המהלך במקום שצריך להלך - מחשבה פוסלת; מקום שאין צריך להלך - אין מחשבה פוסלת (תורת כהנים צו פרשה ח, ומשנה זבחים יג א), ונחלקו אמוראים בפירושו:

• רבא אמר הכל מודים בקיבלו בחוץ, להלן מן המזבח, והכניסו לפנים, לצד המזבח, שזהו הילוך שצריך להלך והמחשבה פוסלת בו; קיבלו בפנים והוציאו לחוץ, שריחקו מן המזבח, זהו הילוך שאינו צריך להלך ואין המחשבה פוסלת. לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים אלא כשהכניסו לפנים, וחזר והוציאו לחוץ, וחזר והכניסו - שבאותה הולכה אחרונה לפנים סוברים חכמים כיון שצריך לחזור ולהקריבו לצד מזבח המחשבה פוסלת בה (גמרא שם טו ב), ורבי אליעזר סובר שאין זה הילוך הצריך להלך (גמרא שם) הואיל ושלא לצורך הוציאו על חינם, הוצרך לחזור ולהכניסו (רש"י שם ד"ה לאו).

• ואביי אמר - וכן שנו בברייתא - כשחזר והכניסו הכל מודים שהמחשבה פוסלת, שהילוך הצריך הוא, ולא אמר רבי אליעזר בהילוך שאין צריך שאין המחשבה פוסלת אלא בקיבלו בפנים והוציאו לחוץ, ובשעת הוצאה חשב (גמרא שם, על פי ברייתא שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כחכמים - וכאביי בפירושם - שהמחשבה פוסלת אף בשעה שמרחיק הדם מן המזבח (רמב"ם שם; ברטנורא שם); ויש פוסקים כרבי אליעזר (ראב"ד בהשגות שם, שהסוגיא כמותו^[6]).

הולכה שלא ברגל

המקרה

שני אופנים בהולכה שלא ברגל:

• כששחט רחוק מן המזבח, ודרכו להיעשות ברגל, והוא הוליך שלא ברגל, כגון שהושיט ביד לחברו וחברו לחברו.

• כששחט בצד המזבח, שאין צורך כאן בהולכה ברגל, ודי בהושטה ביד למזבח (ראה שיטה מקובצת זבחים טו א אות ב^[7]).

הדין

בהולכה שלא ברגל באופן הראשון נסתפקו בגמרא אם שמה הולכה, ועולא אמר רבי יוחנן לא שמה הולכה (זבחים יד ב), בין לענין שאם כהן כשר עשה כן לא נעשית העבודה בהכשר וצריך לחזור ולעשותה כתיקונה ברגל, ובין לענין שאין מחשבת פסול פוסלת בה, וכן אם עשאה זר אינה פסולה (רש"י שם ד"ה שמה וד"ה יחזיר וד"ה לא שמה, ותוספות שם ד"ה איבעיא), וכן הלכה שלא שמה הולכה (רמב"ם פסולי המוקדשין א כג, ושם יג ט), לפי שאין דרכה בכך (רש"י זבחים טו א ד"ה הא אתעבידא^[8]).

האם אפשר לתקן הולכה שלא ברגל

עבר ועשה הולכה שלא ברגל - בין שעשאה כהן ובין שעשאה זר (רש"י ד"ה אפשר) - נחלקו אמוראים אם אפשר לתקנה, דהיינו לחזור ולהוליכה ברגל בכהן כשר: עולא אמר רבי יוחנן פסולה, ואי אפשר לתקנה; ורב נחמן סובר אפשר לתקנה (זבחים טו א).

הולכה שלא ברגל לצד חוץ, לדברי הכל כשר, וחוזר ומתקן להוליך ברגל לפנים (גמרא שם^[9]), והלכה כרב נחמן (גמרא שם תיובתא על רבי יוחנן; כסף משנה פסולי המוקדשין יג ט ולחם משנה שם א כז בדעת הרמב"ם).

כששחט במקום הקרוב למזבח

אף שב"הולכה רבתי" (גדולה), היינו הולכה ברגל עד המזבח, כששחט במקום רחוק מן המזבח, נחלקו רבי שמעון וחכמים אם מחשבה פוסלת בה (ראה לעיל: במחשבת פסול), ב"הולכה זוטרתי" (קטנה), היינו הולכה שלא ברגל, כששחט במקום הקרוב למזבח, שדרכה בכך בהושטת היד למזבח, לא נחלקו, אלא שיש בכך שתי גירסאות:

• יש גורסים לדברי הכל מחשבה פוסלת בה (זבחים טו א, ורש"י ד"ה אלא^[10]), שהרי הולכה זו אי אפשר לבטלה (רש"י שם), ואינה דומה להולכה ממקום רחוק, שלרבי שמעון אין מחשבה פוסלת בה, מפני שאפשר לבטלה (ראה לעיל, שם).

• ויש גורסים לדברי הכל אין מחשבה פוסלת בה (כן היא הגירסא לפנינו וגירסא ב ברש"י שם ד"ה אלא^[11]), לפי שאין שם הולכה עליה, אלא כולה לצורך זריקה היא, והוא לא היה בדעתו לחשוב מחשבת פסול בזריקה אלא בהולכה (רש"י שם).

במנחות

עניינה ומקורה

הולכת הקומץ של המנחה, אחר שניתן בכלי (ראה ערך מנחות וערך קומץ) אל המזבח להקטרתו, הרי זו עבודה, והיא כנגד הולכת הדם בקרבנות (ראה זבחים יג ב, ורש"י שם יא א ד"ה שלא, ומנחות יג ב ד"ה משום), שהמנחות הוקשו לזבחים, להצריכן ארבע עבודות של זבחים, שנאמר: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם (ויקרא ו י. רש"י שם ושם. וראה ערך מנחות).

מחשבת פסול

מחשבת פסול פוסלת בהולכה זו, כמו בהולכת הדם (משנה מנחות ב א, ושם יב א; רמב"ם פסולי המוקדשין יג ו, ושם טז ז), לרבי שמעון שאינו פוסל במחשבה בהולכת הדם (ראה לעיל: במחשבת פסול), אף בהולכת הקומץ אינו פוסל (תוספות מנחות ב ב ד"ה שחיטה, וראה שיטה מקובצת שם כו ב אות א).

בזר

הולכה בזר פסולה (ראה מנחות יג ב בליקוט לבונה, וראה משנה למלך פסולי המוקדשין יא א ד"ה ודע).

הולכה בשמאל

הולכה צריכה ימין, ואם הוליך בשמאל אף היא פסולה, כהולכת הדם (ראה רש"י זבחים יא א ד"ה בא^[12], וראה לעיל: בפסולים לעבודה; הולכה בשמאל), אלא שלסוברים שבעבודת המנחות, אף בהקטרה, אם רוצה עובדה ביד ובימין, ואם רוצה עובדה בכלי ובשמאל, אף הולכה כן (ראה זבחים יא א, ורש"י במחלוקת רבי שמעון וחכמים. וראה ערך מנחות).

בכלי שרת

מנחה צריכה הולכה בכלי שרת (ברייתא בסוטה יד ב, וכן במנחות כו א), ואם העלה שלא בכלי שרת - פסולה (ברייתא במנחות שם, וראה קרן אורה שם), מלבד לסוברים שאין המנחות צריכות כלל כלי שרת, שאף בהולכה כן (ראה מנחות שם ורש"י. וראה ערך מנחות).

ויש שכתבו שאותה ששנינו מעלה בכלי שרת (ראה לעיל ברייתא בסוטה ומנחות) לא לחובה נאמרה, ואם רצה שלא בכלי שרת הרשות בידו (לחם משנה פסולי המוקדשין ב כד, בדעת הרמב"ם; קרן אורה מנחות שם, בדעת התוספות^[13]).

בהולכת הקומץ ליתנו בכלי שרת

כשמוליך את הקומץ ממקום קמיצתו ליתנו בכלי שרת, אף היא עבודה, והמחשבה פוסלת בה (מנחות טז ב).

מחשבת פגול בהולכת הקומץ בלבד

חשב מחשבת פגול בהולכת הקומץ לבד, בלי הולכת הלבונה, נחלקו אמוראים:

• ריש לקיש אמר אינו פגול, עד שיחשוב אף בהולכת לבונה, לדעת הסוברים אין מפגלים בחצי מתיר (ראה ערך פגול מחלוקת בדבר), וכשם שעבודת ההקטרה של הקומץ לבד היא חצי מתיר, ואין מפגלים בה בלי הקטרת הלבונה (ראה ערך הנ"ל), אף בהולכה כך.

• ורבי יוחנן אמר שהולכת הקומץ היא עבודה שלמה, ולדברי הכל מפגלים בה, לפי שכל עבודה שאינה מתרת, עבודה חשובה היא לפגל עליה בפני עצמה (מנחות טז ב), והולכה היא עבודה שאינה מתרת, שאינה מעכבת, שכן אפשר לבטלה על ידי שיושיט הקומץ והלבונה זה לזה (רש"י שם ד"ה כל).

להלכה פסקו ראשונים שאינו פגול עד שיחשוב בשעת הולכת שניהם (רמב"ם פסולי המוקדשין טז ז, והוא כריש לקיש^[14]).

בהולכת בזיכי לבונה

בהולכת בזיכי הלבונה של לחם הפנים, כשמסלקם מעל השולחן להקטירם (ראה ערך בזיכין כרך ב), מחשבת פגול מפגלת את הלחם (ראה זבחים יד א), משום שהם מתירים את הלחם כדם המתיר את הבשר (רש"י שם ד"ה אין מחשבה).

אף לדעת רבי שמעון שאין בהולכת דם מחשבת פגול, מפני שאפשר לבטלה אם ישחט לצד המזבח (ראה לעיל: במחשבת פסול), כאן, בהולכת הבזיכין, מכיון שהשולחן הוא בהיכל, והקטרת הבזיכין היא במזבח שבעזרה, הרי מוכרח להוליכם, ומודה שיש בהם מחשבת פגול (זבחים שם, וראה שם בהרחבה בדעתו של רבי שמעון).

חשב מחשבת פגול בהולכת אחד משני הבזיכים, כתבו אחרונים שלריש לקיש אין הלחם מתפגל, שחצי מתיר הוא (ראה ערך פגול מחלוקת אם מפגלים בחצי מתיר, וראה לעיל: מחשבת פגול בהולכת הקומץ בלבד), ששני הבזיכים הם שמתירים בהקטרתם את הלחם (ראה ערך הנ"ל), ולרבי יוחנן שאין בהולכה משום חצי מתיר הלחם מתפגל (מנחת חינוך מצוה קמד).

בקטורת

עניינה ומקורה

הולכת הקטורת ביום הכפורים מהעזרה לפני ולפנים להקטירה (ראה ערך עבודת יום הכפורים), וכן הולכת המחתה עם הגחלים, שעליהם יקטירו הקטורת (ראה ערך הנ"ל) היא עבודה (ראה יומא מח ב שמדמים הולכת הדם להולכת קטורת יום הכיפורים), שנאמרה בהן בתורה הבאה: וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ וגו' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת וגו' וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת (ויקרא טז יב. חדושי רבנו חיים הלוי תמידין ומוספין ג ד, וראה יומא מז א, ותוספות שם מח ב ד"ה הולכה^[15]).

בקטורת שבכל יום

מדברי ראשונים נראה שאף הולכת הקטורת של תמיד בכל יום מעזרה להיכל להקטירה במזבח הזהב, היא עבודה (ראה פירוש הרא"ש תמיד ה ה, וכן בפירוש המיוחס לראב"ד שם. וראה חדושי רבנו חיים הלוי תמידין ומוספין ג ד).

הולכה בשמאל

בהולכת הקטורת של הכהן הגדול ביום הכפורים לפני ולפנים, היה נוטל את המחתה של גחלים בימינו, ואת הכף של קטורת בשמאלו (משנה יומא מז א; רמב"ם עבודת יום הכפורים ד א), ומן הדין היה שיוליך את הכף בימינו, ואת המחתה בשמאלו, שהרי הולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים (רמב"ם עבודת יום הכיפורים שם), אלא שמפני כובד המחתה של גחלים, ועוד שהיא חמה מפני הגחלים, אינו יכול לסבלה בשמאלו (יומא מז א, ורמב"ם שם), ולתלות הכף בזרועו הימנית, או לתלות המחתה על ידי בית יד בזרוע הימנית אי אפשר, מפני שאינה דרך כבוד (ירושלמי יומא, וקרבן העדה שם), לכן הותרה יד שמאל ביום הכפורים (מנחות כה א, וירושלמי שם^[16]. וראה לחם משנה שם).

החליף ונתן הכף בימינו והמחתה בשמאלו - פסול (ירושלמי יומא שם, וראה רידב"ז שם בטעם הפסול), ואם נתן אחר כך המחתה מימינו לשמאלו - כשר (ירושלמי שם וקרבן העדה שם, וראה פני משה ורידב"ז שם).

הולכת אברים

עניינה ומקורה

הולכת אברי העולה לכבש (ראה ערכו) המזבח - וכן הולכת האמורים (ראה ערכו) משאר הקרבנות למזבח (מאירי פסחים סה ב ד"ה והולכת) - היא עבודה (עירובין קד א, וזבחים יד ב) שאינה כשרה אלא בכהן (פסחים סה ב, וזבחים שם; רמב"ם פסולי המוקדשין א כב), שנאמר: וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל (ויקרא א יג), וזו הולכת אברים לכבש (פסחים שם וזבחים שם), וכתוב זה נאמר באברים שנאמר בראשו: וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם וגו' (ויקרא שם. ורש"י עירובין שם ד"ה והקריב), והקרבה זו הולכה היא ולא הקטרה, שהרי נאמר באותו כתוב אחרי כן 'והקטיר המזבחה' (תוספות ישנים יומא כז א ד"ה והקריב).

אף לאמוראים הסוברים בדעת רבי שמעון שזר כשר בהולכת הדם למזבח לפי שעבודה שאפשר לבטלה היא (ראה לעיל; בפסולים לעבודה), והרי גם הולכת האברים היא עבודה שאפשר לבטלה - שאם רצה מפשיט ומנתח אצל המזבח (רש"י זבחים יד ב ד"ה הולכת) - מכל מקום מודה כאן שזר פסול, שהרי נאמר בפירוש בכתוב 'והקריב הכהן' (זבחים שם).

הוליכם זר

הוליכם זר, אין הזבח נפסל בכך, שאין הולכת האברים מעכבת כפרה (משנה למלך פסולי המוקדשין א כז), שהרי הם עצמם אם לא הוקטרו כלל הקרבן כשר (קרן אורה זבחים ריש פרק ב).

אבל האברים עצמם יש מהאחרונים שכתב שנפסלים מלהקריב (שפת אמת זבחים יד ב); ויש שכתב שאף הם אינם נפסלים (חזון איש זבחים יט ס"ק לא).

חציצה

מכיון שהולכת אברים עבודה היא, חציצה בין רגלי הכהנים לרצפת העזרה פוסלת בה, ואותה ששנינו: בוזקים - מפזרים - מלח על גבי כבש, כדי שלא יחליקו (משנה עירובין קד א) אין הדברים אמורים בהולכת אברים לכבש (גמרא שם ורש"י).

הולכה בשמאל

הולכת אברים כשרה אף בשמאל (זבחים כד ב), ואף שכתוב בה כהונה, וכל מקום שנאמר כהונה אינו אלא בימין, אין הדברים אמורים אלא בדבר המעכב כפרה, אבל הולכת אברים אינה מעכבת כפרה, שהרי כשלא הוקטרו כלל הקרבן כשר (זבחים שם, ורש"י ד"ה המעכב).

הולכה בכלי

נחלקו הראשונים האם הולכת האיברים צריכה להיעשות דוקא ביד, או אף בכלי:

• יש שכתבו שאף על ידי כלי מותר (רמב"ם מעשה הקרבנות ז א באמורין, וראה שם בכסף משנה ולחם משנה; דעה ב במאירי פסחים סה ב ד"ה הולכת).

• יש שכתבו שהולכת האברים היא דוקא ביד ולא בכלי (דעה א במאירי פסחים שם בשם יש גורסין).

• ויש שמסתפקים לומר שהעלאת האמורים למזבח אפשר שהיא בכלי שרת (ראה השגות הראב"ד למאור פסחים שם).

בערב פסח

מכיון שהולכת אברים היא עבודה, וצריכה בגדי כהונה, לכן בערב פסח שהדמים היו נשארים בעזרה, היו מוליכים את האברים על האצטבאות של בנין שהיו בעזרה, כדרך שהיו עושים בהולכת הדם (פסחים סה ב ורש"י. וראה לעיל: בדם הקרבנות; צריכה בגדי כהונה).

מחשבת פסול

חשב בשעת הולכת האמורים למזבח - וכן בשעת הולכת האברים של עולה - אין אותה המחשבה מועלת כלום, בין מחשבת שינוי השם, בין מחשבת חוץ למקומו, ובין מחשבת חוץ לזמנו (רמב"ם פסולי המוקדשין יג ז), שכל עבודה שהיא לאחר זריקת הדם, אינה נפסלת במחשבה (ראה ערך פגול).

סדר הולכת האברים

סדר הולכת האברים הוא: כשמנתח את העולה (ראה ערך הפשט וניתוח) מוליכים את כל הנתחים לכבש (רמב"ם מעשה הקרבנות ו ד), והולכה זו היתה על ידי פיס (ראה ערכו. יומא כה א), ומי שזכו בפייס מקבלים האברים מיד המנתח (רש"י יומא מח ב ד"ה הרגל; פירוש הרא"ש תמיד לא ב ד"ה נותנין), ומוליכים אותם מבית- המטבחיים (ראה ערכו) לכבש (ברטנורא יומא ב ד), ולא היו מעלים בהולכה אחת למזבח, אלא בתחילה היו מעלים לכבש, ואחר כך מעלים אותם משם למזבח, שכשאומר 'והקטיר' הרי מובן שאי אפשר להקטיר במזבח אם לא יתקרב אליו, ולמה נאמר 'והקריב', אלא שזו הקרבה לכבש (קרבן אהרן לתורת כהנים פרק ז בפירוש תורת כהנים שם, וראה שם ביאור נוסף).

העולה כשהיא מן הצאן בששה כהנים

העולה, כשהיא מן הצאן - כבש או עז (רמב"ם מעשה הקרבנות ו טז ויז) - ששה כהנים מוליכים את האברים (רמב"ם שם הלכה י, על פי יומא כו ב), שנאמר: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים (ויקרא א ח. וראה תורת כהנים שם כיצד דורשים זאת מהפסוק), וכתוב זה בהולכת אברים אמור ולא בהקטרה, שהרי הקטרה נאמרה אחר זה (תוספות ישנים יומא שם ד"ה למדנו); ויש מפרשים שכתוב זה בהקטרה נאמר, שכך משמעות לשון 'וערכו', והקטרה צריכה ששה כהנים (תוספות ישנים שם בשם רבו).

עולא בר ישמעאל בשם רבי אלעזר אמר שממשמעות הכתוב היה די אף בשלשה כהנים להעלאת האברים, אלא כדי לעשות פומבי לדבר טעון ששה (ירושלמי יומא ב ד, לפירוש קרבן העדה שם).

וכן יש מהראשונים שכתבו שלכך היו הרבה כהנים בהעלאת האברים לכבש, משום ברב עם הדרת מלך (ראה ערכו. מאירי יומא כה א סוף ד"ה המשנה).

מוליך הראש תחילה

כשהוא מנתח נותן כל אבר ואבר לכהן שזכה בו, ועומדים שם עד שיקבלו כולם, והולכים ומוליכים אותם לכבש זה אחר זה (רש"י יומא כה ב ד"ה דרך ניתוחו, על פי משנה תמיד לא א).

בסדר ההולכה עצמה נחלקו תנאים, אלא שלדברי הכל צריך להקדים הראש תחילה להקטרה - וממילא הוא קודם אף להולכה - שנאמר: וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ (ויקרא א יב), הרי שהראש והפדר קודמים לכל האברים (יומא כה ב), וגזרת הכתוב היא (המפרש לתמיד לא ב ד"ה רגל), ונותן את הפדר - החלב - על מקום השחיטה בצד הראש ומעלהו, שנאמר: אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר (ויקרא שם ח), וזהו דרך כבוד של מעלה (תורת כהנים ויקרא ו, וברייתא ביומא כו א) לפי שמקום השחיטה מלוכלך בדם (רש"י יומא שם ד"ה דרך).

יש סוברים שאין צריך לפרוס החלב על בית השחיטה (הר"ש לתורת כהנים שם, וראה מה דורש מהפסוק הנ"ל, וראה ראב"ד וקרבן אהרן שם שפירשו באופן אחר). להלכה, נותנים הפדר על הראש מלמעלה, על מקום השחיטה (רמב"ם מעשה הקרבנות ו ה ויא).

מוליך הרגל עם הראש

אף הרגל של ימין קודמת לדברי הכל (ראה תוספות ישנים יומא כה ב ד"ה דרך), ומוליכים אותה עם הראש, שמתוך שהראש עצמות מרובות בו, הרגל נקרבת עמו (יומא שם), שהרגל מרובה בבשר, וטוב שיהיו בהקטרה עצמות ובשר (המפרש לתמיד לא ב). בירושלמי אמרו טעם אחר, לפי שכשעוקרת ראשה פושטת רגלה (ירושלמי שם ב ב), שהרגל הימנית קודמת לתנועת ההילוך אחרי שהכינה ראשה לקום (מאירי שם).

אופן אחיזת הראש והרגל

מוליך הראש בימינו (משנה תמיד לא ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו יא), לפי שהראש קודם לכל אברים (ראה לעיל. המפרש לתמיד שם), או לפי שהוא כבד וחשוב יותר (רש"י מנחות י א ד"ה ותנן), וחוטמו כלפי זרועו (משנה שם; רמב"ם שם), שחוטמו שחור ואינו הדור שיהיה כלפי חוץ (תפארת ישראל שם), ויש גורסים: חרטומו (פירוש הרא"ש לתמיד שם, וראה ערוך ערך חרטום^[17]) היינו פיו (הרא"ש שם^[18]), וקרניו בין אצבעותיו (משנה שם; רמב"ם שם) כדי שיחזיק בו בטוב שלא יפול (המיוחס לראב"ד שם; מלאכת שלמה שם), ומקום השחיטה למעלה והפדר עליו (משנה שם, וראה לעיל על הפדר), והרגל של ימין בשמאלו, ובית עורה לחוץ (משנה שם; רמב"ם שם), שהמקום שמשם הופשט העור היה כלפי חוץ אל העם, ומקום החתך כלפי המוליך, כדי שלא יראה החתך (המפרש שם), כי זהו דרך כבוד של מעלה (הראב"ד שם), ואם יראה החתך מבחוץ, ניוול הוא (שיטה מקובצת מנחות י א אות כד).

הולכת שאר אברים

בסדר הולכת שאר האברים נחלקו תנאים:

• בן עזאי משום רבי יהושע אמר כדרך הילוכו בחייו (משנה יומא כה א ורש"י) לצד הראש, הקודם - קודם (רש"י שם ב ד"ה דרך הלוכו), שנאמר: וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה (שמות כט יח), כדי שיהא נראה כמהלך על גבי המזבח (ירושלמי שם ב ב).

• רבי יוסי אמר דרך הפשטו (ברייתא יומא שם ב), היינו מצד הרגלים לצד הראש (רש"י שם ד"ה דרך הפשטו).

• רבי עקיבא אמר דרך ניתוחו (ברייתא שם), היינו כסדר שמנתחים אותו לאחר הפשטו אבר אחר אבר (רש"י שם ד"ה דרך ניתוחו. וראה ערך הפשט וניתוח).

• יש סוברים דרך עילויו של גודל האברים, שהחלק הגדול יותר היה קודם (תנא קמא במשנה כה א, כפירוש הגמרא שם ב ורש"י ד"ה מר).

• ורבי יוסי הגלילי אמר דרך עילויו של שומן הבשר, שהחלק המובחר יותר היה קודם (ברייתא שם ב, וגמרא שם).

הלכה כדעה שדרך עילוי גודל האברים (רמב"ם מעשה הקרבנות ו יא - טו, כתנא קמא במשנה יומא שם, ומשנה תמיד לא ב).

מה הוליך הכהן הששי וכיצד

הכהן הששי מוליך הקרביים נתונים בבזך והכרעים^[19] על גביהם מלמעלה (משנה תמיד שם; רמב"ם מעשה הקרבנות ו טז), ומעלה אותם בשתי ידיו (מאירי יומא כה א ד"ה המשנה), ולפי שאין הקרביים מחוברים יחד צריך ליתנם בכלי (המפרש לתמיד שם), ולפי שנאמר: וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וגו' וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא א יג) מוליכם ביחד (פירוש הרא"ש תמיד שם. וראה קרבן אהרן ויקרא ו).

האיל בשבעה כהנים

האיל מוליכים אותו בשבעה כהנים^[20]: בשרו בחמשה, כדרך שמוליכים את הכבש, והקרביים היו מוליכים שני כהנים (משנה יומא כו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו טז) מפני שהוא גדול וקרביו גסים (מאירי שם); ויש מפרשים שקרבי איל אינם כבדים יותר משל כבש, אלא שמן הדין היה שאף בכבש יהיו שנים, שאף קרביו כבדים הם, אלא שכבר למדנו מהכתוב ששה לטלה (ראה לעיל: העולה כשהיא מן הצאן בששה כהנים, הלימוד), אבל באיל שאין מנין לכהנים בכתוב, הוסיפו בהם כהן מפני כובדם (ריטב"א יומא שם ד"ה מתני' בשם תוספות).

הפר בשמונה עשר כהנים

הפר מוליכים אותו בשמונה עשר כהנים^[21]: אחד מוליך את הראש (וראה ערך הפשט וניתוח שאסור לנתחו), ושנים מוליכים הרגל של ימין, ושנים את העוקץ, ושנים את הרגל של שמאל, ואחד את החזה, ושלשה את הגרה - שהם שלשה אברים: הצואר והריאה והכבד (מאירי יומא כו ב, וראה תוספות יום טוב תמיד ג א) - ושנים שתי הידים, ושנים שתי הדפנות, ושלשה הקרביים (משנה יומא כו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו יז ויח) מתוך גסותם (מאירי שם).

יש מהראשונים סוברים שהסדר לא היה כדרך שנפרטו כאן, שהסדר תלוי במחלוקת התנאים אם דרך הילוכו, או הפשטו, או ניתוחו, או עילויו (ראה לעיל. תוספות יומא שם ד"ה פר, וראה תוספות ישנים, וריטב"א שם, ותוספות יום טוב שם).

כהן שכוחו רב

אפילו אם כהן אחד היה כחו מרובה להוליך ביחיד, אין מניחים לו, שכן אמרו מעשה בבנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור גדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד אגודל, ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום ברב עם הדרת מלך (סוכה נב ב, וראה גבורת ארי יומא כו ב. וראה ערך ברב-עם הדרת מלך).

הטעם שהוצרכו לכל הכהנים

בירושלמי אמרו בטעמו של דבר שאיל קרב - יחד עם הסולת והיין (ראה משנה יומא שם) - באחד עשר, והפר בעשרים וארבעה, שהוא כדי לעשות פומבי לדבר (ירושלמי שם ב ב), היינו פרהסיא והרגש לדבר (גבורת ארי שם), על שם: בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ (תהלים נה טו. ירושלמי שם).

יש מהראשונים שכתבו בטעם שחלקו את הטלה והשור לחלקים אלה שנפרטו, מפני שכך דרך הניתוח של הקצבים ומנהגם לבעלי סעודות (פירוש הראב"ד לתורת כהנים פרק ו, וראה קרבן אהרן שם, וראה ערך הפשט וניתוח).

בקרבנות יחיד

במה דברים אמורים שצריכים כל כך כהנים להולכה בקרבנות ציבור - כגון תמידים ופרים ואילים של מוספים וכבשי-עצרת (ראה ערכו. מאירי יומא כו א) - אבל בקרבנות יחיד אם רצו להוליך נתחיהם בפחות מאלו או ביותר - מוליכים (רמב"ם מעשה הקרבנות ו יט, על פי משנה יומא כו ב), ואפילו כהן אחד יכול להקריב את הכל (משנה שם, ורש"י ד"ה אם רצה), שאותו כתוב שלמדים ממנו ששה כהנים (ראה לעיל: העולה כשהיא מן הצאן בששה כהנים) לא נאמר אלא בעולות ציבור (קרית ספר מעשה הקרבנות שם), וכן הטעם של בבית אלהים נהלך ברגש אינו אלא בקרבנות ציבור (קרבן העדה על הירושלמי שם ב ד).

בירושלמי אמרו שפר של יחיד קרב בששה כהנים (ירושלמי שם), ויש מהאחרונים שכתבו שאף שמותר בפחות, מכל מקום היו נוהגים בפר יחיד לחלק לכמה כהנים כמו בשל ציבור מפני כבודו (מרכבת המשנה ב מעשה הקרבנות שם, וראה שם מקורו, וראה גבורת ארי יומא כו ב).

היכן היו מסדרים האברים על הכבש

ששה הכהנים הזוכים בהולכת אברי התמיד, היו מסדרים אותם על הכבש, מחצי כבש ולמטה (משנה שקלים ח ח, ותמיד לא ב, ורמב"ם תמידין ומוספין ו ג), כדי שלא יצטרך - זה שמעלה אחר כך למזבח - להוליכם בכל הכבש (רש"י יומא כו א ד"ה הוא^[22]).

ולא היו מסדרים האברים מחצי כבש ולמעלה, כדי שתהא ניכרת ההולכה למזבח אחר כך (ברטנורא תמיד שם), שאם היו קרובים למזבח הרי היו נראים כמוקטרים, ולא תראה הולכה (המפרש שם); ויש מפרשים שאם היו מסדרים אותם מחציו ולמעלה, פעמים שיקטירם קודם שילכו לקרות קריאת שמע ולהתפלל (פירוש א ברא"ש שם).

על הנחת האברים בצד מערבו של הכבש או בצד מזרחו, ועל ההבדלים שבדבר בין אברי תמידים לאברי מוספים, ראה ערך מוספים וערך תמיד.

מי הוליך האברים מחצי הכבש למזבח

לאחר שמלחו את האברים (ראה ערך מליחה (ב)), וקראו קריאת שמע בלשכת הגזית (ראה ערך קריאת שמע), היו מעלים את אברי התמיד מן הכבש למזבח (משנה תמיד לא ב, וראה רמב"ם מעשה הקרבנות ו ד). העלאה זו היא גמר מצות הולכה (ראה תוספות יומא כו א ד"ה דתנן, וראה גבורת ארי שם), והולכה חשובה היא (ראה במפרש לתמיד לא ב), ונחלקו תנאים מי היו מוליכים האברים מן הכבש למזבח:

• חכמים סוברים שכהנים אחרים היו מוליכים אותם, ופייס מיוחד היה להולכה זו, והוא הפייס הרביעי שהיה במקדש בכל יום (ראה משנה יומא כו א, ותמיד לב ב), משום ברב עם הדרת מלך (גמרא יומא שם. וראה ערך ברב עם הדרת מלך), אלא שיש מן הראשונים סוברים שכהן אחד היה זוכה בפייס זה, והוא היה מוליך את כל האברים מן הכבש למזבח (ראה רש"י במשנה שם כו ב ד"ה עצמו, ותוספות שם א ד"ה דתנן); ויש סוברים שאף מן הכבש למזבח הוליכו הרבה כהנים, ופייסו על כולם (תוספות ישנים יומא שם ב ד"ה דלא).

• ורבי אליעזר בן יעקב אמר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אברים למזבח (משנה תמיד שם), לפי שבמקום שכינה אינו דרך ארץ שיראה הדבר כטורח עליו (גמרא יומא שם ורש"י), או שאינו דרך ארץ שיניח עבודה זו וילך לו ויעשה אחרת (תוספות ישנים שם). הלכה כחכמים (רמב"ם תמידין ומוספין ד ח).

הולכת עצים

כשרה בזרים

הולכת עצים-למערכה (ראה ערכו) אינה עבודה (עירובין קד א; רמב"ם תמידין ומוספין ו ג), וכשרה בזרים (יומא כז א; רמב"ם ביאת מקדש ט ו), ודרשו כן מהכתוב: וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא א יג. ראה יומא שם צורת הלימוד; רמב"ם שם, וראה אור שמח שם); ויש מהראשונים שכתבו שאין צריך לימוד מיוחד להולכת עצים שאינה צריכה כהונה, שמנין לנו להצריך, ולא בא הלימוד אלא לדרשה אחרת (ריטב"א יומא שם ד"ה והקריב).

העלאתם בכל צורה

עצים - של המערכה (רש"י מנחות כו א, ועי' רש"ש שם) - שהעלם בין ביד ובין בכלי, בין בימין ובין בשמאל - כשרים (תוספתא זבחים א, וברייתא במנחות כו א^[23]).

חציצה ומחשבת פסול

מכיון שאין הולכת העצים עבודה, אין חציצה פוסלת בין רגלי המוליך (עירובין קד א, ורמב"ם תמידין ומוספין ו ג), ואין מחשבת פסול פוסלת בה (תוספות זבחים מג א ד"ה והלבונה).

הולכות אסורות

מוליך דם הפסח כשברשותו חמץ

המוליך דם של קרבן הפסח על חמץ - שיש באותה שעה ברשותו חמץ - פטור, שנאמר: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שמות לד כה) - מה זביחה מיוחדת שחייבים עליה בחוץ, יצא המוליך שאין חייבים עליו בחוץ (ירושלמי פסחים ה ד. וראה להלן על הולכה בחוץ. וראה מאירי פסחים סג א בבאור המשנה).

מוליך הדם חוץ לעזרה

המוליך דם קרבן חוץ לעזרה - פטור (זבחים ד א; ירושלמי פסחים ה ב), שנאמר לגבי מקטיר אברים בחוץ: אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח (ויקרא יז ח), ודרשו מה העלאה שהיא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה, והולכה יש אחריה עבודה (קרבן העדה על הירושלמי שם), ואף שבמשנה לא נמנית הולכה בין העבודות שפטורים עליהן בחוץ (ראה משנה זבחים קיב ב), הרי זה לפי שהולכה היא עבודה שאפשר לבטלה, שאפשר לשחוט בצד המזבח ולזרוק, ולכן לא חשבוה (תוספות סנהדרין פב ב ד"ה היוצק), ואף שהולכת דם חטאות הפנימיות אי אפשר לבטלה (ראה לעיל: במחשבת פסול; בחטאות פנימיות), הולכה בחוץ תמיד אפשר לבטלה, שיעשה מזבח בחוץ וישחט בצדו ויזרוק (ערוך לנר סנהדרין שם).

הערות שוליים