מיקרופדיה תלמודית:הלכה (ב) - כללי ההלכה במחלוקת בין המקורות

הגדרה^[1] - קביעת ההלכה במחלוקת בין דברי החכמים מתקופת המשנה והתלמוד במקורות שונים

משנה ותוספתא ומדרשי הלכה

למוד הלכה מהמשנה

אין למדים הלכה מפי משנה (בבא בתרא קל ב, לגירסת יד רמ"ה שם; רי"ף עירובין מג א, ויבמות מט א; רש"י סנהדרין ק ב ד"ה רבא, ספר כריתות יג ב ד"ה ת"ל, ונדה ז ב ד"ה הא קמ"ל), והמורים הלכה מתוך משנתם מבלי עולם הם (סוטה כב א), שכיון שאין יודעים טעמי המשנה פעמים גורמים שמדמים לה דבר שאינו דומה, ועוד שיש משניות הרבה שאמרו שלדעת יחיד הן ואין הלכה כמותן, ועוד שאינם יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי, ומורים הוראות טעות (רש"י שם ד"ה שמורין), וכמה משניות יש שאין דבריהן מכוונים ותירצו בגמרא "חסורי מחסרא" או "הכא במאי עסקינן" וכיוצא, ולכן אין הוראה נכונה בדבר משנה (רש"י חגיגה י א ד"ה מהתלמוד).

כשקבעו הלכה במשנה

ואפילו במקום שנאמר במשנה: הלכה כפלוני, או הלכה כדבריו, אין לסמוך על פסק המשנה לעשות כן מעשה, אם לא שפוסקים כך בתלמוד, שהראשונים לא דקדקו איש בדברי חברו, וכל אחד מה ששמע מרבו מלמד לתלמידו שמועה כמו שהיא, והיא היתה נקראת משנה וברייתא, והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו, זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר, ואותה סברא היתה נקראת תלמוד בימי התנאים, ומשנה ששנוי בה פסק הלכה מסברת תלמוד שלהם נשנית, ואין למדים ממנה (רש"י נדה ז ב ד"ה הא קמ"ל).

אכן יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשההלכה שנאמרה במשנה היא נגד רבים, או נגד אחד מכללי ההלכה, אבל במקום שאינה סותרת כללים המסורים בידינו למה יגרע כשנפסק במשנה הלכה כפלוני (כן מצדד בשו"ת הרשב"א א שלה; יש סדר למשנה (פיק) ברכות ה ד).

ומכל מקום הכל מודים שכששנו במשנה "לא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו", אין לך פסק גדול מזה (נמוקי יוסף וריטב"א ב"ב קל ב)^[2].

למוד הלכה מתוספתות וברייתות ומדרשי הלכה

אין למדים הלכה מן התוספתות (ירושלמי פאה ב ד, וחגיגה א ח), וברייתות (רש"י נדה ז ב ד"ה הא קמ"ל), ותלמוד (בבא בתרא קל ב, בנוסחאות לא מצונזרות) של תנאים (ריטב"א שם), וספרי התנאים כתורת כהנים ומכילתא וספרי, שיש מהם הלכה ויש שאינם הלכה. ולפיכך כל ברייתא שאין חולקים עליה בתלמוד הלכה כמותה, וכל שכן כשיש לה סיוע מן התלמוד, וכל ברייתא שחולקים עליה בתלמוד אין הלכה כמותה (סדר תנאים ואמוראים כו).

ואפילו כשיש בגמרא בעיא שלא נפשטה, או מחלוקת של אמוראים, ולא הביאו מהתוספתא ראיה לפשוט את הבעיא או סיוע לאחד האמוראים החולקים או תיובתא לכשנגדו, אין לסמוך על אותה תוספתא (רי"ץ גיאת א עמ' נג; רי"ף חולין נה ב; רא"ש יומא ח ה, בשם רי"ץ גיאת, וחולין ב ו), שאם התלמוד שלנו שאנו עסוקים בו תמיד כמה גירסאות משונות יש בו, כל שכן ברייתות שאין אנו עסוקים בהן, ואנו רואים שבכמה מקומות מביאים בתלמוד תוספתא ומשנים גירסתה, ומחסר בה או מייתר בה, לפיכך אין לסמוך על שום ברייתא אם היא כנגד התלמוד שלנו, אמנם טוב להביא סעד מן הברייתות לבאר דבר שהוא נסתם ונעלם בתלמוד, אבל לא לסתור דברי התלמוד, כי אילו הובאה בתלמוד שמא היו משבשים אותה, או מעמידים אותה כיחיד (אור זרוע א תשנד). וכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור התלמוד אינה בת סמכא, שמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לעשות חיבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים ובררו אותם שהם בני סמכא ועל ידם חיברו התלמוד, ולכן אין לסמוך על תוספתא שאין התלמוד מסכים עליה (רא"ש חולין שם).

אכן במקום שיש לפרש הדברים באופן שהתוספתא אינה סותרת דברי התלמוד, מפרשים כן (ראה רשב"ם בבא בתרא סג א ד"ה תנו), וראשונים הביאו במקומות רבו מלספור הלכות מתוספתות (ראה מבוא לתוספת ראשונים ב), ואותה שאמרו אין למדים הלכה מהתוספתות (ראה לעיל) הדברים אמורים כשיש על זה סתירה מהגמרא (יש סדר למשנה (פיק) ברכות ה ד), וכל מקום שנמצא בתוספתא נוסחתה מיושבת ומדוקדקת אין לנו על המשנה פירוש מכוון אל האמת יותר ממנה, ומשם נקח ראיה אל הנרצה לנו בשלמות (שו"ת הרמ"ע כח).

בבלי וירושלמי

פסק הלכה בתלמוד הבבלי

אין למדים הלכה אלא מהתלמוד (ירושלמי פאה ב ד), דהיינו מדברי האמוראים (רשב"ם בבא בתרא קל ב ד"ה עד שיאמרו). ואף על פי שהתנאים היו יותר גדולים מהאמוראים, פסקי הלכה אנו למדים מהאמוראים, כיון שידעו סברת הראשונים והכריעו ביניהם ועמדו על עיקרם של דברים (רא"ש סנהדרין ד ו), והאמוראים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה (רש"י נדה ז ב ד"ה הא קמ"ל), ורבינא ורב אשי הם סוף הוראה (בבא מציעא פו א), ועל ההלכות הפסוקות בדברי האמוראים שסודרו על ידם אנו סומכים (רשב"ם בבא בתרא שם), שלא נכתב התלמוד אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורות, וכאילו אמרו לנו הלכה למעשה הוא, שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו (ר"י מיגש בבא בתרא שם).

הלכה על פי סוגית התלמוד הבבלי

ואפילו כשלא כתוב מפורש בגמרא בתורת פסק הלכה, אלא שיש להוכיח מסוגיית השמעתתא כן, הרי זו הלכה שסומכים עליה, אם הוא תלמיד חכם שהגיע להוראה ונראה לו לפי סוגיית הגמרא שכן הלכה (יד רמ"ה בבא בתרא שם), ואחרי חתימת התלמוד אין רשות לאדם לחדש דבר מעתה, ואין רשות לגרוע ולהוסיף (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה), וכל שכן לחלוק על התלמוד (כן משמע מהרמ"א חו"מ כה א). וכל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שלימדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובם, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום (הקדמת הרמב"ם ליד החזקה)^[3].

כשנחלקו שני התלמודים

בכל מקום שנחלקו התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, הולכים אחר התלמוד הבבלי (רב האי גאון בתשובות הגאונים (אסף, תרפ"ט) עמ' 125; רי"ף עירובין קד ב; שו"ת ר"י מיגש פא)^[4], ומספר טעמים לדבר:

• מפני ששנים רבות נפסקה הוראה מארץ ישראל בשמד, ובבבל הוא שנתבררה המסקנה (רב האי גאון שם).

• מפני שחתימת התלמוד הבבלי היתה מאוחרת יותר, וחותמיה היו בקיאים בתלמוד הירושלמי יותר מאתנו, ואם לא שהיה ברור להם שאין הדברים להלכה, לא היו חלוקים עליהם (רי"ף שם).

• מפני שהתלמוד הבבלי הוא יותר ארוך ומבואר (הקדמת החינוך).

• שמפני שלא היו עוסקים בירושלמי כל כך נמצאו בו שיבושים (אור זרוע א תשנד).

• או שכלל בידינו שבכל מקום שחולקים חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל הולכים אחר חכמי בבל (רש"י חולין נ א ד"ה כי פליגי; שו"ת הרא"ש ד י).

דין מחודש בירושלמי

אבל כל מה שנמצא בירושלמי ואין חולק עליו בתלמוד בבלי, או שאינו אלא באור ופירוש, סומכים עליו (רב האי גאון שם; שו"ת ר"י מיגש שם), שאינו גרוע מפירושי הראשונים (המכריע מב)^[5], וכל דבר הנזכר בתלמוד בבלי וסובל שני פירושים ויתברר האחד על פי הירושלמי, ממנו לא תזוע (שו"ת הרמ"ע נט).

ובכל מקום שאנו יכולים לפרש באופן שאין הירושלמי חולק על הבבלי עדיף, אף על פי שהפרוש יהיה דחוק קצת (כסף משנה גרושין יג יח), וכל טצדקי שאפשר לעשות שלא תהיה מחלוקת בין הירושלמי לבבלי - עושים (כסף משנה נדרים ט ח), ואפילו שאנו רואים שחולקים, והלכה כבבלי, מכל מקום במה שאנו יכולים להשוותם יש להשוות (תוספות יומא פז ב ד"ה והאמר).

כשהבבלי מסתפק והירושלמי פושט

בעיא שלא נפשטה בתלמוד בבלי, ונפשטה בירושלמי, מניחים ספק שבבבלי ונוקטים כפשיטות הירושלמי (ר"ן קדושין לג ב; כסף משנה תרומות ה טו; ש"ך יו"ד קמה סק"א, בדעת הרמב"ם).

כשהירושלמי מסתפק

דבר שנסתפקו בו בירושלמי, ולא נשאלה השאלה בתלמוד בבלי, כתבו ראשונים שסומכים על הבבלי, שמן הסתם היה הדבר פשוט לו (רשב"א גיטין כא ב ויבמות פה א; ריטב"א ונמוקי יוסף יבמות שם; מגיד משנה יבום ב יז)^[6].

מחלוקת בבבלי שנפסק בירושלמי

מחלוקת בבבלי ולא נפסקה הלכה כאחד מהחולקים, ובירושלמי מפורש הלכה כפלוני, נחלקו ראשונים אם הלכה כירושלמי (רא"ש כתובות ו יז; נמוקי יוסף שם סט א; ריטב"א שם, בשם הרא"ם; מגיד משנה שבת יח ב), ואפילו שהוא נגד כללי ההלכה (ראה מגיד משנה שם); או שאין סומכים על הירושלמי בזה (כן משמע מהרי"ף שם, והרמב"ן אישות כ ט; ריטב"א שם, בשם הגאונים).

מעשה בירושלמי נגד מסקנת הבבלי

מעשה רב (ראה ערך הלכה א) האמור בירושלמי אם דוחים מחמתו מסקנת התלמוד בבבלי, נחלקו ראשונים: יש אומרים שההלכה כמעשה רב בירושלמי (מרדכי עבודה זרה תתנד, בשם מגילת סתרים ושאר גאונים); ויש אומרים שההלכה כמסקנת הבבלי (מרדכי שם, בשם ר"י).

כשהתוספתא והירושלמי נחלקו

הירושלמי ותוספתא שנחלקו - הירושלמי עיקר (תוספות בבא בתרא קמט ב ד"ה שייר; רא"ש יבמות ו יא; קרבן נתנאל פסחים א טו, בדעת הרי"ף; כסף משנה מעשר שני א י, בדעת הרמב"ם), שאפשר שהתוספתא אינה בת סמכא, ולא נשנית בבית מדרשו של רבי חייא ורבי אושעיא (כסף משנה שם)^[7].

אגדות, מדרשות וזוהר

למוד הלכה מאגדה

דברי אגדה אינם כדברי שמועה ודבר הלכה, אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו כדבר האפשר, ואומדנא הם, לפיכך אין סומכים עליהם (רב האי גאון ורב שרירא גאון באוצר הגאונים חגיגה סז-סט). וכלל הוא שאין סומכים על אגדה (אוצר הגאונים שם סט), ואין למדים מן האגדות (ירושלמי פאה ב ד), ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת (מבוא התלמוד), ואין מביאים ראיה מאגדה (רס"ג ורב האי גאון במלואים לאוצר הגאונים שם עמ' 65), ואין מקשים באגדה (רס"ג ורב האי גאון שם; תשובות גאונים הרכבי שנג; פתיחה למורה נבוכים).

כשהאגדה חלוקה על התוספתא והירושלמי

וכן אין למדים הלכה ממדרשי אגדה במקום שחולקים על הירושלמי (יעיר אוזן א נד), או על התוספתא (נודע ביהודה תנינא יו"ד קסא).

כשהאגדה אינה חלוקה על התלמודים

במקום שהאגדות והמדרשות אינם מכחישים תלמוד שלנו - או תלמוד ירושלמי (ראה יעיר אוזן שם) - אלא מוסיפים עליהם, למדים מהם וסומכים עליהם (ס' הישר לרבנו תם תריט, וראה תוספות ברכות מח א ד"ה ולית הלכתא; כללי גמרא לבעל כנסת הגדולה ע; פרי חדש או"ח קכח; שו"ת שבות יעקב ב קעח), והרבה מנהגים שלנו על פיהם (ס' הישר שם, וראה תוספות ע"ז לג ב ד"ה כסי, ורא"ש גיטין סופ"ד שהביאו ראיה מדברי אגדה. וראה בארוכה בדרכי הוראה [חיות] ובמאמרו אגרת בקורת); ויש מהאחרונים שכתבו לחלק בין אגדות שבתלמוד שלמדים מהן, לאגדות שבמדרשות (עקרי הד"ט יו"ד סו; שו"ת באר יעקב אבן העזר קמט. וראה דרכי הוראה שם); ויש שכתבו שרק מאגדות שנאמרו ברבים אין למדים, שלא נאמרו לשם הלכה אלא לזרז העם (דרכי הוראה שם ובאגרת בקורת); ויש מי שכתב שאין למדים כלל מאגדות, אפילו במקום שאינן סותרות את דברי התלמוד (שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד קסא; חות יאיר יד, וראה באר היטב אהע"ז קמט ס"ק ו ופת"ש שם ס"ק ה)^[8].

למוד מנהג מאגדה

למדים מאגדה מנהג שנהגו ישראל (נודע ביהודה שם, על פי תוספות עבודה זרה לג ב ד"ה כסי).

מסכת סופרים

אין סומכים על מסכת סופרים במקום שחולקת על תלמוד שלנו (שבלי הלקט יג; שו"ת הרשב"א א ז; מאירי מגילה כא א), ואף תלמוד ירושלמי הוא עיקר כנגד מסכת סופרים, שמסכת סופרים לא נתחברה אלא בדורות האחרונים, ולא הובאו דבריה בתלמוד (רא"ש ספר תורה יג), אבל דבר שנחלקו בו אמוראים בתלמוד, ובמסכת סופרים נשנית סתם בלא מחלוקת, סומכים על מסכת סופרים (באור הגר"א או"ח תכב סק"ג), וכן סומכים על מסכת זו בכל מקום שלא נמצא בתלמוד שחולקים עליה (ספר הישר שם).

למוד מנהג ממסכת סופרים

והרבה מנהגים בידינו על פי מסכת סופרים (ספר הישר שם), ויש דברים - מנהגים - שאנו מניחים דברי התלמוד שלנו ועושים כספרים חיצונים, כמו מסכת סופרים, או מסכת שמחות, או הפסיקתא (תוספות ברכות יח א ד"ה למחר, ופסחים מ ב ד"ה אבל; רא"ש מועד קטן ג פ; אבקת רוכל כח). ודווקא בדברים שאין תלוי בהם איסור והיתר, אלא כגון קריאות התורה והפטרות וכיוצא (אבקת רוכל שם). ומנהג הבנוי על פי הפסיקתא או הספרים החיצונים, ונתיסד על פי ותיקין, אומרים מנהג עוקר הלכה (ראה ערך מנהג), שודאי כך קיבלו אבותינו איש מפי איש (מגן אברהם תרצ ס"ק כב).

כשהזוהר חלוק על התלמוד

כשנחלקו בעלי הזוהר והקבלה - חכמת הנסתר - עם התלמוד, הלכה כתלמוד (פירוש ספר יצירה לר"י ברצלוני עמ' 187; שו"ת מהרש"ל צח; בית יוסף או"ח כה ה; מגן אברהם שם סק"כ; שלחן ערוך הרב שם כח), וכן אם נחלקו המקובלים עם הפוסקים, הלכה כפוסקים (בית יוסף ומגן אברהם ושלחן ערוך הרב שם), ומספר טעמים לדבר:

• מפני שדברי התלמוד נאמרו להלכה ולמעשה ונמסרו הדברים דור אחר דור עד רב אשי ורבינא, מה שאין כן בדברי קבלה (פירוש ספר יצירה שם).

• שאם לא כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו לילך אחר הבנתו בספר הזוהר ודבריו סתומים וחתומים (חכם צבי לו).

• שהאמור בזוהר הוא מדברי רבי שמעון בן יוחאי, שהחיבור הקדוש הזה מיוחס אחריו, והעולה משיטת התלמוד הוא על פי דעת חבריו החלוקים עליו, והלכה כרבים (שאילת יעבץ א מז), ועוד שברוב הפעמים בתלמוד אין הלכה כרבי שמעון בן יוחאי (שו"ת מהרש"ל שם).

ומכל מקום אם בעלי הקבלה מחמירים, כתבו הפוסקים שיש להחמיר כדבריהם (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם), אבל אין אנו יכולים לכוף את הציבור להחמיר (שלחן ערוך הרב שם). ואם נהגו להחמיר כמותם, הרי זה כמנהג על פי ספרים חיצונים שעוקר הלכה (ראה לעיל. חתם סופר או"ח לו).

כשהזוהר אינו חלוק על התלמוד

ובכל מקום שאין הזוהר והקבלה חולקים על התלמוד והפוסקים, סומכים עליהם (פירוש ספר יצירה שם; חכם צבי שם), אלא שאין אנו יכולים לכוף לנהוג כן (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם).

וכן במקום שיש מחלוקת בין הפוסקים, הקבלה תכריע (חכם צבי שם), וכל מה שיש להשוות הדעות ולפרש התלמוד באופן שאין הזוהר והקבלה חולקים עליו - מפרשים כן (שאילת יעבץ שם).

הערות שוליים