מיקרופדיה תלמודית:הענקה
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - חובת נתינת מתנה לעבד עברי או לאמה העבריה, כשהם יוצאים לחירות
חיובה וגדרה
עבד עברי
מצות עשה על האדון להעניק[2] לעבד עברי היוצא ממנו לחירות, ולא יצא בידים ריקניות, שנאמר: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ (דברים טו יד), ונמנית המצוה במנין המצות (ספר המצוות מצות עשה קצו; סמ"ג עשין פד; חינוך תפב)[3].
אמה העבריה
וכן חייב הוא להעניק לאמה העבריה, כשיוצאה לחירות, שנאמר: וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן (דברים שם יז), ולהענקה הדברים אמורים (קדושין יז ב), ומפי השמועה למדו שלא נאמרו הדברים לרציעה האמורה בפרשה, אלא להענקה, וכשם שמצות עשה להעניק לעבד עברי, כך מעניק לאמה העבריה (רמב"ם עבדים ג יג), והענקתה לאביה (קדושין טז ב; רמב"ם שם טו) כמעשי ידיה (ראה ערך אב א), שהרי הענקה זו היא חלף עבודתה (ראה להלן. משנה למלך שם טו).
ואם יצאה בסימני בגרות, כגון שהיתה אילונית (ראה ערכו וערך אמה העבריה), נחלקו אחרונים אם הענקתה לעצמה (עצמות יוסף קדושין שם ד"ה אידי ואידי; משנה למלך שם, בשמו); או שהענקתה לאביה, שהענקה היא בעד זמן העבודה, והרי עבודתה היתה בשעת קטנותה, והיא היתה עדיין ברשות האב (משנה למלך שם)[4].
לא תשלחנו ריקם
כל המשלח עבדו ואמתו ריקם - מלבד מה שמבטל מצות עשה - הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם (דברים שם יג. רמב"ם שם יד), ונמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה רלג; סמ"ג לאוין קעח; חינוך תפא), והוא לאו הניתק לעשה, שהרי ניתקו הכתוב לעשה: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ (שם יד. רמב"ם שם), ולפיכך אין לוקים על לאו זה (משנה למלך שם, על פי מכות טז א, ורמב"ם סנהדרין ט א), ועוד שהרי זה לאו שאין בו מעשה, שאין לוקים עליו, ולפיכך אפילו אם שרף את הנכסים שהוא חייב להעניק מהם, וביטל בידים את העשה שלא יוכל לקיים עוד, ששוב אינו חייב בתשלומין אחרים, מכל מקום אינו לוקה, מפני שהלאו אין בו מעשה (משנה למלך שם)[5].
אפילו מאה פעמים
מנין שאם הענקת לו פעם אחת, תעניק לו אפילו מאה פעמים, תלמוד לומר: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק (ספרי ראה קיט), ונחלקו אם פירוש הדבר שזו הבטחה, שאם קיימת מצות הענקה תזכה להעניק יותר ויותר, מאה פעמים (ספרי דבי רב שם, בפירוש הראשון); או שזהו ציווי, שאם חזר עבד זה כשיצא לחירות לגנוב לאיש אחר ונמכר שוב לאותו אדון, אינו נפטר בהענקה ראשונה, אלא אפילו מאה פעמים חייב (ספרי דבי רב שם, בפירוש השני)[6].
בתורת צדקה
בגדרה של הענקה כתבו הפוסקים שאינה בתורת חיוב, אלא מתורת ויתור ומתנה (סמ"ע פו סק"ב; גדולי תרומה נא א ה), ובאה כצדקה (ש"ך שם סק"ג)[7].
טעם המצוה
טעם המצוה מפורש בתורה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם (דברים טו טו), ואמרו: מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך - הענקתי לך מביזת מצרים, ושניתי לך מביזת הים (רש"י עה"ת שם) - אף אתה העניק לו ושנה לו (ספרי ראה קכ; רש"י עה"ת שם).
כפיה
אם לא רצה האדון להעניק לו, נחלקו אחרונים אם בית דין כופים אותו על כך:
- יש סוברים שכופים אותו, כדרך שכופים על כל מצות עשה עד שתצא נפשו (גדולי תרומה נא ה; משנה למלך עבדים ג יד), ואף על פי שמצוה זו כתוב מתן שכרה בצדה, שהרי נאמר: לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וגו' וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (דברים טו יח), וכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין כופים עליה (ראה חולין קי ב), מכל מקום בהענקה כופים, אם מפני שיש בה גם לאו (ראה ערך כפיה. משנה למלך שם, על פי תוספות בבא בתרא ח ב ד"ה אכפיה, בשם ר"י), או שהענקה אינה חשובה מתן שכרה בצדה, שכן לא נאמר השכר יחד עם הציווי, אלא אחר כך, ועוד אפשר שמתן השכר נאמר לא על ההענקה עצמה, אלא על זה שלא יקשה בעיניו בנתינתו אותה, ושיתן בלב טוב ונפש חפצה (משנה למלך שם, בדעת תוספות שם, בשם רבנו תם). ומכל מקום אין בית דין יורדים לנכסיו, כמו שיורדים לנכסי כל בעל חוב, שאין הכפיה כאן אלא מצד המצוה (גדולי תרומה שם; משנה למלך שם, בשמו).
- ויש סוברים שלדעת האומרים שבצדקה יורדים לנכסיו (ראה ערך צדקה), ודאי שגם בהענקה יורדים, ואף לדעת האומרים שבצדקה אין יורדים (ראה ערך הנ"ל) מכל מקום הענקה אפשר שדין חוב של שכר פעולה יש לה ויורדים לנכסיו (משנה למלך שם).
זמן ההענקה
חובת הענקה היא ביום יציאתו לחירות, שנאמר: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ (ויקרא כה מ), מה שכיר ביומו תתן שכרו (ראה ערך בל תלין), אף זה ביומו תתן שכרו (תורת כהנים בהר פרק ז ג), ובהענקה הדברים אמורים (רבנו הלל לתורת כהנים שם; פירוש הראב"ד שם, בפירוש הראשון; ר"ש שם, בפירוש הראשון), ומכל מקום אם לא העניקו בשעת היציאה, לעולם חייב להעניקו, שהרי זה לאו הניתק לעשה של הענק תעניק (משנה למלך שם).
החייבים במצוה
מצות הענקה נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות (חינוך תפב), שאם אשה קנתה עבד, אף היא חייבת בהענקה (מנחת חינוך מב ט)[8].
מתי נוהגת המצוה
אין המצוה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שהרי אין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן היובל, ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסיף לקח שאם שכר אדם מישראל ועבד אצלו זמן מרובה, או אפילו זמן מועט, שיעניק לו בצאתו מאתו, כאשר ברכו ה' (חינוך תפב).
ברכה על המצוה
אין מברכים על מצות הענקה, לפי שאינה תלויה בדעת הנותן לבד, שאפשר שהעבד לא ירצה לקבל ההענקה ותתבטל המצוה (ראה ערך ברכת המצוות. תשובת ר"י בן פלט בשו"ת הרשב"א א יח).
שחייבים בהענקתם
מכרוהו בית דין
עבד עברי שמכרוהו בית דין בגנבתו (ראה ערך גנבה וערך עבד עברי) - מעניקים לו (קדושין יד ב; רמב"ם עבדים ג יב), שנאמר בפרשת הענקה: כִּי יִמָּכֵר לְךָ (דברים טו יב), והיינו שמכרוהו בית דין (גמ' שם), ש"כי ימכר" על ידי אחרים משמע (רש"י שם ד"ה מכרוהו).
מוכר עצמו
המוכר עצמו לעבד עברי, נחלקו בו תנאים:
- יש אומרים שמעניקים לו (רבי אליעזר בקדושין יד ב), שלדעתם אין מיעוט בתורה הממעט אותו (גמ' שם טו א, במסקנא), או שלדעתם יש גזרה-שוה (ראה ערכו) "שכיר" "שכיר" המכריחה כן, נאמר במכרוהו בית דין: כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ (דברים שם), ונאמר במוכר עצמו: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ (ויקרא כה מ), ליתן האמור במכרוהו בית דין אף במוכר עצמו (גמ' שם יד ב, בהוה אמינא; ריטב"א שם טו א, למסקנת הגמ'; ש"ך חו"מ פו סק"ג ובאור הגר"א שם סק"ו, בדעת הרמב"ם).
- ויש אומרים שאין מעניקים לו (תנא קמא בגמ' שם יד ב), שלדעתם מיעטה התורה מהענקה, שנאמר במכרוהו בית דין: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ (דברים טו יד), "לו", ולא למוכר עצמו (גמ' שם טו א, במסקנא), או שאינם דורשים הגזרה השוה של "שכיר" "שכיר" (גמ' שם יד ב, בהוה אמינא)[9].
להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כדעה הראשונה (תוספות שם טו א ד"ה אידך, בשם ר"י, ורבנו תם לאחר שחזר בו; רשב"א שם, בשם ר"י; ריטב"א שם, בשם רבנו תם); ויש הפוסקים כדעה השניה (רמב"ם עבדים ג יב; סמ"ג עשין פג; מאירי שם יד ב).
אמה עבריה
לסוברים מוכר עצמו אין מעניקים לו, אמה העבריה שמעניקים לה (ראה לעיל: חיובה וגדרה) אף על פי שאין אמה עבריה נמכרת בבית דין (ראה ערך אמה העבריה), הרי זה מפני שגזרת הכתוב היא להעניק לה (משנה למלך שם יג וגנבה ג יב), או לפי שאף הנמכרת על ידי אביה (ראה ערך הנ"ל) דומה למכרוהו בית דין (מעין החכמה קכ, על פי תוספות סוטה כג ב ד"ה בגנבתו; תועפות ראם ליראים קלט).
יוצא ביובל ומיתת אדון
אף על פי שבפרשת הענקה נאמר: וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים (דברים טו יב), ולמדנו שהיוצא בשש מעניקים לו, נתרבו להענקה אף היוצא ביובל, ובמיתת האדון (ראה ערך עבד עברי), ואמה העבריה בסימני נערות (ראה ערך אמה העבריה), שנאמר: תְּשַׁלְּחֶנּוּ וגו' וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ (דברים שם יב-יג. ספרי ראה קיט; קדושין טז ב) - לרבות שאר שילוחים להענקה (רש"י קדושין שם ד"ה תשלחנו)[10]. וכשמת האדון, הטילה התורה את חובת ההענקה על היורשים, ולא שהם חייבים מחמת חוב אביהם, ולכן אפילו לא הניח האדון נכסים כלל, חייבים היורשים להעניק מנכסיהם (קצות החושן לט סק"א; מנחת חינוך שם).
בורח
הבורח בתוך שש - ותפסוהו - שצריך להשלים, לאחר שהשלים מעניקים לו (קדושין טז ב - יז א), אבל קודם שהשלים אין מעניקים לו, אפילו כשהענקתו מרובה מכל השיעור שיש לו לעשות עמו, ולא עוד אלא שכופים אותו להשלים שש, ואין אומרים תצא עבודה בהענקה, שלא נתחייב בהענקה כלל עד שישלים (שיטה לא נודע למי שם טז ב).
ואף על פי שפגע בו היובל כשהוא בורח ויצא לחירות, אין מעניקים לו, שנאמר: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ (דברים טו יג), מי ששילוחו מעמך, יצא בורח שאין שילוחו מעמך (קדושין טז ב - יז א; רמב"ם עבדים ג טו).
יוצא בגרעון כסף
היוצא בגרעון-כסף (ראה ערכו וערך עבד עברי), נחלקו תנאים בו תנאים:
- יש אומרים שמעניקים לו (רבי מאיר בקדושין טז ב), שכן האדון הוא שמקבל הגרעון ומשלחו (רש"י שם ד"ה ששילוחו)[11], ונותן לו הענקה לפי חשבון השנים שעבד (שיטה לא נודע למי שם).
- ויש אומרים שאין מעניקים לו, שאף הוא אין שילוחו מעמך (ספרי ראה קיט; תנא קמא בגמ' שם), שאין יציאתו מדעת האדון אלא מאליו (רש"י שם ד"ה שאין שילוחו), שלא הוא שלחו חפשי אלא העבד נתן שאר הדמים שנשאר לו לעבוד בהם, ואחר כך יצא (רמב"ם שם יד), וכן הלכה (רמב"ם שם).
בשיעבוד, ירושה ותנאי
בעל חוב
הענקת עבד עברי לעצמו, ולא לבעל חובו (קדושין טז ב; רמב"ם עבדים ג טו), ואף על פי שלהלכה כל הנושה בחברו מנה וחברו בחברו, מוציאים מזה ונותנים לזה (ראה ערך שעבודא דרבי נתן), בהענקה אין נותנים לבעל חובו, שנאמר: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ (דברים טו יד), "לו", ולא לבעל חובו (קדושין טו א וטז ב).
יורשי העבד
מת העבד, לאחר שיצא לחירות, וכבר נתחייב האדון בהענקה (רש"י קדושין טו א ד"ה ולא ליורשיו), נחלקו הדעות:
- יש אומרים שמעניקים ליורשיו, שהתורה קראתו שכיר: כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר (דברים טו יח), מה שכיר פעולתו ליורשיו, אף זה שכר פעולתו ליורשיו (קדושין טו א, במסקנא, ורש"י ד"ה פעולתו), שעיקר המצוה בהענקה הוא מצד מה שעשה לבעל הבית יתר על דמי שכירותו, והענקה זו נכסיו של עבד היא (מאירי שם).
- ויש אומרים שאין מעניקים ליורשים, שנאמר: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ (דברים טו יד), "לו", ולא ליורשים (ספרי ראה קיט; גמ' שם, בהוה אמינא; גמ' שם, במסקנא, לגירסת הגהות הגר"א שם).
להלכה לא נפסק דין זה (ראה רמב"ם עבדים ג טו), ומכל מקום כתבו האחרונים שהעיקר כדעה הראשונה (כן משמע ממטה אפרים עבדים שם; מנחת חינוך תפב א), ומה שלא נזכר הוא מפני שהוא דין פשוט, כי ההענקה היא חוב, והיורש יורש החובות שחייבים למורישו (מנחת חינוך שם).
כשמת אבי אמה העבריה
הענקת אמה העבריה שהיא לאביה (ראה לעיל: חיובה וגדרה), אם מת אביה - קודם שבא לידו (רמב"ם שם) - הרי זו לעצמה, ואין אחיה יורשים, שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבניו (קדושין טז ב; רמב"ם שם), אך כשבא לידה הרי זה כבא לידו, והאחים יורשים (כסף משנה שם).
המינים והשיעור
המינים
הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (דברים טו יד), בשר לחם ויין (חזקוני שם). יכול אין מעניקים אלא מצאן גורן ויקב, תלמוד לומר: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים שם. ספרי ראה קיט, לגירסת ספרי דבי רב והגהות הגר"א שם; קדושין יז א)[12], מכל מה שברכך בוראך (רש"י עה"ת שם ד"ה מצאנך). אם כן למה נאמר מצאנך מגרנך ומיקבך, מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנם בכלל ברכה - שהצאן פרה ורבה, וכן גידולי קרקע (רש"י שם ד"ה בכלל ברכה) - אף כל שישנם בכלל ברכה (ספרי שם; גמ' שם), שיש כאן כלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו) - העניק תעניק הוא כלל, צאן גורן ויקב פרט, אשר ברכך חזר וכלל, ודורשים כעין הפרט שישנו בכלל ברכה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם), ונחלקו תנאים אם בא למעט כספים שאינם ראוים לברכה (רבי שמעון בספרי ובגמ' שם); או פרדות שאינן יולדות (רבי אליעזר בן יעקב בספרי ובגמ' שם). ונחלקו ראשונים אם ההלכה כדעה הראשונה, אלא שממעטים גם בגדים, שאינם משתבחים מחמת עצמם (רמב"ם עבדים ג יד)[13]; או שההלכה כדעה השניה (כן משמע מרש"י עה"ת שם ד"ה מצאנך; משנה למלך שם, בדעתו)[14]; או שמסקנת התלמוד שאין כלל מחלוקת להלכה בין הדעות, וחייבים להעניק גם מכספים וגם מפרדות (ריטב"א שם, לגירסתו בגמ'). ונחלקו אחרונים אם המחלוקת היא על עצם חיוב ההענקה, שאם אין לו אלא דברים שנתמעטו מההענקה - נפטר לחלוטין מההענקה (משנה למלך שם; מנחת חינוך תפב ד); או שהמחלוקת היא רק על מה שחייב להוסיף כפי השיעור אשר ברכו ה' (ראה להלן), ואפילו אין לו אלא הדברים הללו - חייב ליתן כשיעור שחייבה תורה (ראה להלן. חידושי מהרי"ט לקדושין שם, במהדורה בתרא; משנה למלך שם, בשמו).
השיעור
בשיעור ההענקה נחלקו תנאים:
- יש אומרים שנותנים לו חמש סלעים מכל מין ומין - של צאן גורן ויקב, מכל אחד מהם חמש סלעים - שהם חמש עשרה סלעים (רבי מאיר בקדושין יז א), שלמדים בגזרה-שוה (ראה ערכו) "ריקם" "ריקם" מבכור, נאמר כאן: לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם (דברים טו יג), ונאמר בבכור: כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם (שמות לד כ), מה להלן חמש סלעים אף כאן חמש סלעים, ומכיון שריקם כתוב קודם הענק תעניק, אנו מטילים ריקם זה על כל אחד מהמינים שלא ישלחנו ריקם מצאן, וריקם מגורן, וריקם מיקב, ומכל מקום אם מגרע ממין אחד ומוסיף מן השני, ובין כולם יש חמש עשרה סלעים, אין בכך כלום (גמ' שם), אבל אם ממין אחד לא נתן כלום, אף על פי שנתן משני המינים האחרים חמש עשרה סלעים, לא יצא ידי חובתו (ריטב"א, ושיטה לא נודע למי שם, וכסף משנה עבדים ג יד, בדעת רבי מאיר).
- ויש אומרים שנותנים לו שלשים סלעים, כשלשים של עבד שנגחו שור והמיתו (רבי יהודה בגמ' שם), שלמדים בגזרה שוה "נתינה" "נתינה" מעבד, נאמר כאן: תִּתֶּן לוֹ (דברים שם יד), ונאמר שם: שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו (שמות כא לב), מה להלן שלשים, אף כאן שלשים (רבי יהודה בגמ' שם), וכן הלכה, ואינו נותן פחות משוה שלשים סלעים, בין ממין אחד ובין ממינים הרבה (רמב"ם שם), ואין צריך ליתן מכל מין ומין (מאירי שם וכסף משנה שם, בדעת רבי יהודה).
- ויש אומרים שנותנים לו חמשים סלעים, כחמשים שבערכין (רבי שמעון בגמ' שם), שלמדים בגזרה שוה "מיכה" "מיכה" מערכין, נאמר בעבד: וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה לט), ונאמר שם: ואם מך הוא מערכך (שם כז ח), מה להלן הגדול שבערכין הוא חמשים, אף כאן חמשים (גמ' שם, ורש"י ד"ה מיכה מיכה גמר)[15].
כשלא נתברך הבית
כשלא נתברך הבית, נחלקו תנאים:
- יש הדורשים הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק (דברים טו יד) לרבות אפילו לא נתברך הבית בגללו (ספרי ראה קיט; תנא קמא בקדושין יז ב), וכן הלכה (רמב"ם שם, וכסף משנה שם).
- ויש אומרים שאין ללמוד מכאן דבר, שדברה-תורה-כלשון-בני-אדם (ראה ערכו. רבי אלעזר בן עזריה בגמ' שם), שהדרשה המרבה סותרת לכאורה המשך הכתוב: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים שם), שמשמעותו דוקא כשנתברך הבית בגללו (תוספות בבא מציעא לא ב ד"ה דברה; שיטה מקובצת בבא קמא סד א, בשם ה"ר ישעיה).
הוספה
- לדעה הראשונה - שהלכה כמותה - מסוף הכתוב אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (שם), אנו למדים שמעניקים לו לפי הברכה (ספרי שם; תנא קמא שם), שאם נתברך הבית הרבה, יש לו להוסיף הענקו, אבל אין פוחתים מהשיעור שאמרה תורה אפילו לא נתברך (רש"י שם ד"ה הכל לפי הברכה)[16].
- ולדעה השניה שכתוב זה בא ללמדנו שאם לא נתברך הבית אין מעניקים, כשנתברך הבית אין מעניקים לו אלא כשיעור שאמרה תורה (שיטה לא נודע למי שם).
כשעבד זמן מועט
לא עבד אלא זמן מועט, כגון שפגע בו היובל מיד, או שיצא במיתת האדון מיד, לא יאמר הואיל ועבד מעט - אמעט בהענקה, אלא מעניקים לו כל השיעור (רדב"ז שם, בדעת הרמב"ם).
הערות שוליים
- ↑ ט, טורים תרעג-תרפז.
- ↑ בביאור המושג נחלקו ראשונים אם מובנו נתינת דבר שהוא ניכר במראית העין שהנותן היטיב לו, כתכשיט שהוא בגובה (רש"י דברים טו יד, בסתם; כן משמע מהראב"ע שם, בפירוש הראשון); או שהענקה מלשון הטענה ושימה על צוארו (רש"י שם, בשם יש מפרשים; מכלל יופי שם) כמו: וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ (משלי א ט. מכלל יופי שם); או שאין לו חבר במקרא (ראב"ע שם, בפירוש השני); ומהאחרונים יש שפירש שמובנו תענג ותשמח, שהק' באה במקום הג' (הכתב והקבלה שם, על פי יונתן שם).
- ↑ ויש מהראשונים שמנה מצוה נוספת, לתת לפי הברכה שברכו ה' (ראה להלן: המינים והשיעור).
- ↑ כשמת האב, ראה להלן: בשעבוד וירושה.
- ↑ יש מהגאונים שמנה עוד לאו בשילוח עבדים, מהכתוב: לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ (דברים שם יח. הלכות גדולות, מנין המצות קצג), ולסוברים שהכתוב מדבר על ההענקה ולא על השילוח עצמו (רש"י קדושין יד ב ד"ה להרצאת אדון; רשב"ם עה"ת שם), הרי שעובר על שני לאוין (ר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג מצות עשה כז, בדעת הלכות גדולות); אבל יש מפרשים שהכתוב מדבר על השילוח עצמו, ועל זה הוא שנאמר הלאו (רמב"ן בהוספותיו לספר המצוות לא תעשה טז, וזוהר הרקיע לא תעשה נז, בדעת הלכות גדולות; מאירי קדושין שם); ויש שלא מנו כלל לאו זה (רמב"ם; סמ"ג; חינוך), שאינה אזהרה אלא ריצוי ותנחומין שלא יצטער על איבוד ממונו (ר"י פערלא שם).
- ↑ ויש הסוברים שהבבלי, הדורש הענק תעניק מכל מקום (ראה להלן: המינים והשיעור), חלוק על דרשה זו (ספרי דבי רב שם, בדעת הרמב"ם; המלבי"ם שם, בדעת הגהות הגר"א, והסכים עמו).
- ↑ וראה עוד משנה למלך עבדים ג יד; פני יהושע קדושין טז ב ד"ה ואי איתא; מלבי"ם דברים טו יח.
- ↑ ואף שאין אשה קונה עבד עברי מפני החשד (ראה ערך אשה וערך עבד עברי), מכל מקום אם קנתה, הקנין חל, וחייבת להעניקו (מנחת חינוך שם).
- ↑ וראה טעמים נוספים לדעה זו: רדב"ז עבדים ג יב; ים של שלמה קדושין א כב; משנה למלך שם.
- ↑ ויש חולקים וסוברים שהיוצא במיתת האדון, אין מעניקים לו (ירושלמי קדושין יא ב; תוספות רי"ד קדושין שם, בדעת רבי שמעון), שלא אמרה תורה חיוב הענקה אלא לאדון ולא ליורשו (ראה להלן. תוספות רי"ד שם); ואין הלכה כמותם (רמב"ם עבדים ג יד).
- ↑ או לפי שלדעתם אין העבד יוצא בגרעון כסף אלא מדעת האדון (המקנה שם).
- ↑ ויש גורסים שהריבוי נלמד מהכתוב: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק (דברים שם. ספרי שם, לגירסתנו).
- ↑ ובגדים קל וחומר הם מכספים, שהכספים יכול להרויח בהם בסחורה ועסק, ואין מעניקים מהם, כל שכן בגדים (רדב"ז שם).
- ↑ ויסוד המחלוקת האם משנתו של רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי (ראה ערך הלכה ג: משנת רבי אליעזר בן יעקב) הוא רק במשנה (משנה למלך שם, בדעת הרמב"ם, על פי רמב"ם בית הבחירה ב יח); או אף בברייתא (משנה למלך שם, בדעת רש"י).
- ↑ ויש מהאחרונים שכתב, שכל אלו אינן גזרות שוות גמורות, אלא שלמדו הסתום מן המפורש במקום אחר (חידושי המהרי"ט שם, במהדורא בתרא).
- ↑ ויש מהראשונים שמנה ההענקה לפי הברכה למצוה מיוחדת (יראים קסב).