מיקרופדיה תלמודית:הערמת רבית

הגדרה^[1] - ריוח הבא על ידי המתנת חוב לחברו, באופן שאין בו משום איסור רבית, אבל אסור מדרבנן, מפני שנראה כמערים לקחת רבית

במקח ושכירות

קניית ההלוואה בהוזלה

יש דברים שהם מותרים, ואסור לעשותם מפני הערמת רבית.

כגון לווה שביקש ללוות עשרים וחמש סלעים, ואמר לו המלווה סלעים אין לי, אך יש לי חטים בשוויים ואתנם לך, ונתן לו חטים במנה, וחזר המלווה וקנה החטים מיד הלווה בעשרים וארבע סלע, אף שעדיין החטים שוות עשרים וחמש, והלווה חייב להחזיר למלווה עשרים וחמש סלעים, הרי זה מותר מן התורה, אבל אסור לעשות כן מפני הערמת רבית (בבא מציעא סב ב; רמב"ם מלוה ולוה ה טו; טוש"ע יורה דעה קסג ג). הטעם: מן הדין אין כאן משום רבית, שהרי לא העלה לו דמי החטים יותר משוויין בשער שבשוק בשכר המתנת המעות, אלא שזה הוא שהוזיל לו ומכרן לו בעשרים וארבע, מפני שהיה דחוק למעות ולא היה יכול להמתין ליום השוק כדי למכור בשוויין (רש"י שם), אבל מפני הערמת רבית אסור, שהרי נותן עשרים וארבע ומקבל עשרים וחמש (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כשהתנה בפירוש

במה דברים אמורים כשנתן לו החטים בלא שום תנאי, אלא שאחר כך חזר הלוה מעצמו ומכרן לו, אבל אם בשעת הלואת החטים התנו שיחזור וימכרן לו בפחות, ועל דעת כן משך החטים בתחילה, אין זו הערמת רבית, אלא כמו רבית גמורה (רמ"א קסג ג).

כשפרעו חיטים

אין הערמת רבית זו אסורה אלא כשפרעו עשרים וחמש סלעים במעות, שאז נראה כרבית, אבל אם פרעו חטים שוה עשרים וחמש סלעים - מותר (בבא מציעא שם; טוש"ע שם. והרמב"ם השמיט), שמעות נתן לו ופירות לוקח ממנו, ואינו דומה לרבית (בבא מציעא שם ורש"י; טוש"ע קסג ג, והרמב"ם השמיט).

בזמן שהדור פרוץ

יש מי שכתב שדברים המותרים מן הדין ואסרום משום הערמת רבית, הם תלויים לפי הזמן ולפי המקום ולפי המנהג, ובזמן שהדור פרוץ בענין רבית ראוי לאסור להם כל דבר שדומה לרבית, כדי שלא יערימו, ובמקום שהם בני תורה אין לאסור להם אלא מה שאסרו חכמים, שהם אינם מדמים דבר לדבר, ולא יבואו להתיר האסור (שו"ת רדב"ז ג תתקמו)^[2]; ואם נהגו היתר בדבר המותר מן הדין ואסור משום הערמת רבית, אין לבטל מנהגם, כי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים (רדב"ז שם).

על ידי אחר

באחר הנותן את הרבית

אף על פי שמותר לומר לחברו טול זוז והלוה מנה לפלוני, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מהלוה למלוה (ראה בבא מציעא סט ב), מכל מקום אסור לנותן לחזור וליטול זוז זה מן הלוה, מפני שנראה כשלוחו של מלוה, ואסור משום הערמת רבית (תוספות קדושין ו ב ד"ה דארווח; רא"ש בבא מציעא ה מז; טוש"ע קס יג).

ויש מהראשונים שכתב אפילו חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן למלוה - מותר, שהרי מן הדין לא היה חייב הלוה לשלם לזה כלום, ומה שנתן לו שכר טרחו מעצמו נתן לו (שיטה מקובצת בבא מציעא סט ב, בשם ריטב"א).

אם הלוה פייס לנותן שילך ויתן עבורו למלוה כדי שילוהו - והלוה לא חזר ונתן לו:

• להיפטר מטבילת כליםיש אוסרים, שנעשה כשלוחו (שו"ע קס יג, בשם יש אומרים), והרי זה הערמת רבית (שער המלך אישות ה טו).

• יש מפרשים בדעתם שמן התורה אסור (גדולי תרומה מד ב, וראה פתחי תשובה קס ט).

• ויש מתירים לגמרי (מגיד משנה מלוה ולוה ה יד; בית יוסף קס שהרוצה לסמוך עליהם רשאי).

באחר המקבל את הרבית

אף על פי שמותר לומר לחברו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני מנה (ראה בבא מציעא סט ב), מכל מקום אסור למלוה לחזור ולקבל אותו זוז מפלוני, משום הערמת רבית, שנראה כשלוחו (תוספות קדושין ו ב ד"ה דארווח; רמ"א קס טז, בשם יש אומרים), ואף בזה יש מתירים אפילו שלא נתרצה המלוה עד שנתן לו אותו זוז, שהלוה לא נתן לו אלא שכר אמירה ולא על דעת שיתנם למלוה, וזה שנתן למלוה משל עצמו נתן (שיטה מקובצת בבא מציעא סט ב, בשם הריטב"א)^[3].

ריבית לבנו של המלווה

אסור ליתן לבנו של המלוה הסמוך על שולחן אביו שכר אמירה שיאמר לאביו שילונו, אפילו שבנו הוא גדול, שחוששים להערמה, כיון שהוא סמוך על שולחנו (רא"ש בבא מציעא ה מז; טוש"ע שם), שאם לא כן כל אדם יערים וילוה מעותיו כדי ליתן לבני ביתו רבית (רא"ש שם), ואף באשתו יש לחוש להערמה (ריטב"א בשיטה מקובצת בבא מציעא סט ב).

בתנאי

עשיית מלאכה בשכר

ראובן שהלוה מעות לשמעון, והתנו בשעת ההלואה שראובן ילמד עם בנו של שמעון ויקבל שכר מסויים בעד זה, הרי זה אסור משום רבית, אף על פי שבלי ההלואה היה שמעון משלם שכר לראובן בעד לימודו, מפני שהוא שוכרו משום תנאי ההלואה (שו"ע קעז יג, ורמ"א בשו"ע קסו ג).

נתינת מעות המלווה במתנה

נתן לו ראובן מעותיו במתנה גמורה, שאם ירצה יוכל שמעון לעכבן לעצמו, הרי זה מותר (בית יוסף ושו"ע ורמ"א שם), ואף על פי שנראה כהערמה, שהרי בודאי לא יעכב שמעון את המעות, מכל מקום מותר (בית יוסף שם).

ויש חולקים וסוברים שכיון שיודע שלא יעכב, הרי זה אסור משום הערמת רבית (באור הגר"א קעז לד).

במשכון השוה יותר מן החוב

המלוה על המשכון, והתנה שאם לא יפדנו לזמן פלוני הרי הוא של המלוה, אם המשכון שוה יותר מן החוב, יש אוסרים משום הערמת רבית (רבנו ירוחם טז, והביאו שו"ע קעז יז).

ויש חולקים וסוברים שאין כאן איסור של הערמת רבית (באור הגר"א שם לט).

בקנס

קנס קבוע באיחור פרעון

לוה שאמר למלוה אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך כך וכך דינרים, נוסף על הקרן, הרי זה מותר מן הדין, מפני שאין זה ריבית ממש שהיא שכר המתנת המעות, שהרי אילו פרעו בזמנו לא היה מרבה לו כלום, ואם לא פרעו בהגעת זמנו, באותה שעה הוא שנתחייב לו הקרן והקנס, ואינו ממתין לו כלל על הקרן (בעל התרומות מו ד; וראה בארוכה בבאור הגר"א קעז לה), אבל אסור לכתחילה לעשות כן מפני הערמת רבית (שו"ת הרשב"א ז תרנא; שו"ע קעז יד).

ויש חולקים וסוברים שדבר זה מותר אף לכתחילה, ואין בו משום הערמת רבית, שלא חייב אותו המלוה בזה אלא כדי שיפרענו בזמנו ולא יפרע אלא הקרן (שו"ת רלב"ח קג, בשם הריטב"א והרא"ש).

ויש מחלקים, שאם נתן לו מעות ומקבל מעות אסור משום הערמת רבית, ואם נתן מעות ומקבל פירות מותר אף לכתחילה (שו"ת הריב"ש שלה; רמ"א בשו"ע שם, בשם ויש מתירים).

קנס לפי ימי האיחור

וכל זה כשחיוב הקנס כולו חל בפעם אחת, ברגע שעבר הזמן, ולכן מותר מעיקר הדין, שאין המלוה נהנה בהרחבת הזמן, אבל אם התחייב הלוה בקנס בעד כל שבוע או חודש של איחור זמן הפרעון, אין לך הערמת רבית גדולה מזו, שהוא מעלה לו שכר מעותיו הבטלות אצלו מדי שבת בשבתו, והרי זו רבית גמורה (בית יוסף קעז, ושם בשם הרשב"א; שו"ת מבי"ט ב רצח; שו"ת רלב"ח קג; שו"ע שם טז) של תורה (רלב"ח שם בארוכה).

ואף על פי שהחיוב הוא בדרך קנס, ואילו היה פורע בזמנו לא היה כאן רבית כלל, מכל מקום הואיל והתחייב ליתן לו סכום קצוב בכל שבוע ושבוע שמעכב הפרעון, הרי זו רבית גמורה (רמ"א בשו"ע שם, בשם רוב הפוסקים וסיים וכן עיקר).

יש מי שסובר שחיוב בקנס לכל שבוע של איחור מזמן הפרעון אינו אלא רבית דרבנן (שו"ת מבי"ט ב נא).

ויש מן הראשונים שמתירים אף לכתחילה (ר"י מאורלייניש בטופס שטר הלואה שהובא בהגהות מרדכי בבא מציעא תנה, וחלקו עליו הב"י והרמ"א וברלב"ח שם. וראה שו"ת רדב"ז ג תתקמו שתלוי אם המקום פרוץ ברבית).

קנסות פיגורים

הרבה מספקי השרותים השונים, כגון: מים חשמל גז תקשורת וכדו' מחייבים את הצרכנים בריבית פיגורים.

ויש להבחין בין אופן שהקנס הוא חד פעמי על כל איחור שהוא, והואיל והצרכן מקבל פירות ומשלם מעות יש להתיר כפי שנתבאר לעיל; לבין אופן שהקנס גדל על כל תקופת איחור, שבמקרה זה הוא קנס לפי ימי איחור שלדעת רוב הפוסקים היא ריבית גמורה (ברית יהודה ד הערה יד). ולכן לכתחילה אסור לאחר בתשלומים שכן מתחייב בריבית פיגורים.

יש שאסרו לחתום חוזה עם ספקי שירותים, כאשר בחוזה מופיע סעיף המחייב את הלקוח בריבית פיגורים, אל אם כן הוא מקבל על עצמו שלא לאחר לעולם את מועד התשלום (חוט שני יד א)^[4].

בדיעבד כשאיחר בתשלום

בדיעבד, אם איחר בתשלום והחברה מחייבת אותו בקנס פיגורים, יש שהקילו לשלם משני טעמים:

א. שכיון שאנוס הוא לשלם הקנס, ואם לא ישלם יגבו ממנו בעל כורחו בהוצאה לפועל ובתשלום רב יותר, הרי זה כתשלום לאנס המאיים עליו שאם לא ישלם לו סך מסויים יגרום נזק לממונו, ואם כן תשלום הקנס הוא כדי לפדות ממונו, ולא כריבית עבור איחור התשלום (נתיבות שלום ריבית קס יג טו, בשם הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב, וראה שם שיש חולקים).

ב. הואיל ואם לא ישלם ינתקו לו את השירותים, ובתשלום הקנס הוא מבטיח לעצמו את המשך קבלת השירות, הרי אינו משלם הקנס על העבר אלא על העתיד כדי לקנות את המשך השירות (חוט שני רבית יד ג)^[5].

ויש שנתנו עצה שבמקרה של איחור בתשלום, אחר ישלם עבורו, שאז הוא ריבית על ידי אחר שמותרת. אמנם העצה מועילה בשני תנאים: א. שלא ישלח את חברו בפירוש, רק יספר לו את מצוקתו וחברו ישלם עבורו מיוזמתו. ב. שלא יחזור וישלם לחברו את הריבית ששילם (ריבית הלכה למעשה יז נ)^[6].

הערות שוליים