מיקרופדיה תלמודית:זונה

הגדרה^[1] - אשה שזינתה ונפסלה על ידי כך לכהונה

זונה במובן הרחב היא אשה המופקרת להיבעל לכל אדם, כמו וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ (בראשית לח טו^[2]), וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה (יהושע ב א), וכאלה הרבה בכתובים. וכן כל אשה הנבעלת שלא בתורת אישות, כמו שאמרו: אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ (ויקרא יט כט), בחילול שבזנות הכתוב מדבר, במוסר את בתו לאדם לבעילת זנות שלא לשם אישות (סנהדרין עו א, ורש"י ד"ה במוסר, וראה רמב"ם נערה בתולה ב יז), וכן: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (גיטין פא ב ושם נתבאר, וראה ערך אין אדם עושה וכו') וכיוצא.

על האיסור לבוא על זונה זו, ראה ערך קדשה (ושם על שיטות הראשונים שבדבר). שם זונה במיוחד בהלכה הוא על זונה האסורה לכהן.

מהותה

זונה האסורה לכהן (ראה להלן: איסורה לכהונה) נחלקו תנאים במהותה:

• רבי אליעזר אומר זונה כשמה (ברייתא ביבמות סא ב), שאין זונה אלא אשת איש שזינתה, וזונה לשון טועה, שטועה מתחת בעלה לאחרים (רש"י שם ד"ה כשמה, וראה רש"י נו ב ד"ה בעלה).

• רבי עקיבא אומר זונה זו מופקרת (ברייתא שם), ואפילו פנויה, שמאחר שהפקירה עצמה לכל קרויה זונה, אבל משום בעילה אחת אין הפנויה זונה (רש"י שם ד"ה מופקרת^[3]), ואפילו בביאות הרבה יש מדקדקים מדברי ראשונים שדוקא כשהפקירה עצמה לכל עובר ושב, ולא רק לאדם אחד (משנה למלך איסורי ביאה יח ב ד"ה וא"ת מדיוק לשון רש"י יבמות שם שהפקירה עצמה לכל^[4]).

• רבי מתיא בן חרש אומר אפילו הלך בעלה להשקותה (ראה ערך השקאת סוטה), ובא עליה בדרך עשאה זונה (ברייתא שם), שכיון שקינא לה ונסתרה היא אסורה לבעלה עד שתשתה (ראה ערך הנ"ל), וכשבא עליה הרי נבעלה לפסול לה ונעשית זונה (רש"י שם ד"ה הלך).

• רבי יהודה אומר זונה זו אילונית (ראה ערכו. תורת כהנים אמור א; משנה יבמות סא א, וברייתא שם בגמ' ב), וזוהי זונה האמורה בתורה (רבי יהודה במשנה יבמות שם א), שנאמר: וְאָכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ (הושע ד י), כל ביאה שאין בה פירצה - או פריצה (הגהות הב"ח שם), והוא מלשון וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה (בראשית כח יד), והיינו בנים (פירוש רבי אברהם מן ההר יבמות שם) - אינה אלא בעילת זנות (גמרא שם).

• חכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות (משנה שם א, ותורת כהנים שם, וברייתא שם ב, וראה להלן בבאור דעת חכמים^[5]).

• ורבי אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה (תורת כהנים שם, וברייתא שם), וכל שכן נשוי שמזנה על אשתו עם פנויה שחשובה זונה (תוספות שם ד"ה פנוי), ואפילו בפעם אחת שבא עליה עשאה זונה (תוספות ישנים שם).

וכתבו ראשונים שאף שפנוי הבא על הפנויה, כשאינה מופקרת, מן התורה אין בו איסור לאו (ראה ערך קדשה), מכל מקום סובר רבי אלעזר שעשאה זונה, מפני שיש איסור עשה, שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ובעלה והיתה לו לאשה (דברים כד א^[6]), שכשירצה לבוא עליה יהיה באישות (מגיד משנה אישות א ד. וראה משנה למלך איסורי ביאה יח ב).

ולא אמר רבי אלעזר שבא על הפנויה עשאה זונה אלא כשבא עליה לשם זנות, אבל בא עליה לשם אישות, אפילו כשאין האישות חלה מן התורה, ואף מדרבנן נתבטלה אחר כך למפרע, אינה נעשית זונה, ולכן קטנה שהשיאוה אחיה ואמה מתקנת חכמים (ראה ערך קטנה), ואחר כך מיאנה (ראה ערך מאון), שנתבטלו הקידושין למפרע, לא נעשית זונה בכך (יבמות נט ב, וראה שם ברשב"א וריטב"א).

להלכה

בפנוי הבא על הפנויה אין הלכה כרבי אלעזר (רב עמרם ביבמות סא ב; רמב"ם איסורי ביאה יח ב; טוש"ע אהע"ז ו ח), והלכה כחכמים בזונה האסורה לכהן (רמב"ם שם א; טוש"ע שם), ואפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל לא נעשית זונה (רמב"ם שם, שלא כדעת רבי עקיבא הנ"ל, ראה שם במגיד משנה; שו"ע שם), ואין איסור כלל לכהן לישא אותה (בית שמואל שם ס"ק יט לדעה זו^[7]); ויש סוברים שהלכה אף כרבי עקיבא, והמופקרת לכל אף היא זונה (טור שם ריש סי' כו לפירוש רבי יחיאל בדרכי משה שם, ובדרישה שם בשם הג"ה^[8]).

יש שכתבו שחוששים להחמיר כדברי כל התנאים מלבד לדעת רבי אלעזר (סמ"ג לאוין קכא; יראים השלם לח).

הטעם שגיורת ומשוחררת אסורות משום זונה

גיורת ומשוחררת שאמרו חכמים שאסורות משום זונה לכהן, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים מפני שהן בחזקת שנבעלו קודם גירותן (רש"י יבמות סא א ד"ה אלא; תוספות עבודה זרה לו ב ד"ה משום), ואפילו ידוע לנו שלא נבעלה, כגון שהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, לחכמים שפוסלים אותה לכהונה (ראה ערך גיורת מחלוקת חכמים ורבי שמעון בדבר) הרי זה מטעם זונה, שמחזיקים אותה כבעולה (רשב"א וריטב"א יבמות ס ב ד"ה והא לדעת רש"י), ואין האיסור אלא מדרבנן, שהם החזיקו סתם גויות בחזקת זונות (ריטב"א קדושין עח א ד"ה תניא לפירוש זה בדברי רש"י. וראה ערך גוי).

• יש סוברים שאפילו שאינה בחזקת בעולה שהרי אינה ראויה לביאה, מכל מקום היא בכלל זונה שאמרה תורה, שכל שנולדה בגיות חל עליה שם זונה, לפי שבאה מן גויים השטופים בזימה (תוספות יבמות סא א ד"ה אין, וכן כתב בריטב"א קדושין שם בפירוש ב' אף לדברי רש"י), שזונה פירושו פגומה (מגיד משנה איסורי ביאה יח ג, לפירוש זה).

• יש סוברים שגיורת לכהן אין איסורה משום זונה אלא מכתובים אחרים (ראה ערך גיורת שם דעת הראב"ד ורשב"א, וראה שו"ת הרשב"א סי' אלף רלא).

• ויש מחלקים: מבת שלש שנים ומעלה, שראויה לביאה - איסורה משום זונה, שסתמן זונות הן; אבל פחותה מבת שלש שנים, האיסור הוא לא משום זונה אלא מכתובים מיוחדים (קרן אורה יבמות סא א בדעת רש"י ועוד).

גויה

הגויה, נחלקו בה אמוראים אם אסורה לכהן מן התורה משום זונה: אביי אמר כהן הבא עליה אינו לוקה משום זונה, שנאמר בזונה וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו) - מי שזרעו מיוחס אחריו, יצאה גויה שאין זרעו - ממנה - מיוחס אחריו (ראה ערך אב (א) המוליד, וערך גוי); ורבא אמר לוקה משום זונה, שלמדים זונה גויה מזונה ישראלית, מה זו בלאו אף זו בלאו (תמורה כט ב, ושם נתבאר). הלכה כרבא (רמב"ם איסורי ביאה יד ג, ושם יז ו; טוש"ע אעה"ז ו ח וטז א).

נבעלה בעילת זנות

נבעלה בעילת זנות שאמרו חכמים שהיא זונה (ראה לעיל), נחלקו ראשונים בפירושו:

• יש סוברים שבעילת זנות היא ביאה שאי אפשר לה להיות אלא ביאת זנות, והיא ביאה מאלו שאין קידושין תופסים בהם, היינו גוי ועבד ועריות שיש בהם חיוב כרת, כגון שבא על אחותו וכיוצא, או מיתת בית דין, כגון אשת איש וכיוצא, אבל נבעלה לחייבי לאוין, אפילו לאוין השוים בכל, ואינם מיוחדים לכהנים, כגון לממזר וכיוצא, או לחייבי עשה, כגון גר מצרי וכיוצא, שקידושין תופסים בהם, אין כהן לוקה עליה משום זונה (תוספות יבמות מד ב ד"ה הכא, ושם סא א ד"ה שנבעלה; רא"ש שם ו ו; טור אהע"ז ו; שו"ע שם ח דעה ב, בשם יש אומרים).

• ויש סוברים שהיא כל בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו, ואפילו איסור של חייבי לאוין כגון נתין (ראה ערכו), או ממזר (ראה ערכו), או פצוע-דכא (ראה ערכו), או חייבי עשה כגון מצרי (ראה ערכו) ואדומי (ראה ערכו) וכיוצא (רמב"ם איסורי ביאה יח א - ג; החינוך מצוה רסו, וראה שם במנחת חינוך; טור שם בשם הרמב"ם, ושו"ע שם ח דעה א בסתם).

נבעלה לחייבי לאוין שאינם זרים אצלה מתחילתם

נבעלה לחייבי לאוין שאינם זרים אצלה מתחילתם, כגון מחזיר-גרושתו (ראה ערכו) משנישאת, שמתחילתו היה מותר בה ואחר כך נאסרה - יש מהראשונים סוברים שאף שלתרומה אינה נפסלת מביאה זו (ראה יבמות סט א, וראה להלן: איסורה לתרומה; במחזיר גרושתו), מכל מקום לכהונה היא נעשית זונה (מאירי שם מד ב, בדעת הרמב"ם; אבני מלואים ו סק"ג, בדעת הרמב"ם; מנחת חינוך מצוה רסו ב, ומצוה רפג בדעתו).

ויש סוברים שאף לכהונה אינה נעשית זונה אלא כשנבעלה לזר מתחילתו, ולא במחזיר גרושתו, אלא שאסורה לכהן משום גרושה (ראה רש"י יבמות מד ב ד"ה עשאה. וראה ירושלמי יבמות ד יג, ושירי קרבן שם).

על פצוע דכא שאינו בכלל אינו זר מתחילתו, ראה להלן: איסורה לתרומה.

חייבי לאוין שאין איסורם שווה בכל

חייבי לאוין שאינם שוים בכל, אלא לכהנים בלבד, כאלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט, כתבו ראשונים שאינם עושים את האשה לזונה בביאתם, אפילו לסוברים שמכל חייבי לאוין, כממזר ונתין, נעשית זונה (רמב"ם איסורי ביאה יח א ב; טוש"ע אהע"ז ו ח; החינוך מצוה רסו^[9]), ואף שנעשית חללה בביאתם (ראה ערך חלל), אבל זונה לא נעשית (ב"ח שם; מנחת חינוך שם).

ויש שכתבו שאף מאלו נעשית זונה (רש"י יבמות נג ב ד"ה פסלה, וברטנורא שם ו ב; תוספות רי"ד יבמות שם^[10]).

הבא על הנדה

הבא על הנדה, אף שהיא בכרת (ראה ערך נדה) לא עשאה זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי אינה אסורה להינשא לו (רמב"ם איסורי ביאה יח א, וראה שם במגיד משנה; שו"ת הרא"ש כט א; טוש"ע אהע"ז ו ח), ועוד שאינו זר אצלה מתחילתו ואינה מפסולי קהל (שו"ת הרשב"א אלף ר), ועוד שקידושין תופסים בה (רא"ש יבמות ו סוף סי' ו, ושו"ת הרשב"א שם, והיינו לסוברים לעיל שזונה היא ממי שאין קדושין תופסים בהם).

חלל הבא על בת ישראל

חלל הבא על בת ישראל נפסלה לכהונה (ראה משנה יבמות פד א, וגמרא סט א), שנאמר וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו) - מקיש זרעו לו, מה הוא פוסל, אף זרעו פוסל (גמרא שם), ונחלקו בכך ראשונים:

• יש סוברים שנפסלה משום זונה, ואף שמותרת להינשא לו, שאפילו בת כהן מותרת להינשא לחלל (ראה ערך חלל. רמב"ם איסורי ביאה יח א וה; החינוך רסו; טוש"ע אהע"ז ו ח).

• ויש חולקים וסוברים שחלל הבא על בת ישראל לא עשאה זונה אלא חללה (ראב"ד בהשגות שם הלכה א). יש מפרשים דבריהם שאף משום חללה נפסלה רק לתרומה ולא לכהונה (מגיד משנה שם בדעת הראב"ד בפירוש א); ויש מפרשים בדעתם שאף לכהונה נפסלה, אבל לא משום זונה אלא משום חללה (פירוש ב במגיד משנה שם, וראה משנה למלך שם א, ושער המלך שם כד שהאריכו לתמוה על פירוש א. וראה ערך חלל).

איסורה לכהונה

מקורו

כל כהן, בין כהן גדול ובין כהן הדיוט, אסור לישא אשה זונה (קדושין עז א וב; רמב"ם איסורי ביאה יז א; טוש"ע אהע"ז ו א), שנאמר בכהן הדיוט: אִשָּׁה זֹנָה וגו' לֹא יִקָּחוּ (ויקרא כא ז), וכן נאמר בכהן גדול זֹנָה וגו' לֹא יִקָּח (שם יד), ואף שבכהן גדול אין צורך לכתוב איסור מיוחד, שהרי כבר נאסרה עליו מהדיוטותו (ראה תורת כהנים אמור ריש פרק ב, וברייתא בקדושין עז ב ורש"י), מכל מקום נאמר אף בכהן גדול זונה בפירוש ללמד על זונה האמורה בכהן הדיוט, מה זונה בכהן גדול זרעו חולין, שנאמר בו וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא שם טו. וראה ערך חלל), אף זונה בכהן הדיוט זרעו חולין (קדושין שם. וראה ערך הנ"ל).

הלאו נמנה במנין המצוות (ספר המצות לא תעשה קנח; סמ"ג לאוין קכא; החינוך מצוה רסו), ואף כהן גדול שנשא זונה אינו עובר אלא בלאו אחד (מנחת חינוך סוף מצוה רעא); ויש שמצדד בדעת ראשונים לומר שכהן גדול עובר על שני לאוין (מנחת חינוך שם בדעת התוספות בנזיר מט ב ד"ה על כל, והשאיר בצריך עיון).

עבר ונשא

עבר ונשא - שקידש ובעל - לוקה (קדושין עז א וב; רמב"ם איסורי ביאה יז א, וסנהדרין יט ד לאו קנ).

בא עליה דרך זנות בלא קידושין, אם לוקה משום וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו), או שקידש ולא בעל, אם לוקה משום לא יקח, וכן בקידש ובעל אם לוקה שנים, משום לא יקח ולא יחלל, או שאינו לוקה אלא אחת, משום לא יקח, נחלקו בדבר ראשונים בגרושה לכהן, והוא הדין בזונה (ראה ערך גרושה לכהן בבאור שיטות הראשונים).

אף הזונה מוזהרת

כשם שהכהן מוזהר על הזונה, כך הזונה מוזהרת עליו (יבמות פד ב; רמב"ם איסורי ביאה יז ה), וכל מקום שהוא לוקה היא לוקה, שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין, זולת בשפחה-חרופה (ראה ערכו) בלבד (רמב"ם שם, על פי כריתות י ב), ואף שאין ללמוד משאר עונשין שבתורה, שהם לאוין השוים בכל, ולאו של זונה אינו שוה בכל, שאינו נוהג בישראל אלא בכהן, למדים שאף באיסורי כהונה האשה מוזהרת מהאמור "לא יקחו" שתי פעמים באותו כתוב (יבמות שם, ורש"י ד"ה לא יקחו), או ש"לא יקחו" בלשון רבים בא להזהיר את שניהם (ראה תוספות בבא מציעא ל ב סוף ד"ה הא).

מהאחרונים יש שכתבו שהיא אינה עוברת אלא בלאו של לא יקח, אבל בלאו של לא יחלל - לרוב הראשונים הסוברים שבו יש אף לאו זה (ראה ערך גרושה לכהן) - אין האשה עוברת, אם מפני שבלאו זה אין ריבוי מיוחד להזהיר את האשה (שו"ת עונג יום טוב קע), או לפי שכתוב לא יחלל זרעו, וזה לא שייך בה, שאין הזרע מתייחס אחריה, אלא אחרי האב (מלבושי יום טוב שם שיטה ג, בדעת רבי אליעזר ממיץ בתוספות סוף נדרים).

יש סוברים שעיקר האיסור של זונה ושאר פסולי כהונה על הכהן בלבד נאמר, והאיסור של הנשים הוא לפי שגורמות איסור לכהן, דוגמת וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד), אלא שלפני-עור (ראה ערכו) הוא איסור כללי, וכאן אסרה תורה בייחוד על הנשים (רשב"א נדרים צ ב, ומאירי שם בדעת הר"א ממיץ).

עובר אף על פני עור

כהן שנשא אשה זונה או שאר פסולי כהונה, עובר מלבד הלאו המיוחד בו אף על לפני עור לא תתן מכשול, שהרי הוא מכשיל אותה, והיא מכשילה אותו (שו"ת רבי עקיבא איגר קצד, וראה רמב"ן יבמות פד ב).

האם עובר אף בעשה

פסולי כהונה - וזונה בכללם (שער המלך יבום ו ו, ואיסורי ביאה יח ב ד"ה ואולם) - יש מן הראשונים סוברים שמלבד הלאו מוזהר הכהן אף בעשה, שנאמר קְדֹשִׁים יִהְיוּ (ויקרא כא ו. תוספות יבמות פד א ד"ה והא).

ויש חולקים וסוברים שעשה זה לא נאמר בפסולי כהונה (רשב"א וריטב"א יבמות כ א), וכתבו אחרונים שאף לסוברים שהכהן מוזהר אף בעשה, מכל מקום היא אינה מוזהרת בעשה זה (חידושי חמדת שלמה יבמות כ א).

איסור זונה הוא רק כשכבר נעשית זונה

אין הכהן עובר משום זונה אלא אם בא על אשה שכבר נעשית זונה, אבל באותה ביאה שנעשית בה זונה אינו חייב עליה משום זונה, ולפיכך כהן שבא על אחותו, שעשה אותה זונה (ראה קדושין עח א), הרי הכהן שבא עליה אחר כך לוקה עליה משום זונה (רש"י שם ד"ה זונה), אבל בביאה ראשונה אינו חייב עליה אלא משום אחותו ולא משום זונה.

על ולד הזונה שנבעלה לכהן, שנעשה חלל, וכן על הזונה עצמה שנעשית חללה בבעילתה לכהן, ראה ערך חלל; חללה.

זונה לכהן אם נקראת דבר שבערוה שנצטרך שני עדים, ראה ערך דבר שבערוה.

על נאמנות האשה לומר לכשר נבעלתי, או לא נבעלתי, ראה ערך חזקת כשרות; חזקת הגוף; יוחסין.

הזנות הפוסלת

מאיזה גיל

כל בעילה לאדם שעושה אותה זונה, בין כדרכה ובין שלא כדרכה, משהערה בה, נפסלה משום זונה (רמב"ם איסורי ביאה יח ו; טוש"ע אהע"ז ו ט. וראה ערך ביאה), ובלבד שתהיה בת שלש שנים ויום אחד, ויהיה הבועל מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה (משנה נדה מד ב, ושם מה א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בבן שמונה שנים ויום אחד נחלקו תנאים: בית שמאי סוברים שפוסל אותה מן הכהונה, שביאתו ביאה, כשם שמצינו בדורות הראשונים שהיו מולידים בני שמונה שנה; ובית הלל מכשירים, ומדורות הראשונים אין למדים (סנהדרין סט ב, בפירוש התוספתא סוטה ה).

ספק בן תשע שנים ויום אחד

ספק בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו, פוסל אותה בביאתו (משנה יבמות סז ב, ורש"י ד"ה ספק, וכרבא בגמרא שם סח א; רמב"ם תרומות ח יא).

בעילת אונס

בבעילת אונס באשת כהן, נחלקו שני לשונות בגמרא:

• ללשון ראשון מלבד מה שאסורה על הכהן משום טומאה (ראה ערך אשת כהן), אסורה עליו גם משום זונה, ולוקה אם בא עליה משום זונה, שכל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס ובין ברצון בכלל זונה לא יקחו הם.

• וללשון שני אינה אסורה עליו אלא משום טומאה, ולא משום זונה, שאין בעילת אונס בכלל זנות (יבמות נו ב ורש"י).

להלכה נחלקו ראשונים - יש פוסקים כלשון ראשון (רמב"ם איסורי ביאה יח ז; יראים השלם לט ומה, לפי תועפות ראם שם; טור אהע"ז ו); ויש פוסקים כלשון שני (רי"ף ורא"ש יבמות נו ב; ראב"ד בהשגות איסורי ביאה א כב; רמב"ן במלחמות יבמות שם).

איסורה לתרומה

מקורו

בת כהן שהיא זונה אסורה לאכול בתרומה (יבמות צא א, ורש"י ד"ה פשיטא; רמב"ם תרומות ו ז), שנאמר וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל (ויקרא כב יב), ובנבעלה לאסור לה הכתוב מדבר (יבמות סח א), שאם תיבעל לאסור לה ותיעשה זונה, הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם (רמב"ם שם).

האיסור נמנה בין הלאוין (ספר המצות לא תעשה קלז; סמ"ג לאוין רנו; החינוך מצוה רפג, וראה מנחת חנוך שם), ולוקה על לאו זה, אבל אין חייבת מיתה כזר שאכל תרומה שחייב מיתה בידי שמים (ראה רמב"ם סנהדרין יט ד שחשב לאו זה בין הלאוין שאין בהם מיתה, וראה מנחת חינוך שם שדייק כן גם מהחינוך).

אף לויה וישראלית שזנו אסורות בתרומה

ולא הכהנת בלבד, אלא אפילו לויה וישראלית שנבעלו לאסור להן, אסורות לאכול בתרומה לעולם, ואף על פי שיש להן זרע מכהן, הואיל ונעשו זונה (רמב"ם תרומות ו י, על פי יבמות סח ב), שהמלים "ובת כהן" מיותרות, שהדברים אמורים שם בבת כהן, אלא בא לרבות אף לויה וישראלית (יבמות שם, ורש"י ד"ה כוליה); או שהוי"ו של "ובת" באה לרבות (גמרא שם לרבי עקיבא שדורש ווי"ן).

נבעלה לגוי ולעבד כנעני

נבעלה לגוי ולעבד כנעני אינה בכלל כי תהיה לאיש זר, שכי תהיה משמעותו באלו שיש בהם הויה, היינו שקידושין תופסים בהם, ואלו אין קידושין תופסים בהם (ראה ערך גוי וערך עבד), אבל למדים שנפסלה מתרומה מהכתוב וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וגו' מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל (ויקרא שם יג) - מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו גוי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה (יבמות סח ב, ושם סט א), ואף כאן נתרבו גם לויה וישראלית מ'ובת כהן', או מהוי"ו של 'ובת' (גמרא שם, ראה לעיל).

במחזיר גרושתו

חייבי לאוין אינם פוסלים אותה לתרומה אלא כשהיה זר אצלה מתחילתו, אבל מחזיר-גרושתו (ראה ערכו), שאינו זר אצלה מתחילתו, שמקודם היה מותר בה ואחר כך נאסרה עליו, אין ביאתו פוסלה לאכילת תרומה (יבמות סט א^[11]).

בירושלמי חולקים לגמרי על הדין של זר מתחילתו וסוברים שאף מחזיר גרושתו נפסלה לתרומה (ירושלמי יבמות ד יג^[12]).

הנבעלת לחייבי כריתות

הנבעלת לחייבי כריתות, נאסרת לתרומה אפילו כשאינם זרים אצלה מתחילתם, כגון אלו שנאסרו על ידי קידושין, כאשת איש וכיוצא, אפילו ללמדים פסולה לתרומה מ'כי תהיה לאיש זר' (ראה ערכו. ראה לעיל), לפי שחייבי כריתות חמורים וחשובים כזרים מתחילתם (תוספות יבמות מד ב ד"ה הכא, ושם סח ב ד"ה עובד); ויש סוברים שמאיש זר אי אפשר ללמוד אפילו חייבי כריתות, כשאינם זרים מתחילתם, אלא שפסולם הוא מפני שהכתוב הקיש זונה לחללה, ובזה אין הבדל בין זרים מתחילתם לזרים שלאחר כך (ר"י בתוספות שם ושם).

הנבעלת לפסולי קהל

בפסולי קהל כתבו ראשונים שאין צריך שיהיה זר אצלה מתחילתו, ולכן פצוע-דכא (ראה ערכו) וכרות שפכה אין נשותיהם אוכלות בתרומה (ראה משנה יבמות ע א, ורמב"ם איסורי ביאה יח ג) מפני שנעשית זונה בביאתם (רמב"ם שם).

מתנות כהונה

כשם שהחללה אינה בכלל זרעו של אהרן (ראה יבמות עד ב, ורמב"ם בכורים ט כ, וראה ערך חללה), כך כל שנבעלה לפסול לה ונעשית זונה נתחללה מקדושת כהונה, ואינה בכלל זרעו של אהרן (חידושי הרשב"א שם ד"ה והא, וריטב"א שם ד"ה תרומה), ולפיכך אין נותנים לה מתנות כהונה, היינו זרוע-לחיים-וקיבה (ראה ערכו. רמב"ם שם בחללה, וראה דרך פקודיך למשנה למלך סוף חלק ג).

לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות, נותנים לה מעשר-ראשון (ראה ערכו) ואוכלת (תוספתא יבמות ריש פרק ח; בכורות מז א ושם נתבאר; רמב"ם מעשר א ב), לפי שבקדושתה של לויה היא עומדת (בכורות שם), אף על פי שנבעלה בעילת זנות (רש"י שם).

קול מזנה

עניינו ודינו

אשה שיצא עליה שם מזנה בעיר - הדבר תלוי במחלוקת תנאים: אכלה בשוק, או גרגרה - הלכה נטוית גרון (רש"י ד"ה גירגרה) - בשוק, או היניקה בשוק, בכולן רבי מאיר אומר תצא (ברייתא גיטין פט א, ובגמרא שם כתנאי כו'), והדברים אמורים בקול שיצא עליה קודם שנישאת לכהן (תוספות שם ד"ה אכלה); רבי עקיבא אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה (ברייתא שם), והן נשים הטוות בשוק לאור הלבנה, ודרכן לשוח שיחות בטלות ולדבר בחשודות שבעיר (רש"י שם ד"ה מוזרות), אמר לו רבי יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה (ברייתא שם), היינו בעלה שהוא כהן, שהרי הוא אינו יודע במה שדיברו עליה קודם ומה יש לו לעשות (תוספות שם ד"ה אכלה).

ההלכה היא שיצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששים לפוסלה מן הכהונה (רבא בגיטין שם; רמב"ם איסורי ביאה יז כא; טוש"ע אהע"ז ו טז), שתולים לומר שלא ראו בה אלא דבר פריצות והוציאו עליה קול שזינתה (גמרא שם; בית שמואל שם סק"ל), ואפילו שהוחזק הקול בבית דין (בית שמואל שם, על פי המגיד משנה שם כ^[13]), שאין אוסרים אשה אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה (רמב"ם שם כא).

וכתבו ראשונים שאפילו מי שרוצה להחמיר על עצמו, אומרים לו שאינו צריך להחמיר (ראב"ד בהשגות על הרי"ף שם; מאירי שם); יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים בפנויה שיצא עליה קול שזינתה עם הפסולים לה, כגון נכרי ועבד (רש"י שם ד"ה שם); ויש מפרשים שאפילו שיצא קול שזינתה סתם, הוצרכו לומר שאין חוששים לקול זה, שאילו היו חוששים לקול היינו אומרים שמן הסתם זינתה עם הפסולים לה, שהרי אשה המזנה אינה בודקת עם מי מזנה (תוספות שם ד"ה בעולה; מגיד משנה איסורי ביאה שם בשם ר"י).

כשהכל מרננים אחריה

אשת איש שיצא עליה קול שזינתה תחת בעלה והכל מרננים אחריה, חוששים לה משום זונה (רמב"ם איסורי ביאה טו כ; טוש"ע אהע"ז ד טו), וכהן חושש לה מדין תורה (מגיד משנה שם; בית יוסף ושו"ע שם).

יש מפרשים לפי שבפנויה יש לתלות את הקול בפריצות, ששיחקה בשוק וכיוצא, ולא חששו להוציא עליה מחמת כך קול שהיא מזנה, מאחר שהיא פנויה, אבל באשה היושבת תחת בעלה אם לא היה שם אלא פריצות לא היו מוציאים קול מזנה לאסרה על בעלה, אלא ודאי ראו דבר מכוער או זנות ממש (ב"ח שם ובקונטרס אחרון שם); ויש סוברים שאין הבדל בין אשת איש לפנויה, אלא שלסתם קול אין חוששים אפילו באשת איש לאסרה לכהן, אבל קול שהכל מרננים אחריה גרוע יותר וחוששים אפילו בפנויה (חלקת מחוקק ו יד; בית שמואל ד כא^[14]. וראה ערוך השלחן ד כז - כח).

יצא קול שיש עדים על הזנות

יצא קול שיש עדים על הזנות, או שיצא קול שנתעברה - כתבו אחרונים שחוששים (שו"ת הב"ח החדשות נו, וראה ישועות יעקב ו סק"ד שכן כתב בשם הרבה אחרונים).

על חשש זונה לכהן באשה שנשבית, ראה ערך שבויה, וראה ערך קול.

הערות שוליים