מיקרופדיה תלמודית:זרוע ולחיים וקיבה

הגדרה^[1] - מצות נתינה לכהן אברים אלו מבהמה שחוטה

המצוה

מקורה וגדרה

מצות עשה על כל זובח בהמה טהורה ליתן ממנה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר: וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (דברים יח ג), ואלה הם הנקראים בכל מקום מתנות (רמב"ם בכורים ט א, ופירוש המשניות חלה ד ט).

המצוה נמנית במנין המצוות (ספר המצות עשה קמג; סמ"ג עשין קמב; החינוך מצוה תקו), והם אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה הניתנות לכהנים (תוספתא חלה ב; רמב"ם שם א ז. וראה ערך מתנות כהונה).

נתן אחד משלשתם, לא יצא ידי חובתו, שמצותו ליתן הזרוע והלחיים והקיבה יחד (מנחת חינוך בקומץ מנחה תקו).

חובה המוטלת על השוחט

המצוה היא על השוחט, שהשוחט בהמת ישראל חברו, חובה על השוחט ליתן מתנותיה לכהן (טוש"ע יורה דעה סא כח), שנאמר: מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח (דברים יח ג), והזובח אינו יכול לומר הבעלים יתנו לך (ט"ז שם ס"ק כט), אלא השוחט מחוייב לטפל בעצמו ולילך לבעלים ולשאול אם רוצה ליתן לכהן זה או לאחר (פרי מגדים במשבצות זהב שם), ומכל מקום טובת הנאה לבעלים, והוא יכול ליתנם לכל כהן שירצה (רמ"א בשו"ע שם. וראה ערך טובת הנאה), ואם שחט בהמה של מי שפטור ממתנות (ראה להלן: הפטורים) - פטור (משנה חולין קלב א; רמב"ם בכורים ט י; טוש"ע שם).

בהמה שלא הורמו מתנותיה

בהמה שלא הורמו מתנותיה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן אסור לאכול ממנה, והאוכל ממנה כאילו אוכל טבלים (חולין קלב ב), לפי שלמדים בגזרה שוה נתינה נתינה מתרומה (תוספות שם ד"ה כאילו, וראה להלן בנוגע לחוץ לארץ ולהלן: הפטורים, בבהמת שותפים), ואין הלכה כמותו (גמרא שם, וראה רמב"ם בכורים ט יד), ואף שמותר לאכול ממנה לפני הפרשה, מצוה להפרישן מיד (טוש"ע יו"ד סא ה).

בחוץ לארץ

הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית (משנה חולין קל א), שנאמר: אם שור אם שה, בין בארץ ובין בחוצה לארץ (ספרי שופטים פסקא קסה); רבי אלעאי חולק וסובר שאינם נוהגים אלא בארץ (ברייתא בחולין קלו א), שלמדים בגזרה שוה של נתינה נתינה מתרומה (גמרא שם), ומצאנו אמוראים שהיו בחוצה לארץ שנהגו במצוה זו (ראה חולין קלא א ההוא ליואה כו', ושם ב עולא הוה יהיב כו', וקלב א רב כהנא אכיל כו' ועוד).

ונחלקו בכך הדעות להלכה:

• יש מן הראשונים שפוסקים כן להלכה שנוהגים אף בחוץ לארץ (רמב"ם שם בכורים ט א; טור יו"ד סא, בשם הרמב"ם; שו"ע שם כא).

• ויש סוברים שכיון שאנו נוהגים בראשית-הגז (ראה ערכו) כרבי אלעאי שאינו נוהג בחוצה לארץ (ראה חולין קלו ב, וראה ערך ראשית הגז), אף במתנות כן, שטעם אחד לשניהם שלמדים בגזרה שוה מתרומה (רש"י שבת י ב ד"ה הוה נקיט; תוספות חולין קלו ב ד"ה כר"א; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), וכן נוהגים (טוש"ע שם).

וכתבו ראשונים שמכל מקום המחמיר ליתן תבוא עליו ברכה (המאור ושאר ראשונים שם), ואינו נראה כמתייהר (פתחי תשובה שם בשם מהר"ם בתשובה^[2]).

המתנות

הזרוע הימנית

הזרוע היא יד הבהמה (פירוש המשניות לרמב"ם חולין קלד ב), והיא מן הרגלים הקדמיות (רבנו יהונתן שם), של ימין (ספרי קסה; תוספתא חולין ט, וברייתא בגמרא שם; רמב"ם בכורים ט יח; טוש"ע סא ב), שנאמר: הַזְּרֹעַ (דברים יח ג) - זה זרוע ימין (ספרי שם וברייתא שם), שהה"א של הזרוע מורה על המיומן שבזרוע (רבא בגמרא שם), היינו החשובה שבזרוע (רש"י קדושין כא ב ד"ה הירך); ויש למדים משוק של שלמים שנאמר בה שׁוֹק הַיָּמִין (ויקרא ז לב), והואיל ושוק מתנה לכהן, וזרוע מתנה לכהן, מה שוק אינה אלא ימין, אף זרוע אינה אלא ימין (תוספתא חולין שם. וראה ערך חזה ושוק).

איזוהי הזרוע

איזוהי זרוע, מן הפרק של ארכובה (ראה ערכו) ועד כף של יד (משנה חולין קלד ב; רמב"ם בכורים ט יח; טוש"ע יו"ד סא ב^[3]), שהם שני אברים מעורים - מחוברים - זה בזה (רמב"ם שם, וראה מעשה הקרבנות ט י; טוש"ע שם: שני פרקים).

מפרק של ארכובה שאמרו היינו מפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש, שהיא החלק התחתון של הרגל (ראה ערך ארכובה), משם ולמעלה, עד רוחב העצם העליון שהוא נקרא כף של יד, ושני העצמות שנותן לכהן הם העצם האמצעי, שהוא כנגד השוק ברגל, והעצם העליון (ראה רש"י במשנה שם, וברטנורא חולין י ד, וטוש"ע שם, וט"ז ס"ק ב וג), ועד כף של יד, היינו עד ועד בכלל (תוספות יום טוב ותפארת ישראל על המשנה שם).

ויש מהראשונים שכתב ששני הפרקים שנותן לכהן הם הארכובה הנמכרת עם הראש, והוא הפרק התחתון של הרגל, והעצם האמצעי, הנקרא אצל העם זרוע (פירוש המשניות לרמב"ם חולין שם^[4]); ויש שכתב בשם גדול אחד שאין הזרוע אלא אבר אחד (מעשה רב קג בשם הגר"א, אלא שכתב שלמעשה נתן שנים).

הלחיים

הלחיים, זה לחי התחתון (ספרי קסה), ולא נאמר לחיים בלשון רבים, אלא מפני שהם שני פרקים, הימני והשמאלי (פרי חדש סא סק"ה, וכן ברש"י במשנה חולין קלד ב ד"ה הפרק: לחיים התחתונות); ויש מפרשים לחיים התחתון והעליון (תרגום יונתן דברים יח ג. וכן הגיה הגר"א בספרי העליון והתחתון^[5]).

איזוהי לחי

איזוהי לחי, מן הפרק של לחי עד פיקה של גרוגרת (משנה חולין קלד ב; רמב"ם בכורים ט יח; טוש"ע יו"ד סא ג), שמן הפרק של לחי אצל הצדעים חותך כלפי מטה עד שיפוי הכובע, שהוא פקעתו ופתחו של הקנה (רש"י ומאירי שם, וראה שם ברש"ש).

ויש מפרשים פיקה היא הטבעת העליונה (ערוך ערך פקא; תוספות שם ד"ה פיקה; רמב"ם שם), שעשויה עגולה כפיקה^[6] (תוספות שם. וראה ערך גרגרת וערך הגרמה), ואין מחלוקת ביניהם בשיעור הלחי, אלא שלמפרשים פיקה היינו שיפוי כובע, מה שאמרו עד הפיקה הכוונה עד ועד בכלל, ולמפרשים טבעת הגדולה, הרי זה עד ולא עד בכלל (ים של שלמה חולין י כא; פרי חדש שם סק"ה).

אף הלשון בכלל

אף הלשון בכלל הלחי שנותן לכהן (רש"י במשנה חולין קלד ב ד"ה הפרק; רמב"ם בכורים ט יח; טוש"ע יו"ד סא ג), וכן דרשו דורשי חמורות - או: רשומות (גירסת הספרי קסה) - הלחיים כנגד תפילה, וכן הוא אומר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל (תהלים קו ל. ספרי שם, וגמרא חולין קלד ב), ללמדנו שבכלל הלחיים הלשון (פרי חדש שם סק"ו, וכן כתב בספרי דבי רב לספרי שם).

להפשיט עור הזרוע והלחיים

מקום שנהגו למלוג בעגלים - שמולגים אותם ברותחים עם עורם כדי להשיר השיער, ואוכלים אותם עם העור - לא יפשיט את הזרוע (ברייתא בחולין קלד ב לגירסתנו וגירסת רש"י והמאור), אלא נותנה לכהן כמו שהיא בעורה (רש"י שם ד"ה אין).

להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחי (ברייתא שם), שנאמר: וְהַלְּחָיַיִם (דברים יח ג) - להביא צמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקן תיישים (גמרא שם) - שהה"א של הלחיים באה לרבות (רש"י שם ד"ה הראש. וראה ערך ה) - וכל שכן שהעור חייב ליתן (רש"י שם)^[7].

להלכה, יש ראשונים פוסקים שאין מולגים אותן, ואין מפשיטים אותן, אלא יתנו לו בעורן ובצמרן (רמב"ם בכורים ט יט), בין בזרוע ובין בלחי (ראה ב"ח על הטור, ופרי חדש סא סק"ז); ויש פוסקים שהצמר שבראש הכבשים והשיער שבראש התיישים אינו רשאי למלוג או להפשיט (טוש"ע יו"ד סא ג), אבל בזרוע, כשאין מנהג למלוג, יכול להפשיט (ב"ח שם ופרי חדש שם)^[8].

הקיבה ושבתוכה

קיבה כמשמעו, חֵלב שעל הקיבה, נותנו לכהן (תוספתא חולין ט), שנאמר "וְהַקֵּבָה" (דבריםיח ג) - להביא חלב שעל גבי הקיבה, וחלב שבתוך הקיבה (גמרא חולין קלד ב לגירסתנו וגירסת רש"י ורא"ש), שהה"א של הקיבה באה לרבות (ר"ן שם), ושבתוך הקיבה היינו חָלב הקרוש (רש"י שם ד"ה חלב).

אמר רבי יהושע - או רבי יהודה (גירסת התוספתא) - כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים (תוספתא שם ט וגמרא שם; רמב"ם בכורים ט יט; טוש"ע שם: אלא אם כן נהגו כו'), וכתבו אחרונים שאפילו אם זה הכהן יאמר איני חפץ להניח, אין שומעים לו כיון שכן נהגו (ערוך השלחן שם), והוא הדין אם נהגו עין יפה בצמר ועור של לחיים (ט"ז שם סק"ז).

הבהמה

בהמה טהורה בלבד

אין חייבת במתנות אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר: אִם שׁוֹר אִם שֶׂה (דברים יח ג. רמב"ם בכורים ט ה; טוש"ע יו"ד סא יז), ואף שלא נאמר אלא שור ושה, כל בהמה טהורה בכלל, שעזים אף הם בכלל שה, כמו שכתוב שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד ד. פרי חדש שם סק"א), אבל לא חיה ועוף (טוש"ע שם).

כלאים

כלאים הבא מכבש ועז, חייב במתנות, שנאמר אם שור, והיה לו לכתוב שור, אלא לרבות את הכלאים (ברייתא בחולין קלב א ורש"י; רמב"ם בכורים ט ה; טוש"ע יו"ד סא יז).

כוי

הכוי - בעל חיים טהור, שנחלקו חכמים במהותו, ואם דינו כחיה או כבהמה (ראה ערך כוי) - נחלקו בו תנאים:

• לדברי חכמים הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בו (תוספתא חולין ט, והובאה בגמרא שם קלב א), שנאמר: אִם שֶׂה (דברים יח ג) - לרבות את הכוי (ברייתא בחולין שם).

• ורבי אליעזר פוטר בכוי (תוספתא שם וחולין שם^[9]).

הלכה כדברי חכמים שזרוע לחיים וקיבה נוהגות בו (רמב"ם בכורים ט ה; שו"ע יו"ד סא יז).

מוקדשים

הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבהמת חולין, אבל לא במוקדשים (משנה חולין קל א; רמב"ם בכורים ט א; טוש"ע יו"ד סא יט). ויש למדים מן הכתוב שבזרוע לחיים וקיבה: וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים (דברים יח ג), זה - ולא קדשים (ספרי שם פסקא קסה, וראה שם בפירוש רבנו הלל ובמלבי"ם).

הבכור - בין תם בין בעל מום (ערוך השולחן יו"ד סא ה) - בכלל המוקדשים, שפטור ממתנות (טוש"ע שם יט).

קדשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו, חייבים במתנות (משנה חולין קל א, ושם נתבאר; רמב"ם בכורים ט ב), שהרי זה כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם, שאם נפדו הם כחולין גמורים (רש"י שם ד"ה כל).

קדם הקדשם את מומם, או מום עובר קודם להקדשם ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע, ונפדו, פטורים מן המתנות (משנה חולין שם, ושם נתבאר; רמב"ם שם), שהרי הם פסולי-המוקדשים (ראה ערכו), והקישם הכתוב לצבי ואיל, שנאמר: כַּצְּבִי וְכָאַיָּל (דברים יב טו), מה אלה פטורים מן המתנות, אף פסולי המוקדשים כן (בכורות טו א).

הבכור ומעשר בהמה, אפילו שקדם מומם להקדשם, חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאינם ראויים להקרבה, ופטורים מן המתנות (משנה חולין שם ורש"י ד"ה חוץ. והרמב"ם השמיט).

בהמה שנלקחה מפירות שביעית

בהמה שלקחוה מפירות שביעית חייבת במתנות (בכורות יב ב; רמב"ם בכורים ט ח), שבפירות שביעית נאמר לְאָכְלָה (ויקרא כה ו), והרי המתנות ניתנו לאכילה (גמרא שם. וראה ערך פרות שביעית).

הטריפה והנבילה

בהמה ששחטוה לאכילת גוי, או לאכילת כלבים, או לרפואה - חייבת במתנות (תוספתא חולין ט; רמב"ם בכורים ט ו; טוש"ע יו"ד סא ו^[10]), אבל בהמה שנתנבלה בשחיטה, או שנחרוה ועקרוה, וששחטה גוי - פטורה מן המתנות (תוספתא שם^[11]), וכן בהמה טריפה פטורה מן המתנות (חולין קלו ב; טוש"ע שם. והרמב"ם השמיט), שנאמר: מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח (דברים יח ג), פרט לטריפה (ספרי שם). אף ספק טריפה פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה (ש"ך שם סק"ג).

הפטורים

גוי

הגוי פטור מן המתנות (תוספתא חולין ט ב), שנאמר: מֵאֵת הָעָם (דברים יח ג), פרט לאחרים (ספרי שם, וראה פירוש רבנו הלל שם, וספרי דבי רב שם).

כהנים

הכהנים פטורים מן המתנות, שנאמר: מֵאֵת הָעָם (דברים יח ג), ולא כהנים (ספרי שם; רבא בחולין קלב ב; רמב"ם בכורים ט ח; טוש"ע יו"ד סא כב).

לויים

הלויים, מחלוקת תנאים אם הם בכלל עם וחייבים במתנות, או אינם בכלל עם ופטורים (ראה חולין קלא ב, שתי ברייתות חלוקות).

להלכה הדבר ספק (רב שם א, ובגמרא שם ב הלכתא כוותיה דרב; רמב"ם בכורים ט ח; טוש"ע יו"ד סא כג), ולפיכך אין נוטלים מהם, ואם נטל הכהן - לא יחזיר (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש סוברים שאף אם נטל הכהן מוציאים מידו (ר"ן שם; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש חולקין), והדבר תלוי בכל ספק במתנות כהונה אם מוציאים מהכהן שתפס (ראה בבא מציעא ו ב בתקפו כהן, וראה ערך תפיסה מחלוקת ראשונים).

כהן השוחט ומוכר בשוק

הכהנים אינם פטורים אלא כששוחטים לעצמם, אבל כהן טבח ששוחט ומוכר בשוק, ממתינים לו שתים או שלש שבתות, מכאן ואילך מוציאים ממנו ונותנים לכהנים אחרים (רבי יהושע בן לוי בשם זקני דרום בחולין קלב ב; רמב"ם בכורים ט ט; טוש"ע יו"ד סא כד), שבשתים ושלש שבתות עדיין אינו קבוע, ואינם יודעים שהוא טבח, אבל מכאן ואילך קבוע הוא (רש"י שם ד"ה שתים. וראה ריטב"א שם).

אם קבע בית מטבחיים - חנות - למכור, אין ממתינים לו, אלא מוציאים ממנו מיד, ואם נמנע מליתן - מנדים אותו עד שיתן (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בהמת שותפים

בהמת השותפים חייבת במתנות (ברייתא בחולין קלו א), שנאמר מאת זובחי הזבח, או שלמדים בגזרה שוה נתינה נתינה מתרומה (גמרא שם); רבי אלעאי פוטר (ברייתא שם), שלמדים בגזרה שוה נתינה נתינה מראשית-הגז (ראה ערכו. גמרא שם). הלכה שחייבת (רמב"ם בכורים ט ז כתנא קמא, וכתב שהלימוד הוא מזובחי הזבח).

המשתתף עם הכהן ועם הגוי

המשתתף עם הכהן ועם הגוי פטור מן המתנות (תוספתא חולין ט). במה דברים אמורים, כשהוא שותף בכולה, ואפילו בכל שהוא (טוש"ע יו"ד סא כו), אבל כשיש לו שותפות באבר ידוע, חוץ משלש האברים שבהן המתנות, אין השותפות פוטרת (פרי מגדים במשבצות זהב שם).

היה הכהן, או הגוי, שותף באחד מן האברים של המתנות, נחלקו בדבר:

• רב הונא אמר - וכן שנינו בתוספתא ובברייתא כמותו - שותף בראש פטור מן הלחיים, שותף ביד פטור מן הזרוע, שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה (גמרא חולין קלג ב), ואפילו שותפות באחד ממאה בראש פוטרת מהלחיים, וכן ביד ובבני מעיים (תוספתא שם ט וברייתא בגמרא שם).

• וחייא בר רב אמר אפילו שותף באחת מהן פטור מכולן (גמרא שם), הלכה כרב הונא (רמב"ם בכורים ט יב, על פי הגמרא שם; טוש"ע שם).

אמר לו הכהן הראש שלך, וכולה שלי - חייב בלחיים, שהדבר החייב הוא אצל הישראל (בעיא שנפשטה בגמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם כז. וראה מנחת חינוך מצוה תקו).

גר שנתגייר

גר שנתגייר והיתה לו בהמה שחוטה, אם עד שלא נתגייר נשחטה - פטור, ואם אחר שנתגייר - חייב, ואם ספק - פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה (משנה חולין קלד א; רמב"ם בכורים ט יג; טוש"ע יו"ד סא לג. וראה ערך גר).

הכהנים

עם הארץ

אין נותנים המתנות לכהן עם הארץ, שנאמר: וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים (דברים יח ג), מלמד שהמתנות דין (ברייתא בחולין קל ב), ואין לפרש להוציאן בדיינים, שהרי הן ממון-שאין-לו-תובעים (ראה ערכו), אלא לחלקן בדיינים (גמרא שם), שדיינים אומרים לו לישראל לזה תן המתנות שהוא חבר, ואל תתן לזה שהוא עם הארץ (רש"י שם ד"ה לחולקן); ועוד שנאמר: וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה' (דברי הימים ב לא ד), כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת (רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בגמרא שם), לפיכך נותנן לכהן חבר (טוש"ע יו"ד סא ז, והרמב"ם השמיט).

כהנת

לכהנת אם נותנים המתנות, נחלקו תנאים:

• דבי רבי ישמעאל שנו: כהן, ולא כהנת, שלמדים סתום מן המפורש, שכהן סתם שנאמר במתנות למדים מכהן האמור במנחות: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל (ויקרא ו טז), כשם ששם נאמר בפירוש בני אהרן, כך במתנות דוקא כהנים זכרים ולא נקבות (ברייתא בחולין קלב א ורש"י).

• ודבי רבי אליעזר בן יעקב שנו, כהן ואפילו כהנת, לפי ששתי פעמים נאמר כהן בפרשה: וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים וגו' וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וגו', ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות (ברייתא בחולין שם, וראה ערך מעוט אחר מעוט), וכן אמרו שכמה אמוראים אכלו מתנות בשביל נשותיהם (רב כהנא ורב פפא ורב יימר ורב אידי בר אבין בגמרא שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורים ט כ; טוש"ע יו"ד סא ח), ואפילו שהיא נשואה לישראל, מפני שאין בהן קדושה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), והנותנן לבעלה ישראל קיים מצות נתינה (שו"ע שם, וראה בטור שם בהגהות אות ב, ובט"ז סק"י).

הנתינה

הרוצה לתת לכהן אחד

הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד - נותן (רמב"ם בכורים ט יז), ואותה שאמרו כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם (עירובין סג א), לא אמרו אלא כשנותן לו לעולם מתנותיו, אבל בהזדמנות יכול ליתן לכהן אחד (פרי חדש סא ס"ק טו^[12]).

נתינה חשובה

לא יחלק להרבה כהנים, שצריך ליתן לכל אחד דבר חשוב כדי נתינה, שנאמר ונתן לו, שתהא נתינה יפה, אלא נותן זרוע לאחד, וקיבה לאחד, ולחיים לשנים, ובשור הגדול יכול לחלק הזרוע לשנים לכל אחד פרק אחד (חולין קלב ב ורש"י; רמב"ם בכורים ט יז; טוש"ע יו"ד סא ט), שאפילו שיחלק לשנים יהיה בכל חלק שיעור נתינה (רש"י ור"ן שם).

יטלן בדרך כבוד

לא יחטוף הכהן המתנות, שנאמר: וְנָתַן (דברים יח ג), ולא שיטול מעצמו (רבא בחולין קלג א; רמב"ם בכורים ט כב; טוש"ע יו"ד סא יא), ואין אומרים שיש בכך משום חיבוב מצוה (גמרא שם), ולא ישאל בפיו, שנאמר בבני שמואל: וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע (שמואל א ח ג), ששאלו חלקם בפיהם (אביי בגמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ובזמן שהם כהנים רבים בבית המטבחיים - הצנועים מושכים ידיהם, והגרגרנים נוטלים, ואם היה כהן צנוע ואין מכירים אותו שהוא כהן, הרי זה נוטל, כדי שיוודע שהוא כהן (רמב"ם שם, על פי הגמרא שם; טוש"ע שם).

לקחת כסף תמורת המתנות

אסור לישראל ליקח דינר מכהן שיתן לו המתנות, וכן מישראל שיתן לבן בתו כהן (בית יוסף יו"ד סא, בשם רבנו ירוחם, על פי בכורות כז א; רמ"א בשו"ע שם כח. וראה ערך מתנות כהונה).

כשאין שם כהן

אין שם כהן, ישום המתנות בדמים ואוכלן, ונותן הדמים לכהן (תוספתא חולין ט, וגמרא שם קלד ב; רמב"ם בכורים ט טז; טוש"ע יו"ד סא י), מפני הפסד כהן (גמרא שם; רמב"ם שם), ונותן הדמים לכל כהן שירצה (רמב"ם שם); ויש שכתבו: לכהן הבא ראשון (רש"י שם ד"ה מעלים), וכשם שהמתנות עצמן יוכל לחלק לארבעה כהנים (ראה לעיל: נתינה חשובה), כך יוכל לחלק גם הדמים, כי מה לי הן, ומה לי דמיהן (פרי חדש שם ס"ק יז. וראה שו"ת אבקת רוכל טז).

ויש שנהגו שאפילו כשיש שם כהן נותנים דמים לכהן והוא מתרצה, כדי שיהו רגילים ליתן לו המתנות, וכתבו אחרונים שמנהג טעות הוא (פרי חדש שם ס"ק טז, ומחנה אפרים זכיה ומתנה ט, וראה דרכי תשובה שם ס"ק נט).

שיתן לכהן ולא לשלוחו

וְנָתַן לַכֹּהֵן (דברים יח ג) - לעצמו (ספרי שם) ולא לשלוחו (פסיקתא זוטרתא שם), ונחלקו בכך המפרשים:

• יש מפרשים שהדברים אמורים בסתם שלוחו, שלא עשאו שליח בפירוש לכך, כי שמא לא נוח לו לכהן שימסרו ביד שליח, אבל אם עשאו שליח מדעתו, הרי שלוחו של אדם כמותו, ויצא ידי נתינה (פרי חדש סא ס"ק יג).

• יש חולקים וסוברים שאפילו אם עשה שליח, כל זמן שלא הגיע ליד הכהן הרי לא זכה בו, ולא שייך בו שליחות (מחנה אפרים זכיה ומתנה סוף סי' ט, וכן נוטה דעת הכרתי ופליתי שם).

• יש מפרשים שאין הכוונה שאסור ליתן לשלוחו, אלא שאם רצה לא ליתן לשליח ולהמתין עד שיבוא הכהן בעצמו - רשאי, ואין בזה משום אין מחמיצים את המצוות (ספרי דבי רב לספרי שם).

• ויש מפרשים שבא למעט אשתו של הכהן (עמק הספרי לנצי"ב שם, וכן כתב בערוך השלחן יו"ד סא לו).

האם מברכים על נתינה זו

אין מברכים על הנתינה, כדרך שמברכים על כל המצוות, מפני שמשולחן גבוה הם זוכים ולא משל הבעלים (ר"י בן פלט שבשו"ת הרשב"א א יח, ובמיוחסות קפט, ובאבודרהם שער ג. וראה ערך ברכת המצות); ויש סוברים שמברכים (רוקח שסו^[13]).

במכירה וגזילה

כששייר המתנות או התנה עליהן

אמר הכהן לישראל: אני מוכר לך פרה זו חוץ מן המתנות שבה, פטור ישראל מן המתנות (משנה חולין קלב א, ורש"י ד"ה אם; טוש"ע יו"ד סא כט), וכן כשהתנה עמו הכהן שהוא שותף עמו חוץ מן המתנות, הרי המתנות לכהן (רמב"ם בכורים ט יא בנוסח שלפנינו), ש"חוץ" הוא לשון שיור, ומשמעו ששייר המתנות ולא מכרן, ולפיכך פטור הלוקח, שהרי הן של כהן (גמרא שם קלד א ורש"י, וראה ט"ז שם סק"ל, וש"ך ס"ק יז, בפירוש לשון הטוש"ע שם).

אמר לו הכהן על מנת שהמתנות שלי, נחלקו תנאים אם 'על מנת' חשוב שיור כמו 'חוץ', או שאינו שיור אלא תנאי (שתי ברייתות שם קלד א ורש"י. וראה ערך גרושין וערך תנאי). ולהלכה, המתנות של ישראל ונותנן לכל כהן שירצה, שהאומר על מנת לא שייר בעצמן של מתנות כלום, והואיל ולא שייר בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה, שמן התורה יכול ליתן לכל כהן שירצה, שהתנאי בטל והמעשה קיים (תוספות שם ד"ה חוץ: רא"ש שם; ט"ז וש"ך שם. וראה ערך תנאי).

מכר בני מעיים והיו בהם מתנות

ישראל שאמר לטבח ישראל: מכור לי בני מעיים של פרה זו, והיו בהם מתנות - היינו הקיבה - נותנן הלוקח לכהן, ואין המוכר מנכה לו מן הדמים (משנה חולין קלב א; רמב"ם בכורים ט טו; טוש"ע יו"ד סא לב), שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם, וזה לא מכר לו הקיבה (רש"י שם קלא א ד"ה ואין המוכר; טור שם).

לקחם ממנו במשקל, נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

עבר ואכלן או הזיקן

עבר ואכלן, או הזיקן, או מכרן - אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון-שאין-לו-תובעים (ראה ערכו), שלכל כהן יכול לומר לכהן אחר אני נותנן ולא לך (חולין קל ב; רמב"ם בכורים ט יד; טוש"ע יו"ד סא טו ולא, וראה ערך מתנות כהונה וערך ממון שאין לו תובעים), או לפי שנאמר: וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים (דברים יח ג), ו"זה" משמעו בעודן קיימות, אבל כשאינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין (גמרא שם בטעם א, ורש"י ד"ה דכתיב).

ונחלקו ראשונים אם כדי לצאת ידי שמים צריך לשלם דמיהם:

• יש סוברים שהדבר תלוי בשני הטעמים, שלטעם שהוא ממון שאין לו תובעים, אינו פטור אלא בדיני אדם, שבדיינים אינו יכול לתבעו, אבל לטעם שנתמעט מהכתוב "וזה", אפילו בדיני שמים אינו חייב (תוספות שם ד"ה ואב"א; רא"ש שם י ב^[14]), ופסקו לחומרא שלצאת ידי שמים חייב (רא"ש שם; טוש"ע שם טו).

• ויש חולקים וסוברים שלשני הטעמים פטור אפילו לצאת ידי שמים, שכל חובו במתנות כהונה הוא משום המצוה, ואם אינו מתחייב משום המצוה משום מה יתחייב, אלא שממידת חסידות לשני הטעמים ישלם (ר"ן שם, על פי הסוגיא שם במידת חסידות. וראה ערך דיני שמים).

מתנות שלא הורמו כמי שהורמו

הגיעה הבהמה לכהן אחר שנשחטה, זכה במתנותיה, כאילו כבר הופרשו, שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דומות, ולפיכך מי שאכלן או הזיקן וגזלן, חייב לשלם, שהרי זה כמו שגזל בגדו (חולין קל ב ורש"י ד"ה הכא; ש"ך יו"ד סא סק"ב בשם הר"ן. וראה פתחי תשובה שם ס"ק יג), אבל הגיעה לידו בחייה לא זכה במתנות, שעדיין לא חל החיוב (ש"ך שם).

האכילה

אין בהן קדושה כלל

רצה הכהן למכור המתנות, או ליתנן במתנה אפילו לגוי, או להאכילן לכלבים - רשאי, שאין בהן קדושה כלל (תוספתא חולין ט; רמב"ם בכורים ט כ; טוש"ע יו"ד סא יג, וש"ך סק"ה); ויש מהפוסקים שכתבו שדוקא כשאינן ראויות לאכילת אדם, כגון שהסריחו או שבאו מבהמות כחושות והבשר רע, הוא שיכול להאכילן לגוי או לכלבים (ים של שלמה חולין י יא, והביאו הש"ך שם).

דרך שררה וגדולה

מתנות כהונה אינן נאכלות אלא בצלי ובחרדל, שנאמר: לְמָשְׁחָה (במדבר יח ח), לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים (רב חסדא בחולין קלב ב: רמב"ם בכורים ט כב; טוש"ע יו"ד סא יב); וכתבו ראשונים שצלי וחרדל לאו דוקא, אלא שיאכלן דרך שררה וגדולה, כל אחד כפי מה שהוא נהנה ומתענג יותר (תוספות שם ד"ה אין ורשב"א וריטב"א שם); ויש שהוסיפו שאם כל המטעמים שוים אצלו יאכלן בצלי ובחרדל (תוספות שם ורא"ש שם י ו; טוש"ע שם).

הערות שוליים