מיקרופדיה תלמודית:חבור

הגדרה^[1] - דברים שונים המחוברים זה לזה, מטבעם או בידי אדם, יש שנחשבים כגוף אחד

שני מיני חיבורים הם: חיבור טבעי, בידי שמים, כגון חיבור העצם לבשר, השיניים השיער והצפרניים לגוף, עור הבהמה לבשרה, הקליפות לפירות, וכיוצא בהם; וחיבור מלאכותי בידי אדם, כגון חלקי הנבלה שהודבקו על ידי קיסם, או בגדים שהתחברו על ידי תפירה, וכיוצא בהם.

דנים על החיבור אם עושה הדברים לגוף אחד בנוגע לטומאה ולטהרה וכיוצא, ולחפצי מצוה.

חיבור טבעי

עצם ובשר שעליה

עצם שיש עליו כזית בשר, והכניס מקצתו לבית, והבית מאהיל עליו (ראה ערך אהל המת), נטמא הבית (אהלות ג ד; רמב"ם טומאת מת ד ט. וראה ערך יד לטומאה), לפי שהבשר מחובר לעצם חיבור טבעי (פירוש המשניות לרמב"ם שם). וכן עצם שיש בו מוח (ראה ערך בשר. עוקצין ב ו; רמב"ם טומאת אוכלין ו ג. וראה ערך שומר לטומאה).

שיניים שער וציפורניים

שיניים ושיער וצפרניים, בשעת חיבורם הכל טמא (אהלות ג ג; רמב"ם טומאת מת ג יג), שהנוגע או מאהיל עליהם, כנוגע ומאהיל על המת (תוספות יום טוב שם). וכן בשל זב (ראה ערכו) אם נישאו על הטהור - טמא (זבים ה ד; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח יא) כאילו נשא הזב עצמו (רמב"ם שם. וראה ערך זב, אם חיבור זה מדבריהם).

עור

עור הבהמה חיבור לטומאה, בין ליטמא כשהיא שחוטה, ובין לטמא כשהיא נבלה (חולין קכג א; רמב"ם אבות הטומאות א י). וכן הדין בצמר שבראשי הכבשים, כנפי חגבים וקשקשי דגים (תוספתא עוקצין ב ו; רמב"ם טומאת אוכלין ו ג - ד).

קליפות אגוזים ושקדים

קליפות אגוזים ושקדים הם חיבור (עוקצין ב ה; רמב"ם שם א), כל זמן שהקליפה מחוברת חיבור טבעי (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

שרביטי תמרים

שרביטי התמרים אינם חיבור זה לזה (תוספתא עוקצין א ב; רמב"ם שם ה), והם התלויים על המכבד, והוא עץ אדום, והתמרים תלויים בשרביטים (ראה רמב"ם שם ה כ ובאור הגר"א לתוספתא שם).

דם

דם השרץ ובשרו מחוברים, ואם נגע בדם או בבשר, הרי זה כנגע בכולו (תוספות מעילה יז א ד"ה והא).

רביעית דם מן המת שהגיס בה, והאהיל על מקצתה - טהורה (מעילה שם), יש מהראשונים שפירשו שכשהגיס בה אינו חשוב חיבור (ר"ש אהלות ג ג), שבטל החיבור שבידי שמים, ונעשה חיבור בידי אדם (חזון איש אהלות כא ט, בדעתו. וראה ערך דם המת).

נימוק באמצע

הרימון והאבטיח שנימוק מקצתו באמצע, אין הצדדים חיבור זה לזה (תוספתא עוקצין ב יב; רמב"ם טומאת אוכלין ה כב), שמפסיק ביניהם הנימוק (חסדי דוד שם; באור הגר"א לתוספתא שם).

חיבורי אדם

כשדרכו בחיבור טבעי

אין חיבורי אדם חיבור (אהלות ג ד; רמב"ם טומאת מת ד ה,ט, ואבות הטומאות א יב, ועוד), היינו במקום שדרך חיבורו הוא מתולדתו בידי שמים, ואין דרך חיבורו בידי אדם (משנה אחרונה שם. וראה להלן: חיבורי כלים), כגון:

• שני חצאי זיתים של נבלה, שתחבם בקיסם, הנוגע בהם טהור, שאין חיבורי אדם חיבור (רמב"ם אבות הטומאות א יב, על פי חולין קכד א).

• קליעה של שום שנפלו משקין על אחד מהם, הוא טמא וחיבורו טהור (תוספתא עוקצין [צוקרמנדל] א ז; רמב"ם טומאת אוכלין ו יב), אלא שיש מפרשים שרק להכשר אינו חיבור (כסף משנה שם), ויש מפרשים שאף לטומאה אינו חיבור (חזון נחום עוקצין ב ה; מרכבת המשנה טומאת אוכלין שם יא; תפארת ישראל שם; חזון איש עוקצין ב יד).

• אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם, אינו חיבור (תוספתא אהלות ד ג, ועוקצין א ז; רמב"ם טומאת אוכלין ו יב).

יש מהראשונים שכתבו שבטומאת מת חיבורי אדם אינם חיבור לצרף לכזית לטמא אחרים, אבל לצרף אוכלין לקבל הם עצמם טומאה, לסוברים שצריך שיעור כביצה (ראה ערך טומאת אוכלין), אף חיבורי אדם חיבור (תוספות נזיר נ ב ד"ה ת"ש; מאירי נזיר שם).

דיבוק אוכלים זה בזה

הממעך אוכלין זה בזה וקיבצם אינו חיבור (ראה תוספתא טהרות א ב; רמב"ם טומאת אוכלין ו יד), כשנפרדים בלא תלישה (ר"ש טהרות יא ח). אבל שלקם ונעשו גוש אחד, שאי אפשר להפרידם כמו שהיו, הרי זה חיבור (תוספתא עוקצין ב י, וחסדי דוד שם; רמב"ם שם טו). רבי אומר, אם התכוין שייעשו כמין עיסה, הרי זה חיבור, ואם להוציא את מימיהם אינו חיבור (תוספתא וחסדי דוד שם).

הזיתים שעטנם ונעשו גוש אחד, הרי זה חיבור (רמב"ם שם טז, על פי טהרות ט ח), שמתחילה נתנם שיינקו זה מזה (תוספתא טהרות א ב, ור"ש שם; רמב"ם שם. וראה ירושלמי דמאי ו ה).

אגוזים שאימנם ובצלים שחימרם

האגוזים שאמנם והבצלים שחימרם הרי אלו חיבור (עוקצין ב ה; רמב"ם טומאת אוכלין ו יא). יש המפרשים שקצצם כשהם רכים וקלע אותם לחבילה אחת כדי לתלותם (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם). ואין זה דומה לקליעה של שום שאינו חיבור (ראה לעיל), לפי שחיבור זה נעשה לקיום (חזון נחום עוקצין שם), או מפני שחיברום בעודם לחים ויונקים זה מזה (רד"ל תוספתא עוקצין א; חזון איש עוקצין ב ס"ק יד), ונדבקים בחיבור טבעי (חזון איש שם. וראה עוד אור שמח טומאת אוכלין שם).

כשדרכו בחיבור בידי אדם

עיסה שנילושה במים הרי זו חיבור, ואם קרא שם חלה ועדיין לא הפריש, ונגע טבול יום (ראה ערכו) בצד החולין, כאילו נגע בחלה (תוספתא טבול יום ב א, ובאור הגר"א שם; רמב"ם טומאת אוכלין ח יד), שכן דרך חיבורו הוא בידי אדם (משנה אחרונה אהלות ג ד). ניטלה חלתה וחזרה אינה חיבור (תוספתא שם; רמב"ם שם), כיון שהופרשה וגם מקפיד על תערובתם (באור הגר"א שם).

עיסה שנילושה במי פירות

עיסה שנילושה במי פירות, נחלקו תנאים אם העיסה חיבור (טבול יום ג ד). בירושלמי אמר ריש לקיש שאם הוכשרה (ראה ערך הכשר) אחר שנילושה לדברי הכל אין מי פירות מחברים, ואמוראים אחרים שם חולקים (ירושלמי חלה ב א). להלכה אין מחבר את האוכלין אלא שבעה משקים (רמב"ם טומאת אוכלין ו יג, ושם ח טז).

נשוך חיבור

חתיכות עיסות וככרות הנושכות זו בזו, נטמאה אחת מהן, אם היו של תרומה, כולן טמאות באותה דרגת הטומאה (טהרות א ז; רמב"ם טומאת אוכלין ו יט), שהיו גוף אחד בשעת טומאתן (רמב"ם שם), ובכל מקום נשוך חיבור (ירושלמי דמאי ו ה). ואיזהו נשוך, התולש כל שהוא (תוספתא טהרות א ב), שדבוקות כל כך עד שאי אפשר להפרידן אלא אם כן נושכות זו בזו (ר"ש ורע"ב שם).

המחובר לו הוא כמוהו

חתיכת בצק של תרומה שהיתה ראשון לטומאה (ראה ערך ולד הטומאה), והשיך לה אחרות - כולן ראשון; פירשו - היא ראשון וכולן שניות; היתה שלישית והשיך לה אחרות - היא שלישית וכולן טהורות (טהרות א ח; רמב"ם טומאת אוכלין ו יח), שכיון שאם פירשו אין בהן טומאה (ראה ערך הנ"ל), אינן חשובות חיבור (ר"ש ורא"ש ורע"ב שם).

במשקים

בחיבור משקים דנים בשני מובנים - חיבורי אוכלים על ידי משקים, וחיבור של משקים עצמם.

חיבור אוכלים על ידי משקה

חיבורי אוכלים על ידי משקים הם חיבור לטומאה קלה, ולא חיבור לטומאה חמורה (זבחים קה ב; רמב"ם אבות הטומאה יא ו), ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים, ששני חצאי כזית נבלה ומשקה ביניהם, מחוברים לטמא אוכלים ומשקים, אבל לא לטמא אדם וכלים (רש"י שם ד"ה חיבורי).

• יש מפרשים, שבטומאת אוכלין הוא חיבור, אם אוכלין התחברו במשקים ונגע שרץ באחד מהם - נטמא גם השני, אבל בטומאת נבלות לא, ששני חצאי זית נבלה שהתחברו על ידי משקים אינם מטמאים (רמב"ם אבות הטומאה יא ו, ראה חק נתן זבחים שם, וחזון איש טבול יום ד ס"ק יז. וראה פירוש אחר בקרית ספר שם).

בחיבור זה הסתפקו בגמרא אם מונים בו ראשון ושני (זבחים קה ב). לפירוש הראשון, הספק אם האוכל שנגע בנבלה נעשה ראשון לטמא אחרים להיות שני, ופשטו שכל שאינו מטמא אדם אין מונים בו ראשון ושני (ראה רש"י שם); לפירוש השני, הספק אם נעשו כגוף אחד ונעשו שניהם ראשון לטומאה, או שדיינו שנחשוב כאילו נגע באוכל שנגע בו השרץ (רמב"ם שם, לפירוש הכסף משנה וחק נתן שם, ראה שם אם נפשט הספק).

משקה שבתוך הפרי

משקים שבתוך זיתים וענבים, נחלקו אמוראים: רב אחא בשם רבי יוחנן אמר המשקים אינם חיבור, אלא כנתונים בכלי, ולא נטמא המשקה בכלל האוכל, שאינו אוכל, ובטומאת משקים אינו נטמא, שלא היה עליו שם משקה - וכן הלכה (רמב"ם תרומות יב יא וטומאת אוכלין ט ב); ורב חסדא אמר המשקים בלועים באוכל וחיבור הם לו, ונטמאו עמו (פסחים לג ב ורש"י).

אשבורן

האשבורן - מים העומדים מכונסים בארץ (ר"ש שם) או בכלי (פירוש המשניות שם) - חיבור לטומאה ולטהרה (טהרות ח ט; רמב"ם טומאת אוכלין ז ה), שאם נגעה טומאה במקצתם נטמאו כולם, וכן אם נתחברו קצתם למקוה נטהרו כולם (ר"ש ורע"ב שם. על החיבור למקוה ראה ערך השקה).

רתיחה

המים שהרתיחו ונעשו כקובה, שהקצף והרתיחה שעלו היו חלולים, ואינם נוגעים במים אלא בקצוותיהם - או שנוגעים בקצוותיהם בלחם של תרומה (פירוש המשניות לרמב"ם) - בית שמאי אומרים חיבור בטבול יום, ובית הלל אומרים אינו חיבור (טבול יום א א, ור"ש ורא"ש ורע"ב). הלכה כבית הלל (רמב"ם טומאת אוכלין ח א). בשאר הטומאות הכל מודים שהוא חיבור (טבול יום שם; רמב"ם שם).

רתיחת המים שאינה חלולה מתוכה, ורתיחה שניה של גריסין של פול - שכבר נימוחו (תוספות יום טוב ותפארת ישראל שם) - ורתיחת יין ישן, ורתיחת השמן, ורתיחת עדשים, הרי הם חיבור (טבול יום שם ב; רמב"ם שם); רבי יהודה אומר אף רתיחת מין קטניות שנקרא טופח (משנה שם), ואין הלכה כמותו (פירוש המשניות לרמב"ם ורע"ב שם).

שמן שצף על יין

שמן שצף על גבי יין, אינם חיבור זה לזה, שהשמן צף ואינו מתערב ויכול לסלקו כולו; רבי יוחנן בן נורי אומר שניהם חיבור זה לזה (ראה טבול יום ב ה, ומשנה אחרונה שם, ורש"י שבת ה ב ד"ה לא פסל); רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, שבית שמאי אומרים חיבור, ובית הלל אומרים אינו חיבור (תוספתא טבול יום ב). הלכה שאינו חיבור (רמב"ם שם ח ג).

שלג

השלג שחישב עליו למשקה, שמיטמא טומאת משקין (ראה ערך משקה), נטמא מקצתו לא נטמא כולו (נדה יז א; רמב"ם טומאת אוכלין א כב), שאינו חיבור, אלא כל קורט וקורט בפני עצמו חשוב (רש"י נדה שם), ואין דברים הנוגעים זה בזה חשובים כאחד (ר"ש טהרות ג ב).

חיבורי כלים

כלים שהתחברו - יש שהוא חיבור מן התורה, ויש שמדרבנן, ויש שמן התורה הוא חיבור, וגזרו חכמים שאינו חיבור (ראה שבת מח ב, ורמב"ם כלים יז ה, ופרה יב ד - יב וראה להלן). ואף שאמרו חיבורי אדם אינו חיבור (ראה לעיל: חיבורי אדם), אין זה אלא בדבר שדרך חיבורו בידי שמים, או שאינו דרך בני אדם (משנה אחרונה אהלות ג ד, וראה שם בתפארת ישראל אות מב).

לטומאה ולהזאה

שני כלים שחיברם עד שנעשו כגוף אחד, כגון שתפר שני בגדים, הרי אלו חיבור בין להחמיר ובין להקל, שאם נטמא האחד נטמא השני, ואם היזה על האחד לטהרו מטומאת מת (ראה ערך הזאה) נטהר גם חברו, מפני שהם ככלי אחד (רמב"ם פרה שם ה).

וכן שני חלקי כלי שמשמשים יחד, כגון הזוג והענבל, חיבור לטומאה ולהזאה (פרה יב ח, וראה שבת נח ב; רמב"ם שם ט. וראה עוד כלים כט ב; פרה שם; רמב"ם שם ז,י-יא; תוספתא פרה יב).

לטומאה ולא להזאה

כל מקום שאתה שומע חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה, אין זה אלא גזירה מדבריהם (רמב"ם פרה יב ד, על פי שבת מח ב), שמן התורה כל שהוא חיבור, אף להזאה חיבור, וכל שאינו חיבור אף לטומאה אינו חיבור (ראה שבת שם, ותוספות ד"ה אי חיבור). בירושלמי אמרו שיש חיבור מן התורה לטומאה ולא להזאה (ירושלמי פסחים ג ב).

כלי מתפרק

כלים המפוצלים שמחוברים זה לזה, כגון מספורת של פרקים שסכיניה מתפרדים, מן התורה בשעת מלאכה הם חיבור בין לטומאה ובין להזאה, ושלא בשעת מלאכה, אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה, וגזרו חכמים שיהא חיבור לטומאה אף שלא בשעת מלאכה, משום טומאה שבשעת מלאכה, ושלא יהא חיבור להזאה אף בשעת מלאכה, גזירה משום שלא בשעת מלאכה (שבת מח ב, ושם נח ב ורש"י; רמב"ם פרה שם).

כלים מוצמדים

כלים המחוברים זה לזה, אבל כל אחד מהם משמש בפני עצמו, כגון בית התבלין ובית הנר שמחוברים בכירה:

• רבי מאיר אומר אינם חיבור לטומאת אויר, אם נטמא אחד מהם בטומאה שהיתה באוירו, בדין כלי חרס (ראה ערכו), אבל הם חיבור לטומאת מגע, שאם הטומאה נגעה בו אף האחרים נטמאו;

• רבי ישמעאל - או: רבי שמעון (שבת מח ב) - מטהר אף בטומאת מגע (כלים ה ג). שמן התורה אינו חיבור כלל, אלא שלרבי מאיר מדרבנן גזרו שיהא חיבור לטומאה, ועשו היכר שטומאה זו מדרבנן ואמרו שלטומאת אויר לא יהיה חיבור, ולרבי שמעון לא גזרו (שבת שם). הלכה כרבי מאיר (רמב"ם כלים יז ה).

חבור העומד להיפרד

שלל הכובסים - שהכובסים תופרים הבגדים הקטן עם הגדול, כדי שלא יאבדו (רש"י שבת מח ב; ר"ש ורע"ב פרה יב ט), או כדי שלא יתחלפו (תפארת ישראל שם) - וכן שלשלת של מפתחות, והבגד שתפור בכלאים (ראה ערך כלאי בגדים) - חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזאה (פרה שם, ועוקצין ב ו; שבת מח ב; רמב"ם פרה יב ו), כיון שעומדים להיפרד זה מזה ואינם חיבור קבוע לכן אינם חיבור אלא לטומאה, להחמיר (רא"ש פרה שם), וגזרו אף שלא בשעת מלאכה, לפי שנוח לו שיהיו מחוברים, כדי שאם יתלכלכו יחזור ויכבס אותם (שבת שם ורש"י), ובגד של כלאים נוח לו בחיבורם עד שיחזור ויתפרם בהיתר (משנה אחרונה שם. וראה עוד פרה יב ט, ופירוש המשניות ופירוש הרא"ש שם, ורמב"ם פרה יב ו).

חיבור טפל ועיקר

כיסוי המיחם שמחובר לשלשלת, נחלקו תנאים: בית שמאי אומרים חיבור לטומאה ולא להזאה; ובית הלל אומרים היזה על המיחם היזה הכיסוי, היזה על הכיסוי לא היזה המיחם (פרה יב י), שהמיחם הוא עיקר הכלי, ולא מועילה הזאה של הטפל לעיקר (תפארת ישראל שם). הלכה כבית הלל (רמב"ם פרה יב ח).

מקיימי הכלי

צואה שעל הכסא חיבור להזאה, ואינו חיבור לטומאה, דברי רבי יוסי הגלילי; רבי עקיבא אומר כל שהוא חיבור להזאה חיבור לטומאה, ויש חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה (תוספתא צוקרמנדל שם ה). וכן אמר בירושלמי רבי שמעון בן לקיש בשם רבי (ירושלמי פסחים ג ב). ובשם רבי שמעון בר כהנא הוסיף גם אבר מדולדל וציפורן מדולדלת ועוד (ירושלמי פסחים שם).

בטעם הדבר אמרו בירושלמי, שבהזאה כתוב וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים (במדבר יט יח), על כל המקיימים שבכלי - מה שהוא עיקר קיום הכלי - צריכים הזאה בפני עצמם (ראה פני משה וקרבן העדה שם), אבל בטומאה כתוב לָכֶם (ויקרא יא לה), כל שהוא לצורך לכם (ירושלמי שם), ואם נטמא הכלי נטמאו גם צורכי הכלי (קרבן העדה שם).

אין חיבור לטהרה

וכן יש שהוא חיבור לטומאה ואינו חיבור לטהרה: תיבה שנפחתה שהיא טהורה מפני שבטלה מתורת כלי (ראה ערך טומאת כלים), המגורות - ארגזים - שבה טמאות (כלים יט ז; רמב"ם כלים כו ו), שלטהרה אין אומרים חיבור (משנה אחרונה שם. וראה כלים שם ח, ורמב"ם שם ז).

שאינו חיבור כלל

ויש שאינו חיבור אף לטומאה: מגופת החבית אינה חיבור (כלים ג ו; רמב"ם כלים כ ז), מפני שעומדת להינטל (רש"י שבת שם מח ב ד"ה מגופה). ויש מפרשים כשהמגופה לא התחברה בטיט לחבית (ראב"ד בהשגות שם. וראה גם פרה יב ח, ורמב"ם פרה יב יא).

חיבור התלוי באופן חיבורו

ויש שתלוי באופן חיבורם: כשהחיבור גמור הרי זה חיבור לטומאה ולהזאה, וכשאינו חיבור גמור הוא לטומאה ולא להזאה, ואם הוא באופן שבכל פעם מפרידים אותם אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה:

בית תבלין של עץ, שהיו הבתים שבתוכו קבועים במסמר, הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה, היו תקועים בלבד הרי אלו חיבור לטומאה ולא להזאה, ואם היו ניטלים וניתנים - שבכל פעם כשהוא צריך להם הוא מחברם, ואחר כך נוטלם משם (באור הגר"א שם) - אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה (תוספתא כלים בבא קמא ב; רמב"ם כלים יג יד), ואפילו בשעת חיבורם (באור הגר"א שם. וראה עוד כלים בבא מציעא א, וירושלמי שבת יב א).

המוכני שבשידה - גלגל של תיבה (פירוש המשניות לרמב"ם כלים יח ב, ורש"י שבת מד ב), או תיבה קטנה שבתוך הכלי (רמב"ם כלים ג ה), או בסיס (רבינו חננאל שבת שם; רבינו תם בתוספות שם ד"ה ואין) - בזמן שהיא נשמטת, שאדם יכול לסלקה, אינה חיבור, ואם אינה נשמטת הרי זו חיבור (כלים יח ב; שבת שם; רמב"ם כלים שם).

אין חיבור לטומאת נגעים

חיבורים לטומאת מת, כגון שלל של כובסים (ראה לעיל), אינו חיבור לטומאת נגעים, שאם נטמא האחד בנגע לא נטמאו השאר (תוספתא נגעים ה וחסדי דוד שם).

חיבורי בגדים

שלשה אופני חיבור בבגדים: אריגה, תפירה וקשירה.

אריגה

הבגד כשנארג כולו חיבור (רש"י שבת מח ב ד"ה מגופה).

כשהבגד בשעת אריגתו, כלי האריגה^[2] וחוטים שאינם עתידים להיארג עם הבגד, אינם חיבור לבגד, אבל חוטים הנארגים כבר, או המחוברים ליריעה, או שיצאו קצת ועתיד להחזירם לאריגה - כל אלה חיבורים לבגד (כלים כא א, ופירוש המשניות ור"ש ורע"ב; רמב"ם כלים כ טו).

תפירה

התפור כארוג, וכולו בגד אחד (רמב"ם טומאת צרעת יב יב).

תפר מטלית על הבגד מרוח אחת, ומשלש רוחות אינה מחוברת, אינו חיבור (כלים כח ז; רמב"ם כלים כג ח), שאם היתה טמאה אין הבגד טמא (רע"ב שם), ואם הבגד היה טמא אין המטלית טמאה (תפארת ישראל שם), וכן אם נגע טמא באחד מהם לא נטמא השני (ראה חזון איש כלים לג סק"ח. וראה כלים שם דעת רבי יהודה החולק).

תפרה משתי רוחות זו כנגד זו - חיבור (כלים שם; רמב"ם שם), בין לטומאה ובין לטהרה (ר"ש שם). עשאן כמין גאם, כגון שתפורה מזרח ודרום - רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרים (כלים שם). הלכה כחכמים (רמב"ם שם).

תכיפה אחת

תכיפה אחת - שתחב המחט פעם אחת לחבר שני בגדים - אינה חיבור (כלאים ט י) לטומאה ולטהרה (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורע"ב שם; רא"ש נדה כלאי בגדים יז), ולמלאכת שבת (ראה ערך קורע וערך תופר) ולאיסור כלאים (ראה ערך כלאי בגדים).

שתי תכיפות

שני ראשיה לצד אחד - שהעביר המחט וחזר והעבירה (ר"ש ורע"ב כלאים שם ורא"ש נדה שם) - חיבור, רבי יהודה אומר עד שישלש (כלאים שם), שיכניס ויוציא, ויחזור ויכניס (ר"ש ורע"ב שם). ואין הלכה כמותו (פירוש המשניות שם, וראה רמב"ם כלאים י כד, וטוש"ע יו"ד ש ב, וראה ערך כלאי בגדים).

יש מפרשים שאין שתי תכיפות חיבור אלא כשקשר את ראשי החוט, שבענין אחר אינו מתקיים (ר"ש ורע"ב שם; רא"ש נדה שם, על פי שבת עד ב; טור יו"ד שם בשמו; רמ"א שם, בשם יש אומרים), אבל בתכיפה אחת, אפילו כשקשר, אינו חיבור (רא"ש וטור שם); ויש סוברים שאפילו תכיפה אחת וקשר, או שתי תכיפות אפילו לא קשר, הרי זה חיבור (טור שם בדעת הרמב"ם שם; שו"ע שם). ויש מפרשים בדעתם שבשתי תכיפות די שיקשור כל אחד מהחוטים לחוד, ובתכיפה אחת רק אם קשר שני הראשים יחד הוא חיבור (ב"ח שם בדעת הרמב"ם).

חיבור המחט

חוט שהשחילו במחט, אפילו קשור משני צדדים, אינו חיבור (תוספתא כלים בבא מציעא ט ה; רמב"ם כלים כ יז). הכניסו לבגד - החוט חיבור לבגד, ואין המחט חיבור לחוט (תוספתא ורמב"ם שם). ואין החוט חיבור לבגד, אלא כל שהוא לצורך התפירה בלבד (תוספתא כלים בבא בתרא ה יג; רמב"ם שם).

מילוי

הכדור, והאימום - דפוס של מנעל - הממולאים במוכין וכיוצא, ופיהם תפור, ותפילין שבתוכן הפרשיות, שנקרעו (כלים כג א), אם היו טמאים ונגע במה שבתוכם - טהור (פירוש המשניות לרמב"ם שם ורע"ב), שאין מה שבתוכם חיבור להם (הרע"ב). רבי אליעזר סובר שהמילוי חיבור (תוספתא כלים בבא בתרא ה יד). הלכה כחכמים (רמב"ם כלים ז טו).

האוכף, התפר מחברו (משנה שם; רמב"ם שם), שכן תופר את המוכין עם העור כדי שלא ישמטו אנה ואנה (תוספות יום טוב שם).

קשירה

התפירה חיבור יותר מקשירה, והרצועות שבמטפחות הספרים וכדומה, תפורות חיבור וקשורות אינן חיבור (תוספתא כלים בבא מציעא ט ה, ובבא בתרא א ח; רמב"ם כלים כ י). רבן שמעון בן גמליאל אומר שבמטפחות הסורק קשורות חיבור מפני שרוצה בקיומו (תוספתא כלים בבא מציעא שם; רמב"ם שם).

החבל שקשור בקופה, אינו חיבור (מקואות י ה; רמב"ם כלים שם יז) לטומאה וטהרה (משנה אחרונה שם), וכתבו אחרונים לפי שהדרך לחברם בתפירה (משנה אחרונה שם). חבל שקשור בחרס, אפילו מאה אמה, כולו חיבור; קשר בו חבל אחר, מהקשר ולחוץ אינו חיבור (תוספתא כלים בבא מציעא ט; רמב"ם שם יז).

קשירה בנגעים ובציצית

חוטים פסוקים שבפקעת, אינם מיטמאים בנגעים (נגעים יא ח; רמב"ם טומאת צרעת יא ח), אבל אם היו קשורים, הרי הם חיבור (ר"ש ורע"ב שם), רבי יהודה אומר אינו חיבור (נגעים שם ור"ש ורע"ב), ואין הלכה כמותו (רע"ב שם; מגן אברהם טו סק"א), ולכן חוט ציצית שנפסק וקשרו בחוט אחר הרי זה חיבור וחשוב כחוט שלם (מגן אברהם שם, וראה ט"ז או"ח יב סק"ג, ומשנה ברורה שם סק"ז, וראה ערך ציצית).

כשהתחיל להתפרק

עולה עמו

האוכל שנפרס - נשבר - ומעורה במקצת, נחלקו תנאים:

• רבי מאיר אומר אם עדיין מחובר כך שאם אוחז בגדול הקטן עולה עמו ולא יפול, הרי זה חיבור (טבול יום ג א, וראה רש"י חולין קכז ב ד"ה אביי, ופירוש המשניות לרמב"ם שם).

• רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו (טבול יום שם).

• רבי נחמיה אומר בטהור (טבול יום שם), שאם יגביה החלק הטהור הטמא עולה עמו (פירוש המשניות שם), בין שהוא גדול ובין שהוא קטן (ר"ש ורע"ב).

• וחכמים אומרים בטמא (טבול יום שם), שאם אוחז בטמא הטהור עולה עמו (פירוש המשניות ור"ש ורע"ב).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כחכמים (רמב"ם טומאת אוכלין ו ט, ובפירוש המשניות ורע"ב שם), ויש פוסקים כרבי יהודה (רא"ש ברכות ו יט).

על הנובע מהלכה זו בנוגע לבציעת הפת, ראה ערך בציעת הפת; המנהג למעשה.

במה דברים אמורים בטבול יום, אבל לשאר כל הטומאות הרי זה חיבור; רבי אומר אחד טבול יום ואחד שאר כל הטומאות (תוספתא טבול יום שם, וראה חולין קכח א). הלכה חיבור באב הטומאה הוא חיבור בטבול יום (רמב"ם שם ז י, ושם בו י).

אוכלים שדרך בני אדם לאחזם בעלים או בקלחים, את שדרכו לאחוז בעלה אוחזים אותו בעלה, ואם נתלה עמו הרי זה חיבור, ואת שדרכו להיאחז בקלח אוחזים אותו בקלח (טבול יום ג א; רמב"ם שם י. וראה ערך יד לטומאה).

חותך לבשל או לשלוק

המחתך ירקות או בשר לבשל, אף שלא חתך לגמרי, אינו חיבור (עוקצין ב ה; רמב"ם שם ו ז), ואפילו שאם אוחז אחד חברו עולה עמו (משנה אחרונה שם), לפי שהבישול יפרידהו ואינו מתכוין שישאר מחובר (פירוש המשניות לרמב"ם שם). יש מהאחרונים שכתב שדוקא כשחתך הרוב (חזון איש עוקצין ב ס"ק יא).

חתך לכבוש, או לשלוק, או להניח על השולחן, הרי זה חיבור (עוקצין שם; רמב"ם שם), שנוח לו בחיבורם (ר"ש ורא"ש ורע"ב), ולא חתך אלא כדי ליתן טעם בקדרה (תפארת ישראל שם).

התחיל להפרידם לגמרי, החתיכה שהתחיל לפרק אינה חיבור, אבל השאר חיבור (עוקצין שם ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש בפירוש ב ורע"ב), ואין אומרים שגילה דעתו שאינו רוצה שישאר דבר ממנו מחובר (פירוש המשניות ורע"ב שם).

צמר וקשקשים

צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן תיישים, שהם חיבור (ראה לעיל: חיבור טבעי), הרי זה עד שיתחיל לתלוש (תוספתא עוקצין ב ו; רמב"ם טומאת אוכלין ו ג). וכן כנפי חגבים וקשקשי דגים, שהם חיבור (ראה לעיל, שם), הרי זה עד שיתחיל לקלף (תוספתא שם; רמב"ם שם ד).

בחיבורי אדם

אף בחיבורי אדם, באופן שהם חיבור, כגון האגוזים והבצלים שחיברם בחבל (ראה לעיל: חיבורי אדם), אם התחיל לפרק אינו חיבור (עוקצין ב ה; רמב"ם שם ו יא), ואפילו היו לפניו מאה כור (תוספתא שם ב יג; רמב"ם שם), שגילה דעתו שרוצה לפרק הכל, ושוב אינם חיבור (חסדי דוד שם). היו שנים או שלשה צבורים והתחיל באחד מהם, זה שהתחיל בו אינו חיבור, בן עזאי אומר טהרו שלשתם (תוספתא שם [צוקרמנדל]).

וכן הזיתים שנעשו אום - גוש אחד (ראה לעיל: חיבורי אדם) - כיון שתקע את היתד, אינם חיבור (תוספתא טהרות י; רמב"ם שם ו טז), שכיון שבא להפרידם שוב אינו רוצה שיינקו זה מזה (ר"ש שם). אם לאחר שהפכם חזרו ונתרככו ונעשו אום, רבי אומר אינו חיבור, ורבי יוסי ב"ר יהודה אומר חיבור (תוספתא שם). הלכה אינם חיבור (רמב"ם שם).

שלל הכובסים ובגד שתפור בכלאים (ראה לעיל: חיבורי כלים), חיבור זה הוא עד שיתחיל להתיר (עוקצין ב ו, ושבת מח ב), שמעשה מוציא מידי מעשה, וגילה דעתו על ידי מעשה שאיננו בגד אחד (רש"י שבת שם), ואף שלא גמר להתירו, כיון שאינו עומד להתקיים נחשב כנפרד משהתחיל להתיר (פירוש המשניות לרמב"ם עוקצין שם).

חלקי בגד שנקרע

טלית שהתחיל בה קרע, עד שלא נקרע רובה - חיבור, משנקרע רובה - אינו חיבור (תוספתא כלים בבא בתרא ה ג), והדברים אמורים בטלית טהורה, שאם נגע בה טמא בחלק אחד מן המופרש, כל זמן שלא נקרע רובה, נטמאה כולה, משנקרע רובה, הנוגע בחלק אחד לא נטמא השני (חסדי דוד לתוספתא כלים שם).

חוט שיצא מהבגד

החוט שפירש מן הבגד, אפילו מאה אמה, כולו חיבור (תוספתא כלים בבא בתרא ה; רמב"ם כלים כ יז), ואם נגעה טומאה בבגד נטמא החוט, וכן אם נגעה בחוט נטמא הבגד (חסדי דוד שם, וראה ערך יד לטומאה. וראה לעיל: חיבורי בגדים, על חוט שתופר בו).

חיבורי עולים

בחיבורי עולים על גבי המזבח - אם הם כעולים דנים לגבי איסור הקטרת קרבן מחוץ לעזרה (ראה ערך העלאת חוץ), ולגבי הקטרת מנחות על המזבח.

בהעלאת חוץ

המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית, רבי יוחנן אמר חייב (ראה ערך העלאת חוץ על חיובו), שחיבורי עולים כעולים, ויש כאן שיעור לחיוב העלאה, היינו כזית; וריש לקיש אמר פטור, שחיבורי עולים אינם כעולים (זבחים קז ב ועוד). הלכה כרבי יוחנן (רמב"ם מעשה הקרבנות יט י).

המעלה ראש בן יונה של עולת העוף שאין בו כזית, ומלח משלימו לכזית - ספק, שמא לרבי יוחנן דוקא עצם מצטרף, מפני ממין הבשר הוא, ולריש לקיש שמא דוקא עצם אינו מצטרף, שאם פירש אין מצוה להעלותו, אבל מלח מצוה לחזור ולמלחו (זבחים קח א; רמב"ם שם), לפיכך אינו לוקה (רמב"ם שם).

בהקטרת מנחות

קומץ של מנחות שמיצה שמנו על גבי עצים, ספק אם חיבורי עולים כעולים, לרבי יוחנן מפני שהשמן שלא ממין הקומץ הוא, ולריש לקיש מפני שאם פירש מצוה להחזירו (מנחות כג א). ורבו הפירושים בספק זה (ראה ב פירושים ברש"י שם; תוספות שם ד"ה קומץ; שיטה מקובצת שם בשם תוספות אחרות; רמב"ם וראב"ד פסולי המוקדשין יג י).

בחפצי מצוה

שלימות האתרוג

אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם - אינו חיבור, שאין חיבורי אדם חיבור (תוספתא אהלות ד ועוקצין א, וראה לעיל: חיבורי אדם), והדברים אמורים לענין מצות אתרוג בחג, שאינו ראוי לצאת בו (ר"ש אהלות ג ד; זר זהב להגר"א שם, וראה רי"ץ גיאת לולב עמ' קח ועוד). וכן אותה ששנינו אתרוג שנחלק לשנים - טהור (תוספתא אהלות שם), פירשו ראשונים שכשר לצאת בו, וכשהחלקים מחוברים (ר"ש שם וזר זהב שם), ואינו דומה לנפרץ שנפרד לגמרי (זר זהב שם). ויש שכתבו להכשיר אתרוג שנחלק ונתחבר על ידי תחיבת מחט (מאירי במגן אבות עמ' קל בשם קצת רבנים, על פי תוספתא זו), ונדחו דבריהם שהרי אמרו באתרוג שנפרץ שאין חיבורי אדם חיבור (מאירי שם).

וכן כשניטל עוקץ האתרוג ואפשר לחברו במחט, כתבו אחרונים שכל שאינו חיבור מתולדתו אלא על ידי דבר אחר אינו חיבור שייקרא שלם (שו"ת שבות יעקב א לה; אליה רבה תרמח; בכורי יעקב שם ס"ק כו).

תפירת יריעות ספר תורה וכשנקרעו

ספר תורה שחסר יריעה אחת, אין קוראים בו (גיטין ס א), היינו שיריעה אחת אינה מחוברת, אף על פי שמונחת כאן (רא"ש הלכות ספר תורה טז), והחיבור הוא על ידי שתופר היריעות זו בזו (רא"ש שם, וראה מגילה יט ב, ורמב"ם ספר תורה ט יב-יד, וטוש"ע יו"ד רעח, וראה ערך ספר תורה). אפילו נקרעה יריעה עצמה - יתפור, אבל נכנס הקרע בתוך שלש שיטין לא יתפור, מפני שמגונה (מנחות לא ב ורש"י), שנראה שהוא מחמת רקבון, ואין זה הדר (שו"ת הריב"ש ל, וראה ט"ז יו"ד רפ סק"ב).

לגבי דין אחד ולא שנים ושלשה

בדברים שהתורה אמרה שיהיו אחד ולא שנים דנים אם חיבור שני חלקים מכשירם להיות כאחד, כגון בגט (ראה גיטין כ ב, וראה ערכו), ובמגילת סוטה (ראה סוטה יח א, וראה ערכו), ובתפילין של ראש שצריכים שיהיו מעור אחד (ראה מנחות לד ב, וראה ערך תפילין), ובשופר (ראה ראש השנה כו א, וראה ערכו), וכיוצא.

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שחיבור אינו מועיל לעשותם אחד, ופסול (תוספות סוטה יח א ד"ה כתבה, בגט; רמב"ם תפילין ה א, וטוש"ע יו"ד רפח ד, במזוזה; ב"ח או"ח לב’ ומגן אברהם שם ס"ק נב, בתפילין). ונחלקו בפירושם: יש מפרשים דבריהם אפילו כשתפרם קודם הכתיבה (שו"ת חתם סופר או"ח ה; שו"ת רבי עקיבא איגר יא; תורת גיטין קל סק"ז), וכסברת חכמים בקרן של פרה שפסול לשופר, מפני שהוא גלדים גלדים (ראש השנה כו א), ואף שמתחילתו מחובר (ראה תוספות סוטה יח א שם, וראה חתם סופר ורבי עקיבא איגר שם). ויש מפרשים שלא אמרו אלא כשבשעת הכתיבה היו נפרדים, אבל אם תפר קודם הכתיבה - כשר (בית שמואל אהע"ז קל סק"ח, בדעת תוספות סוטה שם, וכן כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר ריג, בדעת הרמב"ם בתפילין), וכן יש ראשונים שכתבו כן בפירוש לגבי תפילין ומזוזה (האשכול [רצב"א] ב עמ' 45).

• ויש סוברים שאפילו כתב תפילין ומזוזה על שני עורות ותפרם אחר כך - כשרים (תוספות מנחות לב א ד"ה דילמא, בתירוץ א; ריטב"א מגילה ח ב; אור זרוע א תקלט; אגודה מנחות ג; ספר התרומה רה), וכן עורות שתפרם ועשה מהם בית אחד כשרים לתפילין של ראש (שו"ת הרמ"ע מפאנו לח; מגן אברהם לו ס"ק נב, בשם אגודה וספר התרומה; שו"ע הרב שם נח; משנה ברורה שם ס"ק קעב, שכן נתפשט המנהג^[3]). ויש שמסתפקים בגט וכתבו שמספק פסול (אור זרוע א תשטו; רמ"א בדרכי משה אהע"ז קל בשמו, ובשו"ע שם ז).

ספר תורה (ראה לעיל שהיריעות תפורות), אין חוששים בו משום ספר אחד, ולא שנים ושלשה ספרים, אפילו לסוברים שתפירה אינה כחיבור בגט, לפי שלמדים מספר שכתב משה רבנו, שכתבו מגילה מגילה ואחר כך חיברן (חתם סופר שם, על פי גיטין ס א).

חיבור בדבק

חיבור בדבק כתבו ראשונים שהוא כחיבור בתפירה (אור זרוע א תקלט, בפרשיות תפילין ומזוזה. וכן כתב שו"ע הרב או"ח לב נח, בתפילין של ראש, ומשנה ברורה שם ס"ק קעב, שכן נתפשט המנהג). ויש מהאחרונים שמצדדים לומר שאפילו אם תפירה מועילה, דבק אינו מועיל, שתפירה היא בחוזק יותר מדבק (שו"ת חתם סופר או"ח שם, ושם חלק ו סח; שו"ת רבי עקיבא איגר יא).

הדבקה בשברי שופרות

דיבק שברי שופרות - שפסול (ראה ראש השנה כז א, וראה ערך שופר), יש מהראשונים שכתבו שאין הפסול מטעם שנים ושלשה שופרות (תוספות ראש השנה כז א ד"ה שופר), ופירשו אחרונים שאין כוונתם שהחיבור עושה אותם לשופר אחד, אלא שאין על כל חתיכה בפני עצמה שם שופר, כמו שיש על כל גלד של קרן פרה (ראה לעיל. ראה שו"ת רבי עקיבא איגר יא, ושו"ת חתם סופר או"ח שם).

הדבקת טלאי בספר תורה

אין דובקים בדבק, ואין כותבים על גבי מטלית; אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר, דובקים בדבק, וכותבים על גבי מטלית (מסכת סופרים ב יא). וכן בירושלמי אמרו שכן הלכה למשה מסיני (ירושלמי מגילה א יט)^[4], שאם נקרע הקלף עושים לו מבחוץ טלאי (נמוקי יוסף לרי"ף ספר תורה ד ב), בין שנקרע בלא חסרון, ובין כשנחסר ומשלימים הכתב על הטלאי (מהרי"ק קכב). וכן נהגו שכותבים על הקלף הדבוק (מהרי"ק שם; רמ"א יו"ד רפ א), שנעשה גוף אחד (ט"ז שם סק"ד). ויש שכתבו שאף חכמים לא אסרו אלא כשאינו קלף הכשר לכתיבת ספר תורה (מהרי"ק שם).

הדבקה ביריעה שנקרעה

• ספר תורה שנקרע בתוך שלשה שיטים שלא יתפור (ראה לעיל), יש מהראשונים שכתבו שאסור גם להדביקו על ידי טלאי, כיון שגוללים אותו ומהדקים אותו יש לחוש שיפרד ויקרע יותר (רא"ש ספר תורה יד, בשם מהר"ם מרוטנבורג), ובמקום שמותר לתפור, כגון בתוך שני שיטים, יש שכתבו שמותר גם להדביק (שו"ת הריב"ש לא; רמ"א יו"ד רפ א בשמו), ויש שכתבו לדעתם שאסור להדביק (ש"ך שם סק"ה).

• ויש סוברים שמותר להדביק אפילו כשאסור לתפור, ואף חכמים (ראה לעיל) לא אסרו אלא קודם הכתיבה ולכתוב על המטלית, אבל כשכבר נכתב ונקרע הספר מותר להדביק (רא"ש שם)^[5].

הדבקה בפרשיות תפילין

תפילין של יד, שהפרשיות צריכות להיות כתובות על קלף אחד, אם כתבן בארבעה קלפים, ידבקן בדבק (אגור תפילין נז; בית יוסף או"ח לב, ורמ"א שם מז, בשמו), כיון שאינו אלא למצוה לכתחילה (ראה בית יוסף שם. וראה ערך תפלין), ואפילו אם לא יצא כשלא דבקן (ראה מנחות לד ב), מועיל כאן הדבק לדברי הכל, כיון שמונחות ואינן נמשכות לכאן ולכאן כבספר תורה (רא"ש ספר תורה יד, בשם מהר"ם מרוטנבורג).

הערות שוליים