מיקרופדיה תלמודית:חבתין (חבתי כהן גדול)

הגדרה^[1] - קרבן מנחה, עשויה על מחבת שהכהן הגדול מביא בכל יום

מצותם ומקורם

המצוה

חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבם בכל יום, מחצית מהמנחה בבוקר עם תמיד של שחר, ומחצית ממנה בין הערבים עם תמיד של בין הערבים (רמב"ם תמידין ומוספין ג יח), שנאמר: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב וגו' (ויקרא ו יג).

מנחה זו היא ממנחות היחיד הקרבות למזבח ונקראת חביתין (רמב"ם מעשה הקרבנות יב ד. וראה יומא כה א), או חביתי כהן גדול (מנחות ח א), על שם שנעשית במחבת (רש"י מנחות ז ב ד"ה חביתי); ונקראת גם מנחת כהן משיח (זבחים מג א).

מצוה זו נמנית במנין העשין (ספר המצות עשה מ; חינוך קלו; סמ"ג עשין קצד).

כהן גדול

חביתין אלו הם חובה על הכהן הגדול מיום שנתמנה להיות כהן גדול, כל זמן שהוא כהן גדול, עד עולם, ומנחה זו היא מלבד חובתו וחובת כל הכהנים להקריב מנחת חינוך בשעה שמתחנכים לעבודה, שנאמר: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וגו', מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם (ספרא צו ג, ור"ש משאנ"ץ).

וכהן הדיוט שלא עבד עבודה מעולם, ונתמנה להיות כהן גדול, מביא מלבד שתי מנחות חינוך, אחת כשאר חינוך כהן הדיוט, ואחת לחינוך כהן גדול, גם מנחת חביתין שבכל יום; ואם עבד עבודה בעודו כהן הדיוט, מביא ביום שנתמנה לכהן גדול, מנחת חינוך אחת ומנחת חביתין (מנחות עח א; רמב"ם כלי המקדש ה יז).

ולא הכהן המשוח בלבד מביא מנחה זו, אלא אף כהן מרובה בגדים, דהיינו כהן גדול שעמד מימות יאשיהו ואילך, אחר שנגנז שמן המשחה ולא נכנס לכהונה גדולה אלא בריבוי בגדים, מביא אותה (ספרא צו ג ה; מגילה ט ב. וראה ערך כהן גדול).

כהן משוח מלחמה אינו מביא מנחת חביתין (ספרא שם; יומא עג א; ירושלמי הוריות ג ב).

עבר מכהונתו

כהן גדול שעבר מכהונתו, אינו מביא עשירית האיפה, בין אם עבר מחמת מום, או מחמת זקנה וכיוצא בהם; בין אם עבר מחמת טומאה שנטמא; ובין אם עבר מחמת שנתמנה רק ליום הכפורים, כשהכהן הגדול הקבוע נטמא, ואחר כך חזר הראשון לעבודתו, שאין מקריב אותה אלא כהן המשמש בכהונה גדולה (מגילה ט ב; הוריות יא ב; רמב"ם תמידין ומוספין ג כ, שגגות טו ז).

הסולת

מהותה

מנחת חביתין באה מסולת, שמן ולבונה (ראה להלן).

הסולת היא מן החטים, כדין כל המנחות (ראה סוטה יד א, ורמב"ם מעשה הקרבנות יב ב. וראה ערך מנחות); שיעור הסולת הוא עשירית האיפה, כמפורש בתורה (ויקרא ו יג), לא פחות ולא יותר (רמב"ם מעשה הקרבנות יב ה. וראה ערך איפה).

עשרון שלם

אף על פי שאינה קריבה כולה בבת אחת, אלא מחצה בבוקר ומחצה בין הערבים (ראה להלן: הקרבתן), לא היתה באה חצאין, אלא מביא עשרון שלם מביתו וחוצהו (ספרא צו ג; מנחות נ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יג ב).

הקידוש

נחלקו אמוראים כיצד הוא מקדש את הסולת בכלי שרת:

• ר' יוחנן אמר שאינה קדושה לחצאין (מנחות ח א), ולכן צריך לקדשה בכלי שרת כשהיא שלימה, ואחר כך מחלקה לחצאין, שאם נתן חצי עשרון בכלי זה, וחציו בכלי זה - לא קידש, ויוצאה לחולין (רש"י מנחות ז ב ד"ה אינה לחצאין); וכן לא יחלק לחצאין ואחר כך יניח שני החצאים בכלי המקדש, מחצה לצד זה של הכלי ומחצה לצד זה, ומקדשם יחד (תוס' מנחות צה ב ד"ה ומאי קושיא).

• ור' אלעזר אמר שמתוך שקריבה לחצאין קדושה לחצאין, ומכל מקום מודה ר' אלעזר שמצוה לכתחילה לקדשה שלימה, אלא שאינו מעכב (מנחות ח א; תוס' שם ב ד"ה ולר' חנינא; חזון איש מנחות לד סק"ב); ויש מהראשונים שכתבו שאם רוצה מקדש לחצאין לכתחילה (רש"י שם ח א ד"ה אלא להביא).

הלכה שאינה מתקדשת לחצאין, אלא אחר שמביא עשרון שלם מביתו מקדישו בעשרון שבמקדש, וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש (רמב"ם מעשה הקרבנות יג ב); ולכך היה חצי עשרון שבמקדש משמש, שבו היה מחלק חביתי כהן גדול ( מנחות פז א).

השמן והלבונה

שמן

מנחת חביתין צריכה שיהיה בה שלשה לוגים שמן (ספרא צו ד; מנחות נא א; רמב"ם מעשה הקרבנות יג ב).

לבונה

מנחת החביתין טעונה גם לבונה (ספרא צו ג; מנחות קח א). בשיעור הלבונה נחלקו תנאים:

• אבא יוסי בן דוסתאי אומר שמפריש לה שני קמצים, קומץ אחד לשחרית, וקומץ אחד לבין הערבים, שלא מצינו חצי קומץ שקרב.

• וחכמים אומרים מפריש לה קומץ אחד, חצי קומץ שחרית וחצי קומץ בין הערבים, שלא מצינו עשרון סולת שיצטרך שני קמצים (מנחות נב א).

הלכה כחכמים (רמב"ם מעשה הקרבנות יג ד).

עשייתם

כמות החלות

חביתי כהן גדול באות שתים עשרה חלות (מנחות עו א; רמב"ם מעשה הקרבנות יג ב).

אם עשה פחות חלות וריבה במידת גודלה של כל חלה, או שעשה יותר חלות ומיעט בגודל כל חלה - פסולות (מנחות שם, ורש"י ד"ה שריבה). והוא הדין אם עשה שתים עשרה חלות, אלא שלא עשה כולן שוות, שאחת גדולה יותר ואחת קטנה יותר - שפסולות (ראה מנחות פז ב, וברש"י כתב יד בש"ס ווילנא ד"ה או בכלי, וראה ברכת הזבח וצאן קדשים לתוס' עו ב ד"ה שריבה. ובמקדש דוד ח ג מסתפק בזה).

החלוקה לחלות

החלוקה לשתים עשרה חלות לא היתה על ידי מדידה בכלי, אלא באומד (מנחות פז ב).

רבוכה

במנחת חביתי כהן גדול נאמר: תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת (ויקרא ו יד), מלמד שנעשית במים רותחים כל צורכה (ספרא צו ג ד; רש"י מנחות נג א ד"ה רביכה).

אפייה וטיגון

חביתי כהן גדול טעונים אפייה וטיגון, שנאמר בהם: עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה (ויקרא ו יד), והכוונה לטיגנן; ונאמר תֻּפִינֵי (שם) שהיא אפייה (ראה רש"י על התורה שם, וראה מנחות נ ב, ורש"י ד"ה חביתי כהן גדול לגירסת החק נתן שם), ונחלקו אמוראים מה קודם:

יש אומרים שאופה ואחר כך מטגן; ויש אומרים שמטגן ואחר כך אופה (מנחות נ ב; ירושלמי שקלים ז ג).

להלכה פסקו הראשונים שאופה את החלה מעט, ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה (ראה להלן), ואינו מבשלה הרבה, שנאמר תופיני - בין בשל ונא (רמב"ם מעשה הקרבנות יג ג), דהיינו שאופה אותה ואחר כך מטגנה, ואותה האפייה הקודמת לא תהיה בשלה כל צורכה אלא קצת (כסף משנה והר המוריה שם).

כלי שרת

חביתי כהן גדול לישתם ועריכתם, דהיינו תיקון החלות ואפייתם, בפנים דהיינו במקדש (מנחות צו א; המיוחס לרשב"א מנחות נ ב. וראה רמב"ם תמידין ומוספין ג יח,יט).

הטיגון צריך שיהיה בכלי שרת, שנאמר עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה, מלמד שטעונה כלי; שאפילו אם לא נתקדשה בחצי עשרון, אלא מדדוה בכלי שלא נמשח, אפייתה במחבת מוכרחת להיות בכלי שרת (ספרא צו ג ד; מנחות נא א, ורש"י ד"ה רבא).

המחבת

מחבת האמורה בחביתין יש שכתבו שהיא מרחשת דהיינו מחבת עמוקה, שהרי צריך שתיאפה רכה, ומרחשת מעשיה רכים (מרכבת המשנה תמידין ומוספין ג יח. וראה ערך מנחות); ויש שכתבו שהיא מחבת שאינה עמוקה (ראה חזון יחזקאל לתוספתא מנחות יא ב, וחידושי הגרי"ז מנחות נ ב).

זמנה

זמן עשיית החביתין הוא לאחר הקרבת תמיד של שחר, שהיא שעת הקרבת החביתין (ראה להלן: הקרבתם), והעושה לפני כן, לא עשה מן המובחר (ירושלמי שקלים ז ג, ור"ש סיריליאו).

הקרבתם

זמנה

מנחת חביתין, מחציתה קריבה בבוקר עם תמיד של שחר, ומחציתה קריבה בערב עם תמיד של בין הערבים.

וקריבה בין מנחת התמיד לנסכו (יומא לג א, לד א; רמב"ם תמידין ומוספין ג יח); וכן מחציתה שבערב מקריב אחר תמיד של בין הערבים, בין מנחה לנסכים (ראה רמב"ם תמידין ומוספין ו יא; סידור הריעב"ץ בעבודת תמיד של בין הערבים. וראה עזרת כהנים ד ו ד"ה יכול).

בדיעבד, אם לא הקריב קודם הנסכים, מקריב אף לאחר הנסכים (ספרא צו ג ד. וראה קרבן אהרן ומלבי"ם שם).

בשבת

חביתי כהן גדול דוחים את השבת ואת הטומאה, ואף על פי שאינם קרבן ציבור אלא קרבן יחיד של הכהן הגדול הרי זמנם קבוע (תמורה יד א; תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) יא ה; רמב"ם תמידין ומוספין ג יח).

ולא הקטרתם בלבד, אלא אף לישתם ועריכתם ואפייתם דוחות את השבת (מנחות צו א; רמב"ם שם).

בכהן הדיוט

אף על פי שחביתין הם קרבנו של כהן גדול, שהמנחה באה משלו, מכל מקום כל כהן כשר לעבודתם (מנחת חינוך קלו סק"ז).

פתיתה

קודם הקרבתן, אחרי שחלק כל חלה וחלה לשנים, לדעת הסוברים כן, או אחרי שאפה החלות, לדעת הסוברים שאינו מחלק כל חלה (ראה לעיל), נחלקו תנאים אם החלות צריכות פתיתה:

• חכמים אומרים שלא היה מקפל אחד לשנים ושנים לארבעה, כדרך שאר מנחות (ראה ערך מנחות), אלא מקפל אחד לשנים בלבד.

• ור' שמעון אומר שלא היה מקפלן כלל (מנחות עה ב, ורש"י ד"ה רבי שמעון, והפירוש המיוחס לרשב"א שם).

אחר שכופל את המנחה אינו מבדיל, כלומר שאינו מפריד אותה לשני חלקים נפרדים לגמרי (ספרא צו ג ד, לגירסת הראב"ד ורבנו הלל והגר"א שם; מנחות עה ב).

ויש סוברים בדעת חכמים שאחר שכופל אחד לשנים - מבדיל (ספרא צו ג ד לגירסת הסמ"ג עשין קפו; משנה למלך מעשה הקרבנות יג ד, בדעת הרמב"ם).

הגשה

נחלקו תנאים אם מנחת חביתין צריכה הגשה אל המזבח לפני הקרבתה, כמו כל מנחת ישראל (ראה מנחות ס א). הלכה שצריכה הגשה (ראה ערך הגשה, ושם על סדר ההגשה ודיניה).

ההקרבה

מקריבים את החביתין בבוקר ובערב כליל, שאינם נקמצים כמנחת ישראל, אלא כולם נשרפים שנאמר: כָּלִיל תָּקְטָר (ויקרא ו טו. רמב"ם מעשה הקרבנות יב ט).

ומקריב חצאי החביתין עם חצי קומץ לבונה בבוקר, והחצי השני עם חצי קומץ לבונה בערב (רמב"ם מעשה הקרבנות יב ד)^[2].

הערות שוליים