מיקרופדיה תלמודית:חגיגה

הגדרה^[1] - קרבן שלמים שמצוה להקריבו בכל רגל משלוש הרגלים

המצוה ומקורה

המצוה

חגיגה היא אחת משלושת המצוות שנצטוו ישראל בכל רגל משלושת הרגלים (ספרי ראה קלח; חגיגה ו ב; תוספתא חגיגה (ליברמן) א ד; ירושלמי שם ב; רמב"ם חגיגה א א)^[2].

מצוה זו אמורה בתורה בכל שלושת הרגלים: בפסח, נאמר: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם (שמות יב יד), ובקרבן חגיגה הדברים אמורים (ראה מכילתא שם ז,יז); בשבועות, נאמר: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ (דברים טז י), והכוונה לקרבן חגיגה (ראה חגיגה ח א, ורש"י ד"ה מסת); בסוכות, נאמר: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' (ויקרא כג מא), ובחגיגה הכתוב מדבר (ראה ספרא אמור יז; חגיגה ט א).

וכן נאמרה המצוה לכל שלוש הרגלים ביחד: שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה (שמות כג יד. ספר המצות עשין נב; חינוך פח; יראים השלם תכו).

מצוה זו נמנית במנין המצוות למצוה אחת (ספר המצות וחינוך שם; סמ"ג עשין רכז)^[3].

הקרבן

מצות חגיגה היא שכל אחד מישראל יקריב קרבן שלמים בחג לכבוד הרגל בבואו להיראות בעזרה (רמב"ם חגיגה א א; חינוך פח; מאירי חגיגה ב א, פסחים סט ב), שנאמר: וְחַגֹּתֶם (ויקרא כג מא), ופירושו זביחה של קרבנות, כמו שנאמר וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר (שמות ה א), ולמדנו בגזרה שוה במדבר במדבר מהכתוב הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר (עמוס ה כה), שכמו ששם מדובר בזבחים, אף כאן מדובר בזבחים (חגיגה י ב).

קרבן יחיד

החגיגה היא קרבן יחיד (חגיגה ו א. וראה רש"י ב א ד"ה והחגיגה), ועיקרה באה למאכל הדיוט (ראה שם ז א, ורש"י ד"ה נאמרה חגיגה).

ואף על פי כן נחשבת גם לקרבן ציבור (תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) א יז; יומא נ א; פסחים עו ב) מפני שהיא באה באספת חברים, בבוא כל ישראל לחוג ברגל (יומא נא א ור"ח; רש"י פסחים עו ב ד"ה כיון).

אכילת הבשר אינה מעכבת את הקרבן, שאפילו אם לא אכל את הבשר, כגון שנטמא, יצא ידי חגיגה (מכילתא דרשב"י בא יב יד).

מן הבהמה

החגיגה אינה באה אלא מן הבהמה, ולא מן העופות והמנחות, שהרי היא באה שלמים, ואין השלמים אלא מן הבהמה (ספרי ראה קמא; חגיגה ח ב; רמב"ם חגיגה א א).

שיעורה

החיוב

אין לחגיגה שיעור מן התורה (ראה חגיגה ז א, ורש"י ד"ה אבל), שנאמר וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם (שמות לד כ), אפילו כל שהוא (מכילתא משפטים כג טו; ירושלמי חגיגה א ב); אבל חכמים נתנו שיעור לחגיגה, ונחלקו תנאים בשיעורו:

בית שמאי אומרים שהחגיגה באה ממעה כסף; ובית הלל אומרים שהחגיגה באה משתי כסף (חגיגה ב א).

הלכה שאין לחגיגה שיעור מן התורה, ומדברי חכמים השיעור הוא שתי כסף (רמב"ם חגיגה א ב).

כפי עשרו

למרות שהחיוב הוא שתי כסף, מצוה להביא כפי עושרו, שנאמר אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ (דברים טז יז. רמב"ם חגיגה א ב), שאם היו לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים, מביא שלמי חגיגה מרובים ועולות ראייה מועטות; ואם היו לו אוכלים מועטים ונכסים מרובים, מביא עולות ראייה מרובות ושלמי חגיגה מועטים. היו זה וזה מועטים, על זה אמרו שלא יפחות ממעה לעולה, ושתי כסף לשלמי חגיגה; ואם זה וזה מרובים, על זה נאמר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך (חגיגה ח ב; רמב"ם חגיגה א יא).

זמנה

זמן ההקרבה

עיקר מצות חגיגה היא ביום טוב ראשון של כל אחד משלשת הרגלים, ושאר הימים הם לתשלומין, שמי שלא הקריב ביום טוב הראשון שלמי חגיגתו הרי זה מקריבם בשאר ימות הרגל (ראה חגיגה ט א; רמב"ם חגיגה א ד,ז).

אף יום טוב האחרון של חג הסוכות, שהוא שמיני עצרת, מתרבה לתשלומין (חגיגה שם; רמב"ם שם ז).

אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה, שמי שלא חג ביום חג השבועות חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין כל ששת ימים שלאחר חג השבועות (רמב"ם שם ז).

לא הקריב בזמנו

מצוה להקדים ולהקריב ביום הראשון של הרגל (רמב"ם חגיגה א ה), שעיקר מצותו ביום ראשון, שוְחַגֹּתֶם אֹתוֹ ביום ראשון משמע (רש"י חגיגה ז ב ד"ה ביום טוב). ואם לא הקריב ביום ראשון, בין בשוגג ובין במזיד, יקריב בשני, וכל המאחר הרי זה מגונה, ועליו נאמר: נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי (צפניה ג יח. רמב"ם שם).

אם עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו, ועל זה וכיוצא בזה נאמר מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת (קהלת א טו. חגיגה ט א; רמב"ם שם ו).

תשלומין לראשון

בגדר התשלומין נחלקו אמוראים:

• ר' יוחנן אמר שכולם תשלומין של ראשון הם, שיום ראשון עשה הכתוב עיקר, שהרי נאמר "אֹתוֹ" (ראה לעיל), ושל אחריו עשה תשלומין לו.

• ור' אושעיא אמר שכולם תשלומין זה לזה, וכל יום חובתו תלויה בעצמו (חגיגה ט א, ורש"י ד"ה כולן).

ולפיכך מי שהיה פטור ביום ראשון, כגון שהיה חיגר ולא יכול לבוא לעזרה; או שהיה טמא ביום ראשון, ונעשו ראויים להקריב ביום שני - לר' יוחנן שסובר כולם תשלומין לראשון, כיון שלא היה יכול להקריב בראשון אינו מקריב ביום שני, כיון שביום קביעת חובתו לא היה ראוי; ולר' אושעיא שסובר כולם תשלומין זה לזה - חייב, שגם יום שני חשוב לחייבו בחגיגה (חגיגה שם; ירושלמי חגיגה א א).

הלכה שכולם תשלומין לראשון, ומי שלא נראה בראשון אינו חייב בשני (רמב"ם חגיגה א ד, ב ה), ואף שמיני עצרת תשלומין של ראשון הוא (רמב"ם חגיגה א ז)^[4].

בשבת

חגיגה אינה דוחה את השבת (מגילה ה א; רמב"ם חגיגה א ח).

אירע יום טוב הראשון בשבת, ואי אפשר להקריב את החגיגה - מקריבים אותה אחר החג, כיון שיש לה תשלומין כל שבעה, אבל לא קודם החג לפי שעדיין לא הגיע זמן חיובה, ואם יקדימוה לא יצאו ידי חובתם (מגילה ה א, ורש"י ד"ה אכתי).

בטומאה

החגיגה אינה דוחה את הטומאה, שכיון שיש לה תשלומין ואינה דוחה את השבת, אינה דוחה גם את הטומאה (פסחים עו ב; רמב"ם חגיגה א ח).

סמיכה

שלמי חגיגה שמקריבים ביום טוב נחלקו תנאים אם סומכים עליהם, וזו המחלוקת הראשונה בהלכה שהיתה בישראל (ראה ערך סמיכה. ושם טעמי המחלוקת ושהלכה שסומכים).

הפטורים

הפטורים מחגיגה

אלו הם הפטורים מהחגיגה:

נשים^[5] ועבדים, חרש ואילם, שוטה וקטן, סומא וחיגר, טמא וערל, זקן וחולה, והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות ברגליהם לבית המקדש.

החרש שאינו שומע פטור אף על פי שהוא מדבר, אפילו אם הוא חרש באזנו אחת; וכן הסומא אפילו בעינו אחת, או חיגר ברגלו אחת פטורים מהראיה; והאילם פטור אף על פי שהוא שומע.

טומטום ואנדרוגינוס פטורים, שהם ספק אשה, וכן חצי עבד וחצי בן חורין, פטור מן החגיגה (רמב"ם ב א,ד).

ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שהחרש שמדבר ואינו שומע, והאילם השומע ואינו מדבר חייבים בחגיגה (תוס' חגיגה ב ב ד"ה שומע).

הערות שוליים