מיקרופדיה תלמודית:חדוש

הגדרה^[1] - דין שהתורה חידשה במקום אחד, שהוא בניגוד לשאר דינים, ולכן אין למדים ממנו, ואין הוא למד ממקום אחר

גדרו

חידוש נקרא דבר תימה שאינו מצוי בשאר איסורים (רש"י פסחים מד ב ד"ה חידוש), והסברא החיצונה מראה לנו ההיפך ממה שמורה לנו המקרא (שו"ת נודע ביהודה תניינא יורה דעה לז ד"ה ונ"ל).

יש שהחידוש הוא איסור מכלל היתר, ויש שהוא היתר מכלל איסור (תוספות עבודה זרה סח ב ד"ה דהא).

איסור מכלל היתר

איסור מכלל היתר כגון:

• געולי נכרים, היינו טעם הבלוע בכלי של גוי כשחוזר ישראל ומשתמש בו, אם לא הגעילו קודם לכן (ראה ערך הגעלה), שחוזר הטעם הבלוע ונפלט לתוך תבשיל של ישראל ואוסרו (ראה ערך געולי גוים), סוברים חכמים שהוא חידוש, שבכל התורה נותן טעם לפגם מותר, וכאן אסור, שאי אפשר שהבלוע אפילו בתוך אותו יום לא יפגום קצת (פסחים מד ב^[2]).

• דין נגעי-בתים (ראה ערכו) סובר רבי יהודה שחידוש הוא, שהרי עצים ואבנים במקום אחר אינם מיטמאים, וכאן מיטמאים (מועד קטן ז ב וח א).

• נבלת-עוף-טהור (ראה ערכו), שמטמאה בבית הבליעה, חידוש הוא (זבחים ע א ושם נתבאר), שלא מצינו בתורה טומאה כזו - שאין לה טומאה מבחוץ, ובבית הבליעה באה לה טומאה (רש"י שם ד"ה דחידוש. וראה ערך נבלת עוף טהור).

• וכן טומאת בעל-קרי (ראה ערכו) בסיני, בשעת מתן תורה (ראה ערך בעל קרי) חידוש הוא, שהרי זבים ומצורעים החמורים לא החמירה בהם תורה בסיני (נדה מב א^[3]), וכיוצא עוד.

היתר מכלל איסור

היתר מכלל איסור כגון:

• מצות יבום (ראה ערכו) הוא חידוש, שהותר לו איסור ערוה, היינו אשת אח (יבמות יז ב).

• חלב (ראה ערכו) בהמה טהורה שהתירה התורה חידוש הוא, אם מפני שדם נעכר ונעשה חלב, והרי היה קודם לכן באיסור כרת ועכשיו הותר, או לפי שאין דבר הבא מן החי שהתורה התירה, וחלב זה הוא כאבר מן החי והותר (בכורות ו ב, ורש"י ד"ה דאמר. וראה ערך חלב).

• שפחה-כנענית (ראה ערכו) שהותרה לישראל כשהוא עבד עברי, חידוש הוא, שהרי שפחה אסורה לישראל בלאו (קדושין כא ב. וראה ערך שפחה כנענית וערך עבד עברי).

• וכן יפת-תואר (ראה ערכו) שהותרה לישראל בשעת מלחמה חידוש הוא (קדושין שם, וראה ערך יפת תואר), ועוד.

כשנחלקו ראשונים מה החידוש שבו

יש שנחלקו בו ראשונים אם החידוש הוא האיסור שבו, או ההיתר שבו, כגון:

• בשר בחלב, שחידוש הוא (פסחים מד ב, וחולין קח א) - יש מהראשונים מפרשים שהחידוש הוא שכל אחד לבדו מותר, וכשנתערבו נאסרו, ועוד שנאסרו בבישול אף בלא אכילה (רש"י חולין שם ד"ה מ"ט); ויש מפרשים שהחידוש הוא ההיתר שבו, שכן אם שורים בשר בחלב כל היום - הוא מותר, וכשבישלו - נאסרו (תוספות חולין שם ד"ה דחדוש^[4]), והכוונה שההיתר בשרייה הוא החידוש, שבכל מקום כבוש כמבושל (ראה תוספות סנהדרין כז א ד"ה אין, וראה שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד לז ד"ה ובגוף).

• כיוצא בו נחלקו ראשונים בגדר החידוש שאמרו בעדים-זוממים (ראה ערכו. ראה בבא קמא עב ב, ושם נתבאר^[5]), יש מפרשים שהחידוש הוא מה שהראשונים נפסלים, שהרי שנים כנגד שנים הם, ומה ראית לפסול הראשונים על פי עדות האחרונים (תוספות סנהדרין כז א ד"ה אין בפירוש א; רמב"ן שם בפירוש א); ויש מפרשים שהחידוש הוא מה שהאחרונים כשרים, שמן הדין היה לנו לפסול גם את האחרונים, לסובר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שתיהן פסולות לכל עדויות אחרות (ראה ערך הכחשה מחלוקת אמוראים בדבר), אלא שכאן חידשה תורה להכשיר האחרונים (תוספות סנהדרין שם, בשם יש מפרשים; רמב"ן שם, בשם שמעתי).

ויש שנחלקו ראשונים בגדרו של החידוש באופן אחר: יש סוברים שאיסור כזה, שאף בלא אזהרת התורה היו בני אדם בדלים ממנו מחמת מאיסותו, כגון שרץ, הרי זה חידוש (רש"י עבודה זרה סח ב, בפירוש הגמרא שם^[6]); ויש חולקים וסוברים שאין זה בגדר חידוש שבכל מקום בגמרא, אלא חידושו של שרץ הוא שזהו איסור מכלל היתר, שכיון שבני אדם בדלים ממנו הרי זה פגום, והרי נותן טעם לפגם מותר בכל מקום, וכאן אסור (תוספות שם ד"ה דהא^[7]).

דין שנמצא כמותו במקום אחר

דין שנמצא כמותו עוד במקום אחד, אינו בכלל חידוש, ולפיכך אמרו שבשר בחלב אין החידוש בזה שכל אחד בפני עצמו הוא היתר וביחד הם אסורים, שהרי מצינו כן אף בכלאים, שזה היתר וזה היתר וביחד אסורים (פסחים מד ב. וראה לעיל דברי רש"י בחולין קח א ד"ה מ"ט, וקושיית התוספות שם ד"ה דחדוש עליו).

בלימוד ממנו

אין למדים מחידוש למקום אחר (פסחים מד ב מחידוש לא גמרינן, ובכמה מקומות; ירושלמי תרומות ז, ופסחים ו), שגזרת-הכתוב (ראה ערכו) היא (רש"י חולין לד א ד"ה דחידוש, ובכמה מקומות).

ולכן אין למדים טעם-כעיקר (ראה ערכו) לשאר איסורים מבשר בחלב, שחידוש הוא (פסחים שם); וכן אין למדים איסור גזל מרבית שאסרה תורה, שרבית חידוש הוא (בבא מציעא סא א); וכן אין למדים לחייב ממון ומלקות כאחד ממוציא שם רע, שחידוש הוא (מכות ד ב, ורש"י ד"ה שכן), וכיוצא עוד^[8].

בלשון הראשונים גם נאמר לשון חדוש

אף בראשונים מצינו בכמה מקומות שמפרשים בטעם שאין למדים דין במקום אחד ממקום שני, מפני שהדבר חידוש ואין למדים ממנו, כמו:

• איסור מטומאה שאין למדים (ראה יבמות קג ב, וראה ערך אסור מטומאה לא גמרינן), הרי זה מפני שהלכות טומאה חידוש הן (רש"י שם ד"ה איסורא).

• ממון שאין למדים מקנס (ראה מכות ד ב), הרי זה מפני שכל קנס חידוש הוא, ואין למדים ממנו (רש"י שם ד"ה שכן).

• וכן בטעם למה צריכים שני פסוקים לחייב על הכורה בור ועל הפותח בור (ראה ערך בור), ואין למדים כורה מפותח, יש שכתבו שזה מפני שבור חידוש הוא, שהניזק בא לרשותו, ועוד שאינו שלו (רשב"א בבא קמא ב ב ד"ה אבל. וראה ערך הנ"ל טעמים אחרים), וכיוצא עוד.

בגזרות חכמים

אף בגזרות דרבנן מצינו שאין למדים מחידוש, כמו שאמר רבי יהושע בגזרת שמונה עשר דבר שהאוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה נעשה גופו שני לטומאה, שאין האוכל חמור כמאכל, ואין למדים מנבלת עוף טהור שהאוכל חמור מן המאכל, שהנבלה עצמה לא מטמאה בחוץ ואוכלה מטמא בגדים (ראה ערך נבלת עוף טהור), לפי שנבלת עוף טהור חידוש הוא (חולין לד א^[9]).

כשחידושו הוא חומרא או קולא

דבר שחידושו הוא חומרא, להחמיר הוא שאין למדים ממנו, שהרי כאן אנו רואים שהחמירה תורה יותר (ראה רש"י חולין קח א ד"ה מ"ט), אבל קולא אפשר ללמוד ממנו בקל וחומר, שאפילו כאן שיש בו חידוש לחומרא מצינו בו קולא פלונית, כל שכן בדבר שאין בו אותה חומרא שודאי יש בו הקולא (שו"ת מהרש"ל לג^[10]). וכן להיפך, כשהחידוש הוא קולא אין למדים קולא ממנו, שהרי כאן חידשה תורה להקל יותר, אבל חומרא למדים ממנו (ראה חולין צח ב), שכל שכן הוא, ומה במקום שהקילה בו תורה לא הקילה בו כל כך, בשאר דברים שלא הקילה בהם לא כל שכן (רש"י שם ד"ה הא חומרא).

ויש מהראשונים סוברים שמחידוש אין למדים לא קולא ולא חומרא (ראה תוספות מועד קטן ח א סוף ד"ה נפקא, וסנהדרין כז א סוף ד"ה אין לך)^[11].

בלימודו ממקום אחר

דבר שהוא חידוש אינו למד ממקום אחר, וכשהחידוש הוא לחומרא אין מחמירים בו חומרא אחרת, שאין לך בו אלא חידושו, ולכן בעד זומם, שהוא חידוש, אמר רבא שאינו נפסל אלא מכאן ולהבא מזמן שהוזם, ולא למפרע, משעה שהעיד עדות השקר, כדרך שכל רשע נפסל משעה שעשה העבירה, שכיון שחידוש הוא אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך (בבא קמא עב ב, ושם נתבאר).

וכן מצינו בכמה מקומות בראשונים שפירשו בטעם שאין למדים דבר מדבר, שהוא מפני שהדבר הלמד הוא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, כגון:

• באבר-מן-החי (ראה ערכו) כשנחלק לשנים קודם שיתננו לתוך פיו של האוכל, ואכל זה לבדו וזה לבדו, שנחלקו אמוראים אם מצטרפים לשיעור החיוב, ככל שאר איסורים שמצטרפים באכילה בשיעור של כדי אכילת-פרס (ראה ערכו. ראה חולין קג ב), וכתבו ראשונים שטעמו של הסובר שאינם מצטרפים הוא מפני שאבר מן החי חידוש הוא, שגידים ועצמות במקום אחר אין חייבים על אכילתם, ואין לך בו אלא חידושו לחייב כשאוכלו בבת אחת (רש"י שם ד"ה מהו)

• בשואל ששאל דבר מן השותפים ונשאל לו אחד מהם למלאכתו, שנסתפקו בגמרא אם יש עליו דין של שאלה בבעלים (ראה בבא מציעא צו א, וראה ערך שואל), כתבו ראשונים שהספק הוא מפני שבשאלה בבעלים אין סברא לפטור, והרי זה כחידוש ואין לך בו אלא חידושו (תוספות שם ד"ה ונשאל).

• וכן בבן-סורר-ומורה (ראה ערכו), שהבן חייב ולא הבת (ראה משנה סנהדרין סח ב), כתבו אחרונים שכיון שכל עיקרו של בן סורר ומורה חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו, בן ולא בת (לחם משנה ממרים ז יא, בבאור דברי הרמב"ם שם).

בהרחבתו

חידוש היתר שחידשה תורה, בדבר שהוא אסור, מרחיבים את ההיתר בכל האופנים, כגון:

• עבד עברי שרבו מוסר לו שפחה כנענית (ראה ערך עבד עברי), אפילו כשהעבד הוא כהן הותרה לו, שכיון שחידוש הוא, אין הבדל בין כהנים לישראל (קדושין כא ב, וראה שם ששמואל שחולק הופרך מברייתא).

• ביפת תואר שהותרה במלחמה, נסתפקו בגמרא לומר שכיון שחידוש הוא גם לכהנים הותרה (קדושין שם).

• וכן הוצרכנו ללימוד מיוחד שחלב בהמה טמאה אסור, שאם לא כן היינו אומרים מכיון שאף חלב בהמה טהורה חידוש הוא, אם מפני שנעשה מדם, או מפני שהוא יוצא מן החי (ראה לעיל: גדרו; היתר מכלל איסור), לכן הותר אף של בהמה טמאה (בכורות ו ב, וראה ערך הואיל ואשתרי).

וכן לחומרא, שאם לא היה לימוד מיוחד בנבלת עוף טהור ששיעור אכילתו לטמא הוא כדי אכילת פרס, היינו אומרים שכיון שחידוש הוא, שאין לו טומאה בחוץ ובבית הבליעה הוא מטמא, לכן אף ביותר מכדי אכילת פרס יטמא (זבחים ע א ורש"י).

הערות שוליים