מיקרופדיה תלמודית:חולין

הגדרה^[1] - אוכלים או משקים שאינם של קודש, לענין אכילתם ושמירתם בטהרה

אכילתם בטהרה

שמם

כל דבר שאין בו משום קדושה נקרא חולין, ועל פי רוב נקרא כך בניגוד לקדשים (ראה חולין עח א, פג ב), להקדש (מעשר שני ד י), לתרומות (דמאי י ג), למעשר שני (מעשר שני ב ה), ולטבל שלא הופרשו ממנו תרומות, שיש בהן קדושה (דמאי ז ז).

במיוחד נקראו כך אוכלים ומשקים של חולין בנוגע לאכילתם ושמירתם בטהרה, שפעמים שדינם שונה משל קודש או תרומה, ופעמים ששוה להם. ופעמים שלענין זה אף טבל, ומדומע [תרומה שהתערבה בחולין], וגדולי תרומה, ומעשר ראשון, ומעשר שני הרי הם כחולין (ראה תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) א ו. וראה ערכיהם, וערך ולד הטומאה).

אכילתם

הראשונים נחלקו אם יש איסור לאדם טהור לאכול חולין טמאים:

• יש מן הראשונים סוברים שחולין טמאים אסורים באכילה לאדם טהור, שכן דרשו: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים (ויקרא יא מד) - אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהם בטהרה (תוס' חולין ב ב ד"ה טמא, ובהגהות מהר"ב רנשבורג סק"א. וראה רש"י בכורות ל א ד"ה הטהרות, ורבינו גרשום ד"ה כיון. וראה רש"י חולין לה א ד"ה דליכא, ומשנה למלך טומאת אוכלין טז י, לדעתו).

• אבל רוב הראשונים סוברים שאין בהם איסור כלל, ומותר לאכול אוכלים טמאים, ולשתות משקים טמאים (רמב"ם טומאת אוכלין טז ח; סמ"ג עשין רמו; רמב"ן ורשב"א ור"ן חולין שם; תוס' הרא"ש שם לג א; תוס' כריתות יג א ד"ה התירו; שיטה מקובצת שם י, בשם ר"י; ר"ש טהרות ב ג, מקואות י ז), שהפסוק: וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל (ויקרא ז יט) אינו מדבר אלא בבשר קדשים, משמע שהחולין מותרים (תוס' חולין לד ב ד"ה והשלישי).

ומכל מקום חסידים הראשונים היו אוכלים חוליהם בטהרה, ודבר זה קדושה יתירה הוא, והם הנקראים פרושים (ראה חגיגה יח ב; יבמות טו ב; ושבת יג א; רמב"ם שם). ואמרו חכמים שעם הארץ הוא מי שאינו אוכל חוליו בטהרה (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ג י; ברכות מז ב; גיטין סא א). ויש מן הראשונים שכתב שאף בחוץ לארץ היו אוכלים חוליהם בטהרה (העיטור מצה ומרור קל ב).

בזמן הזה

בזמן הזה שאין לנו מקדש וקדשים, כתבו הראשונים שדיני הטומאות בטלים אצלנו, ואין אנו נזהרים מלטמאות עצמנו, ומלאכול אוכלים טמאים (תוס' פסחים קטו ב ד"ה כל; חינוך קס; דרישה או"ח קסח סק"א).

ויש מן האחרונים שכתבו שבעשרת ימי תשובה יש לאכול חולין בטהרה, שאף על פי שכולנו טמאי מתים, מכל מקום יאכל דגן שלא הוכשר ונילוש במי פירות, וישוח וישתה מים מהבאר כדי שלא יגע בהם ויטמאם (של"ה שער האותיות סוף אות ח, ושכן נהג האריז"ל; מגן אברהם או"ח תרג, בשמו, וראה בית מאיר שם)^[2].

איסור טומאתם

בפירות טבל

ישראל שעושה פירותיו בטומאה, אין בוצרים עמו, ואין דורכים עמו בגת (עבודה זרה נה ב, נו א; רמב"ם תרומות יב י), שדריכת הענבים מטמאתם, ואסור לסייע ידי עוברי עבירה (רש"י שם נה ב ד"ה וישראל. וראה ערך אין מחזיקין ידי עוברי עבירה).

בפירות חולין

בפירות שלא יבואו לידי חיוב תרומה, נחלקו תנאים אם מותר לגרום להם טומאה:

בראשונה היו אומרים שאין בוצרים עם הגוי בגת לפי שנותן את הענבים בגת טמאה וגורם טומאה הוא, שדריכתם תטמאם, ואסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל מפני פרושים שאוכלים חוליהם בטהרה (עבודה זרה נה ב, ורש"י ד"ה אבל וד"ה אין; תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ז א; רש"י גיטין נג א ד"ה דאסור).

ואחר כך חזרו לומר שבוצרים עמו בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל (עבודה זרה שם).

הלכה כדעה אחרונה ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ואפשר לטמא את החולין המתוקנים לכתחילה (פירוש המשניות לרמב"ם עבודה זרה ד ט; רמב"ם טומאת אוכלין טז ט).

בקבלת טומאה

שני לטומאה

שני אינו עושה שלישי בחולין, דהיינו ששני לטומאה שנגע בחולין אינו גורם להם טומאה (ברכות נב ב. וראה ערך ולד הטומאה)^[3].

אף טבול יום שדינו כשני לטומאה ופוסל את התרומה (ראה ערך טבול יום), אינו פוסל את החולין (פרה יא ד; טבול יום ד א; ספרא שמיני ו ח; סוטה כט א, וראה רש"י שם ד"ה שמותר; ירושלמי שם ה ב; רמב"ם אבות הטומאות י ג).

והוא הדין ידים ושאר הטומאות שדינן כשני לטומאה (ראה ערכים: ידים; שמנה עשר דבר), אינן פוסלות את החולין (פרה יא ה; חולין לג ב).

טומאה דרבנן

אף טומאות דרבנן שגזרו עליהן מספק, כגון מעוברת שהוציא העובר ידו והחזירה, שטמאה לידה מדרבנן (ראה ערך יולדת); וכן נדה שמטמאה למפרע מעת לעת, או מפקידה לפקידה (ראה ערך נדה); וטומאת וסתות (ראה ערך וסת); וטומאת כתמים (ראה ערך כתמים) - לא גזרו עליהן אלא בתרומה וקדשים, אבל לחולין - טהורים (ראה רמב"ם משכב ומושב ג ט, אבות הטומאות ה טו)^[4].

כשנעשו על טהרת הקודש

מהותם

אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל בשמירת טהרתם, ושומר אף את החולין מכל טומאות הפוסלות בקודש, נקראים חולין שנעשו על טהרת הקודש (רש"י חולין לג ב ד"ה על טהרת; פירוש המשניות לרמב"ם חגיגה ב ז).

וכן מי שקיבל עליו לאכול חוליו בטהרת הקודש להרגיל עצמו בטהרת קדשים, ושיהיו בני ביתו זהירים ובקיאים בטהרת הקודש, הם חולין שנעשו על טהרת הקודש (רש"י חולין ב ב ד"ה שנעשו, חגיגה יט ב ד"ה שנעשו).

ויש מפרשים חולין על טהרת הקודש, שמטהר יינו למכרו לצורך נסכים, ושמנו וקמחו לצורך מנחות (מאירי חגיגה יח ב).

לאחר החורבן

אף לאחר החורבן, בזמן שלא היו קדשים, היו שאכלו חולין על טהרת הקודש (ראה ירושלמי נדה א א; חגיגה כה א ור"ח; רמב"ן נדה ו א, שאף בימי רבי נהגו בזה).

ואף על פי שלא היו להם קדשים, כיון שהיו קרובים לחורבן הבית והיו מצפים לבנינו, היו מרגילים עצמם לטהר חוליהם על טהרת הקודש (רשב"א ור"ן נדה ו ב). ויש מפרשים שהיו מטהרים יינם לנסכים ושמנם למנחות שמא יבנה בית המקדש בימיהם (רש"י נדה ו ב ד"ה חבריא).

דינם

חולין שנעשו על טהרת הקודש, נחלקו תנאים ואמוראים אם דינם כקודש לענין קבלת טומאה:

• יש סוברים שהם כקודש, לפיכך אם נגעו בשני לטומאה, נעשים שלישי, אף על פי שבחולין אין שני עושה שלישי (ראה חולין לג ב, ורש"י לד א ד"ה על טהרת; נדה עא ב); והשלישי שלהם פוסל אוכלי קודש, וכן פוסל חולין שנעשו על טהרת הקודש (ראה טהרות ב ו, ופירוש המשניות לרמב"ם; חולין לה ב, ורש"י ד"ה בחולין שנעשו ובעל המאור שם).

וכן אם נגע טבול יום - שדינו כשני לטומאה, ואינו פוסל את החולין (ראה ערך טבול יום) - בחולין שנעשו על טהרת הקודש, נעשים שלישי (תוס' שבועות יא א ד"ה הוכשרו; ריטב"א שם).

וכן ידים, שדינן כשני (ראה ערך ידים), עושות שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקודש (ראה חולין לג ב).

• יש חולקים, ולדעתם הרי הם כחולין, ואין שני עושה בהם שלישי, שבטלה דעתו ואינו יכול להתפיס על חולין טהרת הקודש (טהרות ב ח; חגיגה כ א, וחולין לג ב, ורש"י ד"ה ודלא, ושם לד א ד"ה על; נדה עא ב).

• ויש אומרים שדינם כתרומה, שהראשון והשני טמא בהם, והשלישי פסול ואינו טמא לעשות רביעי (טהרות ב ח; חולין לה ב).

אף להלכה נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שחולין שנעשו על טהרת הקודש השלישי שבהם טהור כחולין (רמב"ם אבות הטומאות יא ט, יב טז); ויש סוברים שהרי הם כקודש (הראב"ד בהשגות שם).

כשנעשו על טהרת תרומה

מהותם

חולין שנעשו על טהרת תרומה, הם אוכלים או משקים שבעליהם כהן ורגיל בתרומה, וקיבל עליו לאכלם בטהרת תרומה, כדי שיהא רגיל לתרומותיו בטהרה (רש"י סוטה ל א ד"ה בחולין; חולין לד א ד"ה דקתני). ודוקא בדבר ששייך בו תרומה, כגון פירות שאדם מתפיסם בטהרת תרומה, שאם תתחלף לו תרומה כחולין ויאכל תרומה בחזקת חולין יהא אוכלם בטהרה, אבל בבשר אין דרך כהנים להתפיס לחולין שלהם טהרת תרומה שפירות אין מתחלפים בבשר (רש"י חולין שם ד"ה דקתני וד"ה בשר בפירי).

וכן בלא קבלה מצינו חולין על טהרת תרומה, כגון חולין שנתערב בהם תבלין של תרומה, שצריך לאכלם על טהרת תרומה, והוא שיש בתבלין כזית בכדי אכילת פרס (חולין לה א, ורש"י ד"ה דליכא, בפירוש ב, וד"ה הנח).

ויש סוברים שאף חולין שיש בדעתו לערב בהם תרומה כשיעור כזית בכדי אכילת פרס צריך לשמרם על טהרת תרומה (תוס' חולין לד ב ד"ה והשלישי).

דינם

חולין שנעשו על טהרת תרומה הרי הם כתרומה, ואם נגעו בשני לטומאה - נעשים שלישי (טהרות ב ב; סוטה ל א; חולין לג ב; רמב"ם אבות הטומאות יא ט).

בטבל

עיסת חולין הטבולה לחלה (ראה ערכים: חלה; טבל) נחלקו בגמרא אם דינה כחלה שאם נגע בה שני נעשית שלישי, או שדינה כחולין ואין שני עושה בה שלישי (סוטה ל ב); והוא הדין בחולין הטבולים לתרומה שנחלקו בזה (ראה טבול יום א א ור"ש ורא"ש שם).

להלכה כתבו הראשונים שעיסת חולין הטבולה לחלה אינה כחלה, והרי היא כחולין לענין הטומאה (רמב"ם בכורים ז יב, אבות הטומאות יא טו), אף על פי שחולין שנעשו על טהרת תרומה, שני עושה בהם שלישי (ראה לעיל).

ואף בטבול יום שדינו כשני, אמרו שאינו עושה שלישי בחולין הטבולים לחלה או לתרומה (ראה טבול יום א א-ב).

אכילתם

חולין שנעשו על טהרת תרומה, למרות שדינם כתרומה, אם נטמאו - מותרים באכילה (מאירי סוטה ל א. וראה מקדש דוד ג מ).

הערות שוליים