מיקרופדיה תלמודית:חזותא (חזותא מלתא היא)

הגדרה^[1] - מראיתו של דבר יש לה חשיבות הדבר

בשני אופנים דנו אם מראיתו של דבר יש לה חשיבות הדבר: א. בדבר שהתערב בדבר אחר, שהתבטל ממשו, וכיון שנשארה מראיתו נחשב כאילו הוא בעין; ב. ביחס לדבר שבו התערב, שהשתנתה מראיתו והשתנה דינו.

במצוות

דם קרבנות

דם קרבן שנתערב במים, אם יש בו מראה דם, כשר לזריקה (ראה ערכו. זבחים עז ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ב כב), ואף שרובו מים (רש"י שם עח א ד"ה לא שנו); נתערב ביין אדום או בדם שאינו ראוי לזריקה, שאין המראה ניכר, רואים כאילו הם מים ואומדים אם היה ניכר - כשר (זבחים עז ב ורש"י; רמב"ם שם), וכגון שנפלו המים לתוך הדם הכשר, שאם נפל הכשר לתוך הפסול, ראשון ראשון בטל (זבחים עח א. וראה ערך תערובת קדשים וערך חוזר וניעור: בדם).

דם חיה ועוף

דם שחיטת חיה או עוף - שיש בו מצות כסוי הדם (ראה ערכו) - שהתערב במים, אם יש בו מראה דם - חייב לכסות (חולין פז א; רמב"ם שחיטה יד ו; טוש"ע יו"ד כח יב); נתערב ביין או בדם שאינו חייב בכיסוי, רואים כאילו הם מים ואומדים אם היה ניכר - חייב לכסות (שם ושם), ואפילו נפל הדם לתוך המים, שראשון ראשון בטל, מכל מקום כשנהפך מראה המים לדם חזר וניעור וחשוב דם, ואין אומרים הואיל ונדחה ידחה, שאין תורת דחוי (ראה ערכו) אצל מצוות (חולין שם ב ורש"י, וזבחים עח א; טוש"ע שם יג, וש"ך ס"ק יז. ראה ערך דחוי וערך חוזר וניעור).

במינו

בין בזריקה ובין בכיסוי הדם רבי יהודה חולק ואומר אין דם מבטל דם (זבחים שם וחולין שם), שאפילו אין מראה דם ניכר במים כשיעור דם הפסול, אין דם הכשר בטל (רש"י חולין שם ב ד"ה אין), שלדעתו מין במינו אינו בטל (מנחות כב ב. ראה ערך בטול אסורים).

גדר מראית דם

מראה דם שאמרו שאינו בטל, היינו מראה דם גמור שניכרת ממשותו, ולא חזותא - שינוי מראה - בעלמא (תוספות זבחים עז ב ד"ה רואין, ומנחות שם ד"ה אם, בקרבנות, וחולין פז ב ד"ה רואין, בכסוי הדם).

וכן בטהרת מצורע (ראה ערכו), שנאמר: וְטָבַל אוֹתָם וגו' בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים (ויקרא יד ו), מביא מים שדם ציפור ניכר בהם, וכמה - רביעית (סוטה טז ב), היינו שניכרת בהם ממשותו של דם, לפיכך קראו הכתוב דם הציפור (תוספות שם ד"ה מביא^[2]. וראה ערך טהרת מצורע).

ויש שכתבו שבכיסוי הדם חייב אפילו אין בו אלא חזותא בעלמא (פרי מגדים יו"ד ק משבצות זהב סק"א, מסתימת לשון הרמב"ם והשו"ע).

יין נסכים

יין של נסכים (ראה ערכו), שהתערב ביין מבושל, שפסול לנסכים, כתבו ראשונים שדינו דומה לדם זבחים, ורואים את המבושל כאילו הוא מים, ואם היה מראה היין ניכר בו - כשר (תשב"ץ א כט, וראה ערך נסכים).

חציצה בטבילה

כלי טמא שיש בו יין אדום, שאין טבילה מועילה לו לפי שהיין חוצץ (ראה ערך חציצה), אפילו אם מי המקוה הנכנסים לתוכו מרובים על היין, לא בטל כל זמן שאדמומיתו ניכרת (ראה זבחים עח ב, ורש"י ד"ה והטבילו, ושם עט א ד"ה הא דרביה); היה בו יין לבן או חלב, שאין מראיהם ניכר במים, נחלקו תנאים: חכמים סוברים שכיון שרבו המים על היין - טהור, רבי יהודה אומר רואים אותו כאילו הוא יין אדום, אם דיהה מראהו - כשר (שם עח ב ורש"י). הלכה כחכמים (ראה רמב"ם מקואות ג יט).

מים שאובים

מקוה חסר, שאם נפלו בו שלשה לוגין מים שאובים פסלוהו (ראה ערך מקוה וערך שאובים), אם היו השלשה לוגין חסרים קורטוב, ונפל לתוכם קורטוב חלב, ומראיהם נשאר כמראה מים, ונפלו למקוה, נחלקו תנאים: לדעת חכמים לא פסלוהו, כיון שאין בהם שיעור, ולדעת רבי יוחנן בן נורי הכל הולך אחר המראה, ופסלוהו, שהחלב משלים לשיעור כיון שיש בו מראה מים (מקואות ז ה; מכות ד א, וחולין כו א ורש"י).

היו שלשה לוגין שלמים, ונפל לתוכם קורטוב יין, ומראיהם נהפך למראה יין, נחלקו אמוראים:

• יש סוברים שאף בזה לחכמים אין הולכים אחר המראה, ודינם כמים ופוסלים את המקוה, ולדעת רבי יוחנן בן נורי כיון שמראיהם כיין לא פסלוהו (מכות שם לדעת רבא);

• ויש סוברים שבזה לדברי הכל הולכים אחר המראה, ודינם כיין, ולא פסלוהו (שם לדעת רב יוסף ואביי, ורש"י שם ד"ה דבעי).

וכן נחלקו אמוראים להלכה: לדעת רב יהודה אמר רב לא פסלוהו, ושונה ממי צבע שפוסלים את המקוה בשלשה לוגין (ראה ערך הנ"ל), שהם נקראים מים, אבל נפל לתוכם יין נקראים יין מזוג, ולדעת רבי חייא פסלו את המקוה (מכות ד א). רוב הראשונים פוסקים להלכה כרב, שלא פסלוהו (ר"ש ורע"ב מקואות שם; מאירי מכות שם ד"ה זו; רא"ש הלכות מקואות כ; רמב"ם מקואות ז י; ראב"ד בעלי הנפש שער המים; טוש"ע יו"ד רא כג), ויש פוסקים כרבי חייא שפוסל (ריטב"א מכות שם, בשם יש פוסקים ור"מ הלוי; מאירי שם, בשם חכמי הדורות).

תמד

תמד - מים הניתנים בחרצנים או בשמרים וכשמחמיץ ותוסס נעשה יין (ראה רש"י חולין כה ב ד"ה תמד) - שעד שלא החמיץ דינו כמים (ראה חולין שם. וראה ערך מעשר שני וערך שאובים), לדעת רבי יוחנן בן נורי שהכל הולך אחר המראה (ראה לעיל), אפילו החמיץ לבסוף, כיון שהיה לו טעם ומראה מים דינו כמים (רבא חולין כו א), מה שאין כן לחכמים הסוברים שאין הולכים אחר המראה, כיון שהחמיץ לבסוף דינו כיין למפרע (רש"י שם ד"ה רבי יוחנן).

ואפילו הסוברים במים שנפל לתוכם יין שאף לחכמים הולכים אחר המראה (ראה לעיל), לא אמרו כן אלא לענין לפסול את המקוה, שלא גזרו אלא על מים, ובנפל לתוכן יין אינם מים אלא יין מזוג (רמב"ן שם כו א ד"ה רבא, ורשב"א שם ד"ה כך, בשם התוספות. וראה רש"י שם ד"ה והכא נמי).

ויש מפרשים, שלא אמרו לרבי יוחנן בן נורי שדינו כמים אלא כשלא החמיץ לבסוף, אבל החמיץ לבסוף, נתגלה הדבר למפרע ודינו כיין (רמב"ן שם).

צבע תפילין ותכלת

במצוות הצריכות מראה מסויים, כגון תפילין ורצועותיהן, שהלכה למשה מסיני שיהיו שחורות, ומראה תכלת בבגדי כהונה (ראה ערכו), דנו אחרונים אם נפסלו כשצבעו אותן בצבע של איסור, שלא הוכשר איסור למלאכת שמים, או כיון שאין ממשות במראה לא נפסלו (ראה שו"ת נודע ביהודה קמא או"ח א, ותניינא או"ח ג).

על מקוה שנפסל בשינוי מראה, ראה ערך מקוה.

על מים שהשתנו מראיהם שפסולים לנטילת ידים ולקדוש ידים ורגלים, ראה ערכיהם.

על מראה צבע שאין בו ממש שאינו חוצץ בטבילה ונטילת ידים, ראה ערך חציצה.

באיסורים

צביעה בקליפי ערלה

בגד שצבעו בקליפי ערלה (ראה ערכו) - ידלק (ערלה ג א ועוד), וכן אמרו: מנין שלא יהנה ממנו, ולא יצבע בו, ולא ידליק בו את הנר, תלמוד לומר וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ וגו' עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל (ויקרא יט כג. בבא קמא קא א ועוד). שאסרה תורה הנאה הנראית לעינים, אף שאין בה ממש (בבא קמא שם ורש"י), שבערלה חזותא מילתא היא (בבא קמא שם ב), וכאילו ממשו של איסור מעורב בבגד (ר"ן על הרי"ף עבודה זרה כב ב ד"ה וגרסינן), שכיון שנראה אינו בטל (ראבי"ה ד עמ' קצה, וכן כתב בתוספות בבא קמא שם ד"ה ולא).

יש שכתבו שרק הצביעה אסורה מן התורה, אבל כשעבר וצבע בטלה ההנאה ברוב, אלא שמדרבנן אומרים חזותא מילתא, וכאילו ממשו של איסור מעורב בבגד (קרית ספר מאכלות אסורות טז); ויש מפרשים שהכתוב בא לרבות שהבגד הצבוע אסור בהנאה מהתורה (תוספות רי"ד בבא קמא שם).

צביעה בקליפי שביעית

בגד שצבעו בקליפי שביעית (ראה ערכו) - ידלק (בבא קמא קא א), היינו לאחר זמן הביעור של אותו המין (ר"ש משנץ לתורת כהנים בהר א).

צביעה באיסורי הנאה

בשאר איסורי הנאה שצבעו בהם, כתבו ראשונים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, שלדעת רבה דוקא בערלה ושביעית גילתה תורה שחזותא מילתא היא, והרי זה ספק איסור (ראה בבא קמא קא א, וראה להלן: בגזל), ולדעת רבא מן התורה חזותא מילתא היא גם בשאר איסורי הנאה (שו"ת הר"ן ע), ולהלכה הדבר ספק (שו"ת הר"ן שם, ראה להלן: בגזל. וכן כתב בבאור הגר"א יו"ד קב סק"ה), לפיכך באיסורי הנאה שמדרבנן, כגון סתם יינם, ספק דרבנן להקל (שו"ת הר"ן שם). ויש סוברים שלדברי הכל הדבר ספק (מסקנת הר"ן בשו"ת שם, וראה לעיל).

ביטול באיסורי אכילה

בשאר איסורים שהתערבו בהיתר ומראה האיסור ניכר, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שכאילו נותן בו טעם וחשוב כאילו האיסור בעין, ואינו בטל (מנחת כהן תערובת ג ג, הובא בפרי מגדים יו"ד שם משבצות זהב סק"א), ואף שמן התורה בטל ברוב (ראה ערך בטול ברוב), מדרבנן אינו בטל (מנחת כהן שם).

• יש סוברים שאף מן התורה אינו בטל, שבדבר הניכר לא שייך ביטול (פרי מגדים שם). ומכל מקום לא אמרו כן אלא בדבר העשוי לתת מראה, כגון כרכום וכדומה, אבל אם אינו עשוי לכך, כגון יין, בטל בששים (מנחת כהן שם; פרי חדש שם סק"ה).

• יש חולקים וסוברים שלא מצינו אלא שדבר העשוי לטעם אינו בטל (ראה ערך מלתא דעבידא לטעמא), אבל דבר שעשוי למראה - בטל (מנחת יעקב על תורת חטאת עד סק"ה), כיון שמן התורה מין במינו בטל ברוב, ומין בשאינו מינו בנותן טעם, וכשאמרו שאינו בטל הוא מדרבנן (ראה ערך בטול ברוב), ובדרבנן לדברי הכל חזותא לאו מילתא היא (מנחת יעקב שם, על פי בבא קמא קא ב), שבדבר מאכל שעיקר הנאתו היא אכילה, אין הדבר תלוי אלא בטעם (מנחת יעקב שם); ויש שכתבו שאפילו לסוברים חזותא מילתא בשאר איסורים, לא אמרו אלא באיסורי הנאה, אבל לא באיסורי אכילה (באור הגר"א יו"ד קב).

• ויש סוברים שכיון שהסתפקו בגמרא אם חזותא מילתא הרי הוא ספק להלכה, לפיכך בדבר שהאיסור מן התורה אינו בטל, שספק דאורייתא לחומרא, אבל באיסור דרבנן בטל, שספק דרבנן להקל (פרי חדש שם, וראה הגהות חתם סופר על הש"ך שם סק"ה).

בחמץ בפסח

יש מהאחרונים שכתבו, שאף אם חזותא לאו מילתא מכל מקום יש כאן משהו, לפיכך חמץ בפסח שאסור במשהו, אף שאיסורו מדרבנן (ראה ערך בטול אסורים), אף חזותא אסור (נשמת אדם פסח כה).

בגזל

שבח סימנים על גבי צמר

גזל צמר וסמנים וצבע את הצמר באופן שהצמר לא השביח, כגון שהוזל ואינו שוה יותר, הסתפקו בגמרא אם כשמחזיר לו הצמר נחשב כאילו מחזיר לו גם הסמנים (בבא קמא קא א), שחזותא מילתא היא (רש"י שם), אף על פי שהסמנים מתבערים מן העולם (תוספות רי"ד שם).

וכתבו ראשונים להלכה שפטור מלשלם דמי הסמנים מספק, אבל אם תפס הנגזל אין מוציאים מידו (רמב"ם גזילה ג י; רמ"ה בשיטה מקובצת שם; טוש"ע חו"מ שסג יא. וראה ערך תפיסה).

וכתבו ראשונים שלא הסתפקו אלא לסוברים שאין דנים דיני גרמי (ראה ערך גרמא בנזקין), אבל להלכה שדנים דיני גרמי, חייב בכל אופן (בעל המאור על הרי"ף בבא קמא לו א; נמוקי יוסף על הרי"ף שם ד"ה דזל), וכן יש שכתבו שלא אמרו שפטור מספק אלא כשלא הגביה הסממנים, שאם הגביהם - הרי התחייב בהשבה (בעל המאור שם)^[3].

ויש מפרשים דבריהם שלא אמרו שחייב מדין גרמי אלא כשצבע דבר שאין הצבע מעלה או מוריד בו, שבשעת הצביעה הזיקו, אבל אם השביח על ידי הצביעה, כיון שבשעה שצבעו לא הזיקו אלא שהוזל אחר כך, הרי ההפסד בא ממילא ופטור (ש"ך שם ס"ק טז, בדעת בעל המאור).

נצבע לא על ידי מעשיו

אף בצמר של אחד וסמנים של אחר, ובא קוף וצבע את הצמר, אמרו שספק אם יש שבח סמנים על גבי צמר, ויכול בעל הסמנים לתבעם מבעל הצמר (בבא קמא קא א).

הלכה שפטור מספק (ראה רי"ף ורא"ש שם, והרמב"ם והטוש"ע השמיטו, ראה בבאור הגר"א יו"ד שסג ס"ק לד), ואפילו לסוברים שדנים דיני גרמי (ראה לעיל), שהרי לא נעשית על ידי אדם (מאירי שם).

בטומאה

רביעית דם מן המת שנבלעה בכסות, אם כשיכבסו את הכסות לא יצא ממנה רביעית דם, אינה מטמאה באהל (ראה אהלות ג ב. וראה ערך טמאה בלועה), שאף על פי שהדם שנשאר בבגד נראה לנו בבגד, חזותא לאו מילתא היא (ראה בבא קמא קא ב ורש"י). וכתבו ראשונים שלרבי יוחנן הדברים אמורים אפילו בדם המת שטומאתו מהתורה, שלדעתו דבר שנבלע בבגד שאינו מקפיד עליו, דינו כטמאה בלועה (ראה ערכו) שאינה מטמאה (ראה נדה סב ב), ואף אם בכל מקום חזותא מילתא היא (תוספות שם, ובבא קמא שם ד"ה מקולי), או לפי שסובר בכל מקום שחזותא לאו מילתא היא (שו"ת הר"ן ע), ולדעת ריש לקיש לא אמרו אלא בדם תבוסה (ראה ערכו), שטומאתו מדרבנן (בבא קמא ונדה שם), ובדרבנן לדברי הכל חזותא לאו מילתא היא (ראה לעיל: באיסורים).

הערות שוליים