מיקרופדיה תלמודית:חיבי מיתות בידי שמים

הגדרה^[1] - העוברים עבירה שעונשה במזיד הוא מיתה-בידי-שמים.

גדרם וחיובם

חייבי מיתות בידי שמים מצינו בין בעבירות לא תעשה, ובין בביטול עשה.

חיוב מיתה בידי שמים אינו צריך התראה (ראה יומא סו ב, וראה ערך התראה).

וכן אף על פי שבעונשים המסורים לבית דין אמרו שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר (ראה ערך אזהרה), חייבי מיתות בידי שמים אין צריכים אזהרה (ראה מכות יג ב).

בתרומה וקדשים

כמה חייבי מיתות בידי שמים שבעניני תרומה וקדשים נמנו בברייתא:

האוכל טבל (ראה ערכו), וזר (ראה ערכו) שאכל תרומה (ראה ערכו), וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר, וטמא, וטבול-יום (ראה ערכיהם), ומחוסר בגדים (ראה ערך בגדי כהונה: מחוסר בגדים), ומחסר-כפורים (ראה ערכו), ושלא רחוץ ידים ורגלים (ראה ערך קדוש ידים ורגלים), ופרועי-ראש (ראה ערכו), ושתויי-יין (ראה ערכו) - ששימשו במקדש (תוספתא סנהדרין יד טז; סנהדרין פג א).

מלבד אלו שנמנו, מצינו עוד חייבי מיתות בידי שמים במקדש וקדשיו:

כהן, בין כהן הדיוט ובין כהן גדול, שנכנס לקדש-הקדשים (ראה ערכו) בכל ימות השנה, או כהן גדול שנכנס ביום הכפורים שלא בשעת העבודה (מנחות כז ב; רמב"ם ביאת מקדש ב ג. וראה ערך ביאת מקדש כרך ג עמ' קב).

הקטיר קטרת (ראה ערכו) של יום הכפורים, ולא נתן בה מעלה עשן (ראה ערכים: קטרת; הקטרה), חייב מיתה (יומא נג א; רמב"ם עבודת יום הכפורים ה כה). וכן אם חיסר בה אחד מכל סממניה (יומא שם וכריתות ו א; רמב"ם שם וכלי המקדש ב ח).

כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה, חייב מיתה (רמב"ם ביאת מקדש ב ה. וראה ערך עבודה).

בשאר עבירות

• נביא (ראה ערכו) הכובש את נבואתו ולא אמרה (רש"י סנהדרין פט א), ומי שאינו חושש למה שאמר לו הנביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתם בידי שמים (סנהדרין פט א; רמב"ם סנהדרין יט ג).

• חייבי מיתות בית דין, בזמן הזה שבטלו דיני נפשות (ראה ערך דיני נפשות, וערך חיבי מיתות בית דין). אמרו: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין, דין ארבע מיתות לא בטלו (כתובות ל א), ובאה עליו פורענות בידי שמים הדומה למיתה שהוא מחוייב בה (רש"י סנהדרין שם ד"ה דין).

• האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש (ראה קדושין מג א, דעת שמאי; וראה רמב"ם רוצח ב ב).

• ההורג גוי (ראה ערכו, כסף משנה רוצח ב יא, ראה ערך גוי)^[2].

• ההורג טריפה (ראה רמב"ם רוצח ב ח, ושו"ת אחיעזר אבן העזר יט, וראה ערך טרפה).

• המגפף והמנשק לעבודה-זרה (ראה ערכו), לדעת ר' יהודה (תוספתא סנהדרין י ג).

אלו שראשונים הוכיחו מן התורה שחיובם במיתה בידי שמים:

• המענה אלמנה ויתום (שערי תשובה לרבנו יונה שער ג המדרגה הששית).

• הגוזל את העני, או הגוזל מתנות עניים (שערי תשובה שם אות כד ואות קי, ועי"ש אות קיז וקיח).

• המוציא שם רע על חברו (שערי תשובה שם).

• כל המשתף שם שמים ודבר אחר (תוס' סוטה ד ב ד"ה נעקר).

ואלו שאמרו חכמים עליהם שחייבים מיתה וכוונתם בידי שמים:

• המוציא שכבת זרע לבטלה (שערי תשובה שם אות קיב, ראה ערך השחתת זרע).

• המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה (כלה רבתי א ז,ח).

• כל מי שלא נשא אשה (ראה ערך פריה ורביה) (יבמות סד א, ראה ב"י וב"ח אבן העזר א).

• המורה הלכה בפני רבו (ברכות לא ב, ועירובין סג א; רמב"ם תלמוד תורה ה ב; טוש"ע יו"ד רמב ד. וראה ערך הוראה) (שערי תשובה שם אות קיד).

• הנותן שלום לרבו ומחזיר לו שלום, והחולק על ישיבתו של רבו (כלה רבתי ב טו, וראה ברכות כז ב; שערי תשובה שם אות קטו).

• כל מי שיש לו בית המדרש בעירו ואינו הולך לשם (דרך ארץ פרק היוצא יד; שערי תשובה שם אות קיד).

• מי שיש לו תלמיד חכם בצדו ואינו משמשו (דרך ארץ פרק היוצא יד).

• הלומד דבר אחד מן המין (ראה ערך מין) הממשיכו לעבודה זרה (שבת עה א; שו"ע יו"ד קעט יט).

• כַּח וְרַק בפני רבו (עירובין צט א; שו"ע יורה דעה רמב כט. וראה ערך כבוד הרב).

• תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו (שבת קיד א).

• המשתמש בכתרה של תורה (ראה נדרים סב א, ותוס' סוטה ד ב ד"ה נעקר. וראה אבות א יג, ד ה).

• כל העובר על דברי-סופרים (ראה ערכו) חייב מיתה (עירובין כא ב), היינו מיתה בידי שמים (רש"י קהלת י ח).

אף בבן-נח (ראה ערכו) אמרו שחייב מיתה בידי שמים:

• עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה (סנהדרין נח ב; רמב"ם מלכים י ו. וראה ערך בן נח).

• עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין שם; רמב"ם שם ט).

• עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט א; רמב"ם שם), וכתבו ראשונים שאינו נהרג עליהם בבית דין (רמב"ם שם), וחייב מיתה שאמרו היינו חיוב מיתה לשמים (כסף משנה שם).

הערות שוליים