מיקרופדיה תלמודית:חישינן למיתה
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1]
- איסור, מצוה ודין התלויים בכך שהחי עכשיו יהיה עוד חי בזמן מסויים להבא, יש לחשוש שמא לא יהיה אז חי
הכלל וגדרו
בעבר ובעתיד
חשש מיתה יתכן בשני מובנים: כשדנים על העבר, אם בשעה פלונית כבר מת אותו אדם שאנו דנים עליו; וכשדנים על העתיד, אם בזמן מסויים בעתיד ימות.
לענין החשש על העבר, שמעמידים אותו על חזקתו ואומרים שעודנו חי, או שהיה חי בשעה פלונית, ראה ערך חזקת חיים. בערך זה הדיון הוא אם חוששים שמא ימות בעתיד, ועל ידי כך ייגרם איסור או ביטול מצוה וכדומה, למפרע או להבא. ונחלקו תנאים בדבר:
יש חוששים שמא ימות, ויש שאינם חוששים (גיטין כח א. וראה בפרקים הבאים).
ביאור המחלוקת
בדעת הסוברים שחוששים שמא ימות, נחלקו אמוראים:
- אביי אמר שהם חוששים בכלל למיתה, אפילו בחשש שמא מת בעבר (גיטין כח א. וראה ערך חזקת חיים); ופירשו האחרונים בדעתו שחזקת חיים היא חזקה העשויה להשתנות, שהרי סופו למות, ולכן אינה חזקה (פני יהושע גיטין שם).
- ורבא אמר שאף על פי שלשמא מת בעבר אין חוששים, שמעמידים אותו על חזקתו שהוא חי, לשמא ימות בעתיד חוששים, שאין זה סותר לחזקה (גיטין כח א. וראה רש"י שם ב ד"ה שמא); לפי שאין לו חזקה שלא ימות, שהרי סופו למות פעם (ריטב"א שם; שו"ת נודע ביהודה קמא יורה דעה נה,נו, בדעת רבינו תם); ועוד שלא אמרו הולכים אחר חזקה אלא לשעבר, אבל לא מצינו חזקה להבא, לפיכך חוששים לכל דבר שיארע להבא (נודע ביהודה שם נו, בדעת ר"מ מיוני).
בטעם הסוברים שאין חוששים שמא ימות, הרי זה מפני שלדעתם מעמידים אותו על חזקת חיים אף להבא (ראה גיטין כח א. וראה ריטב"א שם ב).
מהתורה
לדעת הסוברים שחוששים שמא ימות, נחלקו הראשונים אם הוא מן התורה או מדרבנן:
- יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהוא מן התורה (ראה חקרי לב אורח חיים קג, הובא בשדי חמד פאת השדה מערכת ח ב; פירוש הרא"ש נדרים ג ב ד"ה לא אפטר), שנחשב כאילו אין כאן חזקה כלל, והרי זה ככל ספק דאורייתא, שהולכים בו להחמיר (חקרי לב שם. וראה ערך ספק דאורייתא).
- ויש מן הראשונים שכתבו, שהוא מדרבנן (רשב"א נדרים ג ב)[2], ופירשו האחרונים, שמן התורה חזקת חיים חזקה גמורה היא אף להבא, אלא שחכמים החמירו ועשו כאילו אין כאן חזקה (חקרי לב שם).
באיסור דרבנן
באיסור דרבנן נסתפקו האחרונים אם חוששים שמא ימות (חקרי לב או"ח קד).
לזמן מרובה
אף לדעת הסוברים שאין חוששים שמא ימות, כתבו הראשונים שאינו אלא לזמן מועט, אבל לזמן מרובה לדברי הכל חוששים (תוס' יבמות יח א ד"ה דלמא, גיטין כח א ד"ה הא; תוס' ישנים יומא יג א ד"ה מיתה; ריטב"א יומא שם; רשב"א יבמות שם; פירוש הרא"ש נדרים ג ב).
ונסתפקו האחרונים מהו שיעור זמן מועט וזמן מרובה לענין זה:
- יש שהוכיחו ששבעה ימים נקראים זמן מועט (יערות דבש ב סוף דרוש ג; שער המלך סוכה ד טז; שדי חמד כללים ז כד, בשם כמה אחרונים).
- יש שהוכיחו ששלשים יום נקראים זמן מרובה (שער המלך שם, בדעת הרא"ש; שדי חמד שם, בשם אחרונים)[3].
- ויש מן האחרונים שהוכיח שאף שנים או שלשה ימים נקראים זמן מרובה לענין זה (גלוי דעת למהרש"ם יו"ד קונטרס אחרון סי' נז, בדעת תוס' מועד קטן יח ב ד"ה ואלו).
בשניים
כל מקום שאמרו חוששים למיתה, לא חששו אלא למיתת אחד, אבל למיתת שניים או יותר לא חששו (ראה יומא יג א, יבמות כו ב. וראה חקרי לב או"ח קכו).
באיסור למפרע
אכילה בתרומה
כהן האומר לאשתו בת ישראל הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי, אסורה לאכול בתרומה מיד, שמא ימות לאחר שעה (תוספתא גיטין (ליברמן) ד יב; גיטין כח א, ורש"י ד"ה אסורה), ובזמן שאוכלת היא השעה שקודם למיתתו, והרי היא מגורשת ממנו (רש"י סוכה כג ב ד"ה אסורה), נמצא שכל שעה אסורה לאכול בתרומה (תוס' קדושין מה ב ד"ה בפירוש). ונחלקו אמוראים בדבר:
- לדעת רב אדא בריה דרב יצחק אמרו כן לדברי הכל, שאפילו אם בכל מקום אין חוששים שמא ימות, במקרה זה אסורה, שהרי אסרה שעה אחת קודם למיתתו, וכל שעה יש להסתפק בה שמא היא השעה שעתידה להיאסר (גיטין שם, ורש"י ד"ה שאני).
- ולדעת אביי ורבא הדבר תלוי במחלוקת התנאים אם חוששים למיתה, שכן מצינו שנחלקו בלוקח יין מבית הכותים, ואינו יכול להפריש מיד תרומות ומעשרות, שלדעת ר' מאיר קורא שם תרומות ומעשרות על מה שעתיד להפריש לאחר שישתה; ולדעת ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אסור לעושות כן (ראה דמאי ז ד; גיטין כח א), שחוששים שמא יבקע הנוד, ויתברר שלא היה עתיד לבוא לידי הפרשה כלל, ונמצא שותה טבלים למפרע (ראה תוספתא (ליברמן) דמאי ח ז), ולדעתם הוא הדין שחוששים בכל מקום שמא ימות ואפילו לזמן מועט. ולדעת ר' מאיר הסובר שאין חוששים שמא יבקע הנוד, הוא הדין שאין חוששים בכל מקום שמא ימות לזמן מועט (גיטין שם), ולדעתו מותרת לאכול בתרומה כל ימיה, שאם אתה אוסרה מיד, נמצאת חושש למיתה שלאחר שעה (רשב"א יבמות יח א).
באיסור להבא
בקיני חובה
לדעת ר' יהודה לא היו שופרות במקדש לקיני חובה, כגון של זב וזבה ויולדת, או מטמא מקדש, כשם שהיו שופרות לקיני נדבה (ראה ערך שופרות), מפני התערובות; שמא ימות אחד מן הבעלים שנתנו מעות בשופר, וכיון שיש בהן חטאות, הרי הן מעות חטאת שמתו בעליה, שהן הולכות לים המלח (ראה ערך חטאות המתות), ונמצאו מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותן (יומא נה א - ב).
ואף על פי שאם אין ידוע אם מת אחד מהם, אין לחוש שמא כבר מת, שכן שנינו: השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים (גיטין כח א. וראה ערך חזקת חיים), מכל מקום יש לחוש שמא ימות בעתיד וידעו בו שמת לאחר שנתן מעות לשופר ועדיין לא הקריבן (יומא נה ב ורש"י ד"ה שמתו). וכתבו הראשונים שאף על פי שבכל מקום שאמרו שחוששים שמא ימות, חששו אפילו באופן שלא יהיו יודעים בו שמת, זהו דוקא כשיש חשש איסור למפרע אם ימות, כגון באומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי, שאם ימות אסורה לאכול בתרומה מיד (ראה לעיל: בחשש איסור למפרע); אבל כאן הרי אין חטאת שמתו בעליה אלא לאחר מיתה, לפיכך אפילו אם נחוש כל שעה שמא ימות, אם לא יהיו יודעים בו שמת, יהיה מותר להקריבן (ראה תוס' יומא נה ב ד"ה אלא).
בחשש ביטול מצוה
בכהן גדול
בעבודת יום הכפורים, שמצותה בכהן גדול נשוי (ראה ערך עבודת יום הכפורים) שנאמר: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז ו) ודרשו: ביתו זו אשתו (יומא ב א), נחלקו תנאים אם מתקינים לו קודם יום הכפורים אשה אחרת, שמא תמות אשתו:
- חכמים סוברים שאף על פי שמתקינים לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול (יומא שם), אין מתקינים לו אשה אחרת, לפי שמיתה אינה מצויה, דהיינו שאינו מצוי שתמות אשתו פתאום בלא חולי (יומא יג א ורבנו חננאל; פירוש המשניות להרמב"ם יומא א א).
- ר' יהודה אומר שמתקינים לו אף אשה אחרת, שמא תמות אשתו (יומא שם), שסובר שחוששים למיתה אפילו לזמן מועט (תוס' ישנים יומא יג א ד"ה מיתה וד"ה למיתה); או שאפילו אם אין חוששים למיתה לזמן מועט, מכל מקום מעלה עשו בכפרה (סוכה כד א), שכפרת כל ישראל תלויה בו (ראה תוס' יומא ב א ד"ה וחכ"א), וחומר הוא בצבור (ירושלמי יומא א א).
הלכה כחכמים (פירוש המשניות להרמב"ם יומא א א; וראה רמב"ם עבודת יום הכיפורים א ג).
בהפסד ממון
בנכסי מלוג
בנכסי מלוג [נכסים שהאשה מביאה לבעלה עם נישואיה, ואינם נרשמים בכתובה], שהקרן לאשה והבעל אוכל פירות, ואין לבעל פירות אלא אם לא תכלה הקרן (ראה ערך נכסי מלוג), נחלקו תנאים אם חששו למיתה:
- חכמים סוברים שולד בהמת מלוג לבעל, וולד שפחת מלוג לאשה שולדות השפחה אינם פירות אלא קרן, שחוששים שמא תמות האם ותכלה הקרן; אבל ולדות הבהמה פירות הם, שאפילו אם תמות הבהמה ישאר עזרה.
- וחנניה בן אחי יאשיה סובר שולד שפחת מלוג דינו כולד בהמת מלוג, שאין חוששים למיתה (כתובות עט ב ורש"י ד"ה תשלומי).
הלכה כחנניה (כתובות שם; רמב"ם אישות כב כה; טוש"ע אבן העזר פה טז).
והטעם שלא חששו כאן למיתה, לפי שיש שני חששות, שתמות השפחה קודם האשה ושימות בעלה בחייה, שהרי אם תמות האשה בחיי בעלה לא איכפת לה במיתת השפחה (ר"ן שם).
בחול המועד
דברים שהתירו לכתבם בחול המועד, כגון שטרות וכדומה (ראה מועד קטן יח ב. וראה ערכים: דבר האבד; חול המועד), כתבו הראשונים שהטעם הוא שחוששים שמא ימות הנותן או העדים או בית דין, או שמא ילכו הם למדינת הים, והרי זה דבר האבד (תוס' שם ד"ה ואלו).
באדם על עצמו
חשש למיתה מצינו אף באדם על עצמו, שיש לו לחשוש שמא ימות ולא יספיק לעשות מצוה מסויימת, או דבר שחייב לעשותו כדי להינצל מאיסור.
בנזירות
האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, הרי זה נזיר מיד, שמא ימות עתה (נדרים ג ב: רמב"ם נזירות א ד. וראה ערך נזירות). ואפילו לדעת התנאים הסוברים שאין חוששים למיתה לזמן מועט (ראה לעיל: בחשש איסור למפרע), פירשו הראשונים שלזמן מרובה של שלשים ימי נזירות חוששים, דהיינו שמא ימות קודם שלשים יום ולא יגמור נזירותו (פירוש הרא"ש נדרים שם; מחצית השקל או"ח תקסח ס"ק יג).
בנדר ושבועה
הנודר או הנשבע לעשות דבר, כתבו הראשונים שחייב לקיים מיד, שמא ימות ולא יוכל לקיים (שו"ת ריב"ש שלה,שדמ; בית יוסף חו"מ עה כד, בשמו). וכן אמרו: מי שנדר או נשבע ליקח בית או אשה בארץ ישראל, אין מחייבים אותו ליקח מיד, עד שימצא דבר ההגון לו, אבל חייב ליקח את הראשון ההגון, מחשש זה שמא ימות (ראה בבא קמא פ א; מגן אברהם או"ח תקסח ס"ק יג).
וכן מי שנדר להתענות כמה תעניות, שהדין הוא שיכול לדחותן עד ימות החורף הקצרים (ראה שו"ע או"ח תקסח ג. וראה ערך תענית), כתבו הפוסקים שזהו דוקא לזמן מועט, אבל לא לזמן מרובה, שמא ימות, וכל שכן כשחייב להתענות מטעם תשובה, שמא ימות בלא תשובה (מגן אברהם שם ס"ק יג; מחנה אפרים נדרים טו. וראה ערכים: נדר; שבועה).
במצוה
אף בכל מצוה אמרו שאין משהים עשייתה ואפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר (ראה יבמות לט א. וראה ערך זריזין מקדימין למצות), שמא ימות ולא יספיק לעשותה (ראה תרומת הדשן לה; חוות יאיר ט).
ואף כאן כתבו הפוסקים שאין לחשוש אלא לזמן מרובה, אבל לא לזמן מועט (שו"ת בית יעקב קמב, הובא בשו"ת שבות יעקב א לד. וכעין זה בשו"ת חכם צבי קו). לפיכך הרואה לבנה בחידושה בימי חול, וליל מוצאי שבת הקרוב הוא קודם עשרה ימים לחודש, שאפילו יהיה מעונן בו ובארבעה לילות אחריו עדיין יש זמן לברך עליה עד חמשה עשר לחודש, יפה להמתין ולברך עליה במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים (תרומת הדשן לה; שו"ע או"ח תכו ב), שאין לחשוש שמא ימות בזמן מועט כזה (חכם צבי קו).
וכן יש מן האחרונים שכתב להתיר לברך ברכת שהחיינו בימי בין המצרים, לפי שיש לחוש שמא ימות קודם שיקיים מצוה זו, שימי בין המצרים נקראים זמן מרובה (ט"ז או"ח תקנב ס"ק יז; שו"ת כתב סופר או"ח קג. וראה ערך בין המצרים). ומכל מקום אף בימים האחרונים מותר לדעתו, אף על פי שאין החשש אלא לזמן מועט, שכיון שבימים הראשונים שייך לחוש שמא ימות, אין לחלק בדבר (שדי חמד כללים ח קלח).
ויש מן האחרונים שנראה שחולק על כל זה וסובר שלא אמרו שחוששים למיתה בחשש ביטול מצוה אלא באופן שיש לחוש שמא ימות פלוני ונמצא החי מקולקל (ראה לעיל: בחשש בטול מצוה, לענין עבודת יום הכיפורים), אבל שמא ימות הוא עצמו אין לו לחוש כלל, שהרי אם מת נפטר ואין עליו כלום, ומותר לאחר המצוה כדי לעשותה יותר כתיקונה (שו"ת משיב דבר מא).
בתשובה
וכן בתשובה שנינו: ר' אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך; שאלו אותו תלמידיו: וכי אדם יודע איזה יום ימות, אמר להם: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה (אבות ב י; שבת קנג א; רמב"ם תשובה ז ב. וראה ערך תשובה).
בשאר דינים
בירושת אשתו
מלבד הדינים שאמרו בהם שחכמים חששו למיתה, מצינו כמה דינים שהשתמשו בהם בכלל זה, שמיתה מצויה יותר משאר דברים.
הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך, אף על פי שסילוק זה מועיל שאם מכרה ונתנה קיים (ראה ערך סלוק), מכל מקום אם מתה יורשה (כתובות פג א). ופירשו הטעם לפי שמדבר המצוי אין אדם מסלק עצמו, ודבר מצוי הוא שתמות היא בחייו, שהרבה פעמים מסתכנת בלידה (כתובות פג ב ותוס' ד"ה מיתה).
בתקנת חכמים
אף בתקנת חכמים מצינו שעשו תקנה לחשש מקרה של מיתה יותר מלשאר מקרים, לפי שמיתה מצויה, שכן אמרו: המלוה מעות את העני בבית דין להיות מפריש עליו מחלקו, שכשיפריש מעשר עני ימכור המעשר ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב, ומת העני, מפריש עליו בחזקת שאר עניים, שהואיל ותקנת עניים הוא, נוח להם לעניי ישראל שתהא דת זו נוהגת בישראל, כדי שימצאו מלוים להם כשיצטרכו (ראה גיטין ל א,ב ורש"י ד"ה בחזקת).
אבל אם העשיר העני, אינו מפריש עליו, וזכה הלה במה שבידו, שהרי הלוהו על מנת שלא לפרוע ממנו (גיטין ל ב ורש"י ד"ה וזכה).
ופירשו הטעם, שלמיתה עשו חכמים תקנה ולעשירות לא עשו תקנה, לפי שמיתה מצויה יותר מעשירות (גטין שם).