מיקרופדיה תלמודית:חלב(משקה)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חלב בעלי חיים לענין היתר ואיסור אכילתו, טהרתו וטומאתו

מהותו

רוב בהמות אין חולבות אלא אם כן יולדות (בכורות כ ב), אך אשה לעולם אינה מניקה אלא אם כן ילדה (רי"ט אלגזי שם א ב)[2].

בהתהוות חלב הנקבה אחר שילדה נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שהדם נעכר ונעשה חלב (רבי מאיר בבכורות ו ב, ונידה ט א, ובירושלמי נידה א ד) מחמת הלידה (רש"י בכורות שם ד"ה דאמר מר), שעד שלא תלד האשה מושכת דמים, משילדה - הדמים מסתלקים לשדים ונעשים חלב, והתינוק יונק מהם (רבי מאיר בתנחומא תזריע ג), שנאמר: מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (איוב יד ד. רבי אלעאי בגמ' נידה שם, בדעת רבי מאיר), היינו חלב מדם (רש"י שם ד"ה טהור מטמא), שמקודם היה דם הנידה טמא אם היה יוצא לחוץ (ראה ערך דם נידה), ונעשה טהור כשנעשה חלב (תוספות הרא"ש שם), וכן בבהמה, הדם שהיה אסור, נעשה חלב ומותר (ראה להלן: היתרו באכילה. תוספות הרא"ש שם, בשם רש"י)[3].
  • ויש אומרים שאין החלב בא מן הדם, וסילוק הדם במינקת אינו אלא מתוך צער הלידה (כן משמע מדעת חכמים ורבי יוסי בגמ' שם ושם, וירושלמי שם).

היתרו באכילה

חלב בהמה או חיה טהורה מותר באכילה (בכורות ו ב; טוש"ע יו"ד פא ה). וחידוש הוא שמותר, שלדעה שדם נעכר ונעשה חלב (ראה לעיל: מהותו) הרי מקודם היה דם והאוכלו בכרת, ועכשיו הותר; ולדעה שאין החלב בא מן הדם, הרי הוא בא מן החי, ואף על פי כן אינו נאסר משום אבר-מן-החי (ראה ערכו. גמ' שם), דהיינו משום יוצא מדבר האסור (ראה ערך יוצא מן הטמא), שהרי הבהמה והחיה אסורים ללא שחיטה (ראה ערכו. פלתי פא סק"ז; שו"ת חתם סופר יו"ד ע).

היתר זה לא מצינו בתורה בפירוש[4], אבל למדוהו משלושה כתובים:

  • וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף (שמואל א יז יח), היינו לצורך אכילתו, שהרי אין דרכה של מלחמה לסחורה (גמ' שם).
  • אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח, ועוד), שאם לא היה מותר, לא היה הכתוב משתבח בו (גמ' שם).
  • לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וגו' יַיִן וְחָלָב (ישעיהו נה א. גמ' שם)[5].

בבהמת איסור

חלב בהמה וחיה טמאה, אסור באכילה מן התורה (בכורות ו ב; רמב"ם מאכלות אסורות ג א; טוש"ע יו"ד פא א), שנאמר שתי פעמים לענין איסור אכילה: אֶת הַגָּמָל (ויקרא יא ד, ודברים יד ז) - אחד לאיסור עצמו, ואחד לאיסור חלבו (תורת כהנים שמיני פרק ד ג; בכורות ו ב, בדעת חכמים), שאם אינו ענין לבשרו, תנהו ענין לחלבו (ראה ערך אם אינו ענין ל... תנהו ענין ל... . תורת כהנים שם)[6]. ומכל מקום אין לוקים על חלב בהמה טמאה, שנאמר: מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא יא ח), על הבשר הוא לוקה, ואינו לוקה על החלב, והרי זה כאוכל חצי-שיעור (ראה ערכו), שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה, אבל מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו) מדרבנן (רמב"ם שם ו)[7].

טרפה

חלב בהמה טהורה שנטרפה (ראה ערך טרפה) אסור כחלב בהמה טמאה (כן משמע מחולין קטז ב; רמב"ם שם י; טוש"ע שם).

נבלה

חלב המתה, היינו של בהמה שנתנבלה, נחלקו בו הפוסקים:

  • יש אומרים שלוקים עליו מן התורה משום נבלה (בית יוסף יו"ד פז ז, על פי רמב"ם מאכלות אסורות ט י).
  • יש אומרים שאסור מן התורה, אבל אין לוקים עליו (פרי מגדים יו"ד פא שפתי דעת סק"א, ויו"ד פז שפתי דעת ס"ק יד).
  • ויש אומרים שאינו אסור אלא מדרבנן, שהרי חלב זה כנוס היה בחיי הבהמה, ואם הבהמה מתה ונאסרה משום נבלה, החלב לא נאסר (פרישה יו"ד פז סק"ה).

נשמטו סימניה

בהמה שנשמטו סימניה, באופן שאין שחיטה מועילה לה משום עקור (ראה ערכו), כתבו ראשונים שאף על פי כן חלבה מותר, שבחייה כשרה היא, אלא שאין שחיטה מועילה לה (שו"ת הרשב"א ג שסג; רמ"א יו"ד כד טו)[8].

בקדשים

קדשי מזבח

קדשי-מזבח (ראה ערכו), כגון קרבן בהמה נקבה, אסור ליהנות מחלבם (משנה מעילה יב ב; רמב"ם מעילה ג יב) מן התורה, שהרי אף בפסולי-המוקדשים (ראה ערכו) שנפדו החלב אסור (ראה בסמוך), וכל שכן מוקדשים (תוספות שם ד"ה חלב). ומכל מקום הנהנה לא מעל (משנה שם; רמב"ם שם), שכיון שהחלב אינו ראוי למזבח, אינו בכלל קדשי ה' (תוספות מעילה שם ד"ה חלב, בשם מורי, בתירוץ הראשון)[9].

פסולי המוקדשים

כשנולד בקדשי מזבח מום קבוע ונפדו, אף על פי שיצאו לחולין (ראה ערך פסולי המוקדשים וערך פדיון קדשים) חלבם אסור (משנה בכורות יד א), שנאמר בפסולי המוקדשים: תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר (דברים יב טו), ודרשו: בשר, ולא חלב (גמ' שם טו א)[10].

קדשי מזבח שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו, חלבם מותר (משנה חולין קל א), שתחילתו אינו ראוי למזבח, ואינו אלא כמקדיש עצים ואבנים למזבח, שלאחר שנפדו הם חולין גמורים (רש"י שם ד"ה כל הקדשים).

יניקת ולד קדשים

ולד המעושרת - מעשר-בהמה (ראה ערכו) - וכן ולד המוקדשים, לא יינק מאמו (משנה מעילה יג א), לפי שהיא קדושה ובנה חולין, ונמצא נהנה מחלב המוקדשים (רש"י שם ד"ה ולד המעושרת). ולמדוהו מגזרה שוה מבכור, מה בכור מועלים בו - בכל דבר שיש בו, שזכר הוא ולא נקבה (רש"י שם ד"ה אתיא העברה) - אף חלב המעושרת וחלב המוקדשים מועלים בו (גמ' שם), ועשו את ההנקה כאילו היא עבודה בקדשים (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

קדשי בדק הבית

קדשי-בדק-הבית (ראה ערכו), כגון הקדיש חמורה, מועלים בם ובחלבם (משנה מעילה יב ב; תורת כהנים ויקרא, חובה פרק כ ד), הואיל וקדושת דמים הם, ושניהם ראויים לבדק הבית (רש"י שם ד"ה אבל בקדשי), והרי זה בכלל קדשי ה' (תורת כהנים שם). ואפילו בהמה הראויה למזבח, שהקדישה קדושת דמים לגבי מזבח - היינו שיקנה בדמיה דבר הראוי למזבח (רש"י שם ד"ה השתא), כגון שאמר דמי בהמה זו לנסכים (רמב"ם מעילה ג יג) - נעשה כמי שהקדישה לבדק הבית, ומועלים בה ובחלבה (גמ' שם; רמב"ם שם).

פגול נותר וטמא

חלב המוקדשים אין חייבים עליו משום פגול (ראה ערכו), נותר (ראה ערכו) וטמא (ראה ערכו. משנה זבחים לה א), שאם הזבח נתפגל או נותר לאחר זמנו ואכל מן החלב, או טמא הגוף שאכל חלב מקרבן כשר, אינו חייב כרת, שאינו בכלל הזבח (רש"י שם ד"ה ואין חייבין וד"ה וטמא).

חלב אשה

חלב אשה מותר באכילה (תורת כהנים שמיני פרק ד ד; כתובות ס א, וכריתות כב א; רמב"ם מאכלות אסורות ג ב; טוש"ע יו"ד פא ז). וכן אמרו: יכול יהא חלב מהלכי שתים האוכלו עובר בלאו, ודין הוא, מה בהמה טמאה שהקלת במגעה - שאין בה זיבות ונידות - החמרת בחלבה (ראה לעיל: בבהמת איסור), מהלכי שתים שהחמרת במגעם, אינו דין שתחמיר בחלבם, תלמוד לומר: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא (ויקרא יא כט), זה טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא, אלא טהור (תורת כהנים שם; כריתות שם)[11]. ואפילו מצות פרישה - לפרוש מאכילתו מדרבנן (רש"י כתובות שם ד"ה ואפי') - אין בו (כתובות וכריתות שם), ומותר אפילו לכתחילה (ש"ך שם ס"ק יז)[12].

יניקה מהדד

אף על פי שחלב אשה מותר, אסרו חכמים לגדול לינוק אותו מדדי האשה - שלא יאמרו הרי אשה זו אינה בת אכילה, כבהמה טמאה האסורה באכילה, וכשם שחלבה מותר כך חלב בהמה טמאה מותר ראה לעיל: בבהמת איסור. שיטה מקובצת כתובות שם, בשם רש"י במהדורה קמא)[13] - אלא חולבת אשה לתוך הכלי ושותה (גמ' שם; רמב"ם שם ג ד; טוש"ע שם), והוא הדין לתוך היד (בית יוסף שם; רמ"א שם), שכשהוא כנוס, יכול אדם לומר של עז או של רחל הוא, ולכן לא גזרו בו (שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבנו יונה). וגדול היונק מדדי האשה כיונק שקץ (גמ' שם)[14], ואפילו חולבת לתוך פיו (בית יוסף שם; רמ"א שם), ומכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם), ככל העובר על דברי חכמים (בית יוסף שם)[15].

מי חלב

כשמעמידים את החלב בקיבה לעשות ממנו גבינה (ראה להלן: טבעו) יוצאים ממנו מים, והם הנקראים בתלמוד נסיובי דחלבא (פסחים מב א; עבודה זרה לה ב), ולדעת רוב הראשונים הוא הנקרא במשנה קום (ערוך, קם, בפירוש הראשון; המפרש נדרים נא ב ד"ה מן הקום; רמב"ם נדרים ט ח; ר"ן שם ד"ה הנודר)[16].

מי חלב

וכשאמרו בתלמוד מי חלב: המבשל - בשר - במי חלב פטור (ראה ערך בשר בחלב: החלב. חולין קיד א), נחלקו ראשונים אם הם נסיובי דחלבא (תוספות שם ד"ה המבשל); או שמי חלב היינו שלאחר שעושים את הגבינה מבשלים את הנסיובי והאוכל צף למעלה, ולא נשאר בו אלא מים (יראים סג ושיב; רא"ש חולין ח נא; טור יו"ד פז; שו"ע שם ח, בשם יש מי שאומר)[17].

ובמי החלב הנעשים לאחר בישול הנסיובי, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שכיון שאינם נקראים חלב, אסורים באכילה משום דבר מן החי, שהרי היתר החלב חידוש הוא (ראה לעיל: היתרו באכילה), ואין לך בו אלא חידושו, שדוקא הנקרא חלב מותר, ואף על פי שבכל חלב יש גם מי חלב, ומכל מקום מותר, הרי זה לפי שנקרא שמו חלב, אבל מי חלב הופקע מהם שם חלב, וכן מצינו בדם, שבעוד הדם באברים מותר, שאין עליו שם דם אלא שם בשר, וכשפירש נקרא דם ואסור (יראים שם ושם; רא"ש וטור שם, בשמו; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).
  • ויש אומרים שדוקא לענין בשר בחלב אינם חשובים כחלב, שבחלב אמו שנאמר באיסור בשר בחלב, משמעו כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל, אבל לשאר דברים הרי בכלל חלב, ומותרים (רא"ש וטור שם, בשם רבינו שמחה; שו"ע שם), וכן נוהגים (טור ורמ"א שם).

הנודר מן החלב

בנדרים, שהולכים בהם אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדרים), נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שהנודר מן החלב מותר בקום (תנא קמא במשנה נדרים נא ב), שאינו בכלל חלב (המפרש שם ד"ה מן הקום; תוספות שם ד"ה ומותר בקום)[18].
  • ויש אוסרים (רבי יוסי במשנה שם), שבמקומם היו קוראים לקום קום החלב (גמ' שם נב ב), וכיון ששם אביו קרוי עליו - אסור (ירושלמי שם ו ד; ר"ן שם ד"ה באשישים).

ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שלדעה הראשונה אף במקום שקוראים לקום על שם החלב מותר (רמב"ם נדרים א ח, לפי כסף משנה שם ובית יוסף יו"ד ריז יא; שו"ע שם), שכיון שלחלב קוראים חלב סתם, ולקום קוראים קום החלב, שהוא שם חדש - מותר (כסף משנה ובית יוסף שם).
  • ויש מפרשים שאף לדעה הראשונה במקום שקוראים לקום על שם החלב אסור (ר"ן שם נג א ד"ה וחכמים; מאירי שם נא ב; טור ורמ"א שם).

הנודר מן הקום

הנודר מן הקום, מותר בחלב (סתם משנה שם נא ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הנודר מן הגבינה

הנודר מן החלב, מותר בגבינה, וכן הנודר מן הגבינה, מותר בחלב (גמ' שם נב ב; טוש"ע שם), שאין זה בכלל זה (מאירי שם).

בתורת משקה

החלב הוא אחד משבעת המשקים המכשירים את האוכל לקבל טומאה (ראה ערך הכשר. מכשירין ו ד; תורת כהנים שמיני פרשה ח א; רמב"ם טומאת אוכלין א ב), וכן לענין טומאת-משקין (ראה ערכו), החלב נקרא משקה (ראה ערך טמאת משקין), וכן לענין גלוי (ראה ערכו).

כשיצא שלא לרצון

חלב הבהמה שיצא ממנה שלא לרצון - כגון שזב מהדד מאליו, או שחלבו כמתעסק (ראה להלן. רמב"ם שם י ד) - נחלקו בו תנאים:

  • יש אומרים שאינו חשוב משקה לענין הכשר וטומאה אלא אם כן יצא לרצון, ואין זה דומה לחלב אשה שמטמא שלא לרצון (ראה להלן), לפי שדם מגפתה - מכתה - טמא (ראה ערך דם ב), אף על פי שסתמו שלא לרצון הוא, וחלב כדם מגפתה הוא (ראה להלן), מה שאין כן בבהמה שדם מגפתה טהור (תנא קמא במשנה שם ח), וכן הלכה (רמב"ם שם).
  • ויש אומרים שמטמא אף שלא לרצון, מקל וחומר: ומה חלב אשה שאינו מיוחד אלא לקטנים, מטמא בין לרצון בין שלא לרצון, חלב הבהמה שמיוחד בין לקטנים בין לגדולים, אינו דין שיטמא בין לרצון בין שלא לרצון, ואף על פי שדם מגפתה טהור, מחמיר הוא בחלב יותר מבדם, שהרי החולב לרפואה - לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה, ולרצון הוא (רש"י שבת קמד א ד"ה שהחולב) - טמא, והמקיז לרפואה טהור (רבי עקיבא במשנה שם ובגמ' שבת שם), אם כן אין החלב טמא משום דם, אלא משום שנקרא משקה, והוא הדין שלא לרצון טמא מטעם זה (תוספות שם ד"ה תותים).

כשחלב לתקן אוכל

אף על פי שהחלב חשוב משקה, ואינו צריך הכשר לטומאה, אם חולב לתוך הקדרה של תבשיל לתקנו, הרי הוא חשוב כאוכל, שמשקה הבא לאוכל כאוכל הוא (שבת קמד ב).

חלב אשה

אף חלב אשה (ראה לעיל: חלב אשה) סתמו משקה, בין להכשר ובין לטומאת משקין (רמב"ם שם), ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שדין זה הוא מדאורייתא (כן משמע מתוספות שבת שם ד"ה לרצון, ונידה יט ב ד"ה דכתיב), שנאמר: ותקח את נאד החלב ותשקהו (נידה נה ב)[19].
  • ויש אומרים שדין זה אינו אלא מדרבנן, והלימוד מהכתוב אינו אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. תוספות חולין פז ב ד"ה כל, וכריתות יג ב ד"ה וחלב; ר"ש מכשירין שם), שכן אמרו בזב וזבה: דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאים טומאת משקין ברביעית (תוספתא זבים (צוקרמאנדל) ה ב; כריתות שם, ונידה נה ב), אף על פי שמשקה גמור מטמא בכל שהוא (תוספות חולין וכריתות שם).

כשיצא שלא לרצון

חלב האשה מטמא - היינו שדינו כמשקה לענין הכשר וטומאה (פירוש המשניות לרמב"ם מכשירין שם) - לרצון ושלא לרצון (משנה שם; שבת שם), שהרי דם מגפתה טמא, וחלב ודם אחד הוא, שדם נעכר ונעשה חלב (תוספות שם ד"ה לרצון), או שכיון שמצינו באשה בשום מקום שמכשיר שלא לרצון, והיינו בדם מגפתה, הוא הדין בחלבה (תוספות נידה יט ב ד"ה כתיב), שיש לנו להשוות משקים היוצאים מן האשה (ר"ש שם).

ונחלקו בתלמוד:

  • יש מפרשים שלרצון הוא אפילו גילה דעתו בפירוש שאינו רוצה בו (רבא בכריתות שם, לפי תוספות שבת קמד א ד"ה לא), שהרי הטעם הוא לפי שהחלב חשוב כדם מגפתה, שהוא מטמא אפילו היה בפירוש שלא לרצון (תוספות שם).
  • ויש מפרשים שלא אמרו שחלב האשה מטמא שלא לרצון אלא בסתם, שדעת התינוק קרובה אצל חלב (מסקנת הגמ' בכריתות שם), וכגון שהחלב נופל לקערה שאינו הולך לאיבוד, שמועיל טעם זה להחשיבו כמשקה (תוספות שבת שם), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם שם).

חלב שהתינוק יונק

חלב אשה שהתינוק יונק, אינו משקה, אלא דין אוכל יש לו (כריתות שם), שמשקה הבא לאוכל הוא כאוכל (רש"י שם ד"ה וכי תימא). ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים, שדוקא אותו חלב שבפי התינוק חשוב אוכל, שזהו מאכלו של תינוק, אבל סתם חלב אפילו מה שעומד ליתן לתינוק, כגון שנפל לקערה שאינו הולך לאיבוד, מועיל זה שדעתו של תינוק קרובה אצל חלב להחשיבו כמשקה (תוספות שבת שם).
  • ויש מפרשים שסתם חלב אשה אוכל הוא, לפי שמיוחד לאכילת התינוק, ואינו חשוב משקה אלא הטיפה המלוכלכת על פי הדד בלבד, שזו אינה עומדת לאכילת התינוק (כן משמע מרש"י כריתות שם; שיטה מקובצת שם כג)[20].

מי חלב

מי חלב (ראה לעיל: מי חלב) כחלב (מכשירין ו ה; רמב"ם שם), אף על פי שלענין בשר בחלב אינו כחלב (ראה ערך בשר בחלב: החלב. חולין קיד א).

כשקרש

חלב שקרש, הרי הוא כאוכל (טהרות ג א; רמב"ם שם א כ וט ב), אלא שנחלקו ראשונים אם צריך מחשבה, ואם לא חשב הוא לא אוכל ולא משקה (רמב"ם שם א כ); או שאין צורך במחשבה (ראב"ד שם)[21].

טבעו

חלב בהמה טהורה וחלב בהמה טמאה אינם דומים בטבעם:

  • חלב הטהורה לבן, וחלב הטמאה ירוק (עבודה זרה לה ב), דהיינו עכור (פרישה יו"ד קיח סק"ד; ש"ך שם סק"ח).
  • חלב הטהורה עומד - שראוי להעמידו על ידי קיבה, לעשות ממנו גבינה (רש"י שם ד"ה ביני נטפי) - וחלב הטמאה אינו עומד (גמ' שם).
  • חלב הטהורה ראוי לעשות ממנו חמאה, מה שאין כן חלב טמאה (ראה ערך חלב של גוי: חמאת גוי. כן משמע מהרמב"ם מאכלות אסורות ג טו).

לרפואה

חלב ראוי בין לאכילה ושתייה ובין לרפואה, כגון לשוף בו את הקילור (שבת עז ב, ורש"י ד"ה במשיפה) שנותנים על העין (רש"י שם עו ב ד"ה קילור), אלא שאכילתו מצויה ורפואתו אינה מצויה, לפיכך בשיעור הוצאה מרשות לרשות בשבת (ראה ערך מוציא) הלכו בו אחר אכילתו להקל (גמ' שם עח א), ולכן המוציא חלב, שיעורו כדי גמיאה (תנא קמא במשנה שם עו ב; רמב"ם שבת יח ב), ומכל מקום בחלב בהמה טמאה, שאינו ראוי לאכילה (ראה לעיל: בבהמת איסור) שיעורו כדי לכחול עין אחת (ירושלמי שבת ח א; רמב"ם שם), וכן חלב אשה, שרגילים לשוף בו את הקילור, שיעורו כדי ליתן במשיפה של קילור (שבת עז ב: רמב"ם שם).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שסתם חלב בהמה טהורה הוא לאכילה ושתייה, ולפיכך אמרו ששיעורו כדי גמיאה, ואותה שאמרו שהחולב בשבת - שחייב משום דש (ראה ערכו) - שיעורו בכגרוגרת (גמ' שם צה א), שהוא פחות מכדי גמיאה, פירשוהו בחולב לגבינה, שכיון שהחשיבו נחשב לכשיעור (תוספות שם עו ב ד"ה המוציא, בשם ר"י).
  • ויש אומרים שסתמו לגבינה, והחולב שחייב בכגרוגרת הוא ביבש, שמתחילה היה יותר מכדי גמיאה, והמוציא שחייב בכדי גמיאה, הוא בחולב לשתייה (תוספות שם, בפירוש השני).

שכרות

חלב נמנה בין המשקים המשכרים, לענין איסור כניסה למקדש בשכרות (ראה ערך שתויי יין. יומא עו א), או לאיסור הוראה (ראה ערכו) בשכרות (ראה ערך הוראה: שתוי יין. רמב"ם ביאת מקדש א ג).

הבאה לידי שכבת זרע וזיבה

וכן נמנה בין הדברים המביאים לידי שכבת זרע ולידי זיבה, שאם שתה חלב או אכל גבינה וראה ראייה של זוב, הרי זו ראיית אונס (רבי אליעזר בן פנחס משום רבי יהודה בן בתירה בתוספתא זבים (צוקרמאנדל) ב ה), וכן בימי ספירתו של זב אין מאכילים אותו חלב וגבינה (אלעזר בן פנחס משום רבי יהודה בן בתירא ביומא יח א), שאף ראיית אונס סותרת (תוספות ישנים שם ד"ה אין מאכילין).

ומטעם זה אין מאכילים חלב - חם (רמב"ם עבודת יום הכפורים א ו) - לכהן גדול בערב יום הכפורים, שמא יראה קרי (כן משמע מהגמ' שם, לגירסת הגהות הגר"א שם סק"א; רמב"ם שם). וכן בסעודה-המפסקת (ראה ערכו) של ערב יום הכפורים אין לאכול מאכלי חלב - חם (מגן אברהם תרח סק"ו, על פי הרמב"ם שם; משנה ברורה שם ס"ק יח) - שמרבים זרע, אך בסעודת שחרית נהגו לאכלם (מהרי"ל, ערב יום כיפור ח, שכן המנהג; רמ"א שם)[22].

חולה

אף החולה, יש שחלב מזיק לו, שכן מנו חלב וגבינה בין הדברים שמחזירים את החולה לחליו (ברכות נז ב), ואמרו: הקיז דם, לא יאכל לא חלב ולא גבינה (נדרים נד ב), ויש ששתייתו רפואה, שכן אמרו במיילל מכאב לב, ורפואתו חלב עז, שמותר לו לינוק חלב בשבת, שיונק מפרק כלאחר יד הוא (ראה ערך דש: חולב), שאין דרך בני אדם לינוק אלא לחלוב ביד, ובמקום צער לא גזרו חכמים (כתובות ס א, ורש"י ד"ה גונח וד"ה יונק חלב וד"ה מפרק).

מאכל התינוק

החלב שהתינוק יונק הוא עיקר מאכלו (תוספות שבת קמד א ד"ה לא לרצון), ולכן יונק תינוק והולך מנכרית ומבהמה טמאה ואין חוששים ביונק שקץ, שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב (יבמות קיד א), שאם לא יינק ימות בצמא (רש"י שם ד"ה סכנה). ואמרו בתינוק שאין אמו יכולה להניקו, שיש להאכילו ביצים וחלב (יבמות מב ב)[23].

הערות שוליים

  1. טו, טורים קנד-קעא.
  2. אף הזכר, יש שמשתנה ונעשים לו דדים, ויש לו חלב מועט מן הדדים (חולין קיג ב, ורש"י ד"ה ולא בחלב).
  3. לפיכך אותה ששנינו, לענין טומאת נידה (ראה ערכו) וקביעת וסת (ראה ערכו), שמינקת מסולקת דמים (ראה ערך וסת וערך נידה), אין הדבר תלוי אלא בהנקת התינוק (גמ' שם).
  4. על מקורות שהיה ניתן לחשוב שיש מהם ראיה להיתר זה, אך באמת אין הדבר כן, ראה בכורות ו ב, ושיטה מקובצת שם אות ב.
  5. אף חלב זכר מותר באכילה (כן משמע מאיסור והיתר הארוך לא יג).
  6. ללימודים נוספים, ראה: בכורות ו ב; רמב"ם מאכלות אסורות ג א.
  7. ויש מהראשונים סוברים שעובר בלא תעשה על אכילתו (ר"ן כתובות ס א, על פי תורת כהנים שם).
  8. על חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו שאסור שמא עירב בו חלב בהמה טמאה, ראה ערך חלב של גוי; על כשירה שינקה מן הטריפה, או טריפה שינקה מן הכשירה, אם קיבתה מותרת, ראה ערך קבה.
  9. וגם אין חיות הבהמה תלויה בחלב, שיהא חשוב כגוף הבהמה (תוספות שם, בשם מורי, בתירוץ השני).
  10. ללימודים נוספים ראה: תורת כהנים שמיני פרק ד א; בכורות טו ב.
  11. או לפי שנאמר: אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא (ויקרא שם ד), הוא טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא, אלא טהור (כתובות שם).
  12. ואפילו לדעה שבשר אדם אסור מן התורה בעשה (ראה ערך אדם: אכילת בשרו, דמו וכו'), אין החלב אסור משום יוצא- מן-הטמא (ראה ערכו), שאין כלל זה אלא לטמאים בלאו, אבל בשר האדם אינו אלא בעשה, והתורה התירה חלבו ודמו בפירוש (מגיד משנה שם).
  13. או שכיון שבשרה אסור, לסוברים כן (ראה ערך אדם: אכילת בשרו, דמו וכו') גזרו חכמים שהיונק ממנה הוא כיונק מן השקץ (כן משמע מהמגיד משנה שם ב ג); או שטעם הגזירה הוא לפי שנראה כיונק אבר מן החי (ריטב"א שם).
  14. היינו דבר משוקץ (רש"י שם ד"ה כיונק); ויש מפרשים שמדרבנן הוא כיונק שקץ ממש (מגיד משנה שם ב ג).
  15. יש מן הראשונים סוברים שכל זמן שהוא ראוי לתינוק (ראה ערך מינקת) מותר אפילו לגדול למצצו מן הדד (רבינו גרשום כריתות כב א ד"ה אמר רב ששת; שיטה מקובצת כתובות שם, בשם רש"י במהדורה קמא ורבנו אליקים); והפוסקים לא חילקו בזה (רמב"ם שם; טוש"ע שם). על תינוק עד מתי הוא יונק והולך, ואם הוא יונק מהנכרית, ראה ערך מינקת וערך קטן.
  16. ויש מן הראשונים מפרשים שקום הוא החלב הקפוי (ערוך שם, בפירוש השני, על פי ירושלמי נדרים ו ד; ראב"ד שם).
  17. ויש שקראו למים אלה מימי חלב (שו"ע יו"ד פא ה).
  18. ואף על פי שלענין בשר בחלב יש סוברים שדינו כחלב (ראה ערך בשר בחלב: החלב), מכל מקום בשעה שנדר לא היה דעתו אלא על מה שנקרא חלב בלשון בני אדם (ב"ח יו"ד ריז יא).
  19. ויש מן הראשונים שכתבו שאין צריך לימוד לחלב אשה אלא לדעת הסוברים שאין החלב בא מן הדם (ראה לעיל: מהותו), שלדעת הסוברים דם נעכר ונעשה חלב, חלב ודם אחד הוא, והרי הוא כדם מגפתה שהוא בכלל משקה לטומאה (תוספות שם ושם).
  20. חלב הזכר טהור (רבי שמעון בן אלעזר במכשירין ו ז; רמב"ם שם), שחלב שאינו צריך לו אינו משקה, לא מכשיר ולא מתטמא (רמב"ם שם); או לפי שחשוב כזיעה בעלמא (ר"ש מכשירין שם).
  21. על חלב שנטמא כשהוא משקה ואחר כך קרש ונעשה אוכל, ולהיפך, ראה ערך טמאת אוכלין וערך טמאת משקין; על חלב שבכחל ושבקיבה, ראה ערך כחל וערך קבה.
  22. ויש שפקפק בזה, שאף בשחרית אין לאוכלם (מהרי"ל שם, בשם המהר"ש, על פי הגמ' שם).
  23. על עיסה שנילושה בחלב אם דינה כעיסה שנילושה במי פירות שאין מחמיצים, ראה ערך חמץ וערך מצה; על חיובה של עיסה זו בחלה ובשאר דברים שתלויים בלחם, ראה ערך לחם; אם מברכים עליה ברכת המוציא וברכת המזון, ראה ערך ברכת הפת וערך ברכת המזון.