מיקרופדיה תלמודית:חליצה

הגדרה^[1] - מצות חליצת נעל היבם על ידי היבמה, לשם הפקעת זיקתה ליבם והתרת נישואיה לאחרים

גדרה ומצותה

אשה שמת בעלה בלא זרע, שזקוקה לאחי המת להתייבם (ראה ערך יבמה), ואסורה להינשא לאיש אחר (ראה ערך יבמה לשוק), אם לא רצה היבם לייבמה הרי זה חולץ לה (משנה יבמות לט א, קו ב ועוד; רמב"ם יבום א ב ועוד; טוש"ע אבן העזר קסה א ועוד), שנאמר: וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וגו' וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וגו' (דברים כה ז-ט), ומשעה שחלץ לה מותרת להינשא לאחר (רמב"ם שם ועוד, וראה טוש"ע אבן העזר קסט ל, קע א ועוד), וכן שנינו: היבמה קונה את עצמה בחליצה (משנה קדושין ב א. וראה ערך חלוצה).

בגדר החליצה נחלקו אמוראים בירושלמי אם החליצה קנין, כאילו קנאה היבם תחילה ופטרה בחליצה, או שהחליצה אינה אלא פטור, והוכיחו בירושלמי שאין החליצה אלא פטור (ירושלמי יבמות ג א, וראה קרבן העדה בירושלמי יבמות א א).

המצוה

מצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם, שנאמר: וְחָלְצָה נַעֲלוֹ (דברים כה ט. רמב"ם יבום א ב. ראה ספר החנוך תקצט, ושו"ת הריב"ש קנט).

מצות יבום קודמת למצות חליצה (משנה בכורות יג א)^[2].

מצות חליצה כתבו ראשונים שהיבם הוא שמצווה בה ולא היבמה (ספר החינוך תקצט, ומנחת חנוך שם). ויש סוברים שאף היבמה מצווה במצות חליצה (מהרי"ט אבן העזר טז).

אין מברכים ברכת המצוות על החליצה (העיטור ציצית ג ב. וראה ערך ברכת המצות). ויש מי שכתב שעל היבם לברך על מצות החליצה (מהרי"ל סוף חליצה, אך לא נהג כן)^[3].

חיובה

בגדר מצות חליצה, יש שכתבו שאינה מצוה חיובית, ואם אין היבמה רוצה להינשא, ואין היבם מקפיד על זה שהיא זקוקה לו, הרשות בידם שלא לחלוץ, אלא שכתבו על פי הזוהר שאפילו אינה רוצה להינשא מצוה לחלוץ (בית שמואל קסה סק"ט); ויש חולקים וסוברים שהחליצה מצוה חיובית היא, ואפילו נתרצו שניהם שלא לייבם ולא לחלוץ אין שומעים להם, אלא מצוה עליהם לחלוץ (שו"ת פרשת מרדכי (להר"מ בנעט) אבן העזר סג; העמק שאלה שאילתא קנד א). ויש מהאחרונים מחלקים, שאם נתרצתה להתעגן ולא לחלוץ הרשות בידה, ולא חייבתה התורה לחלוץ, אבל אם היא תובעת את היבם שיחלוץ לה, מצות עשה עליו לחלוץ לה (חיים ושלום לר"ח פלאג'י אבן העזר לח).

הראויים לחליצה

כל העולה ליבום, עולה לחליצה, וכל שאינה עולה ליבום, אינה עולה לחליצה (יבמות שם כ א וש"נ; רמב"ם יבום א יט). כלל זה אמור בשני אופנים: באופן שאינה זקוקה ליבום, שלכן אינה זקוקה לחליצה, ומותרת היא להינשא בלא חליצה (על פרטי הדברים, ראה ערך יבמה), ובאופן שהיא זקוקה ליבום אלא שאי אפשר לייבמה, או שאסור לייבמה, שאין חליצתה חליצה להתירה, אף על פי שאסורה להינשא לשוק, ותשב בזיקתה לעולם (ראה ברכת שמואל יבמות א, וקובץ הערות ה. וראה בית מאיר אבן העזר קנט).

חלקיה

מצות חליצה כיצד, בא הוא ויבמתו לבית דין, והיא אומרת: מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי (דברים כה ז), והוא אומר: לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ (שם ח. ראה להלן: הקריאה), והיא חולצת נעלו (ראה להלן: הנעל) מעל רגלו (ראה להלן: חליצת הנעל), ויורקת בפניו (ראה להלן: הרקיקה), ואומרת: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו (שם ט,י), ונמצא סדר חליצה: קוראת וקורא, חולצת ורוקקת וקוראת (יבמות קו ב; רמב"ם ד ו-ט; טוש"ע אבן העזר קסט מג).

סדר זה של חלקי החליצה אינו אלא למצוה, ואינו מעכב (יבמות שם; רמב"ם שם י; טוש"ע שם).

ביבמות וביבמים הרבה

היו למת נשים רבות, חליצתה של אחת מהן פוטרת השאר (משנה יבמות מג ב; רמב"ם יבום א ט; טוש"ע אבן העזר קסא א).

היו למת אחים הרבה, אחד מהם חולץ ליבמה ומתירה להינשא, וכן אם היו לו אחים הרבה ונשים הרבה, חליצת יבם אחד לאחת מן היבמות מתירה אותה ואת צרותיה לשוק (רמב"ם יבום א ט; טוש"ע אבן העזר קסא ג).

על מי מהאחים מוטלת המצוה לחלוץ, נחלקו אמוראים אם חליצת הגדול שבאחים עדיפה (יבמות לט ב). להלכה פסקו ראשונים שמצוה על הגדול לחלוץ (רמב"ם יבום ב ו; טור ורמ"א קסא ד). ויש סוברים שהדבר ספק אם חליצת הגדול עדיפה על חליצת הקטן או לא, והולכים להחמיר, ומחזרים אחר הגדול שיחלוץ, ואם אינו רוצה אין כופים אותו כל זמן שיש כאן קטן שרוצה לחלוץ (רבנו ירוחם כה ג, ראה בית יוסף ובית שמואל קסא סק"ז).

היה הגדול נשוי, חליצת הקטן עדיפה (בית שמואל קסא סק"ז).

הפסולים לחליצה

• האילם והאילמת שחלצו, חליצתם פסולה (יבמות קד ב; רמב"ם יבום ד יג; טוש"ע אבן העזר קסט מג).

• החרש והחרשת שחלצו, יש מהראשונים סוברים שחליצתם פסולה (ריטב"א יבמות קד ב). ויש סוברים שחליצתם כשרה (אבני נזר אבן העזר רכה; שאגת אריה ז בסופו). החרש אילם והחרשת אילמת – שאינם שומעים ואינם מדברים, חליצתם פסולה (יבמות קד ב).

• השוטה שחלץ (ראה ערך שוטה), חליצתו אינה חליצה (רמב"ם יבום ד טז; טוש"ע אבן העזר קסט מג), וכן יבמה שוטה אינה חולצת (תוספתא יבמות ב ה; רמב"ם יבום ו ו).

• קטן (ראה ערכו) אינו חולץ ליבמתו (משנה יבמות קד ב, וברייתא סא ב; רמב"ם יבום א טז, ושם ו ג; טוש"ע אבן העזר קסט מג). קטנה (ראה ערכו), נחלקו בה תנאים (יבמות קה ב). הלכה שקטנה אינה חולצת עד שתביא שתי שערות (יבמות שם; רמב"ם יבום א יז; טוש"ע קסט מג).

• סומא (ראה ערכו) שחלץ, חליצתו כשרה (יבמות קג א; רמב"ם יבום ד טו; טוש"ע אבן העזר קסט מח). ונחלקו ראשונים האם סומא אינו חולץ לכתחילה (רמב"ם שם ח; טוש"ע שם), או שהסומא חולץ אף לכתחילה (רשב"א וריטב"א ונמוקי יוסף יבמות קו ב)^[4].

בעל מום

טרפה (ראה ערכו) שחלץ, חליצתו כשרה (פסקי רי"ד יבמות קא א).

היה היבם קיטע או חיגר, או שהיו בו שאר מומי הגוף כיוצא באלו - יש סוברים שאינו חולץ, ונכון להחמיר כשיש יבם אחר שיכול לחלוץ לה, אבל כשאין שם אלא הוא, הרי זה חולץ לה לכתחילה (כנסת הגדולה קסט, סדר חליצה אות מה).

היתה רגל היבם קטועה למטה מהברך, וחלצה נעלו מעל השוק, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכשרה (ר"ח בשם גאון הובא באור זרוע תרסה), וכן פסקו להלכה (טור קסט; שו"ע קסט לה דעה ב); ויש סוברים שאף אם נקטעה רגלו למטה מן הארכובה אינו חולץ (תוספות קג א; טור שם, בשם רי"ף ורמב"ם; שו"ע שם דעה א); ויש שכתבו שאינו חולץ במקום שאר אחים (מאירי שם), אבל כשאין שם אח אחר, הרי זה חולץ (שו"ת עזרת כהן לראי"ה קוק קט בדעת המאירי)^[5].

היה היבם מהלך על גב רגלו, שרגלו הפוכה ודורס בעליונה של רגל, נחלקו ראשונים בדעת אמוראים (יבמות קג א). יש מהגאונים שכתבו שחולץ (ר"ח בשם י"א, הובא באור זרוע א תרסה); ויש סוברים שאינו חולץ (אור זרוע שם בשם ריב"ן), ופסקו גאונים כן להלכה (תוספות יבמות קג א ד"ה מאן בשם גאונים), וכן פסקו רבים מהראשונים (רמב"ם יבום ד יז; טושו"ע שם קסט לד).

היתה רגלו הפוכה על צידה, או שהיה מהלך על ראשי אצבעותיו, כתבו ראשונים שאינו חולץ (רמב"ם ד ז; שו"ע קסט לד), ואם חלץ, חליצתו פסולה (רמב"ם שם).

במעוברת

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא, הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה, והרי זו כמי שלא נחלצה מעולם (יבמות לה ב; רמב"ם יבום א כ; טוש"ע קסד ב). אם אין הולד של קיימא - שהפילה או שמת בתוך שלושים יום (ריטב"א יבמות שם) - הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה (יבמות שם).

ונחלקו אמוראים כשהפילה (יבמות שם), והלכה כריש לקיש שצריכה חליצה מן האחים, שחליצת מעוברת אין שמה חליצה ( (רמב"ם יבום א כ; טוש"ע קסד ב).

הכוונה

חליצה צריכה כוונה, ואם לא נתכוונו היבם או היבמה, חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד (יבמות קו א, וכתובות עד א).

בגדר הכוונה, יש מהראשונים שכתבו שצריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו, ויתכוין הוא שיחלוץ לה, ויעשו מעשים אלו לשמם (רמב"ם יבום ד ח), שיתכוונו שניהם לחליצת מצוה (רש"י קב ב ד"ה הא), וצריך ששניהם יתכוונו שתהא ניתרת לזר בחליצה זו (סמ"ג עשין נב; טוש"ע קסט מד).

מומר

היה היבם מומר, לדעת הסוברים שהמומר זוקק את יבמתו (ראה ערך יבמה), הרי זה חולץ ליבמתו, והיא ניתרת בכך להינשא לשוק (או"ז א תרה; טור קנז, בשם רב שרירא גאון; רמ"א קנז ד), וכתבו אחרונים שאף על פי שהמומר לדעת עצמו הוא עושה, אין חוששים שמא אינו מתכוין להתירה (ראה חכם צבי א, ושאילת יעב"ץ כו, וחתם סופר אבן העזר צ).

בשליחות ובתנאי

חליצה אינה בשליחות (ראה ערכו), שאם אמר לשלוחו צא וחלוץ לה במקומי, אינה חליצה (כתובות עד א, ורש"י ומאירי שם). וכן אין החולצת יכולה לעשות שליח שיחלוץ במקומה (שו"ת הרשב"א ה צה; אבני נזר אבן העזר רכג).

נחלקו אמוראים בדעת תנאים האם יש תנאי בחליצה (יבמות נג א; קו א). להלכה כתבו ראשונים שאין תנאי בחליצה, לפי שאי אפשר לעשותה על ידי שליח (רמב"ן ורשב"א ורא"ש גיטין עה א)^[6], ואם אמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, אפילו לא נתנה לו חליצתה כשרה (רמב"ם יבום ד כד; טוש"ע קסט ג).

• אין תנאי בחליצה שאמרו יש מן הראשונים סוברים שכן הדין בין שהתנה הוא ולא קיים לה את התנאי, ובין שהתנתה היא ולא קיימה לו (ספר הישר לר"ת (שלזינגר) מג).

• ויש מהראשונים שכתבו שלא אמרו שכשרה אלא כשאמרו לו חלוץ לה על תנאי, אבל אם אמר אני חולץ על מנת שתתני לי מאתים זוז, ולא נתנה, הדבר ספק אם חליצתו חליצה (אור זרוע בבא מציעא ש, בשם רבנו חננאל. וראה פתחי תשובה קסט ס"ק מא).

בכפייה

חליצה מעושה - שייסרו את היבם עד שחלץ (פסקי ריא"ז יב א) - פסולה (יבמות קו א), ודוקא שלא אמר "רוצה אני", אבל אמר "רוצה אני", חליצתו כשרה (ראה ערך גט מעושה. יבמות שם; פירוש סדר חליצה ס"ק מה).

היתה הכפייה שלא כדין, חליצתו פסולה (רמב"ם ד כה; טור אבן העזר קסט, וראה שו"ע קסט נג, ורמ"א יג שדין חליצה מעושה כדין גט מעושה, וראה ערך גט מעושה).

כפייה בבית דין של נכרים פסולה, ואם כפוהו הנכרים לעשות מה שישראל אומרים לו - כשרה (תוספתא יבמות יב יג, הובאה בביאור הגר"א קסט מז; טור קסט).

יבם שאינו רוצה לחלוץ, ואינו מאלו שכופים אותם לחלוץ (ראה להלן), כתבו ראשונים שאפשר לגזור באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל שלא יהיו רשאים לדבר עמו, ולישא וליתן עמו, ולהרויחו, ולהאכילו ולהשקותו, וללוותו, וללכת לבקרו בחוליו וכיוצא, ואם חלץ מחמת כן חליצתו כשרה, שאין זו בכלל כפייה (שו"ת מהרי"ק קב, הובא בבית יוסף קלד), אבל אין להתיר לנדותו בפירוש עד שיחלוץ, שהרי זו כפייה, ויש לחשוש בה משום חליצה מעושה (מהרי"ק שם).

יבמה שאינה רוצה לחלוץ, וחלצה בכפייה, כתבו אחרונים שחליצה מעושה היא ופסולה (אור שמח יבום ד כה). ויש מהאחרונים שכתב שכשם שאדם מגרש את אשתו שלא לרצונה, כך הוא חולץ ליבמתו שלא מרצונה (קרית ספר יבום ב בסופו).

יבמה שנפלה לפני מוכה שחין, שאין סותמים טענותיה לכופה להתייבם לו (יבמות ד א רש"י שם), כתבו ראשונים שאף כופים אותו לחלוץ לה (רש"י שם; טור ורמ"א קסה א). ויש מהראשונים חולקים ומפרשים שאין כופים אותו לחלוץ לה (רשב"א לט ב).

לא היה היבם מוכה שחין וכיוצא, ולא רצתה היבמה להתייבם אלא תובעת שיחלוץ לה, נחלקו בו ראשונים, וחמש דעות בדבר (ראה טושו"ע ונושאי כליהם אבן העזר קסה). המנהג הוא שלא לכוף את היבם לחלוץ אפילו יודעים בו שנתן עיניו בממון (רמ"א קסה א). יש מהאחרונים שכתבו שבאשכנז, צרפת ורוסיה פשטה התקנה לכוף לחלוץ (ים של שלמה יז).

במה דברים אמורים שאין כופים את היבם לחלוץ, כשהיבם רוצה לייבם והיא אינה רוצה, אבל אם אין היבם רוצה לא לייבם ולא לחלוץ - כופים אותו (רמ"א קסה א).

כל יבמה שאסורה על היבם, כופים אותו לחלוץ לה (רשב"א וריטב"א ומאירי ונמוק"י יבמות קו א. וראה רמ"א קסה א, והגר"א ס"ק יד).

היה היבם נשוי ונפלה יבמה לפניו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכופים אותו לחלוץ לה (אור זרוע תרלח, תשלט; רמ"א קסה א. וכן הכריע להלכה בים של שלמה יז) משום חרם-דרבנו-גרשום (ראה ערכו. מרדכי ישן הובא במהרי"ק שורש קב); ויש סוברים שאין כופים אותו לחלוץ לה, לפי שהיבמה אינה בכלל תקנת רבנו גרשום (ראה ערך חרם דרבנו גרשום), ואף על פי שאין מניחים אותו לייבמה, אין כופים אותו לחלוץ לה (ספר התרומות קלג, והובא במרדכי יבמות ד לא).

יבמה שתבע אותה היבם לחליצה, והיא אומרת איני חולצת ואיני נוטלת כתובה, אלא אשב בבית בעלי כשאר כל האלמנות, כתבו ראשונים שאין שומעים לה (רמב"ם יבום ב טז. וראה טושו"ע קסה ג).

הדיינים והעדים

מספר דיינים

החליצה צריכה בית דין, ונחלקו תנאים אם צריכה שלשה דיינים או חמשה. הלכה בשלשה (יבמות קא א; רמב"ם יבום ד ה; טוש"ע קסט א).

מצוה לכתחילה לצרף עוד שנים - לשלשת הדיינים - כדי לפרסם הדבר (יבמות קא ב; רמב"ם יבום ד ה; טוש"ע קסט ג) שחלוצה היא, ולא תינשא לכהן, או להודיע שהותרה לשוק, ויקפצו עליה בני אדם לנשאה (רש"י קא ב).

שלשה שאמרו בחליצה, אפילו הם הדיוטות (יבמות קא א; טוש"ע קסט א, ובסדר חליצה א). וצריך שיהיו יודעים להקרות ליבם וליבמה: "מאן יבמי וגו' לא חפצתי וגו' ככה יעשה" וגו', בלשון הקודש (יבמות שם ורש"י; רמב"ם יבום ד ה; טוש"ע קסט א). ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלא צריך שידעו שאר דיני החליצה, שהרי יכולים לשאול אחר כך לבקיאים אם עשו את החליצה כדינה (תוספות קא א ד"ה מצות); ויש סוברים שצריך שידעו הלכות חליצה כעין דיינים (ראשונים הובאו בבית שמואל קסט סק"א).

עדות עשרה

בפרקי דרבי אליעזר אמרו: עדות חליצה בעשרה (פרקי דרבי אליעזר יח), ופירשו ראשונים שצריך לחלוץ בפני עשרה (ראבי"ה תתצד; סדר חליצה לרשב"א שבתשובותיו) כדי לפרסם הדבר (סדר חליצה ליראים). ונחלקו ראשונים להלכה: יש שכתבו שצריך לחלוץ בפני עשרה (רשב"א שם; יראים שם; ראבי"ה שם; שו"ע סדר חליצה יג), אלא שאין הדבר מעכב (ראבי"ה שם), וכתבו אחרונים שאף היבם מצטרף לעשרה (סדר חליצה למהר"ם כ, וראה ערוך השלחן קסט ח שאף היבמה מצטרפת); ויש סוברים שאף לכתחילה אין צריך עשרה (סדר חליצה בדרכי משה).

הזמן

חלצה בלילה, נחלקו תנאים (יבמות קד א). להלכה חליצתה פסולה (רמב"ם יבום ד טז; טוש"ע קסט ו, וסדר חליצה יא). ויש פוסקים שבדיעבד חליצתה כשרה (אור זרוע תרסה,תשמה, וראה שו"ת נודע ביהודה קמא אבן העזר צו).

אין חולצים בשבת (ביצה לו ב; רמב"ם שבת כג יד; שו"ע או"ח שלט ד, ואבן העזר קסט ז) וביום טוב (ביצה שם; טוש"ע או"ח תקכד א), ואם חלצו - מה שעשו עשוי (תוספתא ביצה ד ד; טור שם).

חולצים בחול-המועד (ראה ערכו. שו"ע אבן העזר קסט ז, ורמ"א בסדר חליצה יא) ואין חולצים בערב-שבת (ראה ערכו. שו"ע סדר חליצה יא; רמ"א בשו"ע קסט ז, בשם י"א)^[7].

היבמה לא תחלוץ עד שיעברו עליה שלשה חדשים (משנה יבמות מא א), היינו תשעים יום, ממיתת הבעל (רמב"ם יבום א יט).

העיר

היבמה הולכת אחר היבם לעירו כדי לחלוץ (סנהדרין לא ב; רמב"ם יבום ד א; טוש"ע אבן העזר קסו א), שנאמר: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ (דברים כה ח), ולא זקני עירה (סנהדרין שם).

בא היבם לעירה וחלץ לה, כתבו אחרונים שהותרה להינשא, אלא שאינו מנהג של תורה, וצריך היבם לדור בעירה שלשים יום, וייעשה כבן העיר לכל דבר, ואחר כך יחלוץ (ים של שלמה יב מא. וראה כנסת הגדולה הגהות בית יוסף ב שצריך י"ב חודש). ויש שכתבו שכל ששניהם מתרצים אין מצוה בזקני עירו יותר מבזקני עירה (תשובת בעל מגיני שלמה, נדפס בשו"ת ב"ח החדשות צה בסופו).

אין לבית דין לילך אחר היבם, אלא הוא ילך למקום הועד ויפטור את יבמתו (פסקי ריא"ז יבמות פרק יב א; רמ"א קסו א).

המקום

החליצה מצותה להיות בגובהה של עיר, כלומר מקום מפורסם (הגהות מרדכי יבמות קיט; שו"ע בסדר חליצה ט). ואם אין בעיר מקום מפורסם שהוא בגובהה של עיר ממש, יש לקבוע את החליצה בשאר מקום מפורסם (סדר חליצה למהר"ם טו). ונוהגים לחלוץ בחצר בית הכנסת (כנסת הגדולה קסט הגהות בית יוסף יז). ויש מהראשונים שכתבו שלהלכה אין צריך שתהא החליצה בגובהה של עיר (רבי אברהם מן ההר קא ב. וראה ים של שלמה יב ב).

קביעת המקום

הדיינים צריכים לקבוע מקום לשם חליצה, ואחר כך תחלוץ שם בפניהם, שנאמר: וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים (דברים כה ז), מקום המזומן לכך במשמע (רש"י שם. יבמות קא ב; רמב"ם ד ב; טוש"ע קסט ד).

קביעת המקום לחלוץ בו נעשה בפה, שאומרים: "נלך למקום פלוני לחלוץ שם" (רא"ש יבמות יב יט; טוש"ע שם). ויש שכתבו שאף בשעת החליצה צריכים לומר: "נלך למקום פלוני שקבענו לחלוץ בו" (רמ"א סדר חליצה יג).

• באופן קביעת המקום נחלקו אחרונים: יש סוברים שצריכים הם לילך למקום שקבעו (רמ"א בסדר חליצה), ויאמרו שם: "כאן נשב לחלוץ למחר" (סדר חליצה למהר"י מרגליות-כת"י).

• ויש שכתבו שבמקומם הראשון אומרים: "נלך למקום פלוני ונקבע שם מקום לחליצה" (ראה פי' סדר חליצה בשם קונטרסים).

• ויש סוברים שהם צריכים אף לישב במקום שקבעו (רמ"א סדר חליצה).

• ויש חולקים וסוברים שאין הם צריכים לילך למקום שקבעו, אלא די שיאמרו שבמקום פלוני יחלצו (רמ"א שם בשם י"א), אלא שצריך שישבו במקומם ויקבעו את המקום לחליצה, ויעקרו ממקומם וילכו שם לחלוץ (פי' סד"ח ס"ק יב).

לא קבעו מקום, אלא היו שם במקרה וחלצו בפניהם - חליצתם כשרה (רמב"ם יבום ד ב; טור ורמ"א אבן העזר קסט ד).

הבירורים

יבם ויבמה שבאו לחלוץ, ואין בית דין מכירים בו שהוא יבם שלה, נחלקו אמוראים אם חולצים אף על פי שאין מכירים (יבמות קו א). הלכה שאין חולצים אלא אם כן מכירים (רמב"ם יבום ד כט; טוש"ע אבן העזר קסט ח,נו).

וכן אין חולצים אלא אם כן מכירים בית דין את היבמה שזו היא אלמנת פלוני בת פלוני (רמב"ם ד כט; טוש"ע קסט ה,נו).

וכן צריך שבית דין ידעו שכבר נולד היבם בשעת מיתת אחיו (טוש"ע קסט ח).

וכן צריך שהדיינים ידעו שהיבם בן שלש עשרה שנה ויום אחד, והיבמה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, וכן שהביאו שתי שערות (ראה ערך גדול וערך גדולה. טוש"ע קסט י). אבל אם יש להם ריבוי שערות, או שהן ארוכות, כמו שרגיל להיות אצל איש גדול ואשה גדולה, חזקה שבאו לכלל שנים וחולצים (טוש"ע קסט יא). וכן אם היו גדולים בקומה, יש לסמוך שבאו לכלל שנים אפילו לא הביאו אלא שתי שערות (שו"ע שם, ע"פ תוס' קדושין סג ב)^[8].

הקריאה

לפני חליצת המנעל צריכה היבמה לומר: מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי (דברים כה ז), והיבם אומר: לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ (שם ח. יבמות קו ב; רמב"ם יבום ד ו; טוש"ע אבן העזר קסט כט).

לאחר החליצה והרקיקה היא אומרת: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו (דברים שם ט. יבמות שם; רמב"ם שם ז; טוש"ע קסט מב). הוחזקו להיות גומרים את כל הפרשה: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל (דברים שם י. יבמות שם). וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וכתבו גאונים שצריכה לומר שלש פעמים חֲלוּץ הַנָּעַל (הובאו במרדכי יבמות פרק יב נז; שו"ע קסט מב, בשם וי"א), ויש שכתבו שמקריאים אותה שלש פעמים בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל (רמ"א סדר חליצה נד).

מצוה בדיינים לענות אחריה: חֲלוּץ הַנָּעַל, ר' יהודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר: חֲלוּץ הַנָּעַל (יבמות שם). הלכה שכל העומדים שם אומרים שלש פעמים: חֲלוּץ הַנָּעַל (רמב"ם ד ח; טוש"ע קסט מב).

בעמידה

היבם אינו אומר דבריו אלא בעמידה (רי"ף בסדר חליצה, ועוד), ויש מהראשונים שכתבו שמצות חליצה שיהיו שניהם עומדים בשעת קריאה (רמב"ם ד ז; טוש"ע קסט כט), ויש סוברים שלא הצריכה תורה עמידה אלא בקריאת היבם, אבל היבמה קוראת אפילו כשהיא יושבת, שלא נאמר בה עמידה (רשב"א יבמות קג א), ויש שכתבו שכל המקראות נאמרים בעמידה, ולא מן הדין אלא בתורת מנהג (מאירי יבמות סוף פרק יב דעה א)^[9].

העמידה בשעת הקריאה אינה אלא לכתחילה, אבל אינה מעכבת, ואם ישב - חליצתה כשרה (רמב"ם ד טו).

באינם יודעים לקרוא

לא היו יכולים לקרוא בלשון הקודש, יש שכתבו שדינם כאינם ראויים לקריאה, וחליצתם פסולה (קרן אורה יבמות קד א; עונג יום טוב קעג); ויש שכתבו שחליצתם כשרה (אור זרוע ד ח).

לא היה היבם יודע לקרוא את הדברים כתיקונם, כתבו ראשונים שקריאתו מעכבת (מאירי יבמות קד ב).

צריך שהיבם יבין את דברי היבמה, ומה הוא משיב לה (שו"ע סדר חליצה ג), ואם אינו מבין מתרגמים לו את דבריה ללשון לעז (סדר חליצה למהר"י מרגליות ולמהר"ם מינץ).

קריאות הללו של היבם והיבמה אינם קוראים מעצמם, אלא מקריאים אותם (ראה יבמות קו ב, ורמב"ם ד ו, וטוש"ע קסט כט,מב), מילה במילה זו אחר זו (טור קסט; שו"ע סדר חליצה מח).

נוהגים להקרות מתוך הכתב (תשב"ץ בסדר חליצה. וראה בדרכי משה), ויש שכתבו שאין נוהגים כן (דרכי משה בסדר חליצה)^[10].

הנעל

נעל של עץ

נעל של חליצה, נחלקו בה תנאים אם צריך שתהיה עשויה מעור (יבמות קג א, וראה שבת סו א, ובראשונים שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שחליצה בנעל של עץ או של שעם פסולה (רי"ף ורא"ש יבמות קג ב; רמב"ם יבום ד יח; טוש"ע קסט כב), וכשהם מחופים עור - חליצתה כשרה (רמב"ם שם יט; טור ורמ"א קסט כב) בדיעבד (נמוקי יוסף יבמות קג ב. וראה בית שמואל ס"ק כא); ויש סוברים שאף לכתחילה חולצים במחופה עור (רשב"א יבמות קב ב); ויש מהראשונים חולקים וסוברים שדוקא במנעל של שעם ושל סיב חליצתה פסולה, אבל במנעל של עץ חליצתה כשרה (דעה א בריטב"א שבת שם); ויש סוברים שלהלכה הדבר ספק, ויש להחמיר שלא להכשיר לחליצה אלא במחופה עור (המאור יומא עח ב, וראה תוספות חד מקמאי קא א).

העור

עור שאמרו הוא דווקא של בהמה טהורה (ב"ח קסט בדעת רבנו תם); ויש סוברים שיכול לעשות הסנדל מאיזה עוד שרוצה, אף עור של בהמה טמאה (סמ"ג עשין נב; טור קסט), ומכל מקום לכתחילה יש לעשותו מעור בהמה טהורה (שו"ע שם יז). ואף רצועות המנעל והקרסים והלולאות ורצועות התפירה, כולם יהיו מעור בהמה טהורה (רמ"א שם).

כמידת הרגל

חלצה בסנדל שאינו מכוון למידת הרגל - חליצתה כשרה (יבמות קא א; רמב"ם יבום ד יט; טוש"ע קסט כא) בדיעבד (מאירי קב א; טור שם). אך אם היה גדול שאינו יכול ללכת בו, או קטן שאינו חופה רוב רגלו - חליצתה פסולה (רמב"ם ד יח: טוש"ע קסט כב).

מנעל מרופט

לא תחלוץ אשה במנעל המרופט, ואם חלצה בו - חליצתה כשרה (שבת קמא ב). יש מפרשים מרופט שהמנעל רפוי, והוא משתרבב מן הרגל (רבנו חננאל שבת שם.; מאירי שבת שם, בשם י"מ); ויש מפרשים מרופט שקרוע מלמעלה (רש"י שבת שם ד"ה מרופט).

העקב

סנדל של חליצה צריך שיהא לו עקב, אבל אם אין לו עקב - פסול (יבמות קא א, ותוספות קב א ד"ה ה"ה), ואם חלצה בו - חליצתה פסולה (רמב"ם יבום ד יח, וטוש"ע קסט כב).

יש מהראשונים מפרשים "עקב" העור המכסה גובה אחורי הרגל שכנגד שוקו (מאירי קב א; רע"ב כלים כו ד. וראה תוספות יום טוב יבמות יב א); ויש מפרשים "עקב" שהוא הסוליה שתחת הרגל (רש"י קא א וקג ב), שאין לסנדל זה סוליה, אלא כנגד חודי אצבעות הרגל יש עור מועט, שבו הרגל נסמכת בלכתו (אור זרוע תרסו בשם ריב"ן), ולכן בין שאין לסנדל העור שמאחורי הרגל, ובין שיש לו עור זה ואינו חסר אלא מעט מן הסוליה במקום עקב הרגל - חליצתה פסולה (נמוק"י קא א בדעת רש"י).

סנדל או מנעל

נעל האמורה בחליצה משמעה בין סנדל ובין נעל, אך נהגו העם לחלוץ בסנדל (יבמות קב א, ורש"י ד"ה ה"ג)^[11].

אם חולצים במנעל לכתחילה, נחלקו תנאים ואמוראים (יבמות קב א ורש"י). להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שחולצים במנעל אף לכתחילה (כסף משנה יבום ד ו, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים שאין חולצים בו לכתחילה (רא"ש יבמות יב ג; טור קסט).

בזמן הזה שאין הסנדל מצוי, יש מהראשונים שכתבו שלדברי הכל חולצים במנעל לכתחילה (רמ"א קסט טז); ויש סוברים שאף בזמננו אין חולצים במנעל לכתחילה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א יבמות קב א). וכתבו אחרונים שכיון שבזמננו אין לנו סנדל חולצים במנעל, שהרי זה כדיעבד (הגר"א קסט ס"ק נו. וראה טושו"ע שם היאך יש לעשות המנעל שיהיה דומה קצת לסנדל).

שחור

המנעל צריך שיהא שחור (ספר הישר לר"ת סי' יח (ס); רמ"א בשו"ע קסט יח), וכן הקרסים והלולאות (דרכי משה קסט יח), ודוקא מבחוץ, אבל מבפנים אין לחוש אם אינו צבוע (רמ"א קסט יח); ויש שכתבו שהקרסים והלולאות יהיו לבנים, מאחר שעושים אותם להיכר (ים של שלמה ו).

הרצועות יהיו לבנות (ספר הישר שם; שו"ע קסט יח בשם וי"א); ויש שכתבו שבזמננו אין להקפיד על כך (הגר"א ס"ק סז).

צריך שיהא לבית דין מנעל של חליצה, והוא מ"כלי הדיינים" (סנהדרין ז ב; טור חושן משפט א). ונותנים אותו לכל הבא לחלוץ במתנה על מנת להחזיר (אור זרוע א תרסו, בשם ריב"ן)^[12].

חליצת הנעל

לפני החליצה נועל היבם את המנעל ברגלו, וכורך עליה את רצועותיו וקושרן (רמב"ם ד ו; שו"ע אבן העזר קסט כח).

קשירת הרצועות

באופן קשירת הרצועות על רגלו נחלקו בירושלמי (יבמות יב א. הובא בראשונים יבמות קב א), והלכה שעונבו כדי שיהא אפשר להתירו ביד אחת (ראבי"ה ד תתצד, ראה ביאור הגר"א קסט ס"ק צט). וכתבו ראשונים שנוהגים לעשות קשר אחד ועניבה על גביו (סמ"ג עשין נב), או שעושה שני קשרים זה על גבי זה אלא שלא יהדק הקשר השני (ראבי"ה שם; ים של שלמה ו).

ויש מהראשונים שכתבו שנהגו לקשור היטב בקשר גמור, ולא בעניבה (רבנו ירוחם כה ב; טור קסט דעה א בסתם).

ויש ראשונים סוברים שצריך שיקשור שני קשרים זה על גבי זה (ספר החינוך תקצט; טור שם דעה ב בשם וי"א).

ויש שכתבו שצריך לעשות שני קשרים ועניבה על גביהם (סדר חליצה למהרי"ל; שו"ע קסט כח), ועושים הקשר העליון רפוי, ועל ידי כן תוכל היבמה להתיר הכל ביד אחת (דרכי משה שם, בשם סדר חליצה למהר"י מינץ; רמ"א קסט כח), ויש שכתבו שיהדק את שני הקשרים (שו"ע סדר חליצה מג).

קשירת הרצועות, כתבו ראשונים שצריכה להיות על בשר רגלו ממש, ולא על גבי המנעל (מרדכי יבמות יב נז; טור ושו"ע קסט כח).

צריך לקשור את הקשר על בשר השוק מלפנים (סדר חליצה למהר"י מינץ, ועוד; שו"ע קסט כט).

בעמידה

חלץ ליבמתו בין עומד, ובין יושב, ובין מוטה על צידו - חליצתו כשרה (ברייתא יבמות קג א; רמב"ם יבום ד טו; טור ורמ"א קסט יב). ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאף לכתחילה חולץ כשהוא יושב (ראבי"ה ד תתצד ועוד); ויש סוברים שלכתחילה חולץ מעומד (תוספות יבמות קג א; סמ"ג עשין נב; טוש"ע קסט יב); ויש שכתבו שאין צריך עמידה אלא מדרבנן (תוספות מועד קטן כא א ד"ה אלא).

היבמה אף היא צריכה לעמוד לכתחילה, לסוברים שהיבם חולץ מעומד (רש"י קו א ד"ה לישנא אחרינא; שו"ע קסט יב,כט); ויש סוברים שהיבמה אינה צריכה לעמוד (ספר הפרנס שנז).

החולץ צריך לדחוק את רגלו בקרקע (יבמות קג א; רמב"ם יבום ד יז; טוש"ע קסט נא).

בשמאל ואטר

חלצה בשמאל, נחלקו תנאים באם חליצתה פסולה (יבמות קד א). הלכה שחולצת בימין, ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה (רמב"ם ד ו; טוש"ע קסט כא).

אטר רגל, שדרכו לעקור ראשונה את רגלו השמאלית (ראה ערך אטר), נחלקו בו ראשונים, וארבע דעות בדבר (ראה רשב"א יבמות קד א, בשם רבותינו הצרפתים, ומאירי שם קב א בשם תוס', שנסתפקו אם חולץ בשמאלו או בימינו, או בשתיהן, או שאינו חולץ כל עיקר. ראה טושו"ע קסט כה). נהגו שהאיטר חולץ בשתי רגליו (ים של שלמה כב בשם ראשונים; רמ"א קסט כה).

כשיש אח אחר שאינו איטר, כתבו אחרונים שזה שאינו איטר יחלוץ לה אפילו הוא הקטן שבאחים, כדי לצאת ידי הסוברים שהאיטר אין לו ימין כל עיקר (נודע ביהודה אבן העזר קנה. וראה שו"ת רבי עקיבא איגר תנינא מג שהאיטר יחלוץ תחילה ואחר כך הקטן).

לאחר שהיבם נעל את המנעל יהלך בו מעט (ראבי"ה ד תתצד; טוש"ע קסט יד בשם וי"א). ויש שכתבו שיהלך בו ארבע אמות (הגהות מרדכי קיז; שו"ע בסדר חליצה מד).

בירושלמי אמרו שהיבמה חולצת את המנעל בידה הימנית (ראה ירושלמי יבמות יב א). ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאין הדבר מעכב (תוספות יבמות קה א ד"ה מי); ויש שכתבו שמדרבנן צריך שתחלוץ בימינה, אבל לא מן התורה (סמ"ג עשין נב); ויש סוברים שהימין מעכב בה (דעה א בתוספות חולין כ א ד"ה לא); ויש מהראשונים שכתבו שמחלוקת התלמודים בדבר, והלכה כדעת הבבלי שאינה צריכה לחלוץ בימין (רשב"א קב ב); ורבים מהראשונים פסקו שתחלוץ בימין לכתחילה (רבנו ירוחם כה ב; טוש"ע קסט כד,ל).

הגבהת הרגל

חליצת הנעל כיצד, אמרו בירושלמי: מתירה את המנעל בימין ותופסתו בשמאל, היינו שתופסת רגל היבם בידה השמאלית - בעובי בשר השוק כדי שלא ינוד ויזוז (ב"ח קסט יט) - ושומטת העקב בימין וגוררתו מן הרגל בימין, כדי שתהא החליצה וההתרה בימין (ירושלמי יבמות יב א; טוש"ע קסט ל), ולא תהא שמאל מסייעתה (טוש"ע שם). ויש מהראשונים שכתבו שחולצת את המנעל בימין, ושמאל מסייעתה (ספר הישר לר"ת ס, הובא בטור שם).

היבמה תגביה את רגל היבם מעל הארץ בשמאלה (ראבי"ה שם טוש"ע שם, ובסדר חליצה נב); ויש שכתבו שתגביה את הרגל מן הארץ בימינה, ותתפוס בה בשמאלה כדי שלא תזוז, ותחלוץ את המנעל בימינה (ים של שלמה י. וראה פתחי תשובה לסדר חליצה ס"ק יד).

השלכת המנעל

לאחר שהיבמה חולצת המנעל מעל רגלו, הרי זו משליכתו לארץ (רמב"ם ד ו; שו"ע קסט ל, וסדר חליצה נב) בכח (ים של שלמה יט) למרחוק (רמ"א בסדר חליצה שם), ומגביהה את המנעל קודם שמשליכתו (סדר חליצה למהר"י מרגליות (כת"י)), ויש שכתבו שמשליכתו לארץ בפני הדיינים, ומגביהתו מן הארץ ומשליכתו למרחוק (סדר חליצה למהר"מ מינץ (כת"י) על פי קבלה).

הדיינים צריכים לראות את מעשה חליצת המנעל (מאירי קו ב; סדר חליצה למהר"י מרגליות (כת"י) נוסח א; סדר חליצה למהר"ם אות פב).

חציצה בין הרגל למנעל

על היבם לנעול המנעל על גבי רגלו כשהיא יחפה, ולא על בית שוקיים [-גרב] (ריטב"א יבמות קב ב; סמ"ג עשין נב; טוש"ע קסט כו), ואם חלצה את המנעל מעל הגרב - חליצתה פסולה (בית שמואל ס"ק כה)^[13].

יש לדקדק שלא יהא טיט דבוק למנעל מבפנים, וכן יש ליבם לרחוץ רגלו הימנית יפה (ראבי"ה ד תתצד; טוש"ע קסט כו), כדי שלא יהא טיט דבוק בה (פי' סדר חליצה ס"ק נב), וכתבו אחרונים שאינו אלא חומרא (בית שמואל שם ס"ק כה; הגר"א ס"ק צז). יש שכתבו שטוב שהיבם יחתוך את צפרניו (רמ"א בסדר חליצה י), ויש מאחרונים שדחו המנהג (ים של שלמה ט).

הרקיקה

לאחר חליצת המנעל יורקת היבמה בפני היבם (משנה קו ב; רמב"ם יבום ד ז; טוש"ע אבן העזר קסט לח, וסדר חליצה נג), שנאמר: וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו (דברים כה ט). חלצה ולא רקקה - חליצתה כשרה (שו"ע קסט מג).

בפניו

אינה יורקת בפניו ממש (מאירי קו ב), אלא יורקת בארץ^[14] כנגד פניו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף לא כנגד פניו ממש, אלא כנגד הבטת פניו, וכל שיבוא הרוק כנגדו, באיזה מקום שמראשו ועד רגליו, קרוי בפניו (מאירי שם).

היבמה עומדת כנגד היבם בשעה שרוקקת (סמ"ק קפה; שו"ע קסט לח), כדי שתהא הרקיקה כנגד פניו (פי' סדר חליצה ס"ק עו).

רוק רב

היבמה יורקת בפניו רוק הנראה לדיינים (יבמות קו ב; רמב"ם ד ז; שו"ע קסט לח), וצריכה לירוק רוק רב (סמ"ק קפה, ושו"ע בסדר חליצה נב,נג), וצריכים הדיינים לראותו כשהוא יוצא מפיה (יבמות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). לא ראו הדיינים הרוק כשיצא מפיה - כשר (רמב"ם ד כג; שו"ע שם לח).

אף היבם יש מהראשונים סוברים שצריך שיראה את הרוק (רמב"ם ד ח; טוש"ע קסט מח); ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין היבם צריך לראות הרוק (רשב"א וריטב"א ונמוק"י יבמות קו ב).

מצות חליצה שיהיו שניהם עומדים בשעת הרקיקה (רמב"ם ד ז; שו"ע בסדר חליצה מו); ויש שכתבו שהרקיקה דינה כחליצה עצמה, ואין צריך בה עמידה אף לכתחילה (פירוש סדר חליצה ס"ק סד).

רוק הבא מחמת דבר אחר

יבמה שאכלה שום או גרגיר, שהם דברים המרבים את הרוק, ורקקה, לא עשתה ולא כלום (יבמות קו ב; רמב"ם ד כב; טוש"ע קסט מא)^[15].

ויש שכתבו שצריך שלא תאכל כלום ביום החליצה, לפי שאין אנו בקיאים לידע מה גורם להרבות הרוק (ראבי"ה תתצד). ונהגו למנעה מלאכול כלום (סדר חליצה ליראים; רא"ש יבמות יב יט; שו"ע קסט מא, וסדר חליצה י), וכן שלא תשתה (סדר חליצה למהרי"ל; סדר חליצה למהר"י מרגליות; רמ"א בשו"ע שם). וכן כתבו שהגון לה אף למעט בדבור, כדי שיבוא הרוק מעצמו (סדר חליצה ליראים; דרכי משה קסט כז בשם ראבי"ה; רמ"א בשו"ע שם)^[16].

נהגו להזהיר את היבמה שלא תנקר שיניה בבוקר קודם החליצה, כדי שלא יצא מפיה דם (סדר חליצה למהר"י מרגליות; סדר חליצה למהר"ם מינץ (כת"י); רמ"א בסדר חליצה י).

סידורה

סדרי חליצה מצינו במשנה (יבמות קו ב), ובשולחן ערוך (אבן העזר סדר חליצה [אחרי סי' קסט]), ורבים מהגאונים, הראשונים והאחרונים הביאו בספריהם סדרי חליצה הלכה למעשה; חלק מהם נדפסו, וחלקם מצוי עדיין בכתב יד (ראה סדרי חליצה לגאונים שהובאו באוצר הגאונים יבמות תקיג - טז, ספר הישר לר"ת ס (שלזינגר), תשובות ופסקים (קופפר) קמב, והוא סדר חליצה ליראים, ראבי"ה ד תתצד, ספר התרומה קלג, ר' שמואל הלוי בתשובות ופסקים (קופפר) קמד, סמ"ק קפה, רבנו פרץ בסמ"ק שם, ובשו"ת הרשב"א ז שצט, הרשב"א בתשובותיו ז שצח, ובארחות חיים הלכות חליצה, מאירי יבמות סוף פרק יב, רא"ש יבמות שם, ספר החינוך תקצט, מהרי"ל הלכות חליצה, רשב"ץ בסוף ספר משפט הכתובה (קושטא רע"ח), מהר"י מרגליות כת"י (אוקספורד 804) בשתי נוסחאות, ובדרכי משה סוף אה"ע הביאו בחלקו עם הוספות מהרמ"א, הר"ז כת"י (אוקספורד 820), שו"ת מהר"י מינץ בסופו, מהר"ם מינץ כ"י (אוקספורד 820), שו"ת בנימין זאב פו, שו"ע קסט בסופו עם פירוש סדר חליצה (למחבר עצמו) והגהות הרמ"א, ים של שלמה יבמות פרק יב בסופו, שו"ת מהרשד"ם אבן העזר קח, שו"ת דברי ריבות כג, לבוש אבן העזר קסט בסופו, ר' מיכל בר' יוזפש מקראקא נדפס בשו"ע, ונדפס בפני עצמו (וילנא תרל"ד) עם פתחי תשובה, כנסת הגדולה קסט בסופו, סוף ספר גט פשוט למהר"י בנבנישתי, שו"ת פרח מטה אהרן כה, ר' משה אמריילאו בשו"ת דבר משה א אבן העזר צא, זכור לאברהם (אלקלעי), ערוך השולחן קסט בסופו, נהר מצרים (אוסף מנהגי מצרים) לר' רפאל אהרן ן' שמעון, ועוד).

גט חליצה

לאחר שחלצה, בית דין שהיתה החליצה בפניהם כותבים לה גט חליצה (טוש"ע קסט נו, על פי יבמות לט ב, קו ב. וראה רמב"ם יבום ד כט), והוא שטר חליצה שמצינו במשנה (מועד קטן יח ב, ובבא מציעא כ א). גט חליצה זה אינו בא להתירה להינשא, שהרי כבר הותרה על ידי החליצה, ואינו אלא מעשה בית דין כדי שתהיה בידה ראיה שחלצה (רמב"ם יבום שם)^[17].

יש שכתבו שאין אנו נוהגים לכתוב גט חליצה (ים של שלמה יב בסופו. בשו"ע לא הובא נוסח גט חליצה, אף על פי שכתב בסי' קסט נו שכותבים לה גט חליצה. ברוב סדרי חליצה של האחרונים אף לא הוזכר שכותבים לה גט חליצה). וכתבו אחרונים שאף על פי כן מנהג יפה לכתבו (הובא בבאר היטב קסט ג).

הערות שוליים