מיקרופדיה תלמודית:חנוך בית

הגדרה^[1] - התחלת מגורים בבית חדש

מצותו

חינוך בית בארץ ישראל מצוה היא (ירושלמי סוטה ח ד), שכן נאמר בחוזרים מעורכי מלחמה (ראה ערך מלחמה): מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ (דברים כ ה), ולא חנכו, היינו שלא דר בו, שחינוך לשון התחלה (רש"י עה"ת שם)^[2]; יכול הבונה בית בחוץ לארץ יהא חוזר, תלמוד לומר: ולא חנכו, את שמצוה לחנכו - בארץ ישראל, שמצוה לדור בה (ראה ערך ארץ ישראל ב. קרבן העדה ופני משה שם) - יצא זה שאין מצוה לחנכו (ירושלמי שם), וכל הבונה בית, או נוטע כרם בחוצה לארץ, אינו חוזר עליהן (רמב"ם מלכים ז יד).

שמחתו

חינוך בית יש בו אף משום שמחה, שכן אמרו: נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ וגו' (דברים כד ה), לביתו, זה ביתו, יהיה, זה כרמו (משנה סוטה מג א; ספרי דברים רעא), שאף הבונה בית וחנכו, או נטע כרם וחיללו, אינו יוצא לעורכי המלחמה כל עיקר (רמב"ם שם י)^[3].

סעודה עבורו

המנהג לעשות סעודה ושמחה באכילה הראשונה שיאכלו בבית חדש, והתחלת האכילה נקראת חנוך, כמו שנקרא התחלת הלמוד בנער (ראה ערך חנוך. ספר השרשים לרד"ק, חנך). וכתבו ראשונים שאין זו בכלל סעודת-מצוה (ראה ערכו), אלא סעודת הרשות (תשב"ץ קטן קע, בשם מהר"ם; ים של שלמה בבא קמא ז לז), שהיא דרך רעות (ים של שלמה שם), אלא אם כן רוצה לחנך ביתו בתורה ומצוות וליתן שבח למקום אשר חננו, ולא הניח מתחילה לשתות ולשחוק בבית ולנהוג בו קלות ראש, אלא עושה סעודה לחנכו ולומר בו דברי תורה ולדרוש בו מעין המאורע, שבאופן זה הרי זו סעודת מצוה (ים של שלמה שם; מגן אברהם תקסח סק"ה, בשמו). וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים אלא בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל שחנוך הבית הוא מצוה (ראה לעיל), אף הסעודה עבור חנוך הבית היא סעודת מצוה (באר שבע, שו"ת ע; מגן אברהם שם, וכף החיים שם ס"ק כה, בשמו; כן משמע ממסקנת היד אפרים שם ד"ה דחנוכת הבית)^[4].

הערות שוליים