מיקרופדיה תלמודית:חציו עבד וחציו בן חורין
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - עבד כנעני ששוחרר מקצתו
הגדרתו
חציו עבד וחציו בן חורין הוא עבד כנעני שרבו שחרר חציו (גיטין מא ב; רמב"ם עבדים ז ד; טוש"ע יו"ד רסז ס. וראה ערך גט שחרור, וערך שחרור, באלו אופנים אפשר לשחרר חצי עבדו), או שהיה עבד של שני שותפים, ושחרר אחד מהם את חלקו (גיטין מב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ולא חציו דוקא, אלא אפילו היה עבד של אלף שותפים, ושחרר אחד מהם את חלקו, הרי זה קרוי חציו עבד וחציו בן חורין (פירוש המשניות לרמב"ם גיטין שם).
עבדותו
מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לסוברים שאין כופים את רבו לשחררו (ראה להלן: שיחרורו), הרי זה עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד (משנה גיטין מא א, ועדיות א יג); וכן לחולקים, כתבו ראשונים שבאופן שאין כופים, כגון חציה שפחה וחציה בת חורין שלא נהגו בה מנהג הפקר (ראה להלן, שם), עובדת את רבה יום אחד, ואת עצמה יום אחד (רא"ש גיטין ד לז; רמב"ם עבדים ז ז; טוש"ע יו"ד רסז סב).
באופן שכופים את רבו לשחררו, ועדיין לא הספיק לשחררו, נחלקו ראשונים:
- יש שכתבו שמאחר שכופים את רבו לשחררו, דינו כמעכב-גט-שחרור (ראה ערכו) שמעשה ידיו לעצמו, וצריך גט שחרור לצאת לחרות (רא"ש שם; טוש"ע רסז סב).
- יש חולקים וסוברים שעובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד (ראב"ן גיטין מב א).
- ויש שצידדו שאין בו דין חלוקה זו, אלא עובד בבלבול ובלא סדר (מאירי חגיגה ב ב, בשם גדולי נרבונא).
חלוקת הימים
חלוקת ימים שאמרו במי שחציו עבד, אינה חלוקה לענין קנין הגוף, שהרי ביום של עצמו אסור הוא בבת חורין (ראה גיטין מב א), וגופו קנוי תמיד לשניהם, לרבו ולעצמו, ולא נתחלק אלא למלאכתו (תוספות רי"ד ב"ב יג א; קצוה"ח רמט סק"ב, וראה מה שכתב שם בדעת הירושלמי שחולק).
נגחו שור והזיקו, ביום של רבו - לרבו, ביום של עצמו - לעצמו (גיטין מב א; רמב"ם חובל ד יב; טוש"ע יו"ד רסז סב, וטור חו"מ תכד), וכן אם ביישו אדם או ציערו (רמב"ם שם).
דמי נזקיו למי
להלכה, שמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופים את רבו לשחררו (ראה להלן, שיחרורו), דינו כמעוכב-גט-שחרור (ראה ערכו), שהדבר ספק אם יש לו קנס (ראה גיטין מב ב. וראה ערך מעכב גט שחרור וערך שלשים של עבד), ולכן אם המיתו שור אינו נותן לרבו כלום (גיטין מב ב; טוש"ע יו"ד רסז סב), וכן אם חבל בו אדם, הדבר ספק אם חבלתו לרבו או לעצמו, וכותבים הרשאה (ראה ערכו) זה לזה, וגובים תשלומי החבלה מהחובל (ראב"ד בהשגות חובל ד יא).
ויש מהראשונים חולקים, ופסקו להלכה במי שחציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או ציערו, או נגחו שור וכיוצא, שאם אירע ביום של רבו - לרבו, וביום של עצמו - לעצמו (רמב"ם חובל ד יב), וכן אם המיתו שור נותן חצי קנס לרבו (רמב"ם נזקי ממון יא ב).
באישות
לישא שפחה
חציו עבד וחציו בן חורין, אסור לישא שפחה משום צד חירות שבו - שבן חורין אסור בשפחה כנענית (ראה ערך עבד כנעני) - ואסור לישא בת חורין משום צד עבדות שבו (משנה גיטין מא א ורש"י, ועדיות א יג; רמב"ם עבדים ז ז; טוש"ע רסז סב), שעבד אסור בבת חורין (ראה ערך עבד כנעני). ומותר הוא לבוא על ממזרת, שצד חירות שבו מותר בה, להלכה שעבד משוחרר מותר בממזרת (ראה ערך גר: חיתונו), ואף צד עבדות שבו מותר בה מן התורה (תוספות חגיגה ב ב ד"ה לישא), אלא שאסור לו לישאנה, שאם ישאנה נמצא צד עבדות שבו משתמש באשת איש (ראה להלן. תוספות פסחים פח א). וכן חציה שפחה וחציה בת חורין אסורה להינשא הן לעבד והן לבן חורין (גיטין לח ב; טור יו"ד רסז. וראה רמב"ם עבדים ז ז, שם ט ו, ושו"ע שם סב).
חציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין, נסתפקו בתלמוד אם קידושיו קידושין (גיטין מג א). להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהיא ספק מקודשת (רמב"ם אישות ד יז; רא"ש גיטין ד לז; טור אבן העזר לא בסופו, וטוש"ע אבן העזר מד יא); יש פוסקים שמקודשת ודאי (ראב"ן ותוס' רי"ד ורשב"א גיטין מג א); ויש שכתבו שאינה מקודשת (רמב"ן גיטין שם).
כשקידש אשה
מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש אשה - לדעת הסוברים שקידושיו קידושין (ראה לעיל), ובא עליה, הרי צד עבדות שבו משתמש באשת איש (יבמות מה ב), שאינה מקודשת אלא לצד חירות שבו (רש"י שם), ולדעת הסוברים שעבד הבא על אשת איש הולד ממזר, אף על פי שעבד הבא על בת ישראל פנויה הולד כשר, הולד שלו אין לו תקנה, משום ממזרות (יבמות שם), לפיכך אסור לו לבוא עליה משום איסור אשת איש (שאגת אריה החדשות טו ב; אבני מלואים מא סק"א), מלבד מה שאסור בה משום עבדות (שו"ת רבי עקיבא איגר רד).
חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה, נחלקו בה אמוראים אם קדושיה קידושין (גיטין מג א). להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שקידושיה קידושין (טור אבן העזר מד, בשם הרא"ש; ט"ז אבן העזר מד סק"ח); יש פוסקים שהיא ספק מקודשת (ב"ח אבן העזר מד; רשב"א קידושין ו א; הגר"א יורה דעה רסז ס"ק קט); ויש פוסקים שאינה מקודשת (מאירי גיטין מג ב, בשם הרבה פוסקים; פרישה אה"ע מד כו, בדעת הרמב"ם).
ביחס
מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אם אין קידושיו קידושין (ראה לעיל: באישות), בנו אינו יורשו (גיטין מג א. וראה רמב"ם נזקי ממון יא ב, וטוש"ע יו"ד רסז סב, וש"ך שם ס"ק עו), לפי שמי שחציו עבד וחציו בן חורין אין זרעו מיוחס אחריו (תוספות גיטין שם ד"ה ואי).
במצוות ובשאר דינים
מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב במצוות-עשה-שהזמן-גרמא (ראה ערכו), שאין נשים ועבדים חייבים בהן (ראה ערך עבד כנעני. מגיד משנה סוכה ו א), לפי שצד חירות שבו חייב במצוות כבן חורין גמור (תוספות חגיגה ד א ד"ה לא). וכן אמרו: הכל חייבים בתקיעת שופר, ואפילו חציו עבד וחציו בן חורין (ראש השנה כט א; רמב"ם שופר ב א. וראה טוש"ע תקפט ה).
בכמה מצוות שהעבדים פטורים מהן, דנים אם חציו עבד וחציו בן חורין חייב, וכיצד הוא יוצא ידי חובתו[2].
בתקיעת שופר
בתקיעת-שופר (ראה ערכו) אמרו: אינו מוציא לא את מינו, ולא את שאינו מינו, שאף באופן שהשומע גם הוא חציו עבד, אין צד עבדות של המשמיע מוציא ידי חובתו את צד חירות של השומע (ראש השנה כט א). ונחלקו אמוראים אם את עצמו הוא מוציא ידי חובה (שם). הלכה שאינו מוציא אף את עצמו (גמ' שם; רמב"ם שופר ב ג; טוש"ע או"ח תקפט ה). כיצד ייצא ידי חובתו, ישמע מבן חורין שיתקע לו (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
בשאר מצוות
- בישיבת-סוכה (ראה ערכו), חציו עבד וחציו בן חורין חייב (רמב"ם סוכה ו א; שו"ע תרמ א), ומוציא את עצמו בישיבתו בה. וכן חייב בנטילת-לולב (ראה ערכו. ביכורי יעקב תרנז בסופו).
- במקרא מגילה, מי שחציו עבד לחציו בן חורין חייב (ראה להלן). לדעת הסוברים שעבדים פטורים ממקרא מגילה (ראה ערך מקרא מגילה), צד חירות שבו הוא שחייב, ולדעת הסוברים שהם חייבים, אף צד עבדות שבו חייב (ראה בית יוסף או"ח תרפט, וראה שאגת אריה ו).
- בברכת-המזון (ראה ערכו), שיש סוברים שעבדים אינם חייבים בה מן התורה (ראה ערך עבד כנעני), חציו עבד וחציו בן חורין חייב משום צד חירות שבו (מנחת חנוך תל).
- בקריאת התורה, שצריך שתהיה בעשרה, ואין העבדים מצטרפים לעשרה (ראה ערך קריאת התורה), יש מהאחרונים שכתב שחציו עבד וחציו בן חורין מצטרף, שמאחר שכופים לשחררו, ל"משנה אחרונה", הרי הוא חייב בכל המצוות (עולת תמיד קמג סק"א); ויש חולקים וסוברים שאינו מצטרף לעשרה (אליה רבה קצט ה).
- בקריאת שמע, שעבדים פטורים (ראה משנה ברכות כ א וירושלמי ברכות ג ג, וראה ערך קריאת שמע), יש שכתבו שחציו עבד וחציו בן חורין פטור (מראה הפנים בירושלמי ברכות ג ג; רבי עקיבא איגר על השו"ע או"ח ע א), אבל באופן שכופים לשחררו, חייב הוא בקריאת שמע (רבי עקיבא איגר שם); יש שכתבו שצד חירות שבו חייב בקריאת שמע (מנחת חנוך תכ בקומץ המנחה), אלא שאינו מוציא את עצמו, וצריך לשמעה מאחר (מנחת חנוך שם); ויש שכתבו שהוא מוציא את עצמו (שו"ת חסד לאברהם (תאומים) או"ח ח).
- בהנחת תפילין, שעבדים פטורים (ראה ערך הנחת תפילין, וערך עבד כנעני), כתבו אחרונים שצד חירות שבו חייב, אלא שהם מסתפקים אם מוציא את עצמו (מנחת חנוך מצוה תכב).
- בציצית (ראה ערכו), יש שנסתפקו אם צד חירות שבו חייב (פרי מגדים או"ח פתיחה כוללת ב כב. וראה מנחת חנוך שפו שחייב בציצית).
- במצות פריה-ורביה (ראה ערכו), תלוי הדבר במה שנחלקו ראשונים האם עבדים פטורים ממצוה זו (ראה תוספות גיטין מא ב ד"ה לא תהו, ותוספות חגיגה ב ב ד"ה לא תהו. וראה ערך פריה ורביה, מחלוקת ראשונים בדבר). ולדברי הכל אינו יכול לקיים מצוה זו, שהרי אסור הוא לשאת אשה (ראה לעיל: באישות. ראה משנה גיטין מא א), אלא שאם עבר ונשא בת ישראל, והוליד ממנה - קיים מצות פריה ורביה (אמרי ברוך לטורי אבן תחילת חגיגה) אם קידושיו קידושין, ובנו מתייחס אחריו (ראה לעיל: ביחס. אבני מלואים א סק"ג).
- חציו עבד וחציו בן חורין פסול לעדות (רמב"ם עדות ט ה; החינוך מצוה עה)[3].
שחרורו
מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד (ראה לעיל: עבדותו), דברי בית הלל; בית שמאי אומרים: תיקנתם את רבו ואת עצמו לא תיקנתם, לישא שפחה אינו יכול שכבר חציו בן חורין, ולישא בת חורין אינו יכול שכבר חציו עבד (ראה לעיל: באישות), יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב העבד שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי (משנה גיטין מא א, ועדיות א יג).
הלכה שכופים את רבו לשחררו (רמב"ם עבדים ז ז; טוש"ע יו"ד רסז סב)[4].
חציה שפחה וחציה בת חורין, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה שאשה מצווה בפרו ורבו (ראה ערך פריה ורביה), כופים את רבה לשחררה, כדי שתהא מותרת להינשא, ולדעת חכמים שאינה מצווה בכך (ראה ערך הנ"ל, ושם שכן הלכה), אין כופים את רבה לשחררה (יבמות סו א ורש"י; גיטין מג ב). הלכה שאין כופים (רמב"ם עבדים ז ז; טוש"ע יו"ד רסז סב), אלא שאם נהגו בה החוטאים מנהג הפקר - שכיון שאינה יכולה להינשא היא מפקרת עצמה (רש"י יבמות שם, וראה ש"ך יו"ד שם ס"ק ק) - כופים רבה לשחררה (יבמות שם; רמב"ם שם; טור שם (אות קמט)), כדי שתינשא ויסור המכשול (ראה רמב"ם ט ו, ושו"ע יו"ד רסז עט).