מיקרופדיה תלמודית:חקות הגוים

הגדרה^[1] - איסור עשיית דברים שנוהגים בהם הגוים, כדי להתדמות להם

האיסור וגדרו

אין הולכים בחוקות הגוים, ולא מתדמים להם, לא במלבוש, ולא בשיער, וכיוצא בהם (ראה בפרקים הבאים), שנאמר: וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (ויקרא יח ג. רמב"ם עבודה זרה יא א)^[2]. וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ וגו' וְחֹבֵר חָבֶר וגו' (דברים יח י-יא), אלא שלא תלכו בנימוסות - מנהגות - שלהם, בדברים החקוקים להם (תורת כהנים אחרי פרק יג ט).

הגוים הנכללים באיסור

גוים שהוזכרו באיסור זה, נחלקו בהם ראשונים:

• יש אומרים שהם שבע-אומות (ראה ערכו) ומצרים (ראה ערכו) בלבד, שנאמר: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (ויקרא יח ג. יראים שיג), ונאמר: וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם (ויקרא כ כג), ודרשו חכמים: ולא תלכו בחקות הגוי, אלו המצריים, אשר אני משלח מפניכם אלו הכנענים (תורת כהנים קדושים פרק ט ה)^[3].

• יש אומרים שהוא הדין בכל שאר הגוים, מפני שהם סרים מאחרי ה', ועובדים עבודה זרה (חינוך רסב, במהדורות שאינן מצונזרות; עבודת המלך עבודה זרה שם, בדעת הרמב"ם)^[4].

• ויש אומרים שאף גוים שאינם עובדים עבודה זרה - כגון המוסלמים (ראה ערך גוי: גדרו) - בכלל (כן משמע משו"ת הרשב"א א שמה; ריב"ש קנח; תשב"ץ ג צג וקלג).

גדר האיסור

בגדר הלאו של הליכה בחוקות הגוים, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שבכל מה שמיוחד להם צריך הישראל להיות נבדל מהם, ולא הזכירו חכמים אלא הדברים שהיו נוהגים בהם הגוים באותם הימים, אבל הוא הדין בכל מנהגי הגוים שנתחדשו בכל הזמנים (רמב"ם שם, וסמ"ג שם, לפי הב"ח יו"ד קעח א), ומכל מקום דברים שאין הגוים נוהגים כן באותה מדינה ובאותו דור אין בהם משום חוקות הגוים (ספרי דבי רב לספרי ראה ל, ומנחת חינוך רנא א, לדעה זו), אבל דברים שמנו חכמים בכלל חקות הגוים, אף על פי שאין הגוים בזמן הזה נוהגים כן, אסור לישראל לנהוג בהם, שכיון שכבר היה קבוע חוק זה לשם דתם, נראה כמודה להם ולתורתם (ב"ח שם; דברי חיים יו"ד א ל, בדעת הקרית ספר שם).

• ויש אומרים שעיקר האיסור אינו אלא בדברים שהם חוק לעבודה זרה, שלא ידמה להם בדברים המיוחדים לכומריהם, עד שיחשוב הרואה שהוא משלהם, אלא שהדבר מתפשט מדברי סופרים להרבה דברים שאינם ממין זה, כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם, ולא ימשכו אחריהם מזו לזו (מאירי סנהדרין נב ב; יפה מראה שבת ו א, בדעת התוספות בבא קמא פג א ד"ה התירו)^[5].

להידמות לגוים

אף במהות החוק שעושה כגוים, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאיסור זה נאמר בשני אופנים: האחד הוא בדברים שאין טעמם נגלה, כגון דברים תמוהים, או דברי ניחוש וכדומה, שמנו חכמים בכלל דרכי-האמורי (ראה ערכו), וזהו לשון חוק, שאין טעם לדבר, שכיון שאינו עושה דבר זה אלא משום שהגוים נוהגים כן, נראה כנמשך אחריהם ומודה להם, והשני הוא בדברים שיש בהם משום פריצת גדרי הצניעות והענוה, ושפירשו ישראל מדברים אלו מפני צניעותם או מטעם אחר, והוא עושה כן כדי להתדמות להם, לפיכך אם אינו מתכוין להתדמות להם - מותר (מהרי"ק פח).

• ויש אומרים שמן התורה אינו אסור אלא בעושה להתדמות, וחכמים גזרו אף באינו עושה להתדמות (דברי חיים שם, בדעת התוספות שם), ושדברים שמנו חכמים בכלל חוקות הגוים אסורים מן התורה אף באינו עושה להתדמות (דברי חיים שם, בדעת הקרית ספר שם). וכן דברים שהגוים עושים לשם פריצות ושחץ, אסור לישראל לעשות כן אפילו מתכוין לתועלת, וכל שכן שאסור אם כוונתו לילך בדרך שחץ, או שלובש מלבושי פריצות כדי להתנאות בפני הבריות, אפילו שאינו מתכוין להתדמות לגוים, שבדבר זה מתדמה להם, שאף הם עושים כן לשם כך (דברי חיים שם).

חיוב מלקות

איסור הליכה בחוקות הגוים נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת ל; סמ"ג לאוין נ; חינוך רסב)^[6], והעושה דבר שהוא בכלל חוקות הגוים - להתדמות לגוים (חינוך שם) - חייב מלקות (רמב"ם שם, ועבודה זרה יא א, וסנהדרין יט ד; חינוך שם; טור שם). ואף על פי שלאו זה כולל כמה דברים, אינו בכלל לאו-שבכללות (ראה ערכו) - שאין לוקים עליו (ראה ערך לאו שבכללות) - לפי שכל הנכללים בלאו זה אסורים משום שם אחד, ועונשם שוה (כסף משנה שם, ובית יוסף שם)^[7].

בשב ואל תעשה

כשעושה דבר הדומה לחוקות הגוים בשב ואל תעשה, כגון שאינו נושא שתי נשים, שאף הגוים עושים כן, אינו עובר על האיסור (שאילת יעב"ץ ב טו).

במלבושי גוים

בכלל איסור הליכה בחוקות הגוים, שלא ילבש ישראל מלבוש המיוחד להם, אלא יהיה מובדל מהם וידוע במלבושו (ראה להלן. רמב"ם עבודה זרה יא א; טוש"ע יו"ד קעח א), וכן דרשו: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם (דברים יב ל), שמא תימשך אחריהם, או שמא תידמה להם, או שמא תעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואיל והם יוצאים באבטינא ובארגמן ובתלוסין - מיני מלבושים (באור הגר"א שם סק"א) - אף אני כן (ספרי ראה פא), ולשון הנביא: וּפָקַדְתִּי וגו' וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי (צפניה א ח), דהיינו מלבושי גוים (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת ל; חינוך רסב)^[8].

מלבוש מיוחד

וכתבו ראשונים שבכלל מלבוש המיוחד לגוים שאסרו ללבוש, מלבוש שנתייחד לכלל אומתם מחמת גיותם, ושפירשו ישראל ממנו מפני צניעותם או מטעם אחר, כגון שנהגו ללבוש בגדים אדומים וכדומה ממלבושי הפריצות (מהרי"ק פח, על פי רי"ף סנהדרין עד ב; רמ"א יו"ד קעח א), שכשלובשו ישראל נראה כמודה לגוים ונמשך אחריהם, אבל כשאינו מיוחד לכלל אומתם, כגון בגד שנתייחד לחכמים מפני חכמתם, או משום כבוד או טעם אחר, מותר לישראל ללובשו (מהרי"ק שם; רמ"א שם)^[9].

כשנתפשט המנהג

במקום שכבר נתפשט המנהג שישראל לובשים מלבושים כמו הגוים, הבא לשם מותר לו ללבוש בגדים כמנהג המקום, ואין בו משום חוקות הגוים, אחרי שכבר נעשו מלבושי ישראל (בית שלמה יו"ד א קצז)^[10].

גילוי ראש גבר

גילוי הראש, לדעת הסוברים שאינו אסור אלא ממידת חסידות (ראה ערך גלוי ראש: בהילוך), נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שבארצות שבהם אין ישראל ניכרים מן הגוים אלא בכיסוי הראש, יש בו איסור משום חוקות הגוים (מהר"י ברונא לד), ושמטעם זה נהגו ישראל בזה חומרא יתירה, וחושבים מגלה ראשו לפושע (חידושי חתם סופר נדרים ל ב).

• יש אומרים שאין בזה משום חוקות הגוים, לפי שאין הגוים נוהגים כך אלא לשם כבוד (פתח הדביר או"ח ב, בשם כמה אחרונים).

• ויש אומרים שאינו עובר בלאו של חוקות הגוים אלא בגילוי ראש בשעת התפילה או דבר שבקדושה, לפי שכך הוא חוק עבודה זרה של הנוצרים (צרור החיים (לוונשם), כסוי חטאה).

גילוי ראש אישה נשואה

אף אשה היוצאת וראשה פרוע, שאמרו שהיא בכלל עוברת על דת-יהודית (ראה ערכו), יש מן האחרונים שכתב שדבר זה הוא בכלל הלאו של חוקות הגוים (אלה המצוות רסג).

בתספורת ובקישוט הגוף

סיפור קומי ועשיית בלורית

בכלל חוקות הגוים ודרכי-האמורי (ראה ערכו) מנו חכמים במספר מקומות המספר קומי (תורת כהנים אחרי פרק יג ט; סוטה מט ב, ובבא קמא פג א; דברים רבה ב יח), ובמקומות אחרים העושה בלורית (כן משמע מתוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ג ו; דברים רבה שם; רמב"ם עבודה זרה יא א)^[11]. ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהם שני דברים נפרדים: המספר קומי (רבנו חננאל בבא קמא שם; ערוך, קמי; כן משמע משו"ת הרמב"ם (פרידברג) רמד; כסף משנה שם, וב"ח יו"ד קעח א, בדעת הרמב"ם) הוא איסור שלא יגלח את השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן, ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושים הם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ובלורית היינו (הרמב"ם בעבודה זרה שם, ושו"ת שם) שלא יגלח מן הצדדים ויניח השער באמצע כמו שהם עושים (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[12].

• ויש מפרשים שמספר קומי ובלורית הם ענין אחד, והוא השער שמניח מאחורי העורף (רש"י סוטה מט ב ד"ה מספר, וקדושין עו ב ד"ה מספרים, ובבא קמא פג א ד"ה מדרכי, ומעילה יז א ד"ה וסיפר), ולדעתם אין איסור לגלח סביבות הראש להניח שער באמצע (בית יוסף שם)^[13].

גידול ציצית ראשו

וכן בכלל הלאו הוא שלא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם (רבי יהודה בתורת כהנים שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ונחלקו הדעות:

• יש מפרשים שהוא איסור בפני עצמו, שמגדל השער לנוי וליופי כמו הבתולות, דרך שחץ וגאוה (ב"ח שם; ש"ך שם סק"א), או כדרך הגוים בעלי מלחמות בהרבה מדינות, שמגדלים שערם ואינם מגלחים עצמם כלל, ואף זה בכלל מגדל בלורית, שהכלל הוא שיש לישראל להיבדל מהם, ומה לי בכך או בכך, כי המדינות חלוקות במנהגם (ט"ז שם סק"א).

• ויש מפרשים שמגדל ציצית ראשו הוא שמספר קומי ובלורית (ראה לעיל. רבנו הלל לתורת כהנים שם; ר"ש משנץ שם, בשם יש מפרשים; כסף משנה שם, ובית יוסף שם, בדעת הרמב"ם והטור; לבוש שם א), אבל בגידול שערו בלבד אין איסור (פרי חדש שם).

הקפת ראש והשחתת זקן

במדינות שמנהג הגוים הוא להקיף פאת ראשם ולהשחית זקנם, המתדמה להם בזה - אף על פי שעושה כך בדרך שאינו עובר על לאו של הקפת-הראש (ראה ערכו) או השחתת-זקן (ראה ערכו) - עובר על לאו של חוקות הגוים (מנחת חינוך רנא א; אמרי אש נה; היכל הברכה רסג; בית הלל יו"ד קפא, בדעת תרומת הדשן רצה), אלא אם כן נתפשט המנהג תחילה בהיתר, וכיון שהותר - הותר (שו"ת חתם סופר או"ח נט). וכן השפם, והוא השיער שעל גבי השפה העליונה, שמן הדין מותר לגלחו אפילו בתער (ראה ערך הנ"ל), לא נהגו ישראל לגלחו (רמב"ם עבודה זרה יב ח; טור יו"ד קפא), שכיון שהגוים נהגו להשחיתו, הרי זה בכלל ובחקותיהם לא תלכו (ב"ח שם)^[14].

קישוט הגוף

יש מהראשונים הסוברים שאף שאר דברים של קישוט הגוף שנהגו בהם הגוים נתרבו בכלל חוקות הגוים (כן משמע מראב"ד ור"ש משנץ לתורת כהנים אחרי פרק יג ט), ולכן דרשו מן הכתוב ובחקותיהם לא תלכו, שלא תנקור (תורת כהנים שם, לגירסת הראב"ד שם), היינו שרואה עצמו במראה לנאות את עצמו (ראב"ד שם), והוא דרך הגוים שמקשטים עצמם לזנות (ראב"ד שם); ויש גורסים: תנהור (תורת כהנים שם, לגירסת הר"ש משנץ שם), היינו שמושח בושם להצהיל פנים (ר"ש משנץ שם)^[15].

בתיאטראות וקרקסאות

בכלל חוקות הגוים הוזכרו תיאטראות וקרקסאות ואסטריות (תורת כהנים אחרי פרק יג ט, לגירסתנו; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת ל, בשמו) ואצטדיאות (תורת כהנים שם, לגירסת הר"ש משאנץ; רש"י עה"ת ויקרא יח ג), שהם בתי עבודה זרה ובתי משתאות ומקום שחוק שלהם (רבנו הלל ור"ש משנץ לתורת כהנים שם)^[16].

מהות האיסור

ונחלקו ראשונים במהות איסור זה:

• יש מפרשים שלא יבנה מקומות כבנין היכלות של עבודה זרה כדי שיכנסו בהם רבים, כמו שהם עושים (רמב"ם עבודה זרה יא א; מאירי סנהדרין נב ב; טוש"ע יו"ד קעח א), והאיסור הוא לבנות כתבנית אותם היכלות (מגדל עוז שם; הגהות מהר"י בירב שם; שו"ת הרדב"ז א אלף רכ), ועובר בלאו אף על ההשהיה והקיום, ולא על מעשה הבנין בלבד (תשובת מהר"ם שיק בסוף שו"ת מכתב סופר), ומכל מקום לא אסר הכתוב אלא כתבנית אותם העשויים לקבוץ עבודתם, אבל אותם העשויים לוועד להתייעץ על עסקיהם ולמשפט, אין איסור לבנות כתבניתם (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ב).

• יש מפרשים שאין האיסור אלא לעשות בהם צורות כמו שהם עושים (ראב"ד בהשגות שם).

• ויש מפרשים שלא נתכוונו באיסור זה אלא להליכה למקומות קיבוציהם (כן משמע מרבנו הלל ור"ש משנץ לתורת כהנים שם; חינוך רסב; שו"ת הרדב"ז שם, בדעת הראב"ד והמגדל עוז)^[17].

השבח לנזהר בזה

וכן דרשו חכמים: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים (תהלים א א), זה שלא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות של גוים (עבודה זרה יח ב). ובתפילה שאומרים ביציאה מבית המדרש מודים שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות, ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות (ירושלמי ברכות ד ב), או ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרקסאות ותאטראות (ברכות כח ב, לגירסת הרב אברהם יצחק הכהן קוק בגנזי קדם א כא).

בלשון ובשמות של גוים

איסור דאוריתא

בכלל אזהרת ובחקותיהם לא תלכו, יש מהראשונים שמנו שיהיו ישראל מובדלים מן הגוים בדיבור (סמ"ג לאוין נ), שלא תספר קומי שפה (תורת כהנים אחרי פרק יג ט), דהיינו שלא יספר לשון צחות בחכמתן של אומות (רבנו הלל לתורת כהנים שם; כן משמע מהר"ש משנץ שם), ואמרו במכילתא שבידי ישראל במצרים היתה מצוה שאין כל העולם כדאי בה, שלא שינו את לשונם (מכילתא בא, פסחא ה).

איסור דרבנן

אכן בירושלמי מנו בין הגזירות של שמונה-עשר-דבר (ראה ערכו), שגזרו על לשונם (ירושלמי שבת א ד), היינו שלא ירגיל אדם עצמו ובניו לדבר בלשון גוים (קרבן העדה שם); ולא נזכר דבר זה בבבלי (שבת טו א – יז ב).

שם גוים

עוד אמרו במכילתא שמצוה נוספת שאין העולם כדאי בה היתה ביד ישראל במצרים, שלא שינו את שמם (מכילתא שם), ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שהמכנה עצמו בשם של גוים, יש בו איסור משום חוקות הגוים (מהר"ם שיק יו"ד קסט).

• ויש אומרים שדוקא אם מכנה עצמו בשם של גוים אסור, אבל אם מתרגם שמו העברי ללשון אחרת מותר (צפנת פענח רעה)^[18].

בעבירות כמעשה הגוים

בכמה עבירות מצינו שפירשה תורה שהן כמעשה הגוים, כגון עריות (ראה ערכו), שנאמר בהן: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא יח ג), ושני לאוין אלו הם כלל על כל העריות שנאמרו בפרשה שאחריהם (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שנג)^[19], שמלבד הלאו של העבירה עצמה, עובר עליהן אף משום הנאמר - מיד לאחר מכן - וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (ויקרא יח ג. יראים שיג; ב"ח יו"ד קעח א): יכול לא יבנו בנינים, ולא יטעו נטיעות כמותם, תלמוד לומר: ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם, ומה היו עושים, האיש נושא לאיש (ראה ערך משכב זכור), והאשה לאשה (ראה ערך זונה), האיש נושא אשה-ובתה (ראה ערכו), והאשה נישאת לשנים (תורת כהנים אמור פרשה ח ח), ועוד^[20].

לשם שמים

אף דברים שאדם עושה לשם שמים, מצינו שאסרה תורה מפני שהגוים עושים כן, כגון מצבה (ראה ערכו) שאסרה תורה, ואפילו לעבוד את ה', שכן היה דרך עובדי עבודה זרה (הרמב"ם בספר המצוות ל"ת יא, ועבודה זרה ו ו), שנאמר: וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים טז כב), שאף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, משעשאוה חוק לעבודה זרה - שנאה (רש"י עה"ת שם; תוספות עבודה זרה יא א ד"ה ואי)^[21].

חיקוי הגוים במצוות

בכמה מצוות ודינים מצינו שאסרו חכמים לעשותם כדרך שהגוים עושים, ואמרו הטעם: שלא יחקה את המינים (משנה חולין מא א, וגמ' שם ב, בנוסחאות שאינן מצונזרות), והוא מלשון חוק, שלא יחזיק ידיהם בחוקותיהם (רש"י שם ד"ה יחקה; סמ"ג עשין סג)^[22].

שחיטה לתוך גומא

אין שוחטים לתוך הגומא (משנה שם א, וגמ' שם ב; רמב"ם שחיטה ב ה; טוש"ע יו"ד יב א), משום שהוא חוק המינים לעבודה זרה (רש"י שם ד"ה אבל), אבל שוחט חוץ לגומא, והוא יורד ושותת לגומא, ובשוק לא יעשה כן, שלא יחקה את המינים (משנה שם וגמ' שם, בנוסחאות שאינן מצונזרות), משום שנאמר: ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג. גמ' שם). ואין האיסור אלא מדרבנן, משום מראית-עין (ראה ערכו. כן משמע מתוספות שם ד"ה ובשוק; שו"ת הרשב"א א שמה), שלא יאמרו שעושה כן לשם חוק המינים (כלבו קז), והלימוד אינו אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. כן משמע מהריטב"א מכות כ ב)^[23].

ודוקא כשעושה כן בשוק, שאין טעם בדבר, אבל בביתו, אף על פי שאסור אינו עובר בלאו, כיון שיש לו טעם לעשות כן כדי לנקות את ביתו (תורת חיים שם, על פי מהרי"ק פח). בזמן הזה, שאין המינים רגילים בכך, כתבו ראשונים שמותר לשחוט לגומא אפילו בפרהסיא (ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות אלף פד; אור זרוע א שפד-שפה), אלא שלכתחילה טוב להיזהר (דרכי משה שם סק"א), ובדיעבד אין לאסור (רמ"א שם).

שחיטת התמיד

אף בשחיטת התמיד (ראה ערכו) שנינו: לא היו כופתים את הטלה, אלא מעקידים אותו (משנה תמיד ל ב; רמב"ם תמידין א י) יד ורגל, כעקידת יצחק בן אברהם (גמ' שם לא ב), היינו שלא כופתים אותו ארבע רגלים ביחד, אלא יד ורגל בפני עצמן, ויד ורגל בפני עצמן (פירוש הרא"ש שם ל ב ד"ה היו). ואין דבר זה אלא מדרבנן (לחם משנה שם), ויש מהאמוראים שפירשו הטעם משום שמהלך בחוקי המינים (רב הונא או רב חסדא בגמ' שם לא ב, בנוסחאות שאינן מצונזרות), שכשזובחים לעבודה זרה כופתים ארבע רגלים יחד (המפרש שם ד"ה חד אמר).

תפילה

בתפלה (ראה ערכו) אמרו: לא יעמוד אדם בבקעה ויתפלל, כדרך אומות העולם (תנא דבי אליהו רבה ח; ילקוט שמעוני תורה תתקלד, וראבי"ה ברכות עז, בשמו). וכן יש מן האחרונים שפירש בטעם שאין אנו מתפללים בפרישת כפים למעלה, כמו שמצינו במקרא כמה פעמים (שמות ט לג, ומלכים א ח נד, ועוד), לפי שהגוים עובדי עבודה זרה עושים כן (באר שבע). אף בניגונים שמזמרים הגוים בבתי עבודה זרה, כתבו אחרונים שאסור לזמרם בבית הכנסת, משום חוקות הגוים (שו"ת ב"ח קכז, על פי תוספות עבודה זרה יא א ד"ה ואי)^[24].

ריבוי סיגופים

ריבוי סיגופים שאסרו חכמים ואמרו: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים (ירושלמי נדרים ט א; רמב"ם דעות ג א), יש מפרשים הטעם משום ובחקותיהם לא תלכו (מגדל עוז שם), שכן היו נוהגים כהניהם (כן משמע מהרמב"ם שם).

תענית ערב חג

בערב ראש השנה שנוהגים להתענות (ראה ערך ערב ראש השנה), כתבו ראשונים שיש מקומות שנזהרים שלא להתענות, משום חוקות הגוים (הגהות מיימוניות שופר א א), שהיו נוהגים להתענות בערבי חגיהם, ורבים נוהגים לאכול קודם עלות השחר מטעם זה (רמ"א או"ח תקפא ב). ומכל מקום בתענית בכורות בערב-פסח (ראה ערכו), לא נהגו בזה, מפני שמועטים הם, ואין הדבר מפורסם כל כך (מגן אברהם שם ס"ק יב), או משום שיש טעם בדבר, שהוא לזכר הנס של מכת בכורות (אליה רבה שם ס"ק לא).

העמדת אילנות בבית הכנסת

אף המנהג להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים בחג השבועות (ראה ערכו. מגן אברהם תצד סק"ג; ערוך השלחן שם ו, בשם יש נהגו), יש שכתבו לבטלו, משום שעכשיו הוא חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם (חיי אדם קלא יג, וחכמת אדם פט א, בשם הגר"א; משנה ברורה שם סק"י, בשם החיי אדם שהביא מהגר"א; ערוך השלחן שם, בשם הגדולים שבדור).

קידושי אשה

בקידושי אשה בשבת ויום טוב, יש מהראשונים שכתב שאף באופן שאין בזה משום שבות (ראה ערך שבות), כגון שקידשה בחול, ורוצה לקדשה עוד פעם בשבת, עובר משום ובחקותיהם לא תלכו, כי הגוים עושים נישואיהם ביום אידיהם (שבלי הלקט ב, הובא בתשובות הגאונים (אסף) לב). ויש מן האחרונים שכתבו שמטעם זה יש למחות נגד המנהג להעמיד החופה בתוך בית הכנסת, שכן דרך הגוים (ראה ערך חפה: מהותה. שו"ת חתם סופר אה"ע צח).

קבורת מתים

אף קבורת מתים בתכריכים של משי ובגדים מוזהבים, כתבו ראשונים שזוהי גסות רוח והשחתה ומעשה גוים (רמב"ם אבל ד ה), וכן במצבות שעושים בבית הקברות כצורת המצבות שעושים הגוים, להתדמות להם, כתבו אחרונים שאסור (בית שלמה (סקאלא) יו"ד רפז), ושמטעם זה אסור לכתוב על המצבות בלועזית (מהר"ם שיק חו"מ נו)^[25].

במנהג ישראל שנהגו בו הגוים

במצוה, או מנהג שהוזכר בכתוב, שנהגו בכך אף הגוים, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין בדבר משום חוקות הגוים, כיון שכתובה בתורה, ולא מהם אנו למדים - ולא נהגנו כן מצד שאנו נמשכים אחר נימוסיהם, אלא מצד עצמנו (מאירי שם)^[26] - ולכן במיתת הרג (ראה ערכו) מתיזים את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה (סנהדרין נב ב, בדעת תנא קמא במשנה שם, וחכמים בגמ' שם).

• ויש אומרים שאין עושים כן (רבי יהודה במשנה וגמ' שם), שהרי אמרה תורה: וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (ויקרא יח ג. רבי יהודה בגמ' שם), וניוול הוא לו (רבי יהודה במשנה שם), שניוול ומיאוס הוא ללמד ולעשות כחוקות הגוים (רמ"ה וחידושי הר"ן שם), ולדעתם אף בדבר הכתוב בתורה יש משום חוקות הגוים (תוספות עבודה זרה יא א ד"ה ואי, בהוה אמינא; תוספות שנץ ותוספות רבנו אלחנן שם; רבנו יונה סנהדרין שם), אלא מניחים את ראשו על הסדן, וקוצץ בקופיץ (רבי יהודה במשנה שם); ויש מפרשים שהכל מודים שאין משום חוקות הגוים בדבר הכתוב בתורה, אלא שלדעה השניה שמיתת סייף אינה כתובה בתורה כיון שאפשר לקיימה בקופיץ, ואפילו בעיר הנדחת שכתוב בה: לְפִי חָרֶב (דברים יג טז), יש לומר שאף קופיץ בכלל חרב (תוספות עבודה שם, במסקנה; תוספות שנץ ותוספות רבנו אלחנן שם; ותוספות שנץ ורמ"ה ורבינו יונה ותוספות הרא"ש סנהדרין שם).

שריפת כלי תשמיש של מלכים

אף אותה ששנינו ששורפים על המלכים ועל נשיאים שמתו את כלי תשמישם ואין בכך משום דרכי האמורי, שנאמר בצדקיהו: בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ וגו' יִשְׂרְפוּ לָךְ (ירמיה לד ה. תוספתא שבת (ליברמן) פרק ז יח; סנהדרין נב ב, ועבודה זרה יא א; רמב"ם אבל יד כו; טור ורמ"א יו"ד שמח א), פירשו הטעם כיון שכתובה בתורה - היינו בנביאים (מאירי סנהדרין שם) - ולא מהם אנו למדים (סנהדרין שם)^[27].

מנהגי אבלות אחרים

אף בשאר מנהגי אבלות או כבוד המתים שנהגו בהם הגוים, דנו אחרונים אם אסורים משום חוקות הגוים, או שכיון שבימי קדם נהגו בהם אף ישראל, לא מהם אנו למדים (כתב סופר יו"ד קעה; שו"ת מהר"ץ חיות ו; מאמר הרב בצלאל ז'ולטי בנועם ב עמ' קסא, ועוד).

בקרובים למלכות

ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם, והיה לו גנאי אם לא ידמה להם, הרי זה מותר ללבוש כמלבושיהם (ראה לעיל: במלבושי גוים), ולגלח כנגד פניו (ראה לעיל: בתספורת וקישוט הגוף) כדרך שהם עושים (רמב"ם עבודה זרה יא ג, על פי בבא קמא פג א; כן משמע מטוש"ע יו"ד קעח ב).

גדרו

בגדר ההיתר נחלקו הדעות:

• יש מפרשים, שאף על פי שדברים אלו אסורים מן התורה ולוקים עליהם (ראה לעיל: האיסור וגדרו), ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה (ראה ערך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה), משום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר, שכשיש ישראלים קרובים למלכות, עומדים בפרץ לבטל הגזירות, שכן מצינו שהיו עושים כן כדי שלא יכירו בהם שהם יהודים, ועל ידי כך ביטלו את הגזירות (יחוסי תנאים ואמוראים, ברוקה; כסף משנה שם, ובית יוסף שם, בפירוש הראשון, על פי מעילה יז א, ותענית כב א; קרית ספר שם).

• יש מפרשים שבאיסור חוקות הגוים לא פירשה התורה דבר, אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו, ומסרה הדבר לחכמים, והם אסרו דברים אלו לשאר בני אדם, ולא ראו לאסרם לקרובים למלכות (בית יוסף שם, וכסף משנה שם, בפירוש השני) משום שלום-מלכות (ראה ערכו. ט"ז יו"ד קפא סק"א).

• יש מפרשים שאיסור ובחקותיהם לא תלכו אינו אלא כשרוצה להתדמות ולנהוג כמותם, שנראה שמודה לדתם (ראה לעיל: האיסור וגדרו), מה שאין כן אם אין דעתו להתדמות להם, אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להם, שדבר זה לא אסרה תורה, ולא עליו נאמר הלאו (ב"ח שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש מפרשים בדעת ראשונים שמן התורה אינו אסור אלא דבר שהוא מחוקי עבודה זרה, אבל מספר קומי וכדומה אינו אלא מדרבנן, והם לא גזרו על קרובי מלכות (יפה מראה ירושלמי שבת ו א; כהונת עולם עד, בדעת התוספות).

האסור בתורה בפירוש

לא התירו בקרובים למלכות אלא דבר שאיסורו משום חוקות הגוים בלבד, מה שאין כן דבר שאסרה תורה בפירוש (ראה לעיל: בעבירות כמעשה הגוים), אף שטעם האיסור הוא משום שהוא כמעשה הגוים (פנים מאירות ב עט; משנת חכמים עבודה זרה שם).

בשעת הגזירה

בשעת גזירת המלכות - היינו שעמד מלך רשע וגזר על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות (רמב"ם יסודי התורה ה ג) - אמרו שייהרג ואל יעבור, ואפילו גזרו לשנות את רצועות הנעלים (סנהדרין עד ב, ורש"י ד"ה ערקתא), ופירשו ראשונים כגון שהגוים שבאותו הזמן היו עושים רצועות מנעליהם אדומות, וישראל היו עושים שחורות, כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי (רבנו חננאל ורי"ף ורמ"ה ומאירי שם; רא"ש שם ח ג)^[28].

וכן כתבו ראשונים שאם גזרו על היהודים שילבשו מלבושי גוים, שייהרג ואל יעבור (נמוקי יוסף בבא קמא קיג א; מהרי"ק פח, בשם הגהות סמ"ק; ש"ך יו"ד קנז ס"ק יז), אף על פי שאינו אלא לאו של הליכה בחוקות הגוים (נמוקי יוסף שם), והוא הדין בכל דבר שישראל רגילים לשנות בו ממנהג הגוים, שאין בו אלא משום ובחקותיהם לא תלכו, שייהרג ואל יעבור (רמ"ה שם).

לבישת מלבושי גוים שלא יכירו שהוא יהודי

גוים שגזרו שכל הנקרא בשם ישראל ייהרג על שאינו עובד עבודה זרה, כתבו ראשונים שאף על פי שאסור לומר להם שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו (רא"ש עבודה זרה ב א; טוש"ע יו"ד קנז ב), מותר ללבוש מלבושי גוים שלא יכירוהו (נמוקי יוסף בבא קמא שם, על פי נדרים סב; מהרי"ק שם, בשם הגהות סמ"ק; טוש"ע שם). ואין זה דומה לעבירות שאמרו בהם ייהרג ואל יעבור, כגון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים (ראה ערך הנ"ל), שאסור אף להציל עצמו בהם, ואפילו באיסורי לאוין שבהם - כגון להתרפא בעצי אשרה (ראה ערכו. ראה פסחים כה א) - לפי ששם בדעתו ורצונו ליהנות מן האיסור, לפיכך החמירו אף בלאוין שבהן, מה שאין כן כשאינו מתכוין אלא להטעותם, ועושה כך נגד רצונו, שבאופן זה מותר (נמוקי יוסף בבא קמא שם).

לבישת מלבושי גוים כשיש גזירה שילבשו מלבושיהם

אף בשעת גזירת המלכות, שאמרו שאף אם גזרו שילבשו מלבושי גוים, ייהרג ואל יעבור (ראה לעיל), לא אמרו אלא כשהגוים מכירים בו שהוא ישראל, ורוצים לכופו שישנה מנהגו, שחייב למסור עצמו שלא יחלל את השם, אבל מותר לו ללבוש מלבושי גוים ולעשות עצמו כגוי שלא יכירוהו, שהרי אין כאן חילול השם (תרומת הדשן קצו)^[29].

לבישת מלבושי גוים כדי שלא יבוא לידי סכנה

ההולך בדרך שיש בה סכנה לישראל, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שאסור לו ללבוש בגדי גוים שלא יכירו בו (תשב"ץ קטן תטז; ש"ך שם ס"ק יט, בשמו; מהרי"ק שם, בשם הגהות סמ"ק).

• ויש אומרים שמותר, ובלבד שלא ילבש כלאים (תרומת הדשן שם, בשם ספר חסידים; אגודה שבת ד עה, בשם רבותיו; מהרי"ק שם), שדוקא כשמכירים בו שהוא ישראל, ומשנה מלבושיו שיהיו סוברים שכפר - אסור, מה שאין כן כשלא מכירים בו, ואין כאן חילול השם (אגודה שם), וכן הלכה (ב"ח שם; ש"ך שם).

ומכל מקום אם גזרו הגוים על מקומות ידועים שכל יהודי שיעבור שם דמו בראשו, אסור לשנות בגדיו ולעבור שם, הואיל ומתחילה מכניס עצמו לסכנה, ועוד שיש לחוש שיכירוהו אחרי כן וידעו שנתדמה לגוי, ונמצא חילול השם למפרע (תרומת הדשן שם; ש"ך שם).

לבישת מלבושי גוים כדי להיפטר ממכס

וכן במקום שהגוים הטילו מכס על ישראל בלבד, כתבו ראשונים שאסור ללבוש בגדי גוים שלא יכירו בו, שנראה ככופר ביהדותו כדי ליפטר מן המכס (רא"ש בבא קמא י יא; נמוקי יוסף שם קיג א; תרומת הדשן שם; רמ"א שם ב)^[30].

הערות שוליים