מיקרופדיה תלמודית:חרש שוטה וקטן

הגדרה^[1] - חרש שאינו שומע ואינו מדבר, או שוטה, או קטן, בתורת שאינם בני דעת וחיוב במצוות ודינים התלויים בדעת, מחשבה וכוונה

חרש שוטה וקטן, אף על פי שאין שוים בכל מקום, הוזכרו ביחד בתורת דוגמא לשאינם בני דעת וחיוב. על חרש שהשווהו לשוטה וקטן, כשאינו שומע ואינו מדבר, ועל דיניו המיוחדים, ראה ערך חרש. על גדרם ומהותם של שוטה ושל קטן, ודיניהם המיוחדים, ראה ערך שוטה וערך קטן (וראה ערך גדול וערך גדולה, וערך חנוך).

במצוות ואיסורים

אינם בני חיוב

חרש שוטה וקטן פטורים מכל מצוות התורה (חגיגה ב ב, ושם ג א; רמב"ם חגיגה ב ד), לפי שאינם בני דעת (ראה חגיגה שם ועוד), ואינם בני חיוב (רמב"ם שם).

ואף מדרבנן פטורים (פרי מגדים או"ח פתיחה כוללת ב אות א), אלא שבקטן יש חיוב מדרבנן לחנכו במצוות (ראה ערך חנוך)^[2].

וכן אמרו במצוות שאדם מוציא אחרים ידי חובתם, כגון תקיעת שופר וקריאת המגילה (ראה ערכיהם, וערך שומע כעונה), שחרש שוטה וקטן אין מוציאים את הרבים כיון שאינם מחוייבים בדבר (ראה ראש השנה כט א, ומגילה יט ב. וראה שבת כג א בנר חנוכה).

וכן בברכות ותפילות שאין אומרים בפחות מעשרה, כגון ברכו וקדיש וקדושה (ראה ערכיהם), אין חרש שוטה וקטן מצטרפים (ראה ערך דבר שבקדושה, ושם שיש סוברים שקטן מצטרף), ובברכת המזון (ראה ערכו) אין מזמנים עליהם (ראה ערך זמון).

אינם בתורת ...

במקום שדרשו לפסול מי שאינו בתורת דבר זה, כגון בכתיבת ספר תורה ותפילין ומזוזות, הקטן פסול (ראה גיטין מה ב, וראה ערך כתיבת סת"ם), והוא הדין חרש ושוטה, לפי שפטורים מכל המצוות (בכור שור גיטין שם).

ומכל מקום בכתיבת גט (ראה ערכו), באופנים שאף הם כשרים (ראה ערך גט, ולהלן: בגדול עומד על גביו), אין נחשבים שאינם בתורת גיטין וקידושין (ראה ערך הנ"ל), כיון שאם הגדיל הקטן, ונשתפה השוטה בני כריתות הם (תוספות גיטין כב ב ד"ה והא).

הפרשתם מאיסורים

להלכה שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו (ראה ערך קטן אוכל נבלות וערך חנוך), הוא הדין לחרש ושוטה (ראה יבמות קיג א, ושם קיד ב, ורמב"ם יבום ז יח בחרש, וראה שו"ת חתם סופר או"ח פג, ואחיעזר ג פא), אלא שמכל מקום אסור להאכילם איסורים בידים (ראה יבמות שם בקטן, ובמגיד משנה שבת כ ז בשם ראשונים בחרש ושוטה).

ומטעם זה חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים, שחיטתם כשרה (ראה חולין ב א; רמב"ם שחיטה ד ה; טוש"ע יו"ד א ה. וראה ערך שחיטה, ולהלן: בגדול עומד על גביו), ואין פוסלים מטעם שאינם בני זביחה, וכשחיטת גוי (ראה ערכו) שפסולה, לפי שאינו מצווה על השחיטה (ראה ערך שחיטה וערך גוי), שגוי אינו מצווה כלל, אבל קטן הרי אסור לו לאכול בלא שחיטה (ש"ך יו"ד שם ס"ק כז), היינו שאסור להאכילו בידים (יד אברהם יו"ד שם), וכן חרש ושוטה בני מצוות הם, ופיקחים מוזהרים עליהם (תבואות שור שם ס"ק מט, על פי שו"ת מהרי"ל קצו).

אינם בני עונשים

וכן כתבו אחרונים שאם עשו איסור הרי זה בכלל מעשה עבירה (פרי מגדים בפתיחה כוללת ב ב; שו"ת כתב סופר או"ח ט; עמודי אור יג ועוד). ומכל מקום אינם בני עונשים (רמב"ם מלכים י ב), ואין קטן צריך תשובה (ראה ערכו) על חטאיו כשהגדיל (תרומת הדשן פסקים סב, הובא ברמ"א או"ח שמג^[3]. וראה ערך תשובה), והוא הדין חרש שהתפקח, או שוטה שהשתפה (שו"ת מקום שמואל כה).

ההפרשים ביניהם - מי שהחשיך לו הדרך

אף על פי שדינם שוה לענין איסורים (ראה לעיל), הקילו בשוטה יותר: מי שהחשיך לו בדרך בערב שבת, והיו אצלו מעות - שהתירו לו לתת כיסו לחרש, או שוטה, או קטן (ראה שבת קנג א)^[4] - אם היו אצלו חרש ושוטה, או קטן ושוטה - נותנו לשוטה (שבת שם; רמב"ם שבת כ ז; טוש"ע או"ח רסו ד-ה), ששוטה אין לו דעת כלל, אבל לחרש יש דעת קלושה (רש"י שם ד"ה לשוטה, על פי יבמות קיג א. וראה ערך חרש), וקטן יבוא לכלל דעת (טוש"ע שם ה), ויבוא להיסרך אחר מנהגו כשיגדיל (פסקי רי"ד שם; ר"ן שם ד"ה איכא), או שאף לקטן יש דעת קלושה (מהרש"א שבת שם, והגהות רבי עקיבא איגר בשו"ע שם).

היו עמו חרש וקטן, לרבי אליעזר הסובר שחרש הוא ספק בן דעת (ראה ערך חרש), נותנו לקטן (שבת שם), אבל לחכמים הסתפקו בגמרא אם נותנו לחרש, לפי שהקטן יבוא לכלל דעת, או שנותנו לקטן, שאם יתנהו לחרש יבואו להחליפו בגדול פיקח (שבת שם).

הלכה שנותנו למי שירצה (רבינו חננאל ורי"ף ורא"ש שם^[5]; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח רסו ה), אלא שאם הקטן הוא בנו, שחייב בחינוכו (ראה ערך חנוך: באיסורים), יתנהו לחרש (פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ד).

היו אצלו גם גוי או חמור, נותנו לגוי או מניחו על החמור, לפי שחרש שוטה וקטן הם אדם מישראל (שבת שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ויבואו להחליפם בגדול פיקח (רש"י שם ד"ה האי. וראה ערך אמירה לנכרי, וערך מחמר).

אכילתם בתרומה

חרש שוטה וקטן - שהם כהנים - אוכלים בתרומה, אבל אין חולקים להם תרומה בבית הגרנות, לפי שאינם בני דעה (יבמות צט ב; רמב"ם תרומות יב כב. ראה ערך אכילת תרומה וערך מתנות כהונה), והוא זלזול בתרומה לחלק להם בגורן לעין כל (רש"י שם ד"ה דלאו. וראה עוד רש"י סוכה מב א ד"ה חולקין), או שחוששים שיטמאוה, או יתנוה לזרים (רשב"א וריטב"א יבמות שם ד"ה בשלמא בשם רבינו חננאל), אבל משגרים להם לביתם (יבמות שם; רמב"ם שם), כשאין לחוש שלא ישמרוה בטהרה, כגון שיש להם אפוטרופוס (תוספות שם ד"ה וכולן; ריטב"א שם), או שיודעים לשמרה (רש"י סוכה שם).

בטומאת זיבה

בטומאת זב וזבה (ראה ערכיהם), אף חרש שוטה וקטן בכלל (זבים ב א; רמב"ם מחוסרי כפרה ג ו).

גיורם

חרש, או שוטה, או קטן שבאו להתגייר, יש מהגאונים שכתב שאין מקבלים אותם, מפני שאינם כשרים להתנות עליהם (טור יו"ד רסח בשם הלכות גדולות. וראה ערך נרות).

בחיובי ממון

בחבלות

חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים (בבא קמא פז א; רמב"ם חובל ד כ; טוש"ע חו"מ תכד ח. וראה ערך חובל), אלא שיש לדיינים לייסר אותם, כדי להסיר היזקם מבני אדם (פירוש המשניות לרמב"ם בבא קמא ח ד).

ואף אם התפקח החרש, והשתפה השוטה, והגדיל הקטן - אינם חייבים, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת (רמב"ם חובל שם; טוש"ע שם), אלא שיש סוברים שקטן צריך לשלם לפנים משורת הדין (ראה ערכו. ט"ז או"ח שמג), ויש סוברים שחייב לשלם מן הדין (אור זרוע בבא קמא ח שמו), היינו מתקנת חכמים מפני תיקון העולם (ב"ח שם).

בנזקי ממון

שור של פיקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן - חייב, ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פיקח - פטור (בבא קמא לט א; רמב"ם נזקי ממון ו ג; טוש"ע חו"מ תו ה. וראה ערך חצי נזק, וערך קרן), שאין בהם דעת לשמרו, והם אנוסים על נזקיו (פסקי ריא"ז שם ד ב ו).

גזלה מהם

הגוזל מחרש שוטה וקטן דבר הקנוי להם מן התורה, הרי זה גזל גמור (ראה תוספות סנהדרין סח ב ד"ה קטן). וכן השוכרם למלאכה, חייב לשלם שכרם (ראה תוספות שם, ובית יוסף חו"מ רע, בשם הרשב"א, וקצות החושן רמג סק"ו).

ונחלקו תנאים במציאתם - שלא זכו בה לפי שאין להם דעת (ראה להלן):

• לחכמים יש בה גזל מפני דרכי שלום (ראה ערכו. גיטין נט ב. וראה ערך גזל, וערך דרכי שלום), אבל אין מוציאים אותה מהגזלן בדיינים (גיטין סא א ורש"י).

• רבי יוסי אומר גזל גמור, שמפני דרכי שלום עשו את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה (גיטין נט ב ורש"י ד"ה גזל).

הלכה כחכמים (רמב"ם גזילה יז יב; טוש"ע חו"מ רע א).

גנבו או גזלו

חרש שוטה וקטן שגנבו או גזלו מחזירים לבעלים אם הוא בעין, ואם אינו בעין - פטורים (רמב"ם גניבה א ח, וטוש"ע חו"מ שמט ג, וסמ"ע שם סק"ו).

שבועה על טענתם

אין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן (שבועות לח ב, ראה הלימוד שם מב א; רמב"ם טוען ונטען ה ט; טוש"ע חו"מ צו א). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שלא אמרו אלא בשבועה הבאה מחמת טענה, כגון שטענו שחייב להם והודה במקצת (ראה ערך מודה במקצת), או שעד אחד (ראה ערכו) העיד שחייב להם, ופטור לפי שאין נחשבים כתובע, אבל שבועת השומרים (ראה ערכו) נשבעים להם, שכל השומרים שבועתם שבועת שמא היא (רמב"ם שם ט, ושם שכירות ב ז, בשם רבותיו, בקטן; ר"י מיגש, הובא בראשונים שבועות שם^[6]).

• יש סוברים שאף בעד אחד נשבעים להם, שאין החיוב על תביעתם אלא על פי העדאת העד (תוספות סנהדרין סח ב ד"ה קטן; טור הובא ברמ"א שם).

• ויש סוברים שאין נשבעים להם כלל (ראב"ד שכירות שם; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ורא"ש שבועות שם; רמ"א שם).

בדברים הצריכים דעת

במקח וממכר

חרש שוטה וקטן אין מקחם מקח, ואין ממכרם ממכר, מדין תורה (רמב"ם מכירה כט א), לפי שאינם בני דעת (ספר המקח לרב האי גאון ג).

בקידושי אשה

בקידושי אשה, שצריכים דעת המקדש והמתקדשת (ראה ערך קדושין), חרש שוטה וקטן אין קידושיהם קידושין (ראה יבמות קיב ב), שאינם בני דעה, ואין קניינם קנין (רש"י שם ד"ה דתקינו).

על חרש וחרשת שתיקנו להם נישואין, ראה ערך חרש.

על קטנה שמתקדשת על ידי אביה, ועל יתומה שתיקנו לה קידושין, ראה ערך קדושי קטנה.

בגירושין

בגירושין, שאין האיש מגרש אלא לרצונו (ראה ערך גרושין), אם היה חרש או שוטה, אינו יכול לגרש (יבמות שם; רמב"ם גירושין ב יז; טוש"ע אהע"ז קכא ו), וכן קטן בן תשע שבא על יבמתו, שקנאה (ראה ערך יבום), אינו יכול לפטרה בגט עד שיגדל (נדה מה א; טוש"ע שם קסז ב).

על האופנים שאפשר לגרש חרשת או שוטה או קטנה, כיון שאין צריך דעת האשה בגירושין, ראה ערך גרושין, וערך חרש.

על יבום וחליצה בחרש שוטה וקטן, ראה ערכיהם.

בשליחות

חרש שוטה וקטן אינם בני שליחות - אינם נעשים שלוחים, ולא עושים שליח (ראה ערכו. מעילה כא א ועוד; רמב"ם שלוחין ב ב; טוש"ע חו"מ קפח ב), לפי שאינם בני דעת (גיטין כג א; רמב"ם אישות ג יז).

וכן שנינו: הכל כשרים להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן (גיטין כג א; רמב"ם גירושין ו ו; טוש"ע אהע"ז קמא לא), לפי שאינם בני דעה (גיטין שם). וכן פסולים לכתיבת הגט, לסוברים שטעונה שליחות הבעל (ראה ערך גט), אף כשאין לפסלם מטעם שאין כותבים לשמה, כגון כשגדול עומד על גביהם (תוספות גיטין כב ב ד"ה והא). והוא הדין שפסולים לשליחות קידושין (ראה ערכו. רמב"ם אישות ג יז; טוש"ע אהע"ז לה ו. וראה ערך קדושין).

ומכל מקום במעילה בהקדש, שאף אם שלח ביד שליח מעל המשלח (ראה ערך מעילה), הוא הדין אם שלח ביד חרש שוטה וקטן (מעילה כא א; רמב"ם מעילה ז א), אף שאינם בני שליחות, כיון שנעשתה שליחותו - מעל (ראה מעילה שם, ורש"י ד"ה אבל וד"ה ורבי יוחנן).

בזכייה

בזכייה עבור חברו מדין זכין לאדם שלא בפניו (ראה ערכו), אין חרש שוטה וקטן זוכים (ראה רמב"ם זכיה ד ו וז, וטוש"ע חו"מ רמג יד-יז), ויש שכתבו הטעם לפי שזכייה היא מטעם שליחות (באור הגר"א חו"מ שם ס"ק כח).

על ערוב חצרות (ראה ערכו) שמזכה אף על ידיהם, ראה ערך ערוב חצרות.

בעירוב תחומין

השולח עירוב תחומין שלו להוליכו לסוף אלפים אמה (ראה ערך ערוב תחומין) ביד חרש שוטה וקטן, אינו עירוב (עירובין לא ב; רמב"ם עירובין ו כב; טוש"ע או"ח תט ח), לפי שבעירוב זה קונה שביתה (ראה ערך הנ"ל), ואין בהם כח לקנות (רש"י שם ד"ה עירובי), או שהחמירו בעירוב תחומין שיש לו אסמכתא מן הכתוב (ראה ערך הנ"ל), ולא האמינו להם, אלא בעומד ורואהו (תוספות שם ד"ה כאן).

בשליחות להזיק

השולח אש (ראה ערכו) ביד חרש שוטה וקטן, ויצאה והזיקה, באופנים שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ראה בבא קמא נט ב, ושם ט ב, ושם כב ב, ורמב"ם נזקי ממון יד ה, וטוש"ע חו"מ תיח ז, וראה ערך אש וערך דיני שמים), אף לסוברים שכשאין השליח בר חיוב יש שליח לדבר עבירה ומתחייב שולחו (ראה בבא מציעא י ב. וראה ערך אין שליח לדבר עברה), אין לחייב את השולח, שחרש שוטה וקטן אינם בני שליחות (תוספות בבא מציעא שם ד"ה אשה), אלא מעצמם עושים (תוספות הרא"ש שם ד"ה אשה).

ויש שכתב שהדברים אמורים כשמסר הבעירה אבל לא שלחם להזיק, שאין זה אלא גרמא בניזקין (ריטב"א שם ד"ה ואידך. וראה ערך גרמא בנזקין), ולדעתו אם שלחם להזיק, חייב מדין גרמי (ראה ערכו. מחנה אפרים נזקי ממון ז), או לפי שבמקום שיש שליח לדבר עבירה, אינו מדין שליחות שבכל התורה, ואין צריך שיהא השליח בן דעת (נתיבות המשפט קפב סק"א).

בעדות

חרש שוטה וקטן פסולים לעדות (ראה ערכו. בבא בתרא קכח א, ושם קנה ב; רמב"ם עדות ט א; טוש"ע חו"מ לה א, ח, יא. וראה ערך פסולי עדות. ראה הלימוד על חרש ושוטה בתוספתא שבועות ג, ועל קטן בבבא בתרא קנה ב). וקטן פסול אף על פי שהיה נבון וחכם (רמב"ם עדות ט ז; טוש"ע שם א).

ויש שכתב שהשוטה פסול לפי שאינו בן מצוות (רמב"ם שם ט), ועוד שכיון שאינו בן דעת אין סומכים על עדותו (בית יוסף חו"מ שם), שדעתו משובשת ואינו מכוין עדותו (רדב"ז עדות שם), והחרש כשוטה (רמב"ם שם. וראה ערך אלם וערך חרש, ושם על עדות בכתב או ברמז).

בערכין

חרש שוטה וקטן נידרים ונערכים - שאם אמר אחד עליהם דמיו עלי, שמים אותו כעבד הנמכר בשוק ונותן להקדש, ואם אמר ערכם עלי נותן לפי השנים הכתובות בפרשת ערכין (ראה ערך נדרי הקדש וערך ערכין) - אבל לא נודרים ולא מעריכים, מפני שאין בהם דעת (ערכין ב א, ורש"י ד"ה הכל וד"ה מעריכין, ושם ה ב. וראה תורת כהנים בחקותי ג).

בהפרשת תרומות ומעשרות

חרש שוטה וקטן לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתם תרומה (תרומות א א; רמב"ם תרומות ד ב. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), שנאמר בתרומת המשכן: מֵאֵת כָּל אִישׁ (שמות כה ב), פרט לקטן; אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, פרט לחרש ולשוטה (ירושלמי תרומות שם), שאין להם לב להתנדב (רש"י שבת קנג ב ד"ה והתורם; פירוש המשניות לרמב"ם תרומות שם). ויש שלמדו מהכתוב: וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם (במדבר יח כז), את שאין כתוב בו מחשבה אינו תורם, או מהכתוב: וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם (במדבר שם לב), את שאינו בנשיאת עון אינו תורם (ירושלמי שם).

בדברים הצריכים מחשבה וכוונה

בדברים החלים במחשבה

בדינים התלויים במחשבה (ראה ערכו), חרש שוטה וקטן אין להם מחשבה (חולין יג א; רמב"ם טומאת אוכלין יד ב, וכלים ח יא), כגון:

• בטומאת כלים - שאין כלי מקבל טומאה אלא אם כן נגמרה מלאכתו, היינו שחשב שזה יהיה גמר מלאכתם (ראה כלים כה ט ועוד. וראה ערך טומאת כלים) - אין מחשבת חרש שוטה וקטן מועילה (רמב"ם כלים כה יא), אלא אם כן מעשיהם מוכיחים שלשם כלי התכוונו, וגם הם אומרים כן (ראה חולין יב ב, ורש"י ד"ה שיש).

• בהכשר אוכלים לקבל טומאה - שאין משקים הניתנים עליהם מכשירים אלא אם כן נתלשו מהקרקע ברצון, וניתנו על האוכלים ברצון (ראה ערך הכשר) - אם נתלשו ברצון חרש שוטה וקטן אין מכשירים (ראה מכשירין ג ח; רמב"ם טומאת אוכלין יג ד), אלא אם כן עשו מעשה (ירושלמי תרומות א א). וכן אם ניתנו על האוכלים ברצון חרש שוטה וקטן אין מכשירים (ראה מכשירין ו א; רמב"ם שם יד ב).

• בטומאת אוכלים, שאין תורת אוכל לטומאה אלא אם חשב עליו למאכל אדם (ראה ערך אוכל וערך טמאת אוכלין), אם חשבו עליו חרש שוטה וקטן - טהור (ראה טהרות ח ו; רמב"ם שם ג י).

בכוונת לשמה בקדשים

וכן במקום שצריך כוונה לשמה, כגון בשחיטת קדשים (ראה ערך שחיטה (ב)), קטן אין לו מחשבה ואינו שוחט (ראה חולין יג א, ורש"י שם יב ב ד"ה קטן, ורמב"ם פסולי המוקדשין א ו), והוא הדין חרש ושוטה (מאירי שם).

אף כאן יש סוברים שאם יש מעשה המוכיח, כגון שהיתה העולה עומדת בדרום המזבח, ואמר הריני מביאה לצפון לשחטה לעולה מפני שאינה כשרה בדרום (ראה ערך קדשי קדשים), שחיטתו כשרה (רש"י שם יב ב ד"ה אמר ויג א ד"ה יש); ויש חולקים (תוספות שם ד"ה ותיבעי).

ובשאר עבודות כגון קבלה והולכה וזריקה (ראה ערכיהם) חרש ושוטה אף על פי שפסולים לעבודה משום בעל מום (ראה ערכו), אינם מחללים עבודה (ראה בכורות מה ב, ושם מג ב), שעבודות אלו חשובות כמעשה גמור, שכיון שאינן בחולין, ודאי לשם קדשים התכוונו (אור שמח מקואות א ח ט. וראה עוד אחיעזר יו"ד ד. וראה להלן: בגדול עומד על גביו).

כשמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו

היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - היינו לפי ראות עינינו (רש"י חולין יג א ד"ה מחשבתו) - מן התורה אין סומכים עליה, כגון אם היתה עולה עומדת בדרום, והביאה הקטן לצפון ושחטה, אין אומרים שמכיון שהביאה לצפון התכוין לשמה, אלא שלא נראה בעיניו המקום הראשון (חולין שם ורש"י; רמב"ם פסולי המוקדשים א ו).

ומכל מקום מדרבנן סומכים עליה לחומרא (ראה חולין יג א, ורש"י ד"ה אבל; רמב"ם טומאת אוכלין יד ב, בהכשר אוכלים לטומאה. וראה עוד מעשרות ד ב; רמב"ם מעשר ה כא).

בדברים נוספים הצריכים כוונת לשמה

אף בשאר דברים הצריכים כוונה בעשייתם חרש שוטה וקטן פסולים, כגון:

• בכתיבת גט (ראה ערך גט), שצריך לכתוב לשמה (ראה גיטין כב ב וכג א, ורש"י כב ב ד"ה והא. וראה להלן: בגדול עומד על גביו).

• בעשיית מצה (ראה ערכו), שצריך שימור לשם מצה (ראה טוש"ע או"ח תס א).

• בטויית ציצית (ראה ערכו), שצריך לעשותה לשם ציצית (ראה טוש"ע שם יא א, ומגן אברהם סק"ב).

• בהזאת מי חטאת (ראה ערכו) על טמא מת, שצריך לכוין להזות עליו, או שצריך לכוין אף לטהרו (ראה ערך הזאה, וערך מי חטאת), וכן בנתינת אפר הפרה על המים (ראה פרה ה ד, ותוספתא שם יב ח; רמב"ם פרה י ו, ושם ו ב), ובאסיפת אפר הפרה (יומא מג א; רמב"ם שם ד יז).

בנטילת ידים

בנטילת ידים לחולין או לתרומה, הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן (ידים א ה; רמב"ם ברכות ו יג; טוש"ע או"ח קנט יא. וראה ערך נטילת ידים), לפי שיש להם מעשה (ראב"ד שם)^[7], והיינו אף לרבי יוסי הסובר שנטילת ידים צריכה כוונת נותן ונוטל (ראה תוספתא ידים א. ר"ש ורא"ש ידים שם), ודי בכך שמתכוונים לעשות כמו שאומר להם הנוטל, אף שאין להם כוונה לטהרה (משנה אחרונה שם).

במילה

קטן כשר למול (רמב"ם מילה ב א; טוש"ע יו"ד רסד א), שאין צריך בה כוונה לשמה (באור הגר"א שם. וראה ערך מילה), ויש שכתב שהוא הדין לחרש ושוטה (מנחת חינוך ב ד"ה לעיל).

בשמירה מטומאה

תרומה וקדשים שנפסלים בהסח-הדעת (ראה ערכו), אף חרש שוטה וקטן שמירתם שמירה, שלא נאמר בהם מחשבה אלא שמירה; ורבי יהודה חולק, מלבד בחרש שלדעתו דינו כפיקח (ירושלמי תרומות א א. וראה ערך חרש).

בגדול עומד על גביו

דברים הצריכים בעשייתם כוונה, הכשירו אותם אף על ידי חרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גביו.

בכתיבת גט

הכל כשרים לכתוב את הגט, אפילו חרש שוטה וקטן (גיטין כב ב. וראה ערך גט), והוא שהיה גדול עומד על גביו (שם כג א), שאומר לו כתוב לצורך פלוני (רש"י שם ד"ה והוא), ומלמדו ומזהירו לעשות לשמה, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכותב השמות והזמן והמקום (תוספות שם כב ב ד"ה והא); ויש מפרשים שכוונת הגדול מועילה ככוונת העושה מדין שליחות (רשב"א חולין יב ב ד"ה מאן בשם רבינו יונה), או לפי שהחרש שוטה וקטן עושה על דעת הגדול (מאירי שם, וגיטין שם, בשם גדולי הדורות).

בעשיית מצה וציצית

מצה (ראה ערכו) שנעשתה על ידי חרש שוטה וקטן (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שמועיל בה גדול עומד על גביו, לדעתם שמועילה כוונת הגדול מדין שליחות (שו"ת הרשב"א א כו ותקצג, בדעת רבינו יונה).

• יש סוברים שאין מועיל אלא בחרש וקטן, שהגדול מלמד אותם לעשות לשמה, אבל לא בשוטה שאין בו דעת כלל (שו"ת הרשב"א שם לדעת התוספות).

• ויש סוברים שאין מועיל, שאין הוכחה כלל על כוונתם (שו"ת הרשב"א שם; מגיד משנה חמץ ומצה ה ט; באור הגר"א או"ח תס, בדעת הטוש"ע).

והוא הדין בטויית ציצית (ראה לעיל), הדבר תלוי במחלוקת זו (מגן אברהם יא סק"ב).

ולהלכה אם אי אפשר בענין אחר מותר אף על ידי חרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גביהם, אלא שלכתחילה יש להחמיר (ראה משנה ברורה תס סק"ג, ובאור הלכה יא ב).

במי חטאת ובתרומות ומעשרות

בהזאה ובקידוש מי חטאת (ראה לעיל) חרש שוטה וקטן שהזו, ואחרים רואים אותם - הזאתם כשרה (תוספתא פרה יב ח, וראה ערך הזאה), וכן אם קידשו ואחרים רואים - קידושם כשר (תוספתא שם ה ז).

וכן בהפרשת תרומות ומעשרות (ראה לעיל), יש מפרשים שמועיל בה גדול עומד על גביו (ראה ירושלמי תרומות א א, ובבאור הגר"א).

בשחיטה

חרש שוטה וקטן ששחטו, ואחרים רואים שלא קלקלו בשחיטתם, שחיטתם כשרה בדיעבד (ראה חולין ב א, ושם פו א, וראה ערך שחיטה), לסובר שאין צריך כוונה בשחיטה, אבל לסובר שצריך כוונה, שחיטתם פסולה (חולין יב ב), שהרי מכוונים לחיתוך בעלמא (רש"י שם ד"ה מאן).

ונחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שאף בשחיטה מועילה בגדול עומד על גביהם, כשם שכתיבת גט מועילה, שמלמד אותם לעשות לשמה (ראה לעיל), ומה שאמרו שאין מועיל, כשרואים שלא קלקלו אבל אינם מלמדים אותם לכוין (תוספות יבמות קד ב ד"ה והא), או שלא אמרו שמועיל אלא כשעומד על גביהם ואימתו עליהם, אבל אם אינם עומדים על גביהם, לדעת עצמם הם עושים (רמב"ן חולין לא א ד"ה ואיכא), ולדעתם אילו גדול עומד על גביהם - שחיטתם כשרה (שו"ת הרשב"א א כו ותקצג, בשם רבינו יונה), או שבחרש וקטן בלבד כשרה, אבל לא בשוטה, לפי שאין בו דעת כלל (שם לדעת התוספות שם).

• ויש שכתבו שבשחיטה אין מועיל גדול עומד על גביו, לפי שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שאינו מתכוין אלא לחיתוך בשר, ודוקא בגט מועיל, לפי שיש הוכחה על כוונתו, שכותב שם פלוני ופלונית כמו שאמרו לו (שו"ת הרשב"א שם. וראה תוספות יבמות שם), או לפי שבשחיטה לסוברים שצריכה כוונה צריך דוקא דעת השוחט (רשב"א חולין יב ב ד"ה מאן, בשם רבינו יונה).

בשחיטת קדשים

בשחיטת קדשים (ראה לעיל) יש שכתב שאין מועיל בהם גדול עומד על גביהם (רמב"ם פסולי המוקדשין א ו, בקטן).

בחליצה

בחליצה (ראה ערכו) שהתמעטו בה חרש וחרשת (ראה יבמות קד ב. וראה ערך חליצה), וקטן (ראה יבמות סא ב), יש שכתבו שאין לפסול חליצתם מטעם שאינם בני כוונה - וכן קטנה שחלצה, שיש אומרים שחליצתה כשרה (ראה ערך הנ"ל) - לפי שבית דין עומדים על גביהם (תוספות שם קד ב ד"ה והא, ועוד ראשונים), ומכל מקום שוטים אינם בני חליצה (תוספתא יבמות ב ויא; רמב"ם יבום ד טז, ושם ו ג, ושם י בחולצת), שאין מוכח שעושים לשמה (תוספות חולין יב ב ד"ה מאן), ולא אמרו אלא בחרש וקטן שיש להם דעת קלושה, ויש להם מקצת כוונה (רשב"א חולין שם ד"ה מאן, ובתשובות א כו ותקצג).

ויש סוברים שהפסול הוא אף משום חסרון כוונה (רמב"ם יבום ו ג; רמב"ן יבמות שם ד"ה והא; רשב"א שם ושם בשם רבינו יונה), לפי שכוונת הגדול מועילה מדין שליחות, וחליצה אינה על ידי שליח (רשב"א שם, ושם בשם רבינו יונה), או לפי שבחליצה צריכים דעת עצמם להתיר את היבמה לשוק (ריטב"א ור"ן גיטין כב ב. וראה ערך הנ"ל: הכוונה), או לפי שיש בה ריבוי דברים, ואין להם דעת לעשותה אפילו שבית דין עומדים על גביהם (קרית ספר יבום ד).

בקידושין וגירושין

אף בקידושין וגירושין (ראה לעיל) יש מצדדים שמועיל בהם גדול עומד על גביו, לסוברים כן בחליצה (נודע ביהודה, הובא בבית מאיר אהע"ז קכא ו; משכנות יעקב או"ח כא).

ונדחו דבריהם, שגדול עומד על גביו מועיל במקום שהחסרון משום כוונה בלבד, אבל בקידושין וגירושין צריכים דעת ורצון לקנין (בית מאיר שם; שו"ת חתם סופר אהע"ז ב קנ; אור שמח מקואות א ח יב; שו"ת מנחת ברוך ד ב, ועוד). ויש שהסבירו שבחליצה אין צריך אלא כוונה על עצם מעשה החליצה, והיתר היבמה בא ממילא, מה שאין כן בקידושין וגירושין הבעל הוא האוסר והוא המתיר, ולכך צריך דעתו (חידושי רבינו חיים הלוי יבום ד טז).

בכתיבת סת"ם

בכתיבת ספר תורה ותפילין ומזוזה (ראה לעיל: במצוות ואיסורים), כתבו אחרונים שלדברי הכל אין מועיל גדול עומד על גביהם (שערי תשובה או"ח לט סק"א; משנה ברורה שם סק"ח). ויש שהסתפק בחרש ושוטה (פרי מגדים בפתיחה כוללת ב ג).

הערות שוליים