מיקרופדיה תלמודית:ט

הגדרה^[1] - האות התשיעית מכ"ב אותיות של אל"ף בי"ת

צורתה

כפיפת ראשה הימני

בכתיבת אות טי"ת מאל"ף בי"ת של כתב-אשורי (ראה ערכו), בספר תורה ותפילין ומזוזה (ראה ערך אותיות: צורתן, וערך סת"ם) כתבו ראשונים שצריך לכוף ראשה הימני לתוכה (הלכות ספר תורה לרבנו תם במחזור ויטרי (הורוויץ) תקיז; תוספות שבת קג ב ד"ה טיתי"ן, ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם, בשם רבנו תם; יראים שצט; טור או"ח לו), שכן אמרו: וכתבתם (דברים ו ט) - שתהא כתיבה תמה, שלא יכתוב טיתי"ן פיפי"ן ופיפי"ן טיתי"ן (שבת קג ב), למדנו שכפיפת הטי"ת דומה קצת לכפיפת הפ"ה (יראים שם).

ונחלקו ראשונים באזהרה זו:

• יש מפרשים שצריך שתהא כפולה קצת לפנים, שאם יפרידנה ברגלה השניה למטה תיראה כאותיות פז (מחזור ויטרי (הורוויץ) תקטו, בשם רבנו תם שם; המנהיג, הלכות תפילין, עמ' תרכד במהדורת מוסד הרב קוק), היינו שיהא התג היורד בתוכה כפוף לצד ימין (מהרלב"ח א, בדעת רבנו תם), והאזהרה היא שידביק הקו השמאלי לשולי האות ולא יפרידנו (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם; קרית ספר למאירי ב א), וכן אותה שאמרו: נתכוין לכתוב - בשבת - אות אחת, ועלו בידו שתים - חייב (ראה ערך כותב. תוספתא שבת (ליברמן) יא יב; שבת קד ב), פירשו גאונים שהיינו שנתכוין לכתוב ט, ולא הדביק בה ירכה החיצון וכתב פו (רבנו חננאל שם קה א ד"ה תנא; הלכות ספר תורה לרבנו תם שם,, בשמו); או: פז (הלכות ספר תורה לרבנו תם בגנזי ירושלים א עמ' צח, ותקון תפילין שבברוך שאמר, בשם רבנו חננאל).

• יש מפרשים שצריך שתהא כפופה בראש ימין, דומה מעט לכפיפות אות פ, והאזהרה היא שלא יכפפנה כל כך עד שתהא נראית כמו פ (יראים שצט; הגהות מיימוניות תפילין א טז, אות צ).

• יש מפרשים אזהרה זו שלא יכתוב אות ט בקיצור הבריח השני - היינו הקו השמאלי - שעל ידי כך תהא דומה לאות פ (קרית ספר למאירי ב א, בפירוש הראשון).

• ויש מפרשים שצריך שיהא צד ימין של אות ט כפוף למטה, שאם יטה אותה על צידה השמאלי תדמה לאות פ (רא"ש, ספר תורה יב; רבנו ירוחם ב ב), ולדעתם האזהרה היא שלא יכתוב פ במקום ט (מקדש מעט ט ה), או שלא יכתוב אות ט מושכבת כאות פ (בית שלמה יו"ד ב קלא).

להלכה כתבו אחרונים שצריך שיהא ראש ימין של אות ט כפוף מעט למטה לכתחילה (שלחן ערוך הרב או"ח לו ב; משנה ברורה שם, משנת סופרים ט), ובדיעבד אם לא כפף נחלקו אחרונים אם הוא כשר (פרי מגדים פרי מגדים או"ח לב, אשל אברהם ס"ק סט; משנה ברורה לו שם); או שפסול, לפי שדומה לפ"ה, שאף על פי שבטי"ת יש גם הצד השמאלי שאינו כן בפ"ה, מכל מקום כיון שנשתנתה צורת האות - פסול (רד"ך א ל; בית שלמה יו"ד ב קלא). ויש שכתב שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, וכפוף הרבה אינו פסול אלא לדעת המפרשים כן את האזהרה שלא יעשה טיתי"ן פיפי"ן (ראה לעיל), וכיון שהוא דין תורה יש להחמיר, אלא שבדיעבד אם נמצא כן בספר תורה בעת הקריאה, אין להוציא אחר (באור הלכה).

צורת גוף האות

בצורת גוף האות ט, כתבו הפוסקים שתהא ארכה כרחבה (אלפא ביתא לרבי יום טוב ליפמן מילהויזן), ויעשה אותה עגולה (כתרי אותיות לרבי יהודה החסיד בקובץ ספרי סת"ם עמ' ח; תקון תפילין שבברוך שאמר; האגור סי' פה) למטה (האגור שם), היינו שאין לה זויות (כתרי אותיות שם), ואינה סמוכה למטה, וכאילו נוטה לכאן ולכאן (מגן אבות לרשב"ץ ג נד א).

הראש השני לצד שמאל של אות ט, הוא דומה ממש לאות ז, והרגל משוכה בשוה למטה (אלפא ביתא לרבי יום טוב ליפמן מילהוזין; בית יוסף או"ח לו, בא"ב הראשון; וישב הים ב ה, בשם שער הכוונות בכת"י רבי חיים ויטאל)^[2].

טיתי"ן מיוחדות

אותיות גדולות וקטנות

בין האותיות הגדולות שבתורה נביאים וכתובים (ראה ערך אותיות: אותיות גדולות וקטנות), נמנו במסורה:

• אות ט של טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב (קהלת ז א. מסורה גדולה לתחילת דברי הימים).

• אות ט של יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ (איוב ט לד. מסורה גדולה לתחילת בראשית ולאיוב שם)^[3].

בין האותיות הקטנות (ראה ערך הנ"ל: שם) נמנתה במסורה האות ט של טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ (איכה ב ט. מסורה גדולה בסוף התנ"ך)^[4].

אותיות לפופות

בספרי המסורה הוזכרו אותיות לפופות שנהגו בהן הסופרים (ראה ערך הנ"ל: אותיות משונות) בספרי תורה, והעתיקו אותן איש מפי (רמב"ם ספר תורה ז ח; רמ"א יו"ד רעה ו), ואינן אלא למצוה מן המובחר, ובדיעבד אם לא עשאם, ספר התורה כשר (רמב"ם שם ט; רמ"א שם); ואינן נהוגות עוד אצלנו^[5].

תגין

אף בתגין (ראה ערכו) שעל האותיות, יש שמנה כמה מקומות בתורה שיש על האות ט ארבעה תגין, או יותר (מחזור ויטרי (הורוויץ) תקכב, בשם ספר תאגי); ואינן נהוגות אצלנו.

הברתה

אות ט היא מאותיות הלשון דטלנ"ת (יצירה ב ג; זוהר ג, רעיא מהימנא רכח א), וההבדל בינה לבין אות ת דגושה, הוא שמגביהים מבטא הטי"ת ומשפילים התי"ו (מגן אבות לרשב"ץ ג נג א), שאם יגע הלשון באמצע החניכיים יוציא ט, ואם יגע בסוף סמוך לשורש השיניים יוציא ת (מקנה אברם (דבלמש) מוצא האותיות), ורק המורגלים בלשון ערב מבדילים ביניהן (מגן אבות שם נד א; גט פשוט קכט קל), ושאר היהודים קוראים טי"ת כתי"ו דגושה (מגן אבות שם; מעשה אפוד לה), ולכן כתבו ראשונים לענין שמות-גיטין (ראה ערכו), שכל כינוי שהוא בלשון אשכנז, שיש לכתבו בתי"ו או בטי"ת, כותבים אותו בטי"ת, כי התי"ו יכולים לקרוא רפויה (תרומת הדשן רלא; רמ"א אה"ע קכט לא).

בנין התפעל

בבנין "התפעל" מתחלפת התי"ו בטי"ת, בשרשים שתחילתם צד"י, כגון נִּצְטַדָּק (בראשית מד טז) במקום נצתדק, כדי להקל על ההברה הצחה של הצד"י ולא יקרא נסתדק (תשובות תלמידי מנחם ט; מגן אבות שם נג א), וכן בשרשים שתחילתם סמ"ך, כגון וְיִסְתַּבֵּל (קהלת יב ה), שאם היה בא בה טי"ת במקום תי"ו, היה מבטאה ויצטבל (תשובות דונש (לונדון) עמ' 9).

הערות שוליים