מיקרופדיה תלמודית:טווה

הגדרה^[1] - איסור מלאכת טויית צמר וכדומה, בשבת

גדרו וחיובו

טוייה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות (ראה ערכו) שמנו חכמים (משנה שבת עג א; רמב"ם שבת ז א), והיא אב מלאכה לפי שהיתה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב), היינו בצמר של מלאכת המשכן (רש"י שבת שם ד"ה הגוזז), והוזכרה בתורה בפירוש: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וגו' טָווּ אֶת הָעִזִּים (שמות לה כה-כו).

גדרו

גדר מלאכת טווה הוא קיבוץ החלקים הקטנים שבצמר או פשתן (מהרלב"ח כג) על ידי שטווה אותם בידו, בין אצבעותיו או בפלך (כן משמע מרש"י מועד קטן יט א ד"ה וטווה; חיי אדם כה א; משנה ברורה שדמ ס"ק יא), או בכלי המיוחד לכך (זכרו תורת משה כט; משנה ברורה שם), ועושה מהם חוטים (כן משמע מהגמ' שם), ואחד הטווה את הצמר, או את הפשתן, או את השיער, או את הגידים, וכן כל כיוצא בהם חייב (רמב"ם שבת ט טו), וכן מצינו טוייה אף בזהב (יומא מה א, וחולין ל ב ועוד).

שיעורו

שיעור הטווה הוא כמלא רוחב הסיט (ראה ערכו) כפול (משנה שבת קה ב), שאם טוה חוט ארוך כשיעור הזה חייב (רש"י שם קה ב ד"ה הסיט), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהוא אורך ארבעה טפחים (רמב"ם שבת ט טו; סמ"ג לאוין סה; סמ"ק רפב), שלדעתם רוחב הסיט הוא כדי למתוח מ"בהן" של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת (ראה ערכו. כן משמע מהרמב"ם שם ט ז), והזרת הוא שלשה טפחים לדעתם (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש מפרשים שרוחב הסיט הוא הריוח שבין אצבע לאמה (רש"י שבת קה ב ד"ה הסיט), וסיט כפול הוא פעמיים כשיעור זה (רש"י שם קו א ד"ה רב יוסף), או הריוח שבין אגודל לאצבע פעם אחת, שיש בו כפליים כאותו שבין אמה לאצבע (רש"י שם ד"ה מחוי פשוט)^[2].

ביום טוב

אף ביום-טוב (ראה ערכו) אסורה טוייה, ככל המלאכות שאינן באוכל-נפש (ראה ערכו. חיי אדם ב פז א, על פי רמב"ם יום טוב א ד, וטוש"ע או"ח תצה א).

מלאכות שבכלל טווה

השוזר

השוזר - היינו שפותל כמה חוטים ביחד (ערוך, שזר) - כתבו ראשונים שלדעת הירושלמי חייב משום טווה (רוקח עא; חיי אדם ב כה א, ונשמת אדם כז א, על פי ירושלמי שבת ז ב), וכן העושה חבלים, אמרו בירושלמי שחייב משום טווה (ירושלמי שם). ויש מן הראשונים שכתב שהפותל חבלים מחוטים שיעמדו בלא קשירה, הרי זו תולדת קושר (ראה ערכו. רמב"ם שבת י ח), ויש שפירש בדעתו שלא אמר כן אלא בחוט עבה, אבל בחוט דק, כדרך טוייה, חייב משום טווה (תפארת ישראל, כלכלת שבת כב).

הפוקסת

אף אותה ששנינו: הפוקסת - היינו שמתקנת שערה במסרק או בידים (ערוך, פקס; רש"י שבת צד ב ד"ה וכן הפוקסת, בפירוש הראשון, ומועד קטן ו ב ד"ה פוקסת), ויש מפרשים טחה כמין בצק על פניה, וכשנוטלתו מאדים הבשר (רש"י שם, בפירוש השני, ורש"י מכת"י מועד קטן שם) - נחלקו בו תנאים: יש אומרים שחייבת חטאת (רבי אליעזר במשנה שבת שם); ויש האוסרים משום שבות (חכמים במשנה שם). ובטעם המחייב חטאת נחלקו אמוראים אם חייבת משום בונה (רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינא בגמ' שם); או משום טווה (רבי אבין בשם רבי יוסי ברבי חנינא בגמ' שם), לפי שמתקנת שערה בין אצבעותיה, ופושטתו כשהוא נכרך (רש"י שם, בפירוש הראשון), או: שעושה מאותו כמין חוט (רש"י שם, בפירוש השני).

העושה את הלבד

העושה את הלבד - והוא צמר טרוף בלי טוייה ואריגה (ברטנורא כלאים ט ט) - נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שהוא תולדת טווה (רמב"ם שבת ט טו; רמ"ך שם, בשם הגאונים; מגיד משנה שם, שכן הוא בירושלמי), שהרי מלאכת הטוייה היא קיבוץ החלקים הקטנים שבצמר או שבפשתן, ואף העושה את הלבד עושה כן (מהרלב"ח כג), אף על פי שלענין כלאי-בגדים (ראה ערכו) אין לבד בכלל טווי (מנחת חינוך לב, מוסך השבת טז), ולדעתם אף שיעורו הוא כטוייה, והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו חוט ארוך ארבעה טפחים בעובי בינוני (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שאין זה בכלל טווה אלא בכלל בונה (ראה ערכו. ראב"ד שם); או תופר (ראה ערכו. עץ החיים (חגיז), אבות מלאכות, טווה); או ממחק (ראה ערכו. רמ"ך שם, בשם רבותיו).

ומכל מקום אין זו תולדת אורג (ראה ערכו), לפי שאריגה נעשית לאחר טוייה והנסכה, ואילו הלבד נעשה בעוד שחלקי הצמר נפרדים (מהרלב"ח שם); ועוד שאריגה היא הכנסת חוטים וקליעתם, מה שאין כן הלבד (מרכבת המשנה שם).

טויית צמר על גבי בהמה

הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שחייב שלש חטאות, אחת משום גוזז (ראה ערכו), ואחת משום מנפץ (ראה ערכו), ואחת משום טווה (רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן בשבת עד ב).

• ויש אומרים שאין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טוייה בכך (רב כהנא בגמ' שם). ואף על פי שהיו עושים כן במשכן, שכן נאמר: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים (שמות לה כו), ודרשו: שטוף בעזים וטווי מן העזים (גמ' שם), ובגופם של עזים משמע (רש"י שם ד"ה שטוף), חכמה יתירה היתה שם (גמ' שם), אבל להדיוט אין דרכו בכך, והרי זה כלאחר-יד (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה חכמה; מאירי שם), והעושים כן בטלה דעתם אצל כל אדם (תוספות שם ד"ה חכמה).

להלכה כתבו ראשונים שהטווה צמר מן החי - פטור, שאין דרך טוייה בכך (רמב"ם שם ט ז; מאירי שם), 

אבל מכל מקום אסור (רוקח עא; רבנו ירוחם יב יד, בשם רבנו חננאל; מאירי שם).

הערות שוליים