מיקרופדיה תלמודית:טומאת אוכלים

הגדרה^[1] - דין אוכלים שנטמאו, לענין טומאת עצמם ולטמא אחרים

הטומאה

מקורה

דבר מפורש בתורה שהאוכלים והמשקים מתטמאים, שנאמר בטומאת שרץ: וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וגו' מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וגו' יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא (ויקרא יא לג - לד. רמב"ם אבות הטומאות ז א), שהאוכלים והמשקים שבתוכו טמאים (רש"י שבת קלח ב ד"ה תלמוד לומר), שכלי החרס נעשה ראשון לטומאה מכיון שנתלה שרץ באוירו, ואף שלא נגע (רש"י עירובין קד ב ד"ה כהן. וראה ערך כלי חרס), וחוזר ומטמא מה שבתוכו (רש"י שם, וכעין זה בפסחים כ א ד"ה שרץ), ועושהו שני לטומאה (רש"י שבת יד ב ד"ה דכתיב. וראה ערך ולד הטמאה), וכן שנינו: השרץ שנמצא בתנור, הפת שבתוכו שניה, שהתנור תחילה (כלים ח ה; שבת קלח ב; רמב"ם אבות הטומאות יא ב), שנטמא מן האויר, והוא חוזר ומטמא אוכלים שבתוכו (רש"י שבת שם ד"ה שהתנור).

חומרתה

האוכל מקבל טומאה בין מאב הטומאה ונעשה ראשון, בין מן הראשון ונעשה שני (שבת קלח ב; רמב"ם אבות הטומאה י ט, ושם יא ב, ובהקדמה לסדר טהרות במלאכת שלמה כג).

והנטמא מן הראשון טומאתו מן התורה, ואפילו בחולין (רמב"ם שם^[2]), אבל השני אינו מטמא אוכל חולין (טהרות ב ו, וטבול יום ד א-ד; ברכות נב ב, ושם נתבאר; רמב"ם שם), אלא פוסל את של תרומה, וקודש נפסל אף מן השלישי (טהרות שם; רמב"ם שם ג וד); רבי עקיבא חולק וסובר שני עושה שלישי אפילו בחולין (משנה סוטה כז ב, וגמרא פסחים יח א). והרביעי בתרומה והחמישי בקודש טהור לדברי הכל (פסחים יט א; רמב"ם אבות הטומאה יא ד).

עד שיוכשר על ידי משקה

אין אוכל מקבל טומאה - בין טומאת שרץ, בין שאר טומאות - עד שיבא עליו תחילה מים, או אחד משבעה משקים, שנאמר: מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא (ויקרא יא לד), אוכל הבא במים - הוכשר, שאינו בא במים - לא הוכשר (חולין לו א; רמב"ם טומאת אוכלין א א. וראה ערך הכשר).

האם האוכל הטמא נעשה לאב הטומאה

האוכל אינו נעשה אב הטומאה (תורת כהנים ויקרא חובה יב; תוספתא טבול יום א; ירושלמי שבת ז ב; רמב"ם אבות הטומאה י ט) לטמא (תורת כהנים שם לגירסת רב נסים גאון עירובין קד ב) כלים (פסחים יט ב, ונדה ז ב; רמב"ם אבות הטומאה ז א, וטומאת אוכלין ד יב) ואדם (רש"י סוטה כט ב, ורמב"ם טומאת אוכלין שם), לא מן התורה ולא מדבריהם (נדה שם; רמב"ם אבות הטומאה י ט), בין מטומאת זיבה (ירושלמי שבת שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ו), בין שנטמא במת שהוא אבי-אבות-הטמאה (ראה ערכו. רש"י סוטה כט ב ד"ה שכן, ובכמה מקומות, והראשונים שלהלן), ואין האוכל הנטמא אלא ראשון לטומאה (תלמיד רבינו תם ורבי אליעזר בשיטת הקדמונים בבא קמא עמ' קלט; שיטה מקובצת בבא קמא כה ב).

ופירשו ראשונים הטעם שאינו נעשה אב הטומאה כשנטמא במת, משום הכלל שאמרו שכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה (ראה תוספות שבת פד ב ד"ה מה, ועוד, וראה ערך אבות הטומאות).

יש מהראשונים שכתבו שאוכל שנגע במת נעשה אב הטומאה (רש"י פסחים שם ד"ה רבינא), ופירשו ראשונים דבריהם שנעשה אב הטומאה לטמא אוכלים ומשקים, אף שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים (תוספות פסחים שם ד"ה רביעי, ועוד, בדעת רש"י).

ויש שכתבו שאוכל נעשה אב הטומאה אף לטמא אדם, שאם אכלו ונכנס למקדש חייב כרת (רבינו גרשום כריתות יג ב (טו א), ושיטה מקובצת שם בהשמטות, בשם יש מפרשים).

האם מטמא אוכל אחר

אוכל שנטמא אינו מטמא אוכל אחר, שנאמר באוכל הנטמא בשרץ: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא (ויקרא יא לח), ודרשו: הוא טמא, ואין עושה - אוכל (רש"י ומהר"ם חלאוה בגמרא שלהלן) - כיוצא בו טמא (ברייתא בגמרא פסחים יד א), ואף אינו פוסלו (מהר"ם חלאוה שם שכן משמע הלשון אין עושה). ומכל מקום מדרבנן מטמא הוא אוכל אחר (גמרא שם יד א).

ונחלקו אמוראים בדין התורה: אביי אמר לא שנו אלא בחולין, אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו; ורב אדא בר אהבה בשם רבא אמר לא שנו אלא בחולין ותרומה, אבל בקדשים עושה כיוצא בו; ורבינא בשם רבא אמר בין בחולין בין בתרומה בין בקדשים אין האוכל מטמא אוכל כיוצא בו (פסחים שם).

להלכה כתבו ראשונים שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה - אפילו בתרומה (חידושי הרמב"ם שלהלן) וקודש (כן משמע מסתימת הרמב"ם שלהלן) - אבל מדברי סופרים גזרו על אוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר - טמאהו (הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות כג; ברטנורא פסחים א ו).

האם מטמא משקין

אוכל טמא מטמא משקים מן התורה (ראה טהרות ד ט, לגירסת פירוש המשניות לרמב"ם [מהדורת קאפח שם], ולגירסת ר"ש טבול יום ב ב, והגהות הגר"א טהרות שם; שבת יד א במשקה של תרומה).

מן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים להלכה שמן התורה אין אוכל מטמא כלל, ואוכל שמטמא משקה מדרבנן הוא (קרית ספר אבות הטומאה ז; פני משה בירושלמי חגיגה ג א; מראה הפנים בירושלמי סוטה כג א, בדעת הרמב"ם).

מטמא רק במגע

אוכל טמא כשמטמא אחרים (ראה לעיל), אינו מטמאם אלא במגע (רמב"ם טומאת אוכלין ד יב).

טהרתו

אוכלים שנטמאו אין להם טהרה מטומאתם (תוספתא טבול יום א), שאם הטבילם במקוה אינם נטהרים (רש"י שבת פד ב ד"ה והא, וחולין כו ב משהחמיץ; רמב"ם טומאת אוכלין ב יח; שו"ת הרי"ד קיא), לפי שלא מצינו להם טבילה בתורה (רש"י שבת שם, וחולין שם, ושו"ת הרי"ד שם. וראה ערך טבילה).

וכן אם שברם אינם נטהרים (ר"ש טבול יום ב ב, בביאור התוספתא שם, על פי תורת כהנים שלהלן), שנאמר בכלי חרס שנטמא: וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ (ויקרא יא לג), ודרשו: אותו אתה שובר לטהרתו (על השבירה המטהרת ראה ערך טומאת כלים), ואין אתה שובר אוכלים לטהרתם (תורת כהנים שמיני ז יג), ואף אם נחסרו משיעורם - לסוברים שיש שיעור לקבלת טומאה (ראה להלן: השיעור) - אינם נטהרים (שער המלך ברכות ו א, על פי תוספות פסחים לג ב).

אוכל שנטמא ואחר כך נתייבש כחרס - נטהר (רמב"ם טומאת אוכלין ב יח), שהרי הוא כעפר בעלמא (כסף משנה שם, על פי נדה נה א. וראה נודע ביהודה קמא יו"ד כו ד"ה ובנפסל).

אוכל שנימוח

אוכל שנימוח, טהור מטומאת אוכלים שהיתה בו (טהרות ג א; רמב"ם טומאת אוכלין ט ב), לפי שבטל מתורת אוכל ונעשה משקה (ר"ש ורא"ש שם).

מנינה במנין המצוות

טומאת אוכלים ומשקים יש מהראשונים שמנו את דיניה במנין המצוות, כשם שלדעתם מונים כל דיני טומאה (ראה ערך טומאה. רס"ג במנין המצוות עשה קסו-ח; ספר המצות לרמב"ם עשה צח; סמ"ג עשין רמו; החינוך מצוה קס); ויש שאינם מונים דיני הטומאות במנין המצוות (רמב"ן בהשגות לספר המצות עשה צו).

האוכלים

כל אוכל המיוחד למאכל אדם, כגון לחם ובשר וענבים וזיתים וכיוצא בהם, מקבל טומאה (רמב"ם טומאת אוכלין א א, על פי עוקצין ג א), ואינו צריך מחשבה שיחשבו עליו לאכילה (עוקצין שם. וראה ערך מחשבה), וכל שאינו מיוחד למאכל אדם הרי זה טהור, ואינו מקבל טומאה אלא אם כן חישב עליו וייחדו למאכל אדם (רמב"ם שם, ושם ג א), וכן דרשו: מִכָּל הָאֹכֶל (ויקרא יא לד), יכול אף אוכלי בהמה יהיו מיטמאים באויר כלי חרס, תלמוד לומר: האכל, אוכלי אדם מיוחדים מיטמאים באויר כלי חרס, ואין אוכלי בהמה מיטמאים באויר כלי חרס, או יכול שאני מוציא אף אוכלי בהמה שחישב עליהם למאכל אדם, תלמוד לומר: כל אוכל יטמא (תורת כהנים שמיני ט).

אוכל שאינו ראוי

אף באוכל המיוחד לאדם דרשו: מִכָּל הָאֹכֶל וגו' (ויקרא יא לד), יכול כל אוכל, תלמוד לומר: אשר יאכל, פרט לאוכל סרוח (תורת כהנים שם), וכן שנינו: כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול הכלב (טהרות ח ו).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שלא אמרו עד שיפסל מאכילת כלב אלא באוכל שנפסל לאחר שכבר נטמא (פירוש המשניות לרמב"ם שם [מהדורת ר"י קאפח]), שאם נפסל מלאכול הכלב או שיבש כחרס, הרי הוא טהור, ואם עדיין ראוי הוא לכלב, הרי הוא טמא כשהיה (רמב"ם טומאת אוכלין ב יח), אבל לענין קבלת טומאה, כל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם, אינו מקבל טומאה (רמב"ם שם יד), ובזה הוא שאמרו: פרט לאוכל סרוח (פירוש המשניות שם).

• ויש חולקים וסוברים שאף לענין קבלת טומאה אמרו, שאף אם אינו ראוי למאכל אדם, לעולם מקבל טומאה עד שיפסל מאכילת כלב (הראב"ד בהשגות שם^[3]), ואוכל סרוח שנתמעט, היינו שנפסל אף לכלב (הראב"ד שם). ואף לדעתם, אם לא היה ראוי מתחילה לאדם, אף שהוא ראוי לכלב אינו מקבל טומאה, מפני שהוא מאכל בהמה (שם).

השיעור

לטמא אחרים

שיעור האוכל הטמא לטמא אחרים הוא כביצה (ראה ערכו. תורת כהנים שמיני ט; יומא פ א; רמב"ם טומאת אוכלין ד א), שנאמר מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל (ויקרא יא לד. תורת כהנים שם).

ונחלקו אמוראים: רבי אבהו בשם רבי אלעזר מפרש שמשמעות הכתוב היא אוכל הבא מחמת אוכל, וזו ביצת תרנגולת. ורבי אבהו עצמו מפרש שמשמעות הכתוב היא אוכל שאתה אוכלו בבת אחת, ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת (גמרא שם).

מן האחרונים יש שכתבו שיש תנאים הסוברים שאין למדים שיעור טומאת אוכלים מן הכתוב הזה, אלא הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו) היא, כשאר שיעורי תורה (ראה ערך מדות ומשקלות. שיח יצחק יומא שם).

בברייתא שנינו ששיעור האוכל לטמא טומאת אוכלים הוא אחד משמונה בככר (ברייתא בגמרא עירובין פג א). וכתבו ראשונים שמחלוקת תנאים בדבר: לדעת רבי יוחנן בן ברוקא הוא שלושת רבעי ביצה, ולדעת רבי שמעון הוא ביצה (רש"י שם ד"ה וחצי, על פי משנה שם פב ב; תוספות שם), והלכה כרבי שמעון (תוספות ותוספות הרא"ש שם). ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקא (ביאור הגר"א בשו"ע אורח חיים תפו א, ושנות אליהו פאה ח ז, בדעת הרמב"ם עירובין א ט).

ויש ראשונים שכתבו ששיעור טומאת אוכלים כביצה לדברי הכל (תוספות רבינו פרץ עירובין פב ב; ריטב"א שם פג א, ושכן כתבו תוספות; כסף משנה עירובין שם, ובית יוסף או"ח תט, בדעת הרמב"ם שפסק כר"י בן ברוקא וכתב ששיעורו כביצה).

האם השיעור כולל קליפת הביצה

בשיעור הביצה נחלקו תנאים: רבי נתן ורבי דוסא אמרו כמוה וכקליפתה, וחכמים אומרים כמוה בלי קליפתה (תוספתא עדיות א, וברייתא בגמרא עירובין פג א).

בטעם חכמים כתב מן הראשונים לפי ששיעור שאדם יכול לאכול בבת אחת, שהוא שיעור אוכל לטומאה (ראה לעיל בסמוך), הוא ביצה בלא קליפתה (מאירי שם). וכתב מן האחרונים שלרבי נתן ורבי דוסא שיעור כביצה בטומאת אוכלים הוא הלכה למשה מסיני (ראה לעיל שם), ואף הקליפה בכלל ביצה (תורת רפאל י קד. וראה ערך ביצה (שיעור) שלהרבה דינים משערים הביצה עם קליפתה).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כחכמים (רמב"ם טומאת אוכלין ד א); ויש פוסקים כביצה וקליפתה (הראשונים הנ"ל שפוסקים כרבי שמעון).

גודל הביצה

הביצה שאמרו, לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית (כלים יז ו, וראה פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש וברטנורא שפירשו לענין טומאת אוכלין. וראה ערך ביצה (שיעור)).

היה חסר מכביצה אפילו כשומשום אינו מטמא (רבי שמעון בברייתא מנחות קג ב, שכך הם כל מידות חכמים).

שאור ותבלין

המחמץ את העיסה בשאור טמא, או המתבל את התבשיל בתבלין טמא, נחלקו תנאים:

• בית שמאי אומרים מטמא, אפילו היו השאור והתבלין פחות מכביצה (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• בית הלל אומרים לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה (משנה ערלה ב ד).

• ודוסתאי איש כפר יתמה שהיה מתלמידי בית שמאי אמר שמעתי משמאי הזקן שאמר לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה (שם ה).

להלכה כתבו ראשונים שהכלל אצלנו שטומאת אוכלים בכביצה (פירוש המשניות לרמב"ם שם. וראה ירושלמי שם ג).

בצירוף אוכלים

כביצה אוכל ראשון לטומאה שבללו עם כביצה אוכל שני, דינם כראשון (טהרות א ה; רמב"ם טומאת אוכלין ד יג), לעשות מגעם שני, לפי שיש בראשון שיעור לטמא (רש"י זבחים לא א ד"ה ראשון). וכן כביצה אוכל שני עם כביצה אוכל שלישי דינם כשני, וכביצה אוכל ראשון עם כביצה אוכל שלישי דינם כראשון (טהרות שם ו; רמב"ם שם יד וטו).

אבל כחצי ביצה אוכל ראשון, וכחצי ביצה אוכל שני שבללם זה בזה - שאין בראשון בפני עצמו כח לטמא (ראה תוספות זבחים שם ד"ה הא) - מצטרפים זה עם זה לטמא כקל שבשניהם (טהרות שם ה, ומשנה מעילה יז ב; רמב"ם שם יב), כשני (טהרות שם), והנטמא מהם נעשה שלישי (רש"י מעילה שם ד"ה האוכל; רמב"ם שם). ואמר רבא, ושכן דעת רבי שמעון, מה טעם, לפי שהראשון הוא שגרם לשני להיטמא (גמרא שם בביאור דברי רבי שמעון), לפיכך השני כמו הראשון ומצטרפים (רבינו גרשום ורש"י שם). וכן כחצי ביצה אוכל שני עם כחצי ביצה אוכל שלישי - דינם כשלישי (טהרות שם; רמב"ם שם), וכל כיוצא באלו, אפילו חצי ביצה אוכל ראשון וחצי ביצה אוכל רביעי של קודש שבללם זה בזה הכל רביעי (רמב"ם שם).

כל האוכלים מצטרפים זה עם זה

כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלים (משנה מעילה יז ב; רמב"ם טומאת אוכלין ד ג), כגון חיטה עם קמח עם בצק (ברייתא בגמרא מנחות ע ב, לפירוש רבא שם; רמב"ם שם) עם תאנה ועם בשר וכיוצא באלו (רמב"ם שם).

אוכל הפרוד

אוכל הפרוד נחלקו תנאים אם מצטרף - לטומאת אוכלים (הראשונים שלהלן) - רבי דוסא בן הרכינס אומר אינו מצטרף, וחכמים אומרים מצטרף (עדיות ג ב, וטהרות ח ח דברי רבי דוסא).

ופרשו ראשונים שהדברים אמורים באוכלים טמאים הנוגעים זה בזה, כגון שקדים וכיוצא באלו (פירוש המשניות לרמב"ם שם), או חתיכות קטנות של אוכלים (מאירי שם) שהיו צבורים במקום אחד, ויש באותו צבור כביצה (פירוש המשניות לרמב"ם ומאירי שם), ונגע אוכל טהור באחת מקצותיו של אותו צבור (מאירי שם), שלדעת רבי דוסא כיון שהם נפרדים, ואין בגוף אחד מהם כביצה - אינם מצטרפים (פירוש המשניות לרמב"ם עדיות שם [מהדורת קאפח]; מאירי שם), אף כשנוגעים זה בזה (פירוש המשניות לרמב"ם טהרות שם [מהדורת קאפח]), ולדעת חכמים - וכן להלכה - אוכל שהוא כולו מכונס ונוגע זה בזה אף שאינו כגוף אחד, הרי הוא מצטרף לכביצה לטמא אוכלים אחרים (רמב"ם טומאת אוכלין ו יז).

אם לא כנסו אלא הרי הוא מפורד כמעשה קדירה וקטנית, אינו מצטרף עד שיקבצם ויעשם גוש אחד (רמב"ם שם); ויש שכתבו שאין צריך להיות גוש אחד אלא אפילו הם פירורים, אם נגע שרץ בכביצה מהם מצטרפים לטמא אחרים, והוא שיהיו הפירורים נוגעים זה בזה (ראב"ד בהשגות שם).

צירוף בשר האסור לאוכל, לענין טומאה

פחות מכזית נבלה - שאין בו שיעור טומאת נבלה (גמרא שלהלן ורש"י) - שחישב עליו לאכילה, מצטרף לפחות מכביצה אוכלים להשלימו לכביצה (כריתות כא א,ב), ומקבל טומאה אם יגע בטומאה, ומטמא שאר אוכלים (רש"י חולין פב א ד"ה ואמר).

במחובר לקרקע

כל האוכלים הגדלים מן הקרקע אינם מקבלים טומאה עד שיעקרו (רמב"ם טומאת אוכלין ב א, על פי תורת כהנים שמיני יא, וחולין קיח ב), אבל המחובר לקרקע - טהור (תורת כהנים שם; רמב"ם שם). וכתבו אחרונים שהמחובר לקרקע - כקרקע, והקרקע אינה מקבלת טומאה (הגר"ח בחידושי הגרי"ז ה עמ' 215).

זרעים טמאים שזרעם והשרישו

זרעים טמאים שזרעם והשרישו - טהרו (תורת כהנים שמיני יא; תרומות ט ז בשתילים; נדרים עו א; רמב"ם טומאת אוכלין ב יט, ותרומות יא כג בהצומח מהם), שנאמר אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא (ויקרא יא לז. תורת כהנים שם), וכזרעים אחרים הם (ר"ש טבול יום ב ב). ופירשו ראשונים שבחיבורם לקרקע בטלה מהם תורת אוכל (רש"י ומאירי פסחים לד א; ר"ש וברטנורא תרומות ט ז). וכתבו ראשונים שאין צריך לומר שהצומח מהם טהור (מאירי פסחים שם).

אבל אם עדיין לא השרישו - לא טהרו, וכן שנינו: יכול אף על פי שלא השרישו, תלמוד לומר - טמא (ראה ראב"ד בתורת כהנים שם) - הוא (תורת כהנים שם), בהוויתו יהא (פירוש הראב"ד שם), שקודם שהשרישו הרי הם בטומאתם, ואפילו בדבר שזרעו כלה (רמב"ם טומאת אוכלין שם).

סופו לטמא טומאה חמורה

דינו ומקורו

אוכל שסופו לטמא טומאה חמורה - כלומר שאחרי שיהיה ראוי לכך יטמא אדם וכלים - מטמא טומאת אוכלים אף בלא הכשר שרץ (תנא דבי רבי ישמעאל נדה נא א, ושם נתבאר). ופירשו ראשונים שמטמא אף בלא מגע בטומאה (רש"י ורשב"א ומאירי ועוד, בפירוש הגמרא שם; רמב"ם אבות הטומאה ג ב), כאוכל ראשון לטומאה (רמב"ם שם), כגון נבלת-עוף-טהור (ראה ערכו) שמטמאה את האדם האוכלה ובגדיו, בבית הבליעה (ראה ערך נבלת עוף טהור), מטמאה טומאת אוכלים אחרי שחישב עליה לאכילה (ראה טהרות א א, ועוקצין ג ג, ורמב"ם אבות הטומאה שם, וטומאת אוכלין ג ג), אפילו בלא הכשר מים, ובלא שנגעה בשרץ (נדה שם לפירוש הראשונים הנ"ל), שנאמר: עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ (ויקרא יא לז), ודרשו: מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה צריכים הכשר, אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, יצאה נבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה (נדה שם).

שעיר המשתלח

שעיר-המשתלח (ראה ערכו) שסופו לטמא טומאה חמורה (ראה ערך שעיר המשתלח), נחלקו תנאים אם מטמא טומאת אוכלים: חכמים אומרים אינו מטמא לפי שהוא חי, והחי אינו מטמא אוכלים ומשקים (ברייתא בגמרא זבחים קה א); ורבי מאיר אומר מטמא טומאת אוכלים (ברייתא שם), שכל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה אף שאינו ראוי לטומאה (רש"י זבחים שם ד"ה מהו). הלכה כחכמים (רמב"ם פרה אדומה ה ז).

נבלת עוף טהור

נבלת עוף טהור אף שמטמאה טומאה חמורה בכזית כשהיא בבית הבליעה (ראה ערך נבלת עוף טהור), אינה מטמאה טומאת אוכלים אלא בכביצה (טהרות א א; רמב"ם אבות הטומאה ג טז), כשאר כל אוכלים לטמא (רמב"ם שם. וראה לעיל: השיעור). ולדעת רבי מאיר שכל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה, אף שאינו ראוי לטומאה (ראה לעיל בסמוך), אם היתה בתוך פיו, ואפילו אחזה בידו להכניסה לפיו, מטמאה טומאת אוכלים בכזית, לפי שאינה מחוסרת מעשה גמור כדי לטמא טומאה חמורה, אלא קריבה לפיו ולבית הבליעה, אבל אם עדיין לא אחזה בידו שמחוסרת מעשה, אינה מטמאה בכזית לדברי הכל (זבחים קה א ורש"י).

הערות שוליים