מיקרופדיה תלמודית:טעימה
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - לחיכת תבשיל וכדומה על ידי הלשון והחיך כדי לחוש את טעמו, לענין תורת אכילה בתעניות, באיסורים ובברכות[2]
גדרה
הטעימה, על ידי הלשון היא (צדה לדרך א א יד), פעמים שדי בלחיכת הלשון כדי להבחין בטעם (ראה להלן: באיסורי אכילה ובמודר הנאה), ופעמים שאינו מבחין בין טוב לרע ואינו נהנה בטעימה אלא כשטועם בפיו סמוך לבית הבליעה (פתח הדביר קפד ג, על פי רש"י חולין קג ב ד"ה בשל), ופעמים שלא די בטעימת הלשון אלא צריך אכילה ממש (ט"ז יו"ד צח סק"ב).
שינוי חוש הטעם
חוש הטעם משתנה לפעמים ומכזב, כמו שקורה לחולים (שו"ת הרשב"א א תצו, ומיוחסות לרמב"ן קנא), אשר טועמים המר מתוק והמתוק מר, ואין כל הזמנים שוים בטעם (רדב"ז מאכלות אסורות טו ל).
בתענית
השרוי בתענית (ראה ערכו) מותר לו לטעום - את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין (רש"י ברכות יד א ד"ה מהו שיטעום) - ואין בכך כלום (מסקנת הגמ' שם; רמב"ם תעניות א יד; טוש"ע או"ח תקסז א), שהאיסור הוא דוקא באכילה ושתיה, וטעימה אינה בכלל האיסור (כן משמע מהגמ' שם). והטועם בתענית לא אבד תעניתו, אלא משלים התענית (ירושלמי נדרים ח א).
ומכל מקום לא הותרה אלא טעימה בעלמא (שבלי הלקט רעא), שאין בה אלא הנאת טעימה לחיך (שבלי הלקט רעט), אם לפי שלא קיבל עליו אלא אכילה ושתיה ולא הנאה (ראבי"ה תענית תתסא; מרדכי תענית תרכו, בשמו; ריב"ש רפז-רפח), וטעימה אינה אכילה אלא הנאה בעלמא (אשכול (אלבק) א עמ' 129, בשם רב האי), או שאף שקיבל עליו אפילו הנאה (חוות יאיר טו, ופרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א, על פי תוספות שם ד"ה טועם, בשם רבנו חננאל; צל"ח שם), טעימה אינה חשובה הנאה (תוספות שם, בשם רבנו חננאל).
נתכוין להנאה
נתכוין בטעימה לצורך הנאת עצמו, נחלקו הפוסקים:
- יש אומרים שאפילו נתכווין בטעימה להנאת עצמו מותר, ואין בכך כלום (מגן אברהם שם סק"א; אליה רבה שם סק"א, בשמו; משנה ברורה שם סק"א, בשמם).
- ויש אומרים שלא נאמרו הדברים אלא כשטועם לצורך התבשיל, שאז הוא מותר כדין דבר-שאינו-מתכון (ראה ערכו), אבל אם נתכוין להנאת עצמו הדבר אסור (ערוך השלחן שם א; דובב מישרים א קכד ג, על פי רש"י שם ד"ה מהו שיטעום).
באיזו תענית מדובר
באיזו תענית הדברים אמורים נחלקו גאונים וראשונים:
- יש אומרים שלא התירו לטעום אלא בתענית שקיבל היחיד על עצמו, אבל בתענית הכתובה - אסור (כן משמע מתשובת רב האי בתשובות הגאונים (גנזי ירושלים) כו; תוספות ברכות יד א ד"ה או, לפי ריטב"א תענית יב א; אגודה ברכות לח; מרדכי שם נא), כמו שאסור לטעום אסורי אכילה (ראה להלן: באסורי אכילה ובמודר הנאה. ביאור הגר"א או"ח תריב ו ויו"ד קח ס"ק לב, על פי חולין צז א). וכתבו אחרונים בדעתם שבכלל תענית הכתובה מלבד יום-הכפורים (ראה ערכו) ותשעה-באב (ראה ערכו), אף שבעה-עשר-בתמוז (ראה ערכו), צום-גדליה (ראה ערכו), ועשרה-בטבת (ראה ערכו) הכתובים בדברי קבלה (ראה זכריה ח יט, וראה ערכיהם. בית יוסף או"ח תקסז א, בדעת התוספות; שו"ע שם, לפי מחצית השקל שם סק"ג; רמ"א שם, לפי אליה רבה שם סק"ג, וביאור הגר"א שם), אבל כל שאר התעניות אפילו אלו שגוזרים על הצבור (ראה ערך תענית) אין הטעימה אסורה בהן, שלפי שצריך לקבל אותן על עצמו (ראה ערך הנ"ל) גם בהן אנו אומרים שלא קבל אלא אכילה ושתיה ולא טעימה (בית יוסף שם; מחצית השקל ואליה רבה שם, בשמו).
- יש אומרים שאינו מותר אלא בתענית יחיד ממש, אבל לא בתענית ציבור (ריטב"א תענית שם, בשם תוספות; מאירי ברכות שם, בשם מקצת גאוני ספרד; תרומת הדשן קנח; ריב"ש רפח), ואף בתענית ציבור שאינה כתובה (תוספות שם, לפי הב"ח שם; מאירי שם; רמ"א שם, לפי מחצית השקל שם), לפי שקבלה שצריך לקבל תענית זו אינה תלויה בדעת המקבל (מחצית השקל שם).
- יש אומרים שהטעימה מותרת אפילו בתענית ציבור הכתובה, מלבד יום הכפורים ותשעה באב (תשובת רב פלטוי בתשובות הגאונים (הלכות פסוקות) קצב; רא"ש תענית א טו, בשם ר"י ברצלוני; ריטב"א תענית שם; טור שם, לפי ריב"ש רפז; שו"ע שם, לפי ביאור הגר"א שם), שכל הנאה אסורה בהם (ריטב"א שם, על פי פסחים נד ב), ושמא יש לו הנאה בטעימה זו כשהמשקה בתוך פיו (ריטב"א שם), ועוד שחמורים הם לענין חמשה עינויים (קרבן נתנאל על הרא"ש שם), ועוד שיום הכפורים איסורו מן התורה, ותשעה באב החמירו בו חכמים (לבוש שם ב), ושכן אמרו אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד (תשובת רב פלטוי שם, על פי פסחים שם), או לפי ששאר תעניות אף אלו הכתובות תלויות ברצון הציבור (ראה ערך תענית) - לקבלן על עצמם (ביאור הגר"א שם) - לפיכך דינן כתענית יחיד, מה שאין כן יום הכפורים ותשעה באב (ריב"ש שם) שאינם תלויים בקבלתם (ביאור הגר"א שם).
- ויש אומרים שאף ביום הכפורים מותר לטעום, שלא חילקו חכמים בין התעניות (תשובת רב שרירא בתשובת הגאונים (שערי תשובה) שכד; פירוש התשב"ץ ברכות שם).
בליעה
הטעימה שהותרה צריך להיזהר בה שלא יבלע כלום (רי"ף תענית יד א, בשם רבנן; ערוך, רבע א, בשם גאון; האשכול (אלבק) א עמ' 129; תוספות ברכות יד א ד"ה טועם, בשם רבנו חננאל; רמב"ם תעניות א יד; טוש"ע או"ח תקסז א), שאפילו בליעת משהו אסורה בתענית, כדין חצי-שעור (ראה ערכו) (ריטב"א תענית יב א; חוות יאיר טו, בדעת תוספות ברכות שם, בשם רבנו חננאל), לפיכך כשטועם רוקקו מיד מפיו כדי שלא יבלע למטה מן החיך (רוקח רט, וראבי"ה ברכות מח, בשם רבנו חננאל)[3].
ואם בלע, נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שהרי זו אכילה ושתיה (שבלי הלקט רעט; שו"ת הרשב"א א רסז), ואבד תעניתו (ריטב"א תענית שם, בשם יש מפרשים).
- ויש אומרים שאם בלע קמעא אין בכך כלום (תשובת רבי יצחק בר יהודה במחזור ויטרי (הורוויץ) תקג, ושבלי הלקט רעא, וראבי"ה תענית תתצא, ועוד; ריטב"א תענית שם), ולא אבד תעניתו, לפי שלא קיבל עליו אלא אכילה ושתיה גמורה (ריטב"א שם).
הרגשת הטעם בהוצאת הלשון מפיו
הרגשת טעם המאכל על ידי הלשון בלי שיכניס המאכל לתוך פיו אינה כטעימה, ומותרת בתענית (פרי מגדים יו"ד צח, משבצות זהב סק"ב; הגהות רעק"א או"ח תקסז, בדעת הט"ז), ואם נפל דיו או דבר לח על ספר מותר ללחוך אותו בלשונו בתענית (ספר חסידים (מרגליות) תתצג; באר היטב שם סק"ח, בשמו).
כמות הטעימה
עד כמה הוא טועם - בתבשיל (כן משמע מרש"י ברכות יד א ד"ה מטעמת) ורוטב (כן משמע משו"ת הרשב"א א רסז) - עד רביעית (גמ' שם; רמב"ם תעניות א יד; טוש"ע או"ח תקסז א), ואף כדי רביעית בכלל (רמב"ם שם; רא"ש שם ב ו; טוש"ע שם)[4], אבל יותר מכך אסור (גמ' שם). ונחלקו ראשונים אם היינו רביעית הלוג (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה רביעתא; ריטב"א שם; ראבי"ה ברכות מח), וכן הלכה (בית יוסף שם; מגן אברהם שם סק"ב, בשמו); או רביעית ביצה (ראה ערך ביצה ב. שבלי הלקט רעט ואגור תתעז, בשם ריב"ן; שלטי גבורים למרדכי ברכות נא ג, בשם מכ"מ).
רביעית שאמרו, נחלקו בה גאונים וראשונים:
- יש אומרים שלא בפעם אחת היא - שהרי כדי להרגיש טעם האוכל אינו צריך לרביעית כולה (ערוך, רבע א) - אלא שבצירוף כל הטעימות מכל המינים במשך כל היום לא יהיה יותר מרביעית (ערוך שם; אשכול (אלבק) א עמ' 129, בשם איכא מרבנן דאמרי; רוקח רט, וראבי"ה ברכות מח, והגהות מיימוניות ברכות א ב, בשם רבנו חננאל; שו"ע או"ח תקסז ב, בשם יש אומרים, הראשון).
- ויש אומרים שאפילו בפעם אחת נאמרו הדברים (תשובת רב שרירא בתשובות הגאונים (שערי תשובה) שכד; אשכול שם; ראבי"ה שם, בשם יש מפרשים; רשב"א וריטב"א ותשב"ץ ברכות שם, בשם רב האי; שו"ע שם, בשם יש אומרים, השני, ובמסקנתו, לפי משנה ברורה שם סק"ח; ביאור הגר"א שם), ואפילו לטעום כמה קדרות - כל פעם רביעית (מגן אברהם שם סק"ה, לדעה זו) - מותר, ואין בכך כלום (שו"ת הרשב"א א רסז).
רחיצת הפה
מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית, כתבו ראשונים שמותר לו לרחוץ כן בתענית יחיד, ואפילו יש במים שרוחץ בהם יותר מרביעית, לפי שפולטם (תרומת הדשן קנח; שו"ע שם ג), שדוקא הרוצה לטעום אסור ביותר מרביעית, לפי שנהנה ממנו, אף על פי שפולט, אבל המתכוין לרחוץ פיו אינו נהנה כשחוזר ופולט, ועוד, שדוקא בתבשיל ושאר משקים אסור לפי שנהנה, אבל ממים שפולטם אינו נהנה (תרומת הדשן שם), אבל בתענית ציבור אין הדבר כשר לעשות כן (תרומת הדשן שם; שו"ע שם), כשיש במים שרוחץ בהם יותר משיעור רביעית (מגן אברהם שם סק"ו), שמא יבואו המים בגרונו ויבלע (לבוש שם ג), ומכל מקום אין איסור בדבר (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ו), חוץ מביום הכיפורים שאסור, שמא יבואו לו מים בגרונו, וחצי שיעור אסור בו מן התורה (סמ"ק רכא), והוא הדין בתשעה באב (דרכי משה שם א, בשם מהרי"ל).
בברכות הנהנין
המטעמת - תבשיל (רש"י ברכות יד א ד"ה מטעמת) לדעת אם צריך מלח או תבלין (רש"י שם ד"ה מהו שיטעום) - אינה צריכה ברכה (גמ' שם; ירושלמי נדרים ח א; רמב"ם ברכות א ב; טוש"ע או"ח רי ב), לא לפניה ולא לאחריה (רמב"ם שם). ונחלקו ראשונים:
- יש מפרשים שלא פטרוהו מלברך ברכה ראשונה אלא כשחוזר ופולט ואינו בולע (ערוך, רבע א, בשם גאון; תוספות שם ד"ה טועם, וטור שם, בשם רבנו חננאל; שבלי הלקט רעט, בעת הרי"ף; שו"ע שם, בשם יש אומרים), לפי שאינו נהנה (תוספות שם, בשם רבנו חננאל), ואז אינו צריך לברך אפילו עד רביעית (שבלי הלקט שם) תבשיל (כן משמע מרש"י שם ד"ה מטעמת) - דהיינו רביעית משקים שהוא כזית באוכלים (אליה רבה שם סק"ג; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ו) - בפעם אחת, שיכול להעמיד עצמו שלא לבלוע כלום (שבלי הלקט שם; אהל מועד, הברכות א ד); ומהם שכתבו אפילו ביותר מרביעית, לפי שאינו נהנה בתוך מעיו (רא"ש שם ב ו; טור שם, לפי בית יוסף שם; שו"ע שם, לדעה זו). ואף על פי שהחיך טועם ונהנה, ברכה לא בהנאת טעימת החיך תלויה, אלא בהנאת אכילה ושתיה (שבלי הלקט שם; בית יוסף שם), כמו שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ (דברים ח י), ואכילה היינו הנאת מעיים (בית יוסף שם). אבל הטועם ובולע אפילו כל שהוא צריך לברך ברכה ראשונה (שבלי הלקט שם; טור שם; מגן אברהם שם סק"ח)[5], לפי שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה (שבלי הלקט שם, על פי ברכות לה א), ואי אפשר שלא יהנה קצת במה שבולע (שבלי הלקט שם).
- ויש מפרשים שאפילו הטועם ובולע אינו צריך ברכה (ריא"ז ברכות ב ב ה, בשם הרי"ד; טור או"ח רי ורבנו מנוח וכסף משנה ברכות א ב, ובית יוסף שם, בדעת הרמב"ם שם), לפי שאין כוונתו לאכול (רבנו מנוח שם), ואין ברכה אלא כשיש לו כוונת אכילה (כסף משנה שם; ט"ז שם סק"ד), ולדעתם לא אמרו שפטור מלברך אלא עד רביעית (רמב"ם שם, על פי גמ' שם; טוש"ע שם, לדעה זו), אבל ברביעית מברך לפי שיש לו כוונת אכילה (רבנו מנוח וכסף משנה שם). וטועם ובולע בלי ברכה אפילו הרבה קדרות (מגן אברהם שם סק"ז) עד כדי רביעית מכל קדרה וקדרה, שכל אחת נקראת בשם טעימה (ביאור הלכה שם ד"ה עד רביעית), וכן הטועם ופולט אינו מברך אף ביותר מרביעית (בית יוסף שם, לדעה זו).
להלכה כתבו הפוסקים שספק ברכות להקל (בית יוסף שם; רמ"א שם), ועל פחות מרביעית לא יברך אפילו אם בולע, וכשפולט לא יברך אפילו ביותר מרביעית (לבוש שם א; עטרת זהב שם)[6].
טעימה לדעת אם התבשיל טוב
האוכל מן התבשיל קצת לאחר שכבר נתבשל לידע אם טוב הוא, ולא כדי לתקן את המאכל, נחלקו אחרונים:
- יש פוסקים שנקרא אכילה, וצריך לברך (מגן אברהם שם סק"ו, על פי רש"י ברכות יד א ד"ה מהו שיטעום).
- יש פוסקים שהוא בכלל טעימה, לפי שאין כוונתו לאכילה, ואינו מברך (כן מצדד באליה רבה שם סק"א; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ו; משנה ברורה שם ס"ק יג, בשמם).
- ויש הנוטים לומר שזוהי טעימה אפילו אם נתכוין לאכילה, כל שהיה אוכל יותר ונמנע מכך משום האיסור לאכול בלי ברכה (מגן אברהם שם, על פי הרוקח רט), אלא שמכל מקום אסור לעשות כן הרבה פעמים, שאז הרי זו אכילה גמורה (מגן אברהם שם סק"ז).
באיסורי אכילה ובמודר הנאה
טעימת גוי לברר איסורי אכילה
אוכל המותר שנתערב בו אוכל האסור מין בשאינו מינו - שאם יש בהיתר טעם מן האיסור, אסור באכילה (ראה ערך בטול אסורים) - ולא ידוע אם יש בו טעם איסור, שמבררים הדבר על ידי טעימת "קפילא" - מבשל (ערוך, קפל ז) מומחה הבקי בתבשילים (רא"ה חולין צו ב) - גוי (כן משמע מחולין צז א). מה שאין נותנים לישראל לטעום, כתבו ראשונים שהוא לפי שטעימה על ידי בליעת מעט מן המאכל אסורה מן התורה כדין חצי-שעור (ראה ערכו), וטעימה שאין בה בליעה אף על פי שאינה אסורה מדין חצי שיעור, שהרי אינה ראויה להצטרף לשיעור שלם, מכל מקום אסורה מדרבנן כדי שלא יבא לבלוע מעט (ריב"ש רפח; רמ"א יו"ד קח ה).
טעימה בלשון לברר איסורי אכילה
טעימה בלשון בלבד כדי לדעת אם יש במאכל דבר איסור, נחלקו בה אחרונים:
- יש אומרים שגם היא אסורה (ש"ך יו"ד מב סק"ד, על פי ב"ח שם צח א; פרי מגדים שם צה, משבצות זהב ס"ק טו), שמא יבוא לאוכלו (פרי חדש שם מב סק"ה, לדעה זו). לפיכך כשקונים בשר מן הטבח ואין ידוע אם נמלח, אסור לטועמו בלשונו (ש"ך שם, על פי ב"ח שם, בשם מהרש"ל; דרישה שם צח א)[7].
- ויש אומרים שטעימה בלשון לבד בספק איסור אינה אסורה, ולא אסרו טעימה בתערובת איסור אלא טעימה שעל ידי אכילה, שזו היא הטעימה שאפשר להרגיש בה אם יש בתערובת טעם איסור (ט"ז שם צח סק"ב; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ב), ואף על קפילא אין סומכים אלא בטעימה שעל ידי אכילה (פרי מגדים שם, בדעת ריב"ש רפח; נודע ביהודה תנינא יו"ד נב), או שעל קפילא סומכים בטעימה לבד משום שאומנתו בכך, אבל מי שאינו אומן אינו מרגיש הטעם אלא על ידי בליעה (כתב סופר יו"ד נח).
טעימה בלשון לברר איסורי הנאה
בתערובת של איסורי הנאה, נחלקו אחרונים:
- יש אומרים שטעימה מהם בלא בליעה אסורה מן התורה, ולא אמרו שהטעימה אינה אסורה אלא מדרבנן (ראה לעיל) אלא באיסורי אכילה שאינם אסורים בהנאה (שו"ת חתם סופר אה"ע צד; ישרש יעקב יבמות פט א, על פי תוספות ברכות יד א ד"ה טועם); וטעימת איסורי הנאה בלשון אסורה אף למתירים באיסורי אכילה (ראה לעיל), לפי שיש בה הנאה (גליון מהרש"א יו"ד צח ד"ה וגבי תענית).
- ויש אומרים שאף באיסורי הנאה אין איסור טעימה מן התורה, ואינם חמורים מאיסורי אכילה, לפי שאין הטעימה ראויה להצטרף לשיעור שלם (שו"ת מהר"ם שיק או"ח יב, על פי צל"ח פסחים כב ב).
טעימה לברר איסורי אכילה מדרבנן
באיסורי אכילה מדרבנן נחלקו אחרונים:
- יש אוסרים טעימה אפילו בלא בליעה (פרי חדש יו"ד קח ס"ק כב; ישרש יעקב יבמות פט א, ושדי חמד ט ו, על פי תוספות שם ד"ה איבעי), ומהם שאוסרים לטעום אף באוכל שנפגם טעמו (ראה ערך נותן טעם לפגם), לפי שאין חילוק אצל אנשים בין טעימה לאכילה, ואף טעימה בכלל גזרת אכילה (פרי חדש שם).
- יש מתירים (צמח צדק הקדמון מז; קרבן העדה לירושלמי נדרים ח א, בדעת הירושלמי שם), במה דברים אמורים כשטועם ופולט, אבל אם בולע קצת - אסור (נודע ביהודה תנינא יו"ד נב; קרבן העדה שם, בדעת הירושלמי שם).
- ויש אוסרים טעימה אפילו בלשון לבד (צמח צדק שם, קונטרס אחרון מבן המחבר), ומכל מקום מותר ללחוך בלשון אוכל שנפגם טעמו ונפסל מאכילה, כגון בורית (פרי מגדים יו"ד צה, משבצות זהב ס"ק טו)[8].
טעימת ריח
טעימת ריח (ראה ערכו) של דברים האסורים, לסוברים ריח אין בו ממש (ראה ערך הנ"ל), אפילו לטועמו בפה מותר (ריב"ש רפח).
טעימת המודר ממאכל
המודר ממאכל, אסור לו אפילו לטועמו (ט"ז או"ח תקסז סק"א) כדי לידע אם צריך מלח או תבלין, ואפילו פולט, לפי שנהנה (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א); ומכל מקום לדעת הסוברים שהפולט מבלי לבלוע פטור מברכה לפי שלא נהנה (ראה לעיל: בברכות הנהנין), אף כאן יהיה מותר בטעימה, לפי שלא נהנה (פרי מגדים שם).
הערות שוליים
- ↑ כ, טורים תקלט-תקנא.
- ↑ המלה "טעימה" מופיעה בתנ"ך ובתלמוד בשתי משמעויות: הרגשת טעם המאכל בחיכו של הטועם, ללא אכילה, כמו בכתוב: וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ (איוב יב יא), ואכילה מועטת, כמו בכתוב: כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ (שמואל א יד כט). ערך זה מיוחד לדיני טעימה בלי אכילה של ממש; דיני טעימה שעל ידי אכילה מועטת לענין תורת אכילה במצוות ואיסורים מתבארים בערכים המיוחדים להם: על אכילה מועטת בתורת אכילת עראי המותרת חוץ לסוכה, ראה ערך אכילת עראי: מחוץ לסוכה; על טעימת המברך מכוס של ברכה ראה ערך ברכת היין: הברכה; על הבוצע את הפת שטועם מן הפת קודם שיטעמו המסובים, ראה ערך בציעת הפת: הבציעה; על איסור טעימה אחר אכילת אפיקומן, ראה ערך אפיקומן: סדר אכילתו; על איסור טעימה קודם קיום מצוה כשהגיע זמן חיובה, ראה ערך מקרא מגילה וערך קריאת שמע וערך תפלה, ועוד. על טעימה בלשון בני אדם שמשמעה אכילת משהו לענין שבועה וקונמות, ראה ערכיהן.
- ↑ ויש מהראשונים שכתבו שהטעימה מותרת, ואינו צריך להיזהר שלא לבלוע (פסקי הרי"ד ברכות שם; שבלי הלקט רעט, בשמו; רא"ה שם), והדברים אמורים כשאינו מתכוין לאכול אלא לטעום לצורך התבשיל (רא"ה שם).
- ↑ ויש מהפוסקים הסובר שאינו מותר אלא עד רביעית ולא עד בכלל (ב"ח או"ח רי ב).
- ↑ על ברכה אחרונה שצריכה שיעור, ראה ערך ברכה אחרונה וערך ברכה מעין שלש וערך ברכת המזון; על כך שצריכה הנאת מעיים ולא די בהנאת גרון ראה ערך אכילה: הנאתה.
- ↑ ויש שכתב להלכה שהבולע יברך אפילו בפחות מרביעית (מגן אברהם שם סק"י).
- ↑ ולא התירו טעימת הכבד בבהמה שספק אם היתה בה מרה כדי להרגיש אם יש בו טעם מר (ראה ערך טרפה ב), אלא משום שדבר שאינו מצוי הוא שלא היתה בה מרה לגמרי (ש"ך שם), או לפי שטעמו מר, ואין חשש שיבא לאוכלו (תבואות שור שם סק"ד), ויש שכתבו שלא התירו אלא בטעם מרה שטעמו נרגש בלשון תיכף ומיד, אבל טעם שאינו נרגש מיד - אסור (פרי חדש שם; פרי תואר שם צח סק"ב).
- ↑ אם מותר לטעום ממאכלי בשר ערב תשעה באב, ראה ערך ערב תשעה באב.