מיקרופדיה תלמודית:טעמים (טעמי המקרא)

הגדרה^[1] - פיסוק המקרא וניגון קריאתו, על פי טעמים

שמם ומהותם

שמם

את השם טעמים מצינו בתלמוד: וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא (נחמיה ח ח), אמרו חז"ל: זה פיסוק טעמים (נדרים לז ב; חגיגה ו ב; מגילה ג א).

הטעמים אינם מסומנים בספר תורה, וכן אינם מסומנים בנביאים וכתובים, הנכתבים בגלילה, כדרך שאין הניקוד מסומן שם (ראה ערכים: כתבי הקודש; כתיבת סת"ם; ספר תורה), אלא נמסרו במסורת כתורה שבעל פה (שו"ת הרשב"א המיוחסות רלח); והם מצויים בידינו לראשונה בכתבי יד של ספרי תנ"ך, הכתובים שלא בגלילה, מתקופת הגאונים (ראה צילום כתב יד באנציקלופדיה התלמודית בנספח לערך טעמים).

שמות הטעמים לא הוזכרו בתלמוד, והוזכרו לראשונה בספר הזוהר (זוהר בראשית כד ב; תרומה קנח א; תיקוני זהר מז א), ובספרי הקדמונים (ספר דקדוקי הטעמים לבן אשר, הודפס במקראות גדולות רע"ח), ועוד^[2].

פיסוק המקרא

פיסוק המקרא המסור בידנו מורכב מטעמים לכל מילה ומילה שבמקרא, המורים את צורת הניגון של כל מילה ומילה, ובאים להורות את מקום התחלת הדיבור והמשכו והפסקתו (ראה להלן: סוגי הטעמים. מקנה אברם, שער בטעמי המקרא; כוזרי ב עב).

יש שכתבו שהם נקראים טעמים לפי שהם מורים על טוב טעם בהבנת ביאור המקרא (מסרת המסרת לרבי אליהו בחור הקדמה שלישית; שערי זמרה בתחילת הספר).

סוגי הטעמים

הטעמים מתחלקים לשני סוגים:

• הסוג הראשון הוא טעמים מפסיקים, והם מורים על הפסק בין קריאת מילה זו לקריאת המילה שאחריה, ובדרך כלל הם מורים על הפסק ענין בין מילה זו למילה שאחריה.

• הסוג השני הוא טעמים מחברים, והם קרויים משרתים (ראה דקדוקי הטעמים לבן אשר, וספר הורית הקורא), המורים על חיבור של קריאת מילה זו והמילה שאחריה (מקנה אברם שער בטעמי המקרא; שערי זמרה א א).

וכתבו הראשונים שיש טעמים שלא באו להפסק הענין, אלא שלתפארת הקריאה הם נותנים מעט הפסק בין מילה למילה הדבוקות זו לזו, וכגון טרחא (טפחא), והם הקרויים עיטור סופרים (מאירי נדרים לז ב).

ספרי אמ"ת

יש במקרא שתי מערכות טעמים:

האחת נהוגה בתורה ובנביאים ובחלק מהכתובים, והם קרויים כ"א הספרים, וכן בחלק מספר איוב (פרקים א,ב, פסוק ראשון בפרק ג, ופרק מב ז - יז); והשנייה נהוגה באיוב ובמשלי ובתהלים, והם הקרויים על פי ראשי התיבות שלהם ספרי אמ"ת (ראה ספר הניקוד (לרבי יהודה חיוג) שער טעמי המקרא ומשרתיהם. וראה תוס' בבא בתרא יד ב ד"ה בפורענותא).

וכתבו הראשונים ששלשת הספרים הללו שהם מעין שירה, והפסוקים בהם קצרים, יש להם ניגון מיוחד, ובדורות הקדומים היה ידוע להם הניגון של פסקי הטעמים (תוס' בבא בתרא יד ב ד"ה בפורענותא), ולפי שינויי הניגון משתנים הטעמים, ולכן אין הטעמים באים בכל פסוק בשוה, אלא משתנה מאד על פי חכמת המוסיקה (טעמי תורה מאמר ב).

טעם סוף פסוק, משמש בספרי אמ"ת כדרך שמשמש בכ"א הספרים, אבל שאר כל הטעמים שבספרי אמ"ת, אף אלו ששמם או צורתם שוים לטעמי כ"א הספרים, נוהגים בהם כללים שונים מהנוהגים בכ"א הספרים (ראה באנציקלופדיה התלמודית בנספח לערך טעמים).

טעמים מפסיקים

בכ"א הספרים מצויים שמונה עשרה טעמים מפסיקים, והם: סוף פסוק; אתנחתא; סגול; שלשלת; זקף קטן; זקף גדול; טפחא; רביע; זרקא; פשטא; יתיב; תביר; פזר; קרני פרה; תלישא גדולה; גרש; גרשיים; מונח לגרמיה (ראה באנציקלופדיה בנספח לערך טעמים).

הטעמים המפסיקים, הן בכ"א הספרים והן בספרי אמ"ת, אין כולם מפסיקים בדרגה שוה, אלא יש בהם מספר דרגות של הפסקה (מקנה אברם שער בטעמי המקרא; שערי זמרה א ב)^[3].

טעמים משרתים

הטעמים המשרתים - המחברים - המצויים בכ"א הספרים הם תשעה: מונח; מרכא; דרגא; מהפך; קדמא; תלישא קטנה; מרכא כפולה; ירח בן יומו; מאיילא (ראה באנציקלופדיה בנספח לערך טעמים)^[4].

גדרם

מהתורה

בגמרא נחלקו אם פיסוק טעמים הוא מהתורה:

• לדעת רב פיסוק טעמים הוא מהתורה, ולכן אסור ליטול שכר על לימוד פיסוק טעמים, ונלמד מהפסוק: וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא (נחמיה ח ח), ודרשו: "וְשׂוֹם שֶׂכֶל" אלו הפסוקים, דהיינו סיומי הפסוקים שנותנים רווח ומפסיקים בין ענין לענין; "וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא", זה פיסוק טעמים (מגילה ג א; נדרים לז א–ב ומאירי); שעל ידי הטעמים שהם הניגון בקול, אדם יודע ומבין בפסוק, אילו מילים צריך לחבר זו לזו, ואילו צריך להפריד (ספר האשכול (רצב"א) ב כ; פירוש הרא"ש ומאירי נדרים שם); ויש גורסים: "ושום שכל", זה פיסוק טעמים, "ויבינו במקרא", אלו ראשי הפסוקים (ירושלמי מגילה ד א; בראשית רבה לו; לקח טוב בראשית ט כז; יראים השלם קכד; סמ"ג לאוין קנה). וכן אמרו בספר הזוהר שהטעמים של המקרא נמסרו למשה בסיני (זוהר ויקהל דף רה ב).

• לדעת רבי יוחנן מותר ליטול שכר על לימוד פיסוק טעמים, והלכה כדבריו (ראה ר"ן נדרים לז א). ולדעתו יש סוברים שפיסוק הטעמים אינו מן התורה (תוס' נדרים לז א ד"ה שכר; פירוש הרא"ש ור"ן ונימוקי יוסף נדרים שם), ולא ניתנו למשה בסיני (הגהות מיימוניות תלמוד תורה א סק"ה); ועזרא ואנשי כנסת הגדולה הם שתיקנו הטעמים (מעשה אפוד בהקדמה בדרך השמיני; אברבנאל בהקדמה לירמיהו ד"ה ואמנם בחקוי). ולדעתו מה שאמרו "ויבינו במקרא" - זה פיסוק טעמים, אינו לימוד גמור, אלא רמז בלבד הוא (מאירי נדרים שם); או שהוא חולק וסובר כדעת האומרים שהכוונה של "ויבינו במקרא" אינה לפיסוק טעמים, אלא אלו המסורות, דהיינו חסרות ויתרות (ראה ערכו. תוס' ופירוש הרא"ש נדרים שם).

ונראה מדברי הראשונים שלדעה זו סיומי הפסוקים מן התורה הם (ראה תוס' נדרים לז ב ד"ה אלו. וראה תענית כז ב); ויש שכתבו שאף סיומי הפסוקים אינם מן התורה, אלא נקבעו על ידי הזקנים, כדי ליתן רווח ולהפסיק בין ענין לענין (מאירי נדרים שם).

ורבים מהראשונים כתבו להלכה שפיסוק טעמים ונגינות הקריאה מן התורה הוא (יראים השלם קכד; סמ"ג לאוין קנה), ונמסר למשה מסיני, ואף ר' יוחנן מודה בזה (מחזור ויטרי קכ, ובפירושו לאבות א א; כוזרי ג לא; רבינו בחיי בראשית ה כט; ספר דרכי הנקוד והנגינות בראש הספר; יכין ובועז ב ב, בהגהת רשב"ץ; שו"ת מהרי"ל קצב; שו"ת רדב"ז ג אלף סח (תרמג); מהרש"א בחידושי אגדות עירובין כא ב ד"ה על; חיי אדם לא לא; חתם סופר נדרים לז ב).

כתיבתם

גם לדעת הסוברים שהטעמים ניתנו בסיני, לא ניתנו כתובים בספר, אלא מקובלים הם על פה ממשה בסיני (שו"ת הרשב"א המיוחסות רלח, וראה כוזרי ג ל,לא), ולא ניתנו להיכתב בספר תורה, לפי שהם פירוש לתורה שבכתב, ודינם כשאר תורה שבעל פה שלא ניתנה להיכתב. וציוה הקדוש ברוך הוא לכתוב את התורה בלא טעמים, כמו שציווה שלא לנקדה (ראה ערך נקוד), לפי שיש בדברי התורה כשהם בלא טעמים ונקודות עוד משמעויות רבות, שאינן לפי פשוטו של מקרא, והטעמים והנקודות הם פירוש לתורה על פי משמעות פשטה (ראה ערך תורה שבעל פה. שו"ת רדב"ז ג אלף סח (תרמג)).

ספר תורה שסומנו ראשי פסוקים שבו אין קוראים בו בציבור, שפיסוק הפסוקים פוסלו, שאין לנו לכתבו אלא כנתינתו מסיני (מסכת סופרים ג ז; שו"ת הרשב"א המיוחסות רלח; שו"ע יו"ד רעד ז)^[5].

וכן אם סימנו בו טעמי הקריאה, הרי זה פסול לקרוא בו מטעם זה (שו"ת מהרש"ל עג; באר שבע בשו"ת מז)^[6].

ומכל מקום התירו לכתבם בחומשים, אף על פי שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם, כדי שלא תשתכח תורת הקריאה בתורה על פי פשטה, משום הכתוב: עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט קכו), כשם שמטעם זה התירו לכתוב את שאר כל התורה שבעל פה (ראה ערך תורה שבעל פה. רדב"ז שם. וראה מחזור ויטרי אבות א א).

סימני הטעמים

כתבו הראשונים שסימני הטעמים אנשי כנסת הגדולה תקנום (מחזר ויטרי אבות א א; צרור החיים (לר"א אב"ד עמדן) עמ' נו)^[7].

ויש שכתבו בדעת הראשונים שאף סימני הטעמים מסורים הם בקבלה מסיני (מאור עינים אמרי בינה נט; מסרת המסרת הקדמה שלישית, בשם ספר הסמדר לר' לוי בר' יוסף; ערוגת הבושם כו), וניתנו בתמונתם ובצורתם למשה בעל פה, ונמסרו הצורות ומשמעותן בעל פה מדור לדור עד הזמן שהותר לכתבן (ערוגת הבושם שם).

וכן כתבו הראשונים שמותר למחוק את סימני הטעמים שעל אותם השמות הקדושים שאינם נמחקים (ראה ערך מחיקת השם), לפי שאינם מגוף השם אלא הם פירוש לתורה שבכתב, וניתנו למשה בעל פה (שו"ת מהרי"ל קצב)^[8].

שמותם

שמות הטעמים נתפרשו בספר הזוהר על פי הקבלה (זוהר בראשית דף כד ב, תרומה דף קנח א, תיקוני זוהר מז א)^[9].

ויש מהאחרונים שכתבו שאף לסוברים שפיסוק הטעמים מקובל בידינו מהלכה למשה מסיני (ראה לעיל: מהתורה), מכל מקום לא נקראו בשמות שקוראים להם היום, ולא נזכרו שמותם אצל בעלי התלמוד, אלא שמות הללו עלו בידינו מבבל בדורות שלאחר התלמוד (מטפחת ספרים לריעב"ץ עמ' 34 השגה רלו ד"ה מבאר).

פירוש הפסוק

בתלמוד מצינו בכמה מקומות שדנו בפירושו של פסוק כדי לידע איך לפסק את הטעמים, כגון בפירוש הפסוק: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים (שמות כד ה), שהסתפקו אם העולות היו כבשים, והשלמים הם שהיו פרים, או שאף העולות היו פרים, ואמר מר זוטרא שאף על פי שאין כאן נפקא מינה להלכה, יש לברר פירוש הפסוק לצורך פיסוק הטעמים (חגיגה ו ב). ופירשו הראשונים שאם העולות היו כבשים, צריך לפסק הטעם של המילה "עלת" באתנחתא כמו שאנו קוראים, או זקף קטן, שהם טעמים שמפסיקים הדיבור ממה שאחריו; ואם אף העולות היו פרים, צריכים לקרוא אותו באחד משאר הטעמים שאינם מפסיקים כל כך, כגון פשטא או רביע (רש"י שם ד"ה לפסוקי).

וכתבו האחרונים שנשכח מהם פיסוק הטעמים בפסוק זה, ולא היו בקיאים בו (שו"ת אבקת רוכל ד; מהרש"א יומא נב ב, בדעת רש"י שם).

בדברי הראשונים

בהרבה מקומות מצינו בראשונים שלמדו פירוש המקרא מן הטעמים (רש"י שמות טו יז, דברים כט כ, מלכים א י כח, ירמיהו ג ח, ועוד; רד"ק שמואל א ג ג, יחזקאל א יא,יח; רבי אברהם בן עזרא שמות לג יח; הגהות רבינו פרץ לסמ"ק קמה); כגון בהלכה שאמרו שאסור לגנוב ממון נכרי (ראה ערך גנבה), שאף על פי שכתוב: לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ (ויקרא יט יא), אין ממעטים גניבת גוי מהאמור: "בעמיתו", לפי שאינו מוסב על גניבה, שהרי על המילה "תגנבו" יש טעם אתנחתא שמפסיקו, ופיסוק טעמים מן התורה הוא (יראים השלם קכד; סמ"ג לאוין קנה).

פירוש מנוגד לטעמים

כל פירוש שאינו על דרך הטעמים, יש ראשונים שכתבו שאין לשמוע לאותו הפירוש (רבי אברהם בן עזרא בספר מאזנים דף ד ב. וראה בפירושו לישעיהו א ט). וכתבו האחרונים שחז"ל כיוונו דבריהם תמיד לפי הטעמים (אילת השחר (למלבי"ם) אות רמז).

אבל מצינו בדברי חז"ל ובראשונים פירושים שלא כפיסוק הטעמים (ראה תענית ט ב ורש"ש; תרגום ירושלמי בראשית מט ט; תרגום אונקלוס בראשית כ יג; תרגום אונקלוס ורש"י שמות לד ה, וראה רשב"ם ורבי אברהם בן עזרא שם; רש"י ישעיה א ט, טו ב, וראה שערי זמרה שער ו ב ב; רשב"ם שמות יד ל; מיוחס לתלמיד רס"ג דברי הימים א א לו; רד"ק ישעיה מ ג, הושע יב יב; רבי אברהם בן עזרא ורמב"ן דברים לב ה; רמב"ן שמות יב ח; אברבנאל בראשית ג י, ושם יז יב-יג).

וכן מצינו בברייתא של שלשים ושתים מידות על הפסוקים: "כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד; כָּל לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ הָאֱלֹהִים וגו'" (דברי הימים ב ל יח-יט) שתיבת "בעד" טעמה סוף פסוק, ולכן על פי הטעמים צריך לפרש שהלשון "כל לבבו הכין" שייך לפסוק השני, והוא מוסב על חזקיהו (ראה רד"ק שם, בשם אבן עזרא), שעל פי משמעותם ראויים להיות סדורים יחד בפסוק אחד (של ל"ב מידות, מידה יא, והובאה ברש"י דברי הימים שם, וברמב"ן בראשית לו יא); שאין לפרש הפסוק כמו שהוא מחולק לפנינו, ולא יובן פשט הפסוק אלא כשנחברנו לפסוק שבא אחריו (פירוש מדרש תנאים שם; רמב"ן שם); ופירוש שני הפסוקים הוא שחזקיהו התפלל שה' הטוב יכפר בעד כל מי שהכין לבבו וגו' (רש"י שם).

וכתבו הראשונים שאף "רודפי הפשט" מפרשים בכמה מקומות שני פסוקים כאילו הם מחוברים יחד, וכן פירשו את האמור: וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז (בראשית לו יא) וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז וגו' (שם יב), שתמנע הוא בן של אליפז, שאף על פי שבתיבת "וקנז" יש סוף פסוק, מלת "תמנע" היא המשך לפסוק הקודם (רמב"ן בראשית לו יא; רשב"ם שם, בשם מדרש שוחר טוב)^[10].

עשרת הדברות

עשרת הדברות שבפרשת יתרו (שמות כ ב-יד) ובפרשת ואתחנן (דברים ה ו-יח), יש בהן שתי מערכות של טעמים (חזקוני שמות כ יד, הובא במגן אברהם תצד בהקדמה), האחת קרויה הטעם התחתון, והיא מסודרת על פי הפסקת הפסוקים, כפי שפסקם משה מסיני; והשניה נקראת הטעם העליון, והוא עושה פסוק אחד מכל דברה ודברה חוץ משתי הדברות הראשונות שכתבו אחרונים שהן פסוק אחד בטעם העליון, לפי ששתיהן נאמרו בדיבור אחד מפי הקדוש ברוך הוא, אף על פי שהיא ארוכה מאד, או קצרה מאד (ראה חזקוני שם; אור תורה שמות כ ב; שו"ת משאת בנימין ו; אליה רבה קמב סק"א; שו"ע הרב אורח חיים תצד ח; ביאור הלכה תצד א ד"ה מבחודש).

וכתבו הראשונים שכשקוראים בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן בציבור, יש לקרוא בטעם התחתון, וכן כשהיחיד קורא לעצמו. ובשבועות נוהגים לקרוא בטעם העליון, כל דברה בפסוק אחד, כמו שניתנו בסיני (ראה שערי תפלה שכה), לפי שבו ביום ניתנו עשרת הדברות (חזקוני שם; שו"ע הרב וביאור הלכה שם; שערי תפלה (ר' זלמן הענא) שכה, שכן נוהגים האשכנזים. וראה מגן אברהם תצד בהקדמה, ובאליה רבה קמב סק"א).

ויש נוהגים לקרוא בציבור תמיד בטעם העליון, ורק היחיד קורא בטעם התחתון (מגן אברהם תצד בהקדמה בשם אור תורה; שו"ע הרב וביאור הלכה שם. וראה שערי תפלה שכה, שכן נוהגים הספרדים).

ויש שכתבו שלעולם קוראים בטעם התחתון, ואף בעצרת (שערי תפלה שכה).

וכתבו האחרונים שהטעם העליון הוא לפי הכתיב, שכל דברה ודברה נכתבה בפרשה בפני עצמה, פתוחה או סתומה מלבד שתי הדברות הראשונות שהן פרשה אחת (ראה שמות כ ב-ו), ובאמצע הדברה העשירית יש פרשה סתומה (שמות כ יד), וכל פרשה נעשית פסוק בפני עצמו.

והטעם התחתון מסודר לפי הקרי, שלענין הקריאה, שאסור להפסיק באמצע פסוק (ראה להלן: הפסקת פסוק באמצעו) - "לֹא תִּרְצָח ס לֹא תִּנְאָף ס לֹא תִּגְנֹב ס לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ יג) הוא פסוק אחד, שאין לנו בכל התורה פסוק פחות משלש מלים (ראה משאת בנימין ו; תוס' קידושין ל א ד"ה יתר), ואין להפסיק קריאתו באמצע, ולכן טעמי הפסוק הזה הם טעמים מחברים, ומ"אנכי וגו'" עד "ועשה חסד לאלפים וגו'", ומ"זכור וגו'" עד "כי ששת ימים וגו'" יש כמה פסוקים (שו"ע הרב או"ח תצד ט,יא; ביאור הלכה שם א ד"ה מבחודש. וראה שערי תפלה שכה), ולכן יש בהם טעמים מפסיקים לחלק בין הפסוקים, ומותר להפסיק קריאתו במקום שיש בו סוף פסוק בטעם התחתון (שו"ע הרב או"ח תצד יא).

הפסוק בשכון ישראל

אף בפסוק: וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר (בראשית לה כב), ישנן שתי מערכות טעמים:

באחת הכל פסוק אחד, והמילה "ישראל" שיש אחריה פרשה פתוחה, טעמה אתנחתא; ובשניה הוא מתחלק לשני פסוקים, והמילה "ישראל" מוטעמת בסוף פסוק (שערי תפלה שכה, וכן הוא בכל החומשים לפנינו). וכתבו הראשונים שהמילים "ויהיו בני יעקב שנים עשר" כיון שיש הפסק לפניהן, הרי זה כאילו הן פסוק נפרד (רש"י מגילה כה ב ד"ה אל).

ואף בפסוק זה יש חילוק בין קריאתו ביחיד לבין קריאתו בציבור, שהיחיד קורא בשני פסוקים, והציבור קורא בפסוק אחד (לוח ארש (ליעב"ץ) תסב).

לימוד לאחרים

המלמד פיסוק הטעמים לאחרים, נחלקו אמוראים אם דינו כמלמד תורה שאסור לו ליטול שכר על כך (ראה ערך תלמוד תורה):

• לדעת רב אסור לו ליטול שכר, שפיסוק הטעמים מן התורה הוא, והוא כחוקים ומשפטים שאסור ליטול שכר על לימודם (ראה נדרים לז ב ור"ן).

• לדעת ר' יוחנן מותר ליטול שכר, וכן הלכה (נדרים לז א ור"ן. וראה לעיל: מהתורה).

נגינתם

פירוש הפסוקים

לכל טעם יש ניגון מיוחד^[11] שעל ידיו יובן בשמיעת הקריאה סדר המילים וחיבורן והפסקיהן, וכדי להטעים הענין היטב בהרמת הקול, או בשפל הקול (טעמי תורה א א אות א).

וכתבו הראשונים שבעל הטעמים היה יודע בכל טעם מפסיק, אלו מהטעמים המחברים צריך להסמיך לו (ראה באנציקלופדיה התלמודית בנספח לערך טעמים, פירוט הכללים), ואנו איננו יודעים סיבת הדבר, וכן איננו מבדילים בין נגינותיהם של כמה טעמים, כגון בין שלשלת לקרני פרה ועוד, והמשוררים במקדש היו יודעים את ההבדלים, ובאורך הגלות נאבד כל זה (ראה מגן אבות לרשב"ץ ג דף נה ב ד"ה אמנם); וכתבו שפעמים שמניגון הטעמים אפשר ללמוד פירוש הפסוקים (ראה מגן אבות שם דף נו א ד"ה אמנם). כגון בפסוק: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ (בראשית מז ח) שענה לו יעקב אבינו: מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וגו' (שם ט), וקשה שעל השאלה "כמה וגו'" לא היה לו לענות "מעט ורעים"; ועל פי הטעמים הדבר מיושב, שהטעם זקף גדול שבתיבת "כמה" מורה שאינה שאלה אלא תמיהה, שתמה פרעה כמה רבים ימי חייו, ועל זה השיב יעקב שאינם רבים, אלא שרעים היו, ולכן קפצה עליו זקנה (מגן אבות שם, וכן פירש הרמב"ן על התורה שם, אלא שלא הזכיר הטעמים).

בתורה ובנביאים

בנגינת הטעמים, כתבו הראשונים שיש לכל טעם ניגון מיוחד לקריאת התורה, וניגון מיוחד לקריאת הנביאים, וניגון מיוחד לקריאת הכתובים (ספר חסידים שב; מגן אבות לרשב"ץ ג דף נה ב ד"ה הטעמים. וראה תוס' בבא בתרא יד ב ד"ה בפורענותא). ולא יקרא נביאים וכתובים בניגון של תורה, ולא תורה וכתובים בניגון של נביאים, ולא תורה ונביאים בניגון של כתובים, אלא כל ניגון למה שהוא מתוקן (ספר חסידים שב)^[12].

ויש מהאחרונים שכתב שאין צריך אלא שתהא נגינה מסודרת, שיוכרו היטב בכל מילה פסקי הטעמים המסורים ממשה, אבל יכולים בכל מקום לקרוא בנגינה הרגילה לאזניהם, ואין עצם הנגינה מחויבת ומקובלת לבל תשתנה באחרת (צרור החיים (לר"א אב"ד עמדן) דף נו).

בימים נוראים

אף בקריאת התורה עצמה ישנם זמנים שמשנים בהם את הניגון, כגון בימים נוראים (מטה אפרים תקפד ס"ק יח).

ומכל מקום יש שכתבו שלעולם מנגנים כל טעם כמשפטו, ואין השינוי אלא בהרמת קול, שבתשעה באב מנמיך קולו כאבל המדבר, ובראש השנה ויום הכפורים כעומד נידון לפני המלך, ובמגילת אסתר בניגון של לב שמח, וכיוצא (שו"ת חתם סופר ו פו).

דרך לימוד

בקריאת התורה דרך לימוד, אמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן: כל הקורא בלא נעימה, דהיינו שטעמי המקראות עליו, הכתוב אומר: וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם (יחזקאל כ כה); ואביי חולק, ולדעתו משום חסרון הנעימה אי אפשר לומר עליו "מִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (מגילה לב א, ורש"י ד"ה נעימה. וראה שו"ת קול מבשר ב כח ס"ק יח).

וכתבו האחרונים שאף לדעתו טוב לקרוא בנעימה, אלא שאינו בעונש "לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" האמור בסוף הפסוק (מהרש"א שם). וכן כתבו הראשונים שהקורא בלא נעימה, התורה חוגרת שק (ספר היראה לרבינו יונה)^[13].

בקריאה בכתבי הקודש

בציבור

בקריאת התורה בציבור, צריך הקורא לדקדק בה לקרותה בטעמים כתיקונם (רא"ש מגילה ג א; טור או"ח קמא; ורמ"א או"ח קמב א).

אם טעה הקורא בנגינת טעם, נחלקו הפוסקים אם מחזירים אותו, כדרך שנחלקו בטועה בניקוד (ראה ערכים: נקוד; קריאת התורה):

• יש סוברים שאין מחזירים אותו אלא גוערים בו (תרומת הדשן פסקים קפא; רמ"א או"ח קמב א); ובלבד שלא נשתנה הענין על ידי הטעות, אבל אם נשתנה הענין, מחזירים אותו (ראה בית יוסף או"ח קמב א, בשם מהר"י בן חביב בתירוץ ב; פרי חדש שם; שלחן עצי שטים ו יד בהערה; משנה ברורה קמב סק"ד).

• יש סוברים שאפילו בטעות שהענין משתנה על ידה בדיעבד יצאו, ולכן אין להחזירו אפילו בטעות זו, בין בטעמים, בין בשאר טעויות (ב"ח או"ח שם, בדעת המנהיג בטור קמב).

• ויש סוברים בדעת חלק מהראשונים שמחזירים אותו אפילו אם לא נשתנה הענין, ואפילו בדיעבד לא יצאו (ראה תרומת הדשן פסקים קפא, בדעת רמב"ם שלהלן; ב"ח שם, בדעת הרמב"ם והטור).

בפרשת זכור

בקריאת פרשת זכור (ראה ערך זכירת מעשה עמלק) כתבו האחרונים שאותם בני אדם שאינם יכולים לבא לבית הכנסת לשומעה בציבור, וקוראים אותה ביחידות, יש להם ליזהר לקרותה בניגון ובטעמים (רמ"א או"ח תרפה ז; מטה משה תתקצט, בשם מהרי"ש).

שנים מקרא

קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, כתבו ראשונים שיש לקרותה בטעמיה, שהקורא בלא נגינות התורה חוגרת שק (ספר היראה לרבינו יונה; שו"ת הב"ח החדשות מב). וכתבו האחרונים שניגון הטעמים אינו מעכב בדיעבד (פרי מגדים או"ח רפה אשל אברהם סק"ט; משנה ברורה שם ס"ק יז).

בקריאת שמע

בקריאת שמע, כתבו הראשונים שעיקר מצותה לקרותה עם טעמיה כמו שהם כתובים בתורה (רבינו יונה ברכות טו ב; טור או"ח סא; שו"ע שם כד).

וכתבו האחרונים שראוי לעשות כן, אף על פי שלא ראינו ולא שמענו שום מקום שנוהגים כן (בית יוסף שם. וראה רמ"א שם); ויש שכתבו שמי שלא הרגיל עצמו בזה מעודו, אין לו להחמיר על עצמו ולקרותה בטעמיה, אלא אם כן יודע הוא שלא יפסיד הכוונה על ידי זה (דרכי משה שם סק"ח)^[14].

הפסקת פסוק באמצעו

האיסור

אין להפסיק קריאה בתורה באמצע פסוק, בין בקריאת התורה בציבור ובין בלימוד, שכל פסוק שלא פסקו משה רבינו, אף אנו איננו פוסקים אותו (תענית כז ב; מגילה כב א; ארחות חיים תפילות המועדים ו; כלבו נב; מגן אברהם נא סק"ט, ושם תכב סק"ח).

יש מהאחרונים שכתבו שאסור להטעים אמצע פסוק בטעם של סוף פסוק, אף על פי שהוא גומר את הפסוק (ראה שערי תפלה שכה); ויש שנראה מדבריהם שאין איסור בדבר (ראה שו"ע הרב תצד יא).

וכתבו האחרונים שדוקא אם קרא שלש תיבות או יותר, אסור להפסיק; אבל לאחר שתים - מותר, שאינן חשובות פסוק (רב פעלים או"ח יא).

במקום צורך

במקום שאי אפשר בענין אחר, כגון המלמד לתינוקות, שאינם יכולים לקרוא הפסוק כולו, מותר לפסוק באמצע הפסוק תענית כז ב, ורש"י ד"ה צער).

הקורא בתורה וטעה בנגינה ובטעמים, כתבו האחרונים שמותר לו לחזור ולקרוא חצי פסוק, כיון שקריאה זו כדי להשלים הפסוק היא (חיי אדם ה סק"ב).

בנביאים וכתובים

אף בקריאת נביאים אין להפסיק באמצע פסוק (מכתם סוכה לח ב; מאירי שם לט א; ארחות חיים תפלת המועדים ו; כל בו נב).

בקריאת כתובים נחלקו הראשונים:

יש סוברים שאין להפסיק בה באמצע פסוק (תוס' ותוס' רא"ש סוכה לח ב ד"ה הוא; מכתם ומאירי וארחות חיים וכל בו שם, בתירוץ אחד); ויש שכתבו שבכתובים מותר לחלק פסוק (מכתם ומאירי וארחות חיים וכל בו שם, בתירוץ שני. וראה מגן אברהם תכב סק"ח)

בטעם מפסיק

אין להפסיק באמצע פסוק אפילו במקום שיש טעם מפסיק, כגון זקף או אתנחתא (שו"ת חתם סופר או"ח י). ויש מי שכתב שמותר להפסיק במקום זקף קטן או אתנחתא, שהטעמים נמסרו למשה מסיני, והרי כבר פסק משה פסוקים אלו (שו"ת יכין ובועז ב ב בהגהת רצב"ש; מגן גבורים נא סק"ג; רב פעלים או"ח יא)^[15].

בנוסח התפילה

בפסוקים שבנוסח התפילה, כתבו האחרונים שיכול לומר חלק מפסוק, שאין איסור לפסוק באמצע פסוק אלא כשמכוין לקרוא פסוק שבמקרא, מה שאין כן בנוסח התפילה, שאינו נראה כמי שמכוין לומר המקרא הכתוב, אלא כמי שאומר מדעת עצמו, כשאר תפילה ושבח שאומר שאינו מלשון המקרא (ראה נשמת אדם ה ב; האלף לך שלמה או"ח מג. וראה מגן אברהם רפב בהקדמה).

ואפילו אם אומר הפסוק בדרך ראיה מן המקרא, כדרך שמצינו בתלמוד, מותר לומר חצי פסוק, כיון שאינו מכוין דרך קריאת הפסוק ביחוד (האלף לך שלמה שם).

בהלל

בכמה מקומות מצינו שחולקים פסוק, כגון בהלל, ששליח הציבור אומר אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא (תהלים קיח כה), והקהל עונים אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, ושליח ציבור אומר אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא (שם), והקהל עונים אָנָּא ה' הַצְלִיחָה (סוכה לח ב; רמב"ם חנוכה ג יד). בטעם הדבר שאין כאן איסור לפסוק פסוק באמצעותו, לסוברים שאין להפסיק באמצע פסוק אף בכתובים (ראה לעיל: בנביאים וכתובים), כתבו הראשונים שפסוק זה אמרוהו שני בני אדם, וחלוק הוא מהפסוקים שלפניו, ולפיכך רשאים אף אנו לחלקו (פסחים קיט א. תוס' סוכה לח ב ד"ה הוא; מכתם סוכה שם; מאירי שם לט א; ארחות חיים תפלת המועדים ו. וראה מחצית השקל תכב סק"ח).

הערות שוליים