מיקרופדיה תלמודית:יאוש
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - יאושו של אדם מחפץ שלו או מזכות ממונית שיש לו, שמחמת היאוש יש שפוקעת בעלותו או זכותו
גדרו
לשון יאוש עניינו הסרת דבר מהלב ואי זכירתו עוד, כמו: וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד וגו' (שמואל א כז א. ספר השרשים לר"י אבן ג'נאח ערך יאוש; ספר השרשים לרד"ק ערך יאוש). בתלמוד ובפוסקים משמש לשון זה בדרך כלל ליאוש מממון האבוד מבעליו (ראה להלן), שאמר עליו: ווי לחסרון כיס (ראה בבא מציעא כג א, ורש"י שם כא ב ד"ה דמייאש), ושוב אין דעתו עליו (רש"י שם ד"ה מהשתא), שחושב שלא יחזור אליו (ספר המקח לרב האי גאון שער לב) לעולם (קונטרס אחרון שבשו"ת הב"ח החדשות שם; שערי ישר ה יב).
גדרו
ממון האבוד מבעליו, יש שאם נתייאש הימנו יכול אחר לזכות בו, כגון אבידה שאמר עליה בעליה: ווי לחסרון כיס (בבא מציעא כג א; רמב"ם גזלה ואבדה יד ג; טוש"ע חושן משפט רסב ה), שגילה דעתו שמתייאש ממנה (רש"י שם כא ב ד"ה דמיאש), או כיוצא בדברים אלו המראים שמתייאש (רמב"ם שם), וכיון שנתייאש ממנה, מי שימצאנה יכול לזכות בה (ראה משנה שם כא א ורש"י; גמרא בבא קמא סו א; רמב"ם שם, וראה שם הלכה א; טוש"ע שם), אם עשה בה קנין המועיל (שו"ת מחנה חיים א כז ד"ה וראיתי), היינו אחד מהקניינים שקונים בהם את ההפקר (ראה ערך הפקר: קנין מהפקר. אמרי משה לז טז).
וכן המתייאש מחפץ שנגנב או נגזל ממנו, הגנב והגזלן קונים אותו, בתנאים מסויימים (ראה להלן: כשבא לידיהם באיסור, וראה ערך שינוי).
מקורו
מנין ליאוש מן התורה, בירושלמי אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק שלמדים מהאמור באבידה: אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ (דברים כב ג), את שאבוד לו ומצוי לך אתה חייב להכריז, ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין אתה חייב להכריז, יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם (ירושלמי בבא מציעא ב א), ומכאן למדים לכל אבידה שמותרת למוצאה ביאוש בעלים (ריטב"א (החדש) בבא מציעא כז א ד"ה מתני' בביאור הירושלמי).
ונחלקו בכך ראשונים:
- יש שכתבו שאף לדעת הבבלי למדים יאוש מאבידה האבודה ממנו ומכל אדם (רש"י בבא קמא סו א ד"ה מוצא).
- ויש חולקים וסוברים שלדעת הבבלי אין ללמוד יאוש מאבידה האבודה ממנו ומכל אדם, שזו לא משום יאוש הותרה, אלא גזירת הכתוב היא, ואפילו לא נתייאש ממנה (רמב"ן בבא מציעא כב ב וכז א; ר"ן שם כז א), אלא למדים ליאוש מן התורה מהאמור: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ וגו' (דברים כב ג), ושנינו: אף השמלה היתה בכלל כל אבדת אחיך, ולמה יצאת, להקיש אליה, לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים, ויש לה תובעים - שלא נעשית אלא בידי אדם, ולא באה מן ההפקר (רש"י בבא מציעא כז א ד"ה למה) - אף כל שיש לו תובעים חייב להכריז (משנה שם, וגמרא שם; רמב"ם גזלה ואבדה יד א), אבל דבר שאין לו תובעים, היינו שידוע שבעליו נתייאש ממנו, אינו מחויב להחזירו (רי"ף שם כז א על פי משנה שם; רש"י שם[2]; תוספות בבא מציעא כז א ד"ה מה; רמב"ם שם).
נתייאש בלב
נתייאש מן האבידה בלבו, יצאה מרשותו, אף שלא הוציא היאוש בשפתיו (רמב"ן ריש פסחים ד"ה וכן), ואפילו אומר שאינו מתייאש, כל שהדבר ודאי שמתייאש בלבו, אין בדבריו כלום (תוספות בבא מציעא כב א ד"ה שטף).
וכתבו ראשונים שכן הדין בכל דבר שראוי להתייאש ממנו, שאינו יכול לומר שאינו מתייאש (ראה שו"ת מהרי"ק שורש ג); ויש ראשונים שנראה מדבריהם שאף במקום שהדבר ודאי שמתייאש בלבו, כגון באבידה ששטפה נהר, אם צווח הוא ואומר שאינו מתייאש, אין כאן יאוש (ראה ריטב"א (החדש) בבא מציעא כד א ד"ה מפני, בשם תוספות ורא"ש שם ב ו).
האם יאוש כהפקר
בגדר יאוש, יש מהראשונים שכתבו שאינו כהפקר גמור, היינו שאין אומרים שכשהוא מתייאש מהחפץ הרי הוא מפקירו (תוספות בבא קמא סו א ד"ה כיון, וראה מחנה אפרים זכיה מהפקר ז, ופרי יצחק ב סד ד"ה ונראה, וחזון איש בבא קמא יח סק"א), אלא גזירת הכתוב היא שלאחר שהתייאש ממנו, יכול כל אדם לזכות בו (נתיבות המשפט לז יג; תרומת הכרי רסב; פרי יצחק שם), וחלוק יאוש מהפקר, שהפקר עושהו האדם מרצונו, והוא מהעניינים שהתורה השליטה בהם כל אדם על ממונו, אבל יאוש הפקעה הוא בעל כרחו ונגד רצונו (חזון איש שם, וכעין זה בנתיבות המשפט שם).
ויש מהראשונים שכתבו בטעם שהאומר נתיאשתי מפלוני עבדי - קנה העבד את קנין הממון שבו (ראה גיטין לט ב, ורש"י שם ד"ה אין, ותוספות שם ד"ה מה), שהוא מפני שהפקירו, שיאוש לשון הפקר הוא (רש"י גיטין שם ד"ה נתייאשתי, וראה מחנה אפרים זכיה מהפקר ז, שכן דעת הרמב"ם).
ונחלקו בכך אחרונים, ושתי דעות בדבר: יש שכתבו שאף לדעה זו עיקר דין יאוש גזירת הכתוב הוא, ואינו משום שמפקירו, שהרי אין הפקר מועיל בדבר שאינו ברשותו (פני יהושע גיטין שם. וראה מחנה אפרים שם, וחזון איש בבא קמא יח סק"א), אלא שבמקום שהפקר מועיל בו יש בכלל יאוש גם זה שהוא מפקירו, והוא מועיל אף באופן שאין יאוש מועיל בו (פני יהושע שם; מחנה אפרים שם; חזון איש שם); ויש שכתבו שלדעה זו כל יאוש שמועיל הרי זה מתורת הפקר, שהבעלים, מכיון שנתייאש, מפקיר הוא את החפץ (חתן סופר יאוש ב ד"ה והנלע"ד ואילך).
קטנים
קטנים, אין יאושם יאוש, שאינם בני מחילה (ראה בבא מציעא כב ב, ותוספות ד"ה דלאו, ומאירי שם) - והיאוש ממין מחילה הוא (מאירי שם) - ואין הפקירם הפקר (רש"י שם ד"ה יתמי[3]).
בדבר שאינו ברשותו
יאוש מועיל בדבר שאינו ברשותו (ראה ערכו. מחנה אפרים זכיה מהפקר ז, על פי גיטין ל א; קצות החושן סו סק"א; נתיבות המשפט לז ס"ק יג; שו"ת ברית יעקב קז), שכן יאוש קונה בגנבה (ראה ערכו) וגזל (ראה ערכו), לסוברים כן (ראה להלן: כשבא לידיהם באיסור), אף שאין החפץ ברשות בעלים אלא ברשות הגנב והגזלן (קצות החושן שם; נתיבות המשפט שם; ברית יעקב שם), ועיקר דין יאוש מצינו בתורה באבידה, שאינה ברשות הבעלים ואינו יכול להפקירה, לדעת הסוברים כן (ברית יעקב שם).
גוי
גוי (ראה ערכו), נראה מדברי ראשונים שיכול הוא לזכות בחפץ שנתייאש בעליו ממנו (ראה רש"י סוכה ל ב ד"ה וקרקע, ותוספות שם, שגוי אינו קונה קרקע גזולה ביאוש, לפי שקרקע אינה נגזלת, ומבואר שמטלטלים נקנים לגוי ביאוש, וכן מבואר ברמב"ן גיטין בהשמטות לז ב, והובא ברשב"א שם[4]).
מהאחרונים יש שכתבו שכיון שביאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד שיבוא ליד זוכה, לסוברים כן, אין גוי קונה אבידה ביאוש, שיאוש נלמד מהאמור: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ (דברים כב ג), ונאמר באותו פסוק: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ וגו' (דברים שם), ואין גוי בכלל "אחיך" (נתיבות המשפט [בשו"ע מהדורת באלאבאן] קה סק"ב), ולסוברים שיאוש כהפקר הוא (ראה לעיל: האם יאוש כהפקר), יכול הגוי לזכות בחפץ שנתייאש ממנו בעליו, כדרך שהוא זוכה בהפקר (באר יצחק יו"ד כג ג ד"ה אך, וראה שם ד"ה והמג"א).
בדבר שאינו אבוד
דבר שנמצא ברשות בעליו ונתייאש ממנו, יש מהראשונים שכתבו שאין היאוש מועיל להתירו (רמב"ן במלחמות בבא מציעא כו ב, וראה בחידושיו שם; רשב"א שם כו א; אבן האזל גזלה ואבדה טז ח בדעת הראב"ד, וראה שם שאף הרמב"ם אפשר שסובר כן), שאין היאוש מפקיע מן האדם ממונו שהוא ברשותו (ר"ן בבא מציעא כו ב, בשם הרמב"ן), שעיקר היאוש אינו אלא בזמן ששליטת הבעלים בממון נתרועעה (ראה חזון איש בבא קמא יח סק"א), וכל שהוא ברשותו אין כאן חסרון בשליטתו בממונו (ראה חזון איש שם ד"ה שם); ויש שכתבו הטעם מפני שהוא יאוש בטעות (אמרי משה לז ג ואות י; חידושי רש"י הכהן בבא מציעא כ ד"ה ובזה).
ויש ראשונים חולקים וסוברים שאם נאבד לאדם חפץ בתוך ביתו וידוע לנו שהתייאש, חל היאוש והרי הוא של מוצאו (תוספות בבא מציעא כו א ד"ה בכותל וד"ה וניזל, ורא"ש שם, וראה תרומת הכרי רסב בדעתם; מרדכי בבא מציעא ב רס), ואף ממון שהוא מוחזק ביד בעליו, יאוש מועיל בו (ראה שו"ת מהרי"ק ג).
חוב
חוב, יש מן האחרונים שכתבו שאין יאוש מועיל בו מפני שלעולם אין החוב אבוד מן המלווה, ואפילו אם יאבד הלווה את נכסיו, החוב במקומו עומד (ראה ערך מלוה, וראה חידושי רש"י הכהן בבא מציעא כב ג. קובץ שעורים בבא בתרא קפו; חזון איש בבא קמא י ס"ק יד ד"ה ואמנם), אלא שאם אי אפשר להוציאו בדיינים, מועיל היאוש אף בחוב, לדעה זו (קובץ שעורים שם).
יאוש מגופו
יאושו של אדם מגופו, אינו מועיל (ראה רשב"א גיטין לז ב ד"ה שבאי), וכן אמרו בגונב-נפש (ראה ערכו) ומכרו, שאין שם יאוש בעלים (בבא קמא סח ב, וראה ערך גונב נפש), שאין אדם מתייאש על עצמו (רש"י שם ד"ה גניבה); וכן גוי שנשבה על ידי גוי אחר ונתייאש השבוי, אין השבאי קונה אותו ביאוש, לפי שלא שייך יאוש בגופו אלא בממונו (רשב"א גיטין שם, על פי דין גונב נפש. וראה דבר אברהם א יא אות ד).
בממון שבידי אחרים
המוצא אבידה ונטלה לפני יאוש, אף שלאחר שבאה לידו נתייאש בעליה ממנה, חייב המוצא בעשה של "השב תשיבם" (ראה ערך השבת אבדה. בבא מציעא כו ב; רמב"ם גזלה ואבדה יד ז; טוש"ע חו"מ רנט א, ושם רסב ג), שהיאוש לאחר שבאה האבידה לידי המוצא אינו יאוש, לפי ש"באיסורא אתא לידיה", היינו שבאיסור באה האבידה לידו (בבא מציעא כא ב). בביאור טעם זה נחלקו ראשונים ואחרונים, וכמה דעות בדבר:
- יש סוברים שכיון שכבר נתחייב בהשבת האבידה, אין היאוש קונה לו (תוספות בבא קמא סו א ד"ה הכא), שמצות ההשבה חלה עליו משעה שנטלה (ראה ערך השבת אבדה) ועד שישיבנה (שו"ת חכם צבי קמד, ובהג"ה לט"ז חו"מ קסג), והיאוש אינו יכול להפקיע את חיוב ההשבה שכבר חל עליו קודם לכן (ברכת שמואל בבא מציעא יח לדעה זו), ונמצא שחיובו להשיב מונע ממנו מלזכות בה (קהילות יעקב בבא מציעא כב (כה) ד"ה ואפשר).
- ויש שכתבו שכיון שהמוצא שומר שכר של הבעלים הוא (ראה ערך השבת אבדה: שמירתה וטיפולה), וידו כיד הבעלים, אין יאוש מועיל בו (רמב"ן במלחמות בבא מציעא כו ב, ובחידושיו שם, והובא בר"ן שם; ריטב"א (החדש) בבא מציעא כא ב), שהרי ברשות הבעלים היא (רמב"ן שם), ואין יאוש מועיל בדבר המצוי ברשות בעליו (ר"ן שם בשם הרמב"ן, וראה אמרי משה לז י).
בעל חוב שנתייאש מחובו
בעל חוב שנתייאש מחובו, יש סוברים שאין היאוש מועיל בו (פני יהושע גיטין ל א ד"ה נתייאשו[5]; חכם צבי בהגה בט"ז חו"מ קסג, ובשו"ת קמד; נתיבות המשפט קסג סק"א; תרומת הכרי רסב), ובטעם הדבר יש שכתבו שהוא מפני שאין יאוש יכול להפקיע מן הלווה מצות פרעון שכבר חלה עליו (חכם צבי שם, וראה תרומת הכרי שם; קצות החושן סו סק"א), שפריעת בעל חוב היא מצוה משעת ההלואה ועד שעת הפרעון (ראה ערך הלואה: פרעונה. חכם צבי שם).
וכתבו אחרונים לדעה זו שאין הדברים אמורים אלא במקום שנשתעבד גופו לפרעון החוב, שאין היאוש מועיל להפקיע שעבוד זה, אבל בחוב שאין בו אלא שיעבוד נכסים, מועיל יאוש בחוב זה להפקיעו (אור שמח מכירה ו יב); ויש סוברים שאף שהלווה עצמו אינו יכול לזכות בחוב לפי שכבר נתחייב בפרעונו, מועיל היאוש שהמוצא שטר חוב שאבד למלוה זוכה הוא בחוב הכתוב בו (קצות החושן סו סק"א).
אמנם יש חולקים וסוברים שיאוש מועיל בחוב (מהרי"ק שורש ג[6]; מחנה אפרים זכיה מהפקר ז; קצות החושן קסג), שהדברים קל וחומר, ומה ממון שהוא מוחזק ביד בעליו בעין, יאוש מועיל בו, חוב שאינו בעין, וספק ייפרע ספק לא ייפרע, כל שכן שמועיל בו היאוש (מהרי"ק שם).
כשבא לידיהם באיסור
האם יאוש קונה בגזילה וגניבה
גזילה או גניבה שהבעלים נתייאש ממנה[7], נחלקו אמוראים אם הגזלן או הגנב קונה אותה ביאוש: לדעת רב יאוש קונה (בבא קמא סז ב), מן התורה (ראה גמרא שם סח א), ודיו שישלם דמיה (רש"י שם סו א ד"ה יאוש), וכן דעת ריש לקיש (גמרא שם סח ב), וכן כתבו ראשונים בדעת רב יהודה (רמב"ן רשב"א וריטב"א גיטין נה א, על פי גמרא שם[8]). אף לדעת רבה יאוש קונה בגזילה, אלא שנסתפק אם קונה הוא מן התורה, או מדבריהם, מפני תקנת-השבים (ראה ערכו. בבא קמא סו א).
ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה, ואף לא מדבריהם (שם), וכן סובר רמי בר חמא (שם קיא ב), ולדעת רבים מהראשונים אף מצינו ברייתא הסוברת שיאוש אינו קונה (ראה גמרא שם קיד א, ורש"י ושאר ראשונים שם, וראה תוספות בבא קמא סז א ד"ה אמר, בשם רבינו תם ור"י). וכן אמר רב ששת שחיוב גנב בארבעה-וחמשה (ראה ערכו) הוא אף כשטבח או מכר לאחר שנתייאש הבעלים, לפי שלא קנה הגנב את הגניבה ביאוש, ועדיין של נגנב היא בשעת טביחה ומכירה (בבא קמא סח ב), וכן סוברים ר' אלעזר ורב נחמן (גמרא שם סז א).
הלכה שמן התורה אין יאוש קונה לגנב ולגזלן (ראה רי"ף בבא קמא סו א, ונמוקי יוסף שם ובעל המאור וראב"ד שם קיד א, בדעתו; רמב"ם גניבה א יב, וגזלה ואבדה ב א, ושם ה ב; טוש"ע חו"מ שנג ב, ושם שסא א[9]).
נטל אדם את הגזילה מן הגזלן
נטל אדם אחר את הגזילה מן הגזלן לאחר יאוש הבעלים, שלא מדעת הגזלן, ועדיין היא בידו בעין, לא קנאה, וחייב הוא להחזירה לבעליה (ברייתא בגמרא בבא קמא קיא ב; טוש"ע חו"מ שסא ו).
חיוב תשלומים
גזלן שקנה גזילה ביאוש - לסוברים שיאוש קונה בגזילה (ראה לעיל) - חייב לשלם לנגזל דמיה, ואין היאוש פוטרו מתשלומים (בבא קמא סו ב; תוספות רבינו פרץ ורשב"א שם א. וראה תרומת הכרי רסב ד"ה אך כל זה).
וכתבו ראשונים שאף שהזוכה באבידה לאחר יאוש אינו חייב לשלם דמיה, הרי זה לפי שכבר נתייאש הבעלים ממנה קודם שבאה לידי המוצא והרי היא הפקר, וכיון שזכה המוצא מן ההפקר אינו חייב לשלם, מה שאין כן בגזילה, מיד שבאה לידו נתחייב לשלם גופה או דמיה, ואין היאוש פוטרו מדמיה (תוספות רבינו פרץ שם, וראה קצות החושן שנג סק"ב); ויש שכתבו בטעם החילוק שבין אבידה לגזילה, שבאבידה שבהיתר באה לידו, קנאה לגמרי, מה שאין כן בגזילה שבאה לידו באיסור - אף שאין האיסור מונע ממנו לקנות גוף החפץ, לדעה זו שיאוש קונה בגזילה (ראה תרומת הכרי שם) - אינו קונה לגמרי, אלא צריך הוא לשלם דמיה (רשב"א שם).
מכר הגזלן לאחר או נתנו במתנה
גזילה וגניבה שנתייאש מהן הבעלים, ואחר כך מכרן הגנב או הגזלן לאחר, או נתנן לו במתנה, קנה אותן הלוקח או המקבל מתנה ביאוש ושינוי רשות (ראה ערכו), ואינו חייב להחזירן לבעלים (ראה משנה בבא קמא קיד א ורש"י; תוספתא בבא קמא י י; גמרא בבא קמא קטו א; רמב"ם גניבה ה ג, וגזלה ואבדה ב ג; טוש"ע חו"מ שנג ג, ושם שסא ד. וראה ערך שנוי רשות).
יש מהראשונים סוברים שמחלוקת תנאים בדבר, ולדעת המשנה, וכן לדעת ברייתא אחת, גזילה נקנית ביאוש ושינוי רשות, ולדעת ברייתא אחרת ששנינו בה שהנוטל מן הגזלן מחזיר לבעלים הראשונים (ראה ברייתא בגמרא בבא קמא קיד א), אין הגזלן קונה ביאוש ושינוי רשות (תוספות רי"ד שם קיד א ד"ה תנא[10]), שכיון שהגזלן לא קנה ביאוש, הגזילה עדיין ברשות בעלים עומדת, ונמצא שאף אצל הלוקח באיסור היא שבאה לידו (ראה שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ה); ויש סוברים שלדברי הכל יאוש ושינוי רשות קונה, ואין חולק בדבר, וזה ששנינו בברייתא האחרת שמחזיר לבעלים הראשונים מידת חסידות היא, ולא מן הדין (רמב"ן במלחמות שם; תוספות רי"ד שם בשם איכא דאמרי).
הטעם שקונה הלוקח מהגזלן
בטעם שהלוקח מן הגזלן קונה ביאוש ושינוי רשות, כתבו ראשונים שלא שינוי הרשות הוא שגורם לקנין, שהרי בלי יאוש אין שינוי הרשות מועיל כלום, אלא מחמת היאוש הוא שקונה, שאף שאין היאוש קונה לגזלן, קונה הוא ללוקח (תוספות רי"ד בבא קמא קיד א ד"ה תנא).
וביארו ראשונים הטעם שיאוש קונה ללוקח, לפי שהגזילה באה לידו בהיתר, שהרי כבר נתייאש הבעלים, והרי זה כמוצא אבידה לאחר יאוש שהיא שלו (תוספות רבינו פרץ בבא קמא סח א ד"ה ולא; שו"ת הרשב"א א תתקסח; קצות החושן שנג א ושסב א, בדעת תוספות סוכה ל ב ד"ה וקרקע).
בקרקעות
האם מועיל יאוש בקרקע
נחלקו ראשונים האם מועיל יאוש בקרקע:
- יש שכתבו שקרקע גזולה אינה נקנית לגזלן ביאוש - אף לסוברים שגזלן קונה ביאוש (ראה לעיל: כשבא לידיהם באיסור) - וכן אם לקחה מן הגזלן אינה נקנית לו ביאוש ושנוי-רשות (ראה ערכו. רש"י ותוספות סוכה ל ב ד"ה וקרקע, ור"ש כלאים ז ו; רמב"ם גזלה ואבדה ח יד, וראב"ד בהשגות שם ט א; רא"ש כלאים שם, ובתוספות הרא"ש סוכה שם; טוש"ע חו"מ שעא א, וראה שם לז יז).
- יש חולקים וסוברים שיאוש מועיל בקרקע (תוספות בבא בתרא מד א ד"ה דוקא, על פי ירושלמי כלאים שם ד, והובאו דבריהם ברא"ש שם; אור זרוע א תשנח, על פי ירושלמי שם).
- ויש שכתבו שנחלקו התלמודים בדבר, לדעת הירושלמי מועיל יאוש בקרקע (הגהות מיימוניות גזלה ואבדה ח יד, על פי ירושלמי שם), ולדעת הבבלי, וכן הלכה, אינו מועיל (הגהות מיימוניות שם, וראה ש"ך שעא סק"ב שכוונתו לבבלי סוכה ל ב, ובבא בתרא מד א).
הטעם שאין מועיל בה יאוש
הטעם שאין קרקע נקנית לגזלן ביאוש - לסוברים כן - כתבו ראשונים שהוא משום שקרקע אינה נגזלת (ראה ערך גזל. רש"י ותוספות סוכה ל ב ד"ה וקרקע; רשב"ם בבא בתרא מד א ד"ה ופרקינן), שלעולם בחזקת בעליה היא (רש"י ותוספות שם, על פי בבא קמא קיז ב), ולדעה זו לדברי רבי אליעזר שאמר שקרקע נגזלת, מועיל יאוש בקרקע, כשם שמועיל במטלטלים, שהרי הקרקע בחזקת הגזלן היא (ראה רש"י סוכה לא א ד"ה ורבנן).
ונחלקו אחרונים, וכמה דעות בדבר:
- יש מפרשים שכיון שקרקע אינה נגזלת לעולם ברשות הבעלים היא נמצאת, ולכן אין מועיל בה יאוש, לפי שאין יאוש מועיל בדבר הנמצא ברשות בעליו, לסוברים כן (ראה לעיל: בדבר שאינו אבוד. נתיבות המשפט שסג סק"א ושעא סק"א; שו"ת חמדת שלמה או"ח כה), ודבר זה סברא הוא, ולא מן המקרא למדנוהו (נתיבות המשפט שסג סק"א; חידושי רבי חיים הלוי גזלה ואבדה ט א). לדעה זו, באופנים שאין הקרקע חשובה ברשות הבעלים, יאוש מועיל בה (נתיבות המשפט שם; מרחשת קונטרס יאוש ה טז).
- יש שכתבו הטעם שאין יאוש בקרקע, שכיון שקרקע אינה נגזלת, אנן-סהדי (ראה ערכו) [אנו עדים] שאינו מתייאש לגמרי (כפות תמרים סוכה ל ב ד"ה כתבו (הג'); פני יהושע סוכה שם; חזון איש בבא קמא טז ס"ק יח ד"ה ויש), ואף שהבעלים אמר בפירוש שהוא מתייאש מן הקרקע, בטלה דעתו אצל כל אדם (ראה ערכו. תרומת הכרי שעא לדעה זו).
- ויש שכתב טעם אחר, שיאוש נלמד משִׂמְלָתוֹ (דברים כב ג. ראה לעיל: גדרו; מקורו), ואין ללמוד משם אלא מטלטלים, שדומים לשמלה (מרחשת קונטרס בענין יאוש ה).
הטעם שמועיל בה יאוש
בטעם שיאוש קונה בקרקע, לסוברים כן (ראה לעיל בסמוך), יש ראשונים שכתבו שכשם שהוקשו עבדים לקרקעות, שלכן אין עבדים נגזלים (ראה ערך גזל: בקרקעות, עבדים ושטרות), כך הוקשו קרקעות לעבדים לענין יאוש בגזילתם, שכשם שיש יאוש לעבדים (ראה רש"י גיטין לז ב ד"ה אלא וד"ה למעשה; תוספות בבא בתרא מד א ד"ה דוקא; ראב"ד גזלה ואבדה ט א, וראה דבר אברהם א יא שכן דעת רוב ראשונים), כך יש יאוש לקרקעות (אור זרוע א תשנח); ויש שכתבו שאין יאוש קונה בקרקע אלא מתקנת חכמים (כפות תמרים סוכה ל ב ד"ה כתבו (הג') ותרומת הכרי ריש שעא, בדעת תוספות ורא"ש[11]).
כשאין ידוע מי הבעלים של הקרקע
נשתקע שם בעלים מן הקרקע - שאין ידוע לשום אדם שזה הוא הבעלים (נתיבות המשפט שעא סק"א; ברית יעקב קז ד"ה ובזה (הא')) - הרי היא של הגזלן דבר תורה (ראה ירושלמי כלאים ז ד, ותוספות סוכה ל ב ד"ה וקרקע, ור"ש כלאים שם, ושו"ע יו"ד רצו ו), אף שלא נתייאש הבעלים (ירושלמי שם) בפירוש, שלא אמר ווי לחסרון כיס, ולא עוד אלא שאפילו עומד הוא וצווח שאינו מתייאש, נעשה כצווח על ספינתו שטבעה בים (תוספות שם ור"ש שם), ואף שאין יאוש מועיל בקרקע, לסוברים כן (ראה לעיל: האם מועיל יאוש בקרקע), הרי זה מפני שהיא ברשותו, אבל כשנשתקע שם הבעלים ממנה, שאין לבעלים עדים שהיא שלו, ואינו יכול להוציאה בדיינים, שוב אין הקרקע חשובה ברשותו, ומועיל בה היאוש (נתיבות המשפט שם; ברית יעקב שם).
ויש סוברים שקנין הגזלן בקרקע לאחר שנשתקע שם הבעלים ממנה אינו מתורת יאוש, אלא משום שחשובה כאבידה שנשטפה בזוטו של ים, שנפקעת בעלותו בלי יאוש (ראה ערך אבדה. דרך א' בתרומת הכרי שעא ד"ה ודע, וראה מרחשת קונטרס יאוש ה א).
בשטרות
האם מועיל יאוש בשטרות
שטרות שנאבדו מן המלוה ונתייאש מהם, כתבו ראשונים שהמוצאם זוכה בהם (ראה תוספות בבא בתרא עו ב ד"ה קני, וסמ"ג עשין פב, וקצות החושן שעא סק"א בדעתם; ראה רא"ש בבא מציעא א נב, ותומים סה ס"ק יג בדעתו, וראה קצות החושן סה סק"י[12]).
יש מפרשים שזוכה המוצא אף בגוף החוב הכתוב בשטר, שיאוש מועיל בחוב, לסוברים כן (קצות החושן סו סק"א); ויש סוברים שבגוף החוב אין יאוש מועיל (נתיבות המשפט סה ס"ק יח, וראה לעיל: בדבר שאינו אבוד; בחוב), ומפרשים שאינו זוכה אלא בנייר השטר, שכל שלא נפרע שייך הוא למלוה - לדעה זו (ראה ערך שטר) - ומועיל בו יאושו, ורשאי מוצא השטר להחזיקו בידו, ולא להראותו לבית דין עד שיתפשר עם המלוה, ואינו כשאר מחזיק שטר שיש בו זכות לחברו, שמחוייב להראותו לבית דין (ראה ערך הנ"ל. נתיבות המשפט סה ס"ק יח, וראה שם סו סק"א[13]), לפי שיאוש כמתנה הוא למוצאו, ומלוה שנתן את השטר במתנה לאחר, אין המקבל חייב להראותו לבית דין (ראה ערך הנ"ל. נתיבות המשפט סה שם. וראה שם במשובב נתיבות שחולק).
מהאחרונים יש שכתבו שאין יאוש מועיל בשטרות שנגזלו, כשם שאינו מועיל בקרקעות (ראה לעיל: בקרקעות; האם מועיל יאוש בקרקע. ראה ש"ך שפו ס"ק יג וקצות החושן שם סק"ו).
יש מהאחרונים שכתבו שאף לדעה זו דוקא בגזילה אין יאוש מועיל בשטרות, כיון ששטרות אינם נגזלים, אבל שטרות שנאבדו ונתייאש מהם זוכה בהם המוצאם (קצות החושן שעא).
באבידה
בדבר שיש בו סימן
זה הכלל באבידה, כל דבר שיש בו סימן, כגון שמלה ובהמה וכיוצא, הרי זה בחזקת שלא נתייאש בעליו ממנו, שדעתו ליתן הסימן שיש בו, ויקבלנו מהמוצא (רמב"ם גזלה ואבדה יד ג; טור חו"מ רסב, וראה שו"ע שם ה), עד שנשמע אותו אומר ווי לחסרון כיס (בבא מציעא כג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם) וכיוצא בדברים אלו, שמראים שנתייאש (רמב"ם שם).
וכתבו ראשונים שאף אם מן התורה אין מחזירים אבידה אלא בעדים ולא בסימנים[14], אין המאבד מתייאש מדבר שיש בו סימן, שעל ידי הסימנים מוצא הוא עדים, שהמאבד שואל לבני אדם אם ראו חפץ שיש בו סימנים כאלו, ועל ידי זה מוצא הוא עדים שמכירים את החפץ (תוספות בבא קמא סו א ד"ה מוצא, ובבא מציעא כז א ד"ה מה).
בדבר שאין בו סימן
וכל דבר שאין בו סימן, כגון מסמר אחד, או מחט אחת, או מטבע אחד - וכן מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, עגולי דבילה וכיוצא (ראה משנה בבא מציעא כא א, וראה ערך סימנים) - כיון שאבד וידע בו הבעלים שאבד, הרי זה בחזקת שנתייאש ממנו (רמב"ם גזלה ואבדה יד ב, על פי משנה שם, וגמרא שם ב; טוש"ע חו"מ רסב ג), שהרי אינו יכול ליתן סימן שיחזירהו לו (רמב"ם שם), ולפיכך הרי הוא של מוצאו (משנה שם; רמב"ם שם).
אמר המאבד בפירוש שאינו מתייאש, יש שנראה מדבריהם שכל דבר שאין בו סימן הרי הוא של מוצאו, אף שאמר שאינו מתייאש, שיש לתלות שמשקר, או - אפילו אם אינו משקר - משום שבטלה-דעתו-אצל-כל-אדם (ראה ערכו. ראה לעיל: גדרו; נתייאש בלב, בשם תוספות). וכתבו ראשונים שכן הדין בכל דבר שראוי להתייאש ממנו, שאינו יכול לומר שאינו מתייאש (ראה שו"ת מהרי"ק ג).
על הסימנים השונים שמחזירים בהם אבידה, שכל אבידה שיש בה אחד מהם חזקתה שאין הבעלים מתייאש, ראה ערך סימנים.
בממון שאינו שייך לבעליו אלא מדרבנן
אף בממון שאינו של בעליו אלא מדבריהם, כגון נחיל של דבורים (ראה גמרא בבא קמא קיד ב, ורמב"ם גזלה ואבדה ו יד, ובטור חו"מ שע), שנינו שאם ברח מהכוורת של הבעלים והצילם אדם אחר, אינם שלו אלא אם נתייאש מהם הבעלים (ראה משנה שם א, והובא במאירי ופסקי רי"ד ופסקי ריא"ז שם. הרמב"ם וטוש"ע השמיטו), אבל בסתם אינם שלו, שאין אומרים שכיון שהקנין שיש לבעלים בדבורים אינו אלא מדבריהם, מתייאש הוא אף בסתם (גמרא שם ב. וראה מאירי שם א).
בדבר שאין בו סימן ויכול להצילו
נאבד לאדם דבר שאין בו סימן, אם יכול הוא להצילו, אינו מתייאש ממנו (ראה בבא מציעא כב א; טור חו"מ רנט, ורמ"א שם ז), כגון שטף נהר קורותיו עציו ואבניו שאין בהם סימן, ונתנם בשדה חברו, אם היה יכול להציל, הרי המוצא חייב להחזיר (ראה בבא מציעא שם; טור חו"מ רנט; רמ"א שם), והדברים אמורים דוקא כשאין מעשיו מוכיחים שמתייאש, כגון שרודף אחר האבידה מיד (ראה תוספות שם ד"ה שטף), או אפילו אינו רודף מיד, אלא שהוא יכול להציל לאחר זמן, שאינו מתייאש (ראה גמרא שם, ורש"י ותוספות שם) לפי שסומך על הצלה של מחר, או של יום אחר (רש"י שם ד"ה אפילו), אבל אם אין הבעלים יכול להציל לאחר זמן ואינו רודף אחריה תיכף, הרי הדבר ודאי שנתייאש (ראה ברייתא שם למסקנא, לפירוש רש"י שם), ואפילו צווח שאינו מתייאש אין בכך כלום, שודאי מתייאש הוא בלבו (תוספות שם).
במקום שרבים מצויים
המוצא אבידה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים בו, הרי היא שלו - אף שיש בה סימן (ראה גמרא בבא מציעא כד א, וראה תוספות שם כא ב ד"ה ת"ש, וראה להלן) - מפני שהבעלים מתייאש ממנה (ברייתא בגמרא שם כא ב, ושם נתבאר, וראה שם כד א, וראה להלן).
וכן אמר רבי שמעון בן אלעזר: המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה - והם מסילה שהולכים בה מעיר לעיר, ורחבה של עיר שמתקבצים שם לסחורה (ראה רש"י שבת ו א ד"ה סרטיא וד"ה פלטיא) - ובכל מקום שהרבים מצויים בו, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאש מהם (ברייתא בגמרא שם כד א, ושם נתבאר).
ונחלקו בכך ראשונים:
- יש שכתבו שמקום שהרבים מצויים בו שאמרו, הרי זה בדוגמת סרטיא ופלטיא - וכן בתי כנסיות ובתי מדרשות (ראה לעיל. רשב"א שם כד א ד"ה וסרטיא) - אבל סתם רשות הרבים אין הבעלים מתייאש מאבידה שנאבדה לו שם (רשב"א וריטב"א (החדש) שם, ותוספות הרא"ש שם ד"ה פליגי), שסתם רשות הרבים אין מצויים בה בני אדם תדיר (ריטב"א (החדש) שם כד א, וכעין זה ברשב"א שם).
- יש שכתבו שאף במקום שאין הרבים מצויים בו תדיר אלא שיש שם עוברים ושבים, ופעמים שעומדים שם בני אדם קבועים, כגון פונדק, הרי זה חשוב מקום שהרבים מצויים בו (ריטב"א (החדש) שם כו א).
- יש חולקים וסוברים שכל רשות הרבים חשובה היא מקום שהרבים מצויים בו, ואף המוצא בצידי רשות הרבים הרי זה שלו, ודוקא אם מצא בסימטא ובמבואות חייב להכריז (שיטה מקובצת שם, בשם שיטה, וראה שם בשם תוספות חיצוניות).
- ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שכל מקום שמצויים שם שלושה אנשים חשוב הוא מקום שהרבים מצויים בו (ראה שיטה מקובצת שם כו א, בשם הראב"ד ובשם גליון).
ברוב גויים וברוב ישראל
אבידה שנמצאה במקום שהרבים מצויים בו, שאמר רבי שמעון בן אלעזר שהבעלים מתייאש ממנה (ראה לעיל), נסתפקו בגמרא אם הדברים אמורים אף במקום שרובו ישראל - שמתייאש משום שסבור שעמי הארץ שאינם חוששים לקיים מצות השבת אבידה יקחוה (תוספות הרא"ש שם כד א, וראה רש"י שם כו א ד"ה ואפילו) - או שלא נאמרו דברי רבי שמעון בן אלעזר אלא במקום שרובו גויים (בבא מציעא כד א), שמתייאש מפני שסבור שהגויים ימצאוה ויטלוה (תוספות שם ד"ה כי, וכעין זה ברמב"ם גזלה ואבדה יא ז), אבל אם הגויים מיעוט הם, אינו מתייאש מחשש שמא ימצאנה גוי ויטלנה, שהוא סבור שאחד מהישראלים שהם הרוב ימצאנה (ריטב"א (החדש) שם כג א ד"ה והא).
בדעת חכמים, נסתפקו בגמרא אם חולקים הם על רבי שמעון בן אלעזר וסוברים שהמוצא אבידה במקום שהרבים מצויים בו חייב להכריז, ואם הם חולקים עליו, במה הם חולקים, אם לדעתם דוקא ברוב ישראל חייב להכריז, או שאף ברוב גויים אינו רשאי ליטלה לעצמו (גמרא שם), ואם הלכה כחכמים, או כרבי שמעון בן אלעזר (גמרא שם, וראה שם תוספות ד"ה אם).
להלכה
להלכה, אם היה רוב העיר גויים ומצאה במקום שהגויים מצויים שם תמיד, או במקום שהרבים מצויים שם, הרי המציאה שלו (רמב"ם גזלה ואבדה יא ז, ושם יד ד; טוש"ע חו"מ רנט ג), ואפילו בא ישראל ונתן סימניה, שהדבר ידוע שהוא איבדה, הרי היא של המוצא, שהרי נתייאש הבעלים ממנה כשנפלה, שהוא אומר גוי הוא שמצאה (רמב"ם שם יא ז,ח; טוש"ע שם וד), וכגון שהיא מדברים שיש לתלות שהבעלים יודע מיד בנפילתה, שכן אם באה ליד המוצא קודם יאוש, אין היאוש פוטרו מחיוב השבה (ראה לעיל: בממון שביד אחרים. טוש"ע חו"מ רנט ג, וראה ביאור הגר"א שם ס"ק יב). וכן אף אם רוב העיר ישראל, ומצא מציאה במקום שרוב העוברים שם גויים, אינו חייב להכריז (טוש"ע שם, וראה בית יוסף שם).
היה רוב העיר ישראל, ומצא מציאה במקום שהרבים מצויים שם, נחלקו ראשונים להלכה:
- יש סוברים שחייב להכריז, שלא נתייאש הבעלים (רי"ף בבא מציעא שם; רמב"ם שם ו,ז; טוש"ע שם), ולא עוד אלא אפילו היה רוב העיר גויים, אלא שמצאה במקום שרוב המצויים בו ישראל הם, חייב להכריז (רמב"ם שם ז, וטוש"ע שם), וכן אם היו בני העיר מחצה גויים ומחצה ישראל, נוטל ומכריז, ומחזירה לישראל שיתן בה סימן (רמב"ם שם ו, וטוש"ע שם, על פי משנה מכשירין ב ח), שאף בספק השקול אינו מתייאש (דרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר שם כג א בהשמטות).
- יש פוסקים שהמוצא מציאה במקום שרבים מצויים שם, אפילו הם ישראל, הרי היא של מוצאה (ראב"ד, הובא ברשב"א ורא"ש בבא מציעא שם[15]).
- ויש שכתבו שדין זה לא נפשט בתלמוד (הלכות גדולות בבא מציעא שם; רבינו חננאל שם), והולכים בו להקל, כשאר תיקו (ראה ערכו) בממון (ראה ערך ספק ממון. רבינו חננאל שם).
בשכירות בית
המשכיר ביתו לאחרים תדיר, ומצא אדם בבית זה חפץ, הרי הוא שלו (משנה בבא מציעא כה ב; רמב"ם גזלה ואבדה טז יא; טוש"ע חו"מ רס ג[16]), שאין ידוע של מי החפץ, והבעלים נתייאש ממנו (רש"י שם ד"ה ואפילו).
ואף שיש לתלות שהחפץ שייך לשוכר האחרון (ראה גמרא שם כו א, וכן הוא ברמב"ם וטוש"ע שם) - שמן הסתם כשיצאו השוכרים הראשונים מן הבית חיפשו בכל זויותיו ונטלו את שלהם (ראה גמרא שם, ורש"י ד"ה הכא נמי) - ודאי כבר נתייאש ממנו (גמרא שם ורש"י), ובטעם הדבר נחלקו אמוראים:
- ריש לקיש משום בר קפרא אמר שהדברים אמורים כשעשאו פונדק לשלושה ישראלים (גמרא שם לגירסה שלפנינו[17]) בבת אחת, שהמאבד מתייאש לפי שאינו יודע ממי מהשנים האחרים לבקש את אבידתו (רש"י וריטב"א (החדש) שם כו א), ואמרו שהוא כדעת רבי שמעון בן אלעזר שהמוצא אבידה במקום שהרבים מצויים שם הרי זו שלו, ואפילו ברוב ישראל (ראה גמרא שם. וראה לעיל).
- רב נחמן אמר שהדברים אמורים אף כדעת הסוברים שברוב ישראל חייב להחזיר (ראה לעיל), שכאן הבעלים מתייאש, שכיון שלא היה עמו אדם אחר אלא שני אלו, וביקש מהם כמה פעמים שיחזירוהו לו ולא החזירו, סבור הוא שאין דעתם להחזיר לו אלא לגזלו ומתייאש (גמרא שם).
- ורב מנשיא בר יעקב אמר שהדברים אמורים כשעשה ביתו פונדק לשלושה גויים, ולכן מוצא האבידה שם זוכה בה (גמרא שם), והוא הדין כשאין שם אלא גוי אחד, ובלבד שהוא האחרון (רש"י שם ד"ה שלשה).
אף להלכה נחלקו ראשונים:
יש פוסקים שאם השכיר ביתו לשלושה גויים, כל הנמצא בתוך הבית הרי הוא של מוצאו (רמב"ם גזלה ואבדה טז יא; שו"ע חו"מ רס ג), אבל אם השכירו לשלשה ישראלים, חייב להחזיר, שאני אומר שמא שותפים הם בו, ואינם מתייאשים לפי שאינם חושדים זה את זה (ראה מגיד משנה וכסף משנה שם, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים שהוא הדין אם השכירו לשלושה ישראלים (ראב"ד בהשגות שם), שהלכה כרב נחמן (ראה מגיד משנה שם).
בדבר שמוכח שנאבד לפני זמן רב
מצא דבר שמוכח שנאבד מבעליו לפני זמן רב - כגון שעלו בו עשבים (בבא מציעא כג ב, ורבינו חננאל שם), או העלה חלודה (אור זרוע שם סח, ורא"ש שם ב ט, וטור חו"מ רס), שניכר שזמן רב הוא מונח במקום זה (רבינו חננאל שם כג ב; טור שם) - הרי הוא שלו, שודאי נתייאש הבעלים (גמרא שם כג ב, ורש"י וריטב"א (החדש) שם; טוש"ע חו"מ רסב ה), ואפילו יש לו לבעלים סימן במקומו (ראה גמרא שם כג ב, וראה תוספות שם כו א ד"ה בכותל; טוש"ע שם) או בגופו (ראה תוספות שם; טוש"ע שם).
יש מהראשונים שכתבו שסתם אבידה לאחר שנים עשר חודש, מן הסתם הבעלים התייאש ממנה (רש"י ברכות נח ב ד"ה ככלי, וראה רש"י בבא מציעא כד ב ד"ה בתר, ובתוספות ותוספות רבינו פרץ שם בדעתו; מאירי בבא מציעא שם), שכן אמרו שמוצא אבידה אינו חייב להכריז עליה אלא שלש רגלים, ואם נמצאה לאחר סוכות מכריז הוא עליה בשלש הרגלים הבאות, והיינו שנים עשר חודש, ושוב אינו מכריז (ראה ערך השבת אבדה: הכרזת האבידה. רש"י ברכות שם, ורצונו לומר שמתייאש כיון שהמוצא שוב לא יכריז עליה); ויש חולקים וסוברים שאף לאחר שנים עשר חודש חייב המוצא להכריז, שאין המאבד מתייאש (תוספות ותוספות רבינו פרץ בבא מציעא שם), לפי שהוא אומר שהמוצא יהא סבור שמקרוב נאבד ולא נתייאש הבעלים, ויכריז (תוספות שם).
על אבדה-מדעת (ראה ערכו), שמותר למוצאה לקחתה לעצמו, שיש סוברים שהוא מפני יאוש הבעלים, ראה ערך אבדה מדעת.
בגזילה וגניבה
בגזילה ובגניבה כשלא שמענו את הבעלים מתייאש, נחלקו תנאים:
- לדעת חכמים גניבה סתמה הבעלים מתייאש ממנה, וגזילה סתמה אינו מתייאש ממנה, שבגניבה חזקתו שמתייאש לפי שאינו יודע מי גנבה שיתבענו, והגזילה בחזקת שאינו מתייאש ממנה שהרי יודע הוא מי גזלה, וסבור הוא לתבעו ולהוציאה ממנו בדין (רש"י בבא קמא סו ב, ושם קיד א, על פי משנה וגמרא שם קיד א, וכן פירש הרמב"ם כלים כד ז).
- רבי שמעון סובר להיפך, שסתם גזילה יש בה יאוש בעלים (גמרא קידושין נב ב), וסתם גניבה אין בה יאוש בעלים (רש"י בבא קמא סו ב ד"ה חילוף, בדעת רבי שמעון על פי הסוגיא שם), שהגזילה בחזקת שנתייאש ממנה הבעלים, שכיון שנטלה הגזלן ממנו בפניו ולא היה יכול לעמוד כנגדו, מתייאש הבעלים ממנה, והגניבה בחזקת שלא נתייאש ממנה, שסבור הוא לחפש אחרי הגנב ולהוציאה ממנו בדין (רש"י שם וקיד א).
לסטים מזוין לדעת רבי שמעון הרי הוא כגזלן לענין יאוש, ולא כגנב, ובסתם הבעלים מתייאש (גמרא שם קיד א, שזהו גנב המוזכר בברייתא שם, וראה תוספות שם ד"ה היינו).
- רבי אומר גנב כגזלן (ברייתא שם קיד א), שבשניהם חזקתו שמתייאש (גמרא שם ב).
להלכה נחלקו הפוסקים:
- יש שכתבו שאין הלכה כרבי שמעון (קידושין נב ב), אלא כחכמים שסתם גזילה אין בה יאוש בעלים, וסתם גניבה יש בה יאוש בעלים (רמב"ם כלים כד ז, וגזלה ואבדה ו ג, בליסטים גוי; טור חו"מ שסח, וראה שם שנג ושסא; שו"ע שם שסא ג, בגזילה; רמ"א שם שסח, בגניבה).
- יש פוסקים כרבי שבין בסתם גניבה ובין בסתם גזילה מתייאש הבעלים מהן (הגהות אשרי בבא מציעא ב, בשם ר"י. וראה ים של שלמה בבא קמא י כז).
- ויש פוסקים שסתם גזילה וגניבה אין בהן יאוש (רי"ד קידושין נב ב, וריא"ז שם א א מא), שאין הלכה לא כרבי שמעון ולא כחכמים (רי"ד שם).
כששמעו בפירוש שהבעלים התייאש
גזילה וגניבה - שנחלקו תנאים אם בסתם מתייאש הבעלים מהן (ראה לעיל) - ששמענו בפירוש שהתייאש, נחלקו אמוראים:
- עולא אמר מחלוקת בסתם, שלא שמענו שהבעלים מתייאש, אבל בידוע, לדברי הכל חשוב יאוש (בבא קמא קיד א, ורש"י ד"ה בסתם וד"ה אבל), שאם שמענו אותו שמתייאש, הרי זה יאוש (רש"י שם), והוא הדין אם ניכר מתוך מעשיו שהוא מתייאש, הרי זה כיאוש ידוע (שו"ת הרשב"א א סוף סי' תתקסח).
- ורבה אמר אף בידוע מחלוקת (גמרא שם), שאף אם שמענו שהנגזל התייאש, לדעת חכמים אין זה יאוש גמור (בעל המאור שם), שכל שעה דעתו להביא הגזלן לדין (רש"י שם ד"ה בידוע) - וכן בגנב לרבי שמעון (רש"י שם) - ולא נתייאש בלבו (תוספות שם ד"ה לפי), ולפי שעה הוא שאומר ווי לחסרון כיס, אבל דעתו סומכת שלאחר זמן יוציא הממון מהגזלן (חידושי הראב"ד בבא קמא שם).
וכתבו ראשונים שלדעה זו לא מצינו שום יאוש בגזלן לחכמים (רא"ש בבא קמא שם טו). הלכה כעולא (רא"ש שם, וראה רמב"ם גניבה א יא ואילך, וטוש"ע חו"מ שנג ב).
ליסטים שגזל חפץ מבעליו
ליסטים שגזל חפץ מבעליו, אמר רב יוסף שאם היה הליסטים ישראל, הבעלים מתייאש, ואם היה גוי, אינו מתייאש (בבא קמא קיד א; רמב"ם גזלה ואבדה ו ג; טוש"ע חו"מ שסח), אם לפי שדייני ישראל אינם חובטים במקלות לקיים פסק דינם, אבל דייני גויים מוציאים את הממון מן הגזלן בזרוע (גמרא שם, ורש"י ד"ה אמרי בלשון ראשון), ולטעם זה במקום שאף דייני ישראל כופים, אף בליסטים ישראל אינו מתייאש (פרישה שם סוף אות ד); או לפי שדייני ישראל אינם מוציאים ממון אלא בעדים, אבל דייני גויים מוציאים ממון בראיות רעועות ובאומדן דעתם אף שאין שם עדים (רמב"ם שם; שו"ע שם, וכעין זה ברש"י שם לשון שני), ולטעם זה אף בליסטים ישראל, אם גזל בפני עדים, אין הבעלים מתייאש (שו"ת נודע ביהודה תנינא אבן העזר עז ד"ה באופן).
שיירה מהלכת שעמד עליה גייס
שיירה שהיתה מהלכת במדבר, ועמד עליה גייס לטרפה, אם אינם יכולים להציל מידו ועמד אחד והציל - בדרך נס (שיטה מקובצת בבא קמא קטז ב בשם הרמ"ך) - הציל לעצמו (ראה גמרא שם; רמב"ם גזלה ואבדה יב ח; טוש"ע חו"מ קפא א), שכיון שאין בני השיירה יכולים להציל, מתייאשים הם (ראה רש"י שם ד"ה אי, ורמ"ך בשיטה מקובצת שם, ומאירי שם; סמ"ע שם סק"א).
היה הבעלים יכול להציל, זה שהציל - הציל לאמצע (בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו שכל אחד מכיר את שלו ונוטלו (רש"י שם ד"ה הציל; טוש"ע שם), שאם הבעלים יכול להציל אינו מתייאש, ואפילו שמע ושתק, ואף שאמר המציל שלעצמו הוא מציל, אין בדבריו כלום, וגזלן הוא (רש"י שם ד"ה אי וד"ה אמר).
היה הבעלים יכול להציל על ידי הדחק, ועמד אחד מהשיירה והציל - הציל לאמצע, ואם אמר לעצמי אני מציל - הציל לעצמו (ברייתא שם לביאור רב אשי; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם), שכיון ששמע אותו אומר לעצמי אני מציל היה לו לדחוק עצמו ולהציל, וכיון שישב ולא הציל, הרי נתייאש מן הכל (רמב"ם שם, וכעין זה ברש"י שם); אבל אם לא אמר שלעצמו מציל, יכול הבעלים לומר לו אילו היית אומר לי הייתי מציל אתך, ועתה סברתי שאתה מציל אף על דעתי (חידושי הראב"ד שם). אמר המציל לעצמי אני מציל ועמד הבעלים להציל, שמוכח הדבר שלא נתייאש, מה שהציל הוא של הבעלים (בית יוסף שם).
בשאר דברים
מתנות עניים
במתנות-עניים (ראה ערכו), שמשעה שנתייאשו העניים מהן כל אדם מותר בהן (ראה בבא מציעא כא ב, והלכות גדולות הלכות פאה ושאילתות צח), שנינו: מאימתי כל אדם מותרים בלקט (ראה ערכו) - ושכחה (ראה ערכו) ופאה (ראה ערכו)[18], שאף הן קרויות לקט (תוספות יום טוב במשנה שלהלן בפירוש שני[19]) - משיילכו הנמושות (פאה ח א, ושם נתבאר; רמב"ם מתנות עניים א יא. וראה להלן מי הם הנמושות), שעניים הנמצאים כאן ורואים שכבר הלכו הנמושות, מתייאשים הם מהמתנות (גמרא בבא מציעא כא ב, ורש"י ד"ה נהי), לפי שיודעים שאם נשאר לקט שכחה ופאה, הנמושות נטלום (רש"י תענית שם ד"ה משילכו), ועניים שבמקום אחר כבר נתייאשו מתחילה, שסבורים הם שהעניים שבאותו מקום ילקטו את הלקט הנמצא שם (גמרא בבא מציעא שם, לסוברים, וכן הלכה, שיאוש שלא מדעת אינו יאוש, ראה ערך יאוש שלא מדעת).
נמושות שאמרו, נחלקו אמוראים מי הם:
- לדעת רבי יוחנן הם העניים הזקנים ההולכים על משענתם (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה סבי; תענית שם, ותוספות ד"ה דאזלי), שבשדה שהם נכנסים בה ללקט אינם משאירים אחריהם כלום (רבינו חננאל בבא מציעא שם; רא"ש שם), לפי שהם הולכים בנחת ורואים כל שבולת ושבולת (רש"י בבא מציעא שם), וקרויים נמושות לפי שממשמשים והולכים (רש"י שם).
- ולדעת ריש לקיש הם המלקטים אחר המלקטים (בבא מציעא שם; תענית שם) - וקרויים נמושות לפי שנוטלים ומשים הכל מלפניהם (רש"י בבא מציעא שם ד"ה לקוטי) - והם בני העניים, שהעני מוליך בנו אחריו (רש"י תענית שם ד"ה לקוטי), או שהם המלקטים השניים הנכנסים אחר המלקטים הראשונים (רמב"ם מתנות עניים א יא. וראה ערוך ערך נמש).
יש ראשונים שכתבו להלכה כריש לקיש (רמב"ם מתנות עניים שם; כפתור ופרח סוף פרק נב, בשם הגאונים[20]). ויש מהראשונים שלא הביאו אלא את דברי רבי יוחנן (רב האי גאון ור"י בן מלכי צדק ור"ש ורא"ש בפירוש המשנה פאה שם; ר"ח ומאירי ב"מ שם), וכתבו אחרונים שלדעתם מחלוקת בדין היא, ולדעת רבי יוחנן אין הדבר תלוי אלא בהילוך עניים זקנים בשדה, וכן הלכה לדעה זו (ראה פאת השולחן ד ס"ק יא, בדעת הר"ש, וכתב שכן דעת הערוך ורש"י).
פרט ועוללות
מאימתי כל אדם מותרים בפרט (ראה ערכו) ובעוללות (ראה ערכו), משילכו העניים בכרם ויבואו (פאה ח א; תענית ו ב; רמב"ם מתנות עניים א יא), היינו שלקטו ויצאו וחזרו ובאו ולקטו עוד פעם שנייה, שעתה מסיחים העניים דעתם מפרט ועוללות אלו (רש"י תענית שם ד"ה משילכו).
בטעם שלענבים לא נתנו השיעור בהליכת הנמושות (ראה לעיל בסמוך), אמרו בירושלמי מפני שהענבים חביבים באים לאלתר (ירושלמי פאה ח א, הובא בר"ש פאה שם[21]), יש מפרשים שהענבים חביבים על הזקנים ובאים הזקנים לאלתר, ואין העניים מתייאשים בהליכתם (רא"ש פאה שם); ויש מפרשים שמתוך שהם חביבים, הכל ממהרים לבוא, ואין שם לוקטים שניים (ר"י קורקוס על הרמב"ם שם, וכעין זה בפני משה בירושלמי שם).
חוב
חוב - לסוברים שמועיל בו יאוש (ראה לעיל: בממון שבידי אחרים; בעל חוב שנתייאש מחובו) - אם אמר המלוה עליו: ווי לחסרון כיס, כתבו ראשונים שאין בכך כלום, ואין זה יאוש (מהרי"ק שורש ג, בשם ה"ר בנימין; שו"ע חו"מ צח א), שאף שבאבידה כל שאמר ווי לחסרון כיס אנו אומרים שנתייאש (ראה לעיל: באבידה), בחוב אין בלשון זה ראיה לכך, שכיון שכל חוב עומד הוא בספק אם ישולם או לא, מספק אמר כך, ולא משום שנתייאש (מהרי"ק שם לדעה זו; רמ"א שם רסב ה).
דבר האבוד מבעליו
דבר העומד ללכת לאיבוד ואין הבעלים יכול להצילו, הרי זה מתייאש ממנו מיד[22], ולכן מי שהיה בא בדרך ונסדק כד של דבש שבידו, ואינו יכול להצילו, שאמרו שאם הצילו אדם אחר זכה בו, שיכול הוא לומר מההפקר אני זוכה (ראה בבא קמא קטו ב ורש"י; טור חו"מ רסד: כמו הפקר), כתבו ראשונים שהרי זה לפי שנתייאש הבעלים (מהרי"ק שורש ג; תרומת הכרי רסב ד"ה ודע), ואפילו עומד הבעלים וצווח שאינו מתייאש - אינו נאמן, שבמקום שראוי להתייאש אינו יכול לומר לא נתייאשתי (מהרי"ק שם).
ויש מהראשונים שנראה מדבריו שאין הדבש נעשה הפקר אלא לאחר שכבר נפל לארץ, אבל קודם לכן, אף שהולך לאיבוד ואינו יכול להצילו, עדיין הוא של בעליו (ראה רמב"ם גזלה ואבדה יב ה, ומגיד משנה שם, וראה שם במגיד משנה. וראה חזון איש בבא קמא כא ס"ק לג).
הערות שוליים
- ↑ כא, טורים קלז-רמא.
- ↑ וראה לעיל מרש"י בבא קמא שכתב מקור אחר.
- ↑ וראה לעיל בסמוך, שלדעתו יאוש מתורת הפקר הוא.
- ↑ וראה שו"ת מהרי"ק ג, בחוב, וראב"ד בהשגות גזלה ואבדה ט א.
- ↑ וכתב שכן הוא בטור חו"מ צח, וראה קצות החושן קסג שתמה.
- ↑ וכתב שכן דעת תוספות וסמ"ג, והובא ברמ"א בשו"ע חו"מ קסג ג, וראה שם רסב ה.
- ↑ ראה להלן: בגזילה וגניבה, אימתי תולים שהבעלים נתייאש, ושם שיש סוברים בסתם גזילה שיש לתלות שנתייאש הבעלים, ויש סוברים כן בסתם גניבה, ויש סוברים שאפילו שמענו הבעלים מתייאש בפירוש אנו תולים שאינו יאוש.
- ↑ אבל בתוספות שם סוף ד"ה מאי מפרשים שאינו קונה אלא בצירוף שינוי השם, וראה ערך שנוי.
- ↑ וראה תוספות בבא קמא סח ב ד"ה רבי, שנסתפקו.
- ↑ וראה רש"ש שם שכן פירש רש"י שם. וראה שיטה מקובצת שם בשם הרמ"ה.
- ↑ וראה בקהילות יעקב בבא מציעא כב (כה) סוף אות ב, שנקט בפשיטות שהיאוש קונה מהתורה.
- ↑ על שטר שנתייאש ממנו לאחר שבא ליד המוצא, ראה חתן סופר יאוש סוף אות א ופרי יצחק ב סה אות ו.
- ↑ וראה משובב נתיבות סה שם, שחולק וסובר שחייב להראותו לבית דין.
- ↑ ראה ערך השבת אבדה: בסימנים ועדים, וערך סימנים, שנסתפקו בזה בגמרא בבא מציעא כז ב, ושם מחלוקת ראשונים להלכה.
- ↑ אבל בהשגותיו לרמב"ם גזלה ואבדה שם לא השיג.
- ↑ וראה ריטב"א (החדש) שם כו א, שיש סוברים שזכה בו בעל החצר.
- ↑ וראה תוספות שם ד"ה אפילו וריטב"א (החדש) ומהרש"ל שם, ורשב"א כד א, שגורסים שלושה בני אדם, ולדעתם מחלוקת האמוראים דלהלן היא בביאור דברי ריש לקיש.
- ↑ כן היא הגירסא במשנה תענית ו ב, אבל בשאר מקומות הוזכר לקט בלבד. וראה פאת השולחן ד בית ישראל ס"ק כב בדעת הרמב"ם.
- ↑ וראה שם ובתפארת ישראל שם אות א טעמים נוספים למה הוזכר במשנה לקט בלבד.
- ↑ וראה תוספות רבי עקיבא איגר פאה ח א, ופירוש המשניות לרמב"ם שם בדעה זו.
- ↑ וראה ר"ש שם שיש גורסים על אתר, וכן הוא לפנינו, וראה תוספות יום טוב שם שאין הבדל בפירוש בין הגירסאות השונות.
- ↑ וראה דבר אברהם ב טז ריש אות ט שדן בדבר שיש לו שום תועלת ממנו קודם שייפסד, אם מתייאש ממנו.