מיקרופדיה תלמודית:יוחסין
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - בירור כשרותם של איש או אשה הבאים להינשא, שאין בהם חשש איסור חיתון של פסולי כהונה או פסולי קהל
-
מהותו
יחס משמעות ידיעת אבותיו של איש מסויים, וידיעת עניינו, באיזה דרך נולד (תוס' יום טוב קידושין ד א. וראה ערך יחס), כמו "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א יח), שתרגומו: ואתיחסו על זרעיתהון לבית אבהתהון (אונקלוס שם); וכן "מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ" (רות ב א), שתרגומו: מן יחוס אלימלך (תרגום שם), ובלשון הכתוב נקרא: יַּחַשׂ (נחמיה ז ה).
בתלמוד
בתלמוד ובפוסקים משמש לשון יוחסין באופן כללי לתיאור גדרם של איש או אשה מצד ייחוסם, כגון מה ששנינו: עשרה יוחסין עלו מבבל: כהנים; לויים; ישראלים; חללים; גרים; ממזרים; נתינים וכו', כהנים לויים וישראלים מותרים לבא זה בזה וכו' (קידושין סט א).
ומשמש הוא גם לבירור היתר נישואין, כגון מה שאמרו בפנויה שילדה שבאופנים מסויימים כשר הולד ליוחסין, דהיינו שאם נקיבה היא, מותרת היא להינשא לכהונה, ואם זכר הוא, בתו ואלמנתו כשרות הן לכהונה (רש"י כתובות יג ב ד"ה לא שתוקי).
וכן הוזכר שמעלים אדם ליוחסין, שסומכים על הוכחות שונות שאינו עבד, ומתירים לו לישא בת ישראל (ראה רש"י גיטין פא ב ד"ה לאסוקי).
וכן אמרו ש"מעלה עשו ביוחסין" שהחמירו חכמים ביוחסין מחמת חשיבותם, כגון שאשה שנסתרה עם פסול, החמירו לחשוש שמא נבעלה לו ונפסלה לכהונה, לחלק מהדעות (ראה כתובות יג א, ורש"י ד"ה ביוחסין); וכן החמירו באשה שנולד בה ספק אם נפסלה לכהונה, שלא לילך אחר הרוב להתירה להינשא לכהונה (ראה כתובות טו א–ב, ורש"י ד"ה אבל).
בערך שלפנינו דנים בעיקר על בירורים שונים בדבר כשרות להינשא של איש או אשה שיש בהם חשש פסול לקהל או לכהונה, בין חשש שיש פסול ביחוסם, ובין חשש שנעשה בהם מעשה הפוסלם, הן חשש שמעיקר הדין, והן חשש שמשום מעלה שעשו חכמים ביוחסין (ראה להלן)[2].
מעלתם
אשה כשרה
לא ישא אדם אשה אלא אם כן היא הוגנת לו, שאין בה שום פסול האוסרה עליו, כגון חשש של ממזרת לישראל, או חללה לכהן (טור אבן העזר ב; חלקת מחוקק שם סק"א).
ואמרו בגמרא, אמר רב אבין בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו, מעיד הוא על כל השבטים שהם משלו, ואינו מעיד עליו. ואמרו: כשהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שאין בהן שמץ פסול (קידושין ע ב, ורש"י ד"ה עדות; טור שם).
מעלה ביוחסין
בכמה מקומות אמרו ש"מעלה עשו ביוחסין", דהיינו שמשום מעלת יוחסין החמירו בהם חכמים, כגון בפנויה שנתייחדה עם אדם שאפשר שהוא מאותם הפוסלים אשה לכהונה בביאתם, שלדעת ר' יהושע אסרוה לכהן, אף על פי שאשת ישראל אין אוסרים אותה לבעלה על היחוד, לפי שמעלה עשו ביוחסין לענין כהונה (כתובות יג א, ורש"י ד"ה נסתרה. וראה ערך סוטה).
בפסולי קהל
אף לענין פסול לקהל מצינו שעשו מעלה ביוחסין, והוא בשתוקי [אדם שיודעים מי אמו, ואין יודעים מי אביו, שלא ידוע ממי נתעברה] ואסופי [תינוק הנאסף מן החוץ, שאין מכירים לא את אביו, ולא את אמו], שמהתורה מותרים הם לבא בקהל, שהרי אינם אלא ספק ממזרים, וספק ממזר מותר לו לבא בקהל, ועוד שבשתוקי יש רוב שאינו ממזר (ראה קידושין עג א, ורשב"א וריטב"א שם), וחכמים עשו מעלה ביוחסין, ואסרו כל הספיקות לבא בקהל (קידושין שם; רמב"ם איסורי ביאה טו כא ואילך).
בספק כהן
וכן החמירו בכהן שנולד בזנות, ואינו יודע מי הוא אביו, שאפילו אם הדבר ברור שהוא כהן כשר, משתקים אותו מדין כהונה שלא יעבוד במקדש (כתובות יג ב, ורש"י ד"ה מדין; רמב"ם איסורי ביאה כ כ; טוש"ע אה"ע ג ט), ואף אינו נושא כפיו (רא"ה ומאירי כתובות שם), ולדעת רבים מהראשונים אף אינו אוכל בתרומה (רש"י ורשב"א ורא"ה שם; רמב"ם וטוש"ע שם)[3].
ואף על פי שמשתקים אותו מדין כהונה, אם נטמא למתים, או נשא גרושה - לוקה, שאין כאן ספק היתר שהרי הוא ודאי כהן (מאירי כתובות יג ב; רמב"ם שם כ; טוש"ע שם), שמה שמשתקים אותו אינו אלא מדרבנן. ולפיכך לא גזרו אלא כשנולד בזנות, אבל אם נולד בנישואין, אין משתקים אותו אף על פי שאינו יודע מי הוא אביו (יבמות ק ב; רמב"ם שם יט, וראה טוש"ע שם).
אכילת תרומה
חכמים תקנו כמה תקנות מחמת החשש שמא יבואו להעלות ליוחסין את מי שאינו ראוי דהיינו להחזיק למיוחס אדם שאינו מיוחס ואין לפנינו שני עדים המעידים על יחוסו ולא ראיה המספיקה לכך, ויבואו להשיאו אשה (ראה כתובות כד א, כה ב) או להשיא בתו לכהונה בלא בדיקה (ראה מאירי כתובות כד ב, וראה תוס' שם כד א ד"ה אבל ופסקי רי"ד שם) או להחזיקו לכהן (ראה יבמות צט ב;; רמב"ם תרומות יב כב):
- יש סוברים שתקנו שאין מעלים לאכילת תרומה ולנשיאת כפים על פי עד אחד, שמא יבואו להעלות מהם ליוחסין (ראה כתובות כד ב ורש"י ד"ה במעלין).
- יש סוברים שאין חולקים תרומה לעבד כהן בבית הגרנות לסוברים כן שמא יבואו להעלותו מתרומה ליוחסין שיראו אותו העוברים בשדה חולק בתרומה ויעידו עליו שהוא כהן (יבמות צט ב; רמב"ם תרומות יב כב).
מנוי לשררה
אף לענין דינים אחרים מלבד עצם היתר הנישואין מצינו שאינם נוהגים אלא במיוחס, דהיינו מי שאין בו חשש פסול לקהל או לכהונה:
- אין מעמידים בסנהדרין, בין גדולה ובין קטנה, אלא כהנים לויים וישראלים מיוחסים, שראויים להשיא לכהונה (ראה ערך בית דין. וראה רמב"ם איסורי ביאה כ ח).
- אין מעמידים מלך אלא מן המשיאים לכהונה (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד י, הובאה בתוס' יבמות מה ב ד"ה כיון ובתוס' הרא"ש וריטב"א קידושין סו א ובסמ"ג לא תעשה רכא ובהגהות מיימוניות מלכים א ד, בשמו), ודבר זה אינו אלא מדרבנן ולכן אם מינוהו, מינויו מינוי בדיעבד (תוס' שם; תוס' הרא"ש וריטב"א שם); ויש ראשונים סוברים שהוא מן התורה, שנאמר: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז טו) ודרשו ממובחר שבאחיך (ראה בבא קמא פח א) ומשמע מהמשיאים לכהונה (סמ"ג שם; הגהות מיימוניות שם, בשמו).
- בירושלמי אמרו שאף שאר מינויים, כגון שוטרי הרבים וגבאי צדקה וכיוצא, אין ממנים אותם אלא מהמשיאים לכהונה (ירושלמי קידושין ג ה).
- וכן חילות של בית דוד, לא היו בהם אלא המיוחסים (ראה קידושין עו ב).
- וכן עבודות שבמקדש הכשרות בזר, כגון שחיטה (ראה ערך שחיטה (ב)) או הפשט ונתוח (ראה ערך הפשט ונתוח: העוסקים בהם), יש סוברים שלא היו מניחים לעשות אותן אלא כשרים מיוחסים המשיאים לכהונה (ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) ל הערה 17, והובא בתוס' קידושין עו ב ד"ה אין וכתובות כד ב ד"ה חד); ויש סוברים שאף ישראלים כשרים לעשותם לכתחילה (תוס' הרא"ש קידושין עו ב).
בדיקת היחס
בית דין הגדול היו יושבים בלשכת הגזית מתמיד של שחר ועד תמיד של בין הערביים (רש"י קידושין עו ב ד"ה ששם) ודנים את הכהונה, ובודקים את הכהנים ביוחסין, וכל כהן שנמצא פסול ביחוסו, לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, ושלא נמצא בו פסול, לובש לבנים ומתעטף לבנים מרוב שמחה ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים (מדות ה ד ופירוש הרא"ש שם; רמב"ם ביאת מקדש ו יא).
וכן היו יושבין בלשכת הגזית מייחסי לוייה שהסנהדרין היו יושבים אף לייחס את הלויים, ולהבדיל פסולים מהם (קידושין עו ב ורש"י ד"ה ששם)[4].
העדות ליוחסין
עד אחד
עד אחד אינו נאמן להעיד על אדם שהוא כשר (ראה להלן), שנאמר: לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ (דברים יט טו), ודרשו: אין לי אלא לדיני נפשות, להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין, תלמוד לומר: לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת (שם. ספרי שם).
וכן אמרו שאין עד אחד נאמן להעלות אדם ליוחסין (ראה בכתובות כד א; רמב"ם איסורי ביאה כ ד).
ויש מי שכתב שבעדות מפי כתבם מעלים ליוחסין (קצות החושן כח סק"י).
להשיאו אשה
יוחסין שאמרו שאין עד אחד נאמן להם, הכוונה להשיאו אשה (ראה כתובות כד א). ונחלקו הראשונים בדבר:
- יש מפרשים שהדברים אמורים לענין שיהא מותר להשיאו אשה מיוחסת, שאם אין לפנינו עדות להעלותו ליוחסין אסור בה, לפי שעשו מעלה ביוחסין שחוששים במי שאין אנו מכירים אותו, שמא נתין הוא, או ממזר (ראה רש"י סוכה נא א ד"ה מעלין, כתובות כד א ד"ה נאמן; רש"י שם כה ב ד"ה להשיאו; תוס' שם כד א ד"ה אבל, בשמו), ומי שבא לפנינו ואין משפחתו ידועה, אין עד אחד נאמן להתירו (טור אה"ע ב, בשם רש"י ורמ"ה).
- יש שכתבו שאין חוששים לכך, והבא למקום שאין מכירים אותו, בחזקת כשר הוא, ואינו צריך להביא עדות על כך; והדברים אמורים כשיצא עליו קול שהוא פסול, שאסור לו לישא אשה עד שיתברר הדבר שכשר הוא (ראה ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) ל; תוס' כתובות שם, בשם רבינו תם; רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם כד א).
- יש שכתבו ש"להשיאו אשה" שאמרו, לאו דוקא (ספר הישר שם, והובא ברשב"א וריטב"א שם כד א; פסקי רי"ד שם), אלא הדברים אמורים להחזיק את הבא לפנינו ככהן כשר לענין הכשרו לעבוד על גבי המזבח, שאין עד אחד נאמן להכשירו לעבודה שיהא חשוב כהן מיוחס (רמב"ן כתובות כד ב; רמב"ם איסורי ביאה כ ב,ד,ט). שכהנים שאין להם אלא חזקת כהונה, ולא עדות על יחוסם אינם אוכלים בתרומה ובחלה של תורה, ואינם רשאים לעבוד על גבי המזבח, וכן אין ממנים בסנהדרין אלא כהנים ולויים וישראלים מיוחסים שבנותיהם ראויות להינשא לכהונה, ולכל אלו אין עד אחד נאמן (רמב"ם שם א,ב,ד). ועד אחד אינו נאמן אלא להחשיב אדם בחזקת כהן ככהני זמן הזה, ויאכל בתרומה וחלה של דברי סופרים, ובשאר קדשי הגבול (רמב"ם שם ט, וראה טוש"ע אה"ע ג ב).
- ויש סוברים בדעת חלק מהראשונים שחולקים על כל האמור, ולדעתם עד אחד נאמן ביוחסין כדרך שהוא נאמן בשאר איסורים, ולא הצריכו שני עדים ליוחסין אלא במקום שאף בשאר איסורים אין עד אחד נאמן בו, כגון שיש רוב כנגד העד, לסוברים שאין עד אחד נאמן נגד רוב (ראה ערך עד אחד. פני יהושע כתובות כד א, בדעת רש"י. וראה בית שמואל אה"ע ד ס"ק ס, ועצי ארזים שם ס"ק סג).
באב ומילדת
באב מצינו נאמנות מיוחדת לענין יוחסין, שמן המקרא למדנו שנאמן הוא על בנו לענין יוחסין ושאר דברים, ומדבריהם החמירו שלא להאמינו לענין יוחסין (ראה ערכים: אב; יכיר).
וכן מילדת נאמנת על ולדות שלא הוחזקו, ואין אנו מכירים את יחוסם, לומר עליהם זה כהן הוא וזה לוי, זה נתין וזה ממזר (קידושין עג ב; רמב"ם איסורי ביאה טו לב; טוש"ע אה"ע ד לה. וראה ערך יחס).
בנאמנות אשה על עצמה
אומרת לכשר נבעלתי
אשה פנויה (רש"י כתובות יג א ד"ה ראוה) שנבעלה לאדם שאין אנו יודעים מי הוא, שהיא פסולה לכהונה שמא נתין או ממזר הוא, ופסלה בביאתו (ראה ערכים: פסולי כהונה; פסולי קהל; זונה; חללה), נחלקו תנאים אם נאמנת היא לומר שכשר היה, ולא נפסלה בביאתו:
- רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים שהיא נאמנת וכשרה לכהונה, ואין אנו מסתפקים שמא נבעלה לפסול לה (כתובות יג א, ורש"י ד"ה נאמנת).
- ור' יהושע אומר שאינה נאמנת, והיא בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה (כתובות יג א).
וכן אם ראוה שנתייחדה עם אדם שאין אנו יודעים מי הוא, ולא ראוה שנבעלה, שלחלק מהדעות חוששים שנבעלה לו ואסורה לכהונה מחשש שמא פסול הוא (כתובות יג א), לדעת רבן גמילאל ור' אליעזר נאמנת היא לומר שכשר היה, ולדעת ר' יהושע אינה נאמנת (כתובות שם).
הלכה שאף המעוברת שודאי נבעלה נאמנת לומר שלכשר נבעלה (כתובות יד א; רמב"ם איסורי ביאה יח יג; טוש"ע אה"ע ו יז).
בגוי
במה דברים אמורים כשנסתרה עם ישראל, אבל אם נסתרה עם גוי ואומרת שלא נבעלה, כתבו הגאונים שאף לדעת רבן גמליאל אסורה להינשא לכהונה (בעל הלכות גדולות לב הלכות מיאון עמ' שמו, הובא בסמ"ג לאוין קכא, וביראים השלם מה. וראה רמ"א אה"ע ז יא, וחלקת מחוקק ס"ק כב, ובית שמואל ס"ק לד), שלא אמר רבן גמליאל שאשה שנסתרה מותרת, אלא לפי שאין ישראל פרוצים בעריות, כדרך שהנכרים פרוצים הם, אבל זו שנסתרה עם גוי - אסורה (שו"ת מהרי"ק קס; ביאור הגר"א שם ס"ק מ); ודוקא אם יש רגלים לדבר שעל דעת זנות נתייחדה עמו (שו"ת מהרי"ק שם; רמ"א שם).
ויש שכתבו שאשת כהן שנתייחדה עם נכרי אפילו פעם אחת, אסורה לבעלה, ואף אם אין רגלים לדבר שעל דעת זנות נתייחדה עמו (מהרי"ק קס, בדעת היראים מה, וכתב שאין לחשוש לדעה זו להלכה).
ויש שכתבו שפנויה שנסתרה עם פסול שמותרת הרי זה אף כשנסתרה עם נכרי (פסקי ריא"ז כתובות א ג), ואף אם נתייחדה על דעת זנות מותרת (ראה ביאור הגר"א אה"ע ז ס"ק מ, בדעת הרא"ש יבמות ב ה).
רוב פסולים
לדעת רבן גמליאל ורבי אליעזר המכשירים באומרת לכשר נבעלתי, כך הוא הדין גם אם נבעלה בעיר שרוב אנשיה פוסלים אשה בביאתם לכהונה (כתובות יג ב, יד א; רמב"ם איסורי ביאה יח יג; טוש"ע אה"ע ו יז).
וכתבו הראשונים שאפילו היו כל אנשי אותו מקום פסולים, כיון שנבעלה לדעתה מאמינים לה במה שטוענת לכשר נבעלתי, ואף על פי שאין שם אפילו כשר אחד, אפשר שבאותה שעה עבר שם במקרה אדם כשר (רא"ה כתובות יג ב, וריטב"א שם, בשם יש מתרצים; ריטב"א קידושין עד א).
לפיכך ארוסה שנתעברה ואומרת שמן הארוס היא מעוברת, נאמנת להתיר עצמה לארוס למרות שחוץ מהארוס הכל פסולים אצלה (כתובות יד א, ורש"י ד"ה והא נמי; תוס' שם ד"ה חדא (הב') בפירוש הראשון).
להכשיר בתה
אשה שנתעברה, נחלקו תנאים אם היא נאמנת להכשיר את בתה, לדעת הסוברים שהאשה נאמנת להכשיר את עצמה:
- אבא שאול סובר שנאמנת, ואפילו ברוב פסולים (קידושין עד א), וכן אמר ר' יוחנן שרבן גמליאל ור' אליעזר שאמרו שנאמנת על עצמה מכשירים גם בבתה, דהיינו שאם ילדה בת מותרת היא להינשא לכהונה (כתובות יג ב, ורש"י ד"ה לא; טור אה"ע ו; רמ"א שם יז; שו"ת רמ"א כג), ואפילו במקום שרוב הנמצאים שם פסולים הם (שיטה מקובצת כתובות יג ב, בשם ר"י מיגאש; תרומת הדשן רסז)
- ור' אלעזר אומר שאף המכשיר בה פוסל בבתה, שאינה נאמנת אלא על עצמה, שהיא יש לה חזקת כשרות, ולכך אין לפסלה מספק, אבל אינה נאמנת על בתה שאין לה חזקת כשרות (כתובות יג ב, ורש"י ד"ה אית), ובתה פסולה לכהונה (ראה רש"י קידושין עד א ד"ה חדא, ותוס' הרא"ש כתובות יג ב ד"ה לדברי).
הלכה שנאמנת אף להכשיר את בתה, ואף ברוב פסולים (קידושין עד א; רמב"ם איסורי ביאה טו יא; טור אה"ע ו, וראה רמ"א שם יז, וטוש"ע שם ד כו).
ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שאין הבת מותרת אלא לקהל, אבל אין האם נאמנת להכשירה לכהונה (עצי ארזים ב ס"ק יא, בדעת הרמב"ם).
רוב כשרים
אף על פי שהלכה כרבן גמליאל שאשה נאמנת להכשיר את עצמה אף ברוב פסולים (ראה לעיל), אמרו בגמרא שאין לעשות מעשה להתיר לכתחילה אלא כשנבעלה במקום שיש בו רוב כשרים (כתובות יד א; רמב"ם אסורי ביאה יח יד; טוש"ע אה"ע ו יז), שאף על פי שרבן גמליאל עצמו הכשיר לכתחילה אף ברוב פסולים, אין עושים כמותו לכתחילה אלא ברוב כשרים (רמב"ן ורשב"א ורא"ה וריטב"א כתובות יד א). ודוקא לכתחילה, אבל בדיעבד אף ברוב פסולים הלכה כרבן גמליאל, ואם עבר כהן ונשאה, אין מוציאים אותה מידו (כתובות שם, ורש"י ד"ה דיעבד; רמב"ם וטוש"ע שם)
ואף ברוב כשרים יש מהראשונים שכתבו שאם לא היה שם אלא רוב אחד, והיא טוענת ברי שהבועל כשר היה, לא תינשא לכהונה לכתחילה, שכן גזרו חכמים שלא לסמוך על רוב אחד לענין יוחסין גזירה משום קבוע (ראה להלן: ברוב להכשיר), ודוקא במקום שיש "תרי רובי" (פעמיים רוב) מותר לה להינשא לכתחילה על פי עדותה (תוס' הרא"ש יד ב ד"ה כמאן, בדעה ב'; שיטה מקובצת שם, בשם ר"י מיגאש בדעה א'; תוס' ר"י הזקן קידושין עד א; רמב"ם איסורי ביאה יח יד; שו"ע אה"ע ו יז בדעה א')[5].
ויש ראשונים סוברים שאף על פי שאין שם אלא רוב אחד, נאמנת לומר לכשר נבעלתי להינשא לכתחילה, כדעת רבן גמליאל (דעה א' בתוס' ובתוס' הרא"ש שם; רא"ש כתובות א כט,ל; דעה ב' בשיטה מקובצת שם, בשם ר"י מיגאש; רמב"ן ורשב"א כתובות יד ב; רא"ה שם; טור אה"ע ו; שו"ע שם יז, בדעה ב').
אף באשה שלא נבעלה ודאי אלא ראוה שנתייחדה ואין ידוע שנבעלה אלא על פיה, אין עושים כדברי רבן גמליאל להתירה לכתחילה אם יש רוב פסולים (תוס' כתובות יד ב ד"ה כמאן; שיטה מקובצת כתובות יג ב, בשם ר"י מגאש; מאירי שם יד ב), ואף צריך "תרי רובי" לסוברים כן במעוברת (תוס' שם; מאירי שם).
ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שחולקים וסוברים שכל שלא ראוה שנבעלה, מותרת לכתחילה אף ברוב פסולים (בית משה אה"ע ז יא, בדעת הרמב"ם וטוש"ע)[6].
ברוב להכשיר
תינוק המושלך
מעלה עשו חכמים ביוחסין, שאין הולכים ביוחסין אחר הרוב להכשיר, ואין מכשירים אלא אם כן יש שם "תרי רובי" דהיינו פעמיים רוב (כתובות טו א).
ולכן אמר רב בתינוק הנמצא מושלך בעיר שרובה ישראל ומיעוטה נכרים, ויש באותה עיר נכרית הראויה לילד, שאף על פי שהולכים אחר הרוב ומחזיקים אותו תינוק לישראל לענין שבית דין מצווים לפרנסו, לענין יוחסין אין הולכים בתינוק זה אחר הרוב אלא דנים אותו כספק נכרי (יומא פד ב; כתובות טו ב, ורש"י ד"ה אבל ליוחסין; רמב"ם איסורי ביאה טו כה,כז; טוש"ע אה"ע ד לג); ואם זכר הוא ובא על בת ישראל - פסלה לכהונה בביאתו (פירוש המשניות לרמב"ם מכשירין ב ז; מאירי כתובות שם); ואם נקבה היא וטבלה לשם יהדות אסורה היא לכהן כגיורת, שמעלה עשו לענין יוחסין להצריך "תרי רובי" (ראה ערך גיורת. רש"י כתובות שם).
פנויה שנבעלה
פנויה שנבעלה ואין ידוע מי הוא הבועל, שלדעת רבן גמליאל הולד כשר, יש מהראשונים שכתבו שהולכים ביוחסין אחר רוב אחד אף על פי שאינה טוענת כלום, ולדעה זו גם לענין תינוק הנמצא מושלך בעיר שרובה כשרים הולכים אחר הרוב אף ליוחסין, ואף על פי שאין לו חזקה להכשירו, שהרי הלכה כרבן גמליאל (בעל המאור כתובות יד ב, ושו"ת רבי עקיבא איגר פה).
ורבים מהראשונים כתבו שאף לדעת רבן גמליאל אין הולכים ביוחסין אחר הרוב כל זמן שאינה טוענת בברי שכשר היה (תוס' ותוס' הרא"ש כתובות יד ב ד"ה כמאן; תוס' יבמות סח א ד"ה רישא; שיטה מקובצת כתובות שם, בשם ר"י מיגאש; רמב"ן שם טו א, ובמלחמות שם; רשב"א ורא"ה ורא"ש שם; ריטב"א שם יד ב; מאירי שם; כסף משנה איסורי ביאה יח יג, בדעת הרי"ף והרמב"ם), וכן פסקו להלכה שאין מכשירים אשה ברוב אחד (רי"ף ורא"ש כתובות שם; רמב"ם שם יד; טוש"ע אה"ע ו יח)
וכתבו הראשונים להלכה שאף לכתחילה תינשא ב"תרי רובי" (הגר"א אה"ע ו ס"ק נב, בדעת הרמב"ם איסורי ביאה יח טז; בית שמואל שם ס"ק לא, בדעתו); ויש שכתבו בדעת הראשונים שלהלכה אינה מותרת לכתחילה ב"תרי רובי" כשאינה טוענת ברי, ודוקא אם עברה ונישאת לכהן, לא תצא (כסף משנה שם טז, ודרכי משה שם סק"ו, ופרישה שם ס"ק מו, בדעת הרמב"ם).
אם נבעלה במקום שאין בו אלא רוב אחד להכשירה, שמדבריהם אין הולכים אחר הרוב, לסוברים כן (ראה לעיל), כתבו הראשונים שאפילו בדיעבד שנישאת תצא (רמב"ם איסורי ביאה יח טז; טוש"ע אה"ע ו יח); ויש שכתבו שבדיעבד יש להכשירה (מאירי כתובות טו א; ים של שלמה כתובות א מד).
גדר תרי רובי
בגדר "תרי רובי" נחלקו הראשונים:
- יש סוברים שצריך שיהיו רוב אנשי העיר כשרים, וסיעת בני אדם ממקום אחר, שאינם מבני העיר, עוברת שם, ורוב הסיעה כשרים (רש"י כתובות טו א ד"ה בקרונות וד"ה בשעת; פסקי ריא"ז שם ג אות ו; מאירי ור"ן שם; טור אה"ע ו); אבל אם הסיעה באה מאותה עיר, אין זה חשוב אלא רוב אחד, שהכל בכלל רוב העיר (מאירי שם). ואין הולכים אחר רוב העיר לחוד להתיר, ואף לא אחר רוב סיעה לבדו, כגון במקום רחוק מן העיר, שודאי מאנשי הסיעה היה (כתובות שם, ורש"י ד"ה ואין הולכין).
- יש חולקים וסוברים ש"תרי רובי" הכונה שנבעלה במקום שרוב העוברים שם כשרים, ורוב אנשי העיר שממנה פרשו אלו העוברים כשרים (רמב"ם איסורי ביאה יח יד; שו"ע אה"ע ו יז), ולדעה זו רוב הסיעה הוא העיקר, ורוב העיר מסייע לרוב סיעה שלא יגזרו בו (ים של שלמה כתובות א מד), שמן הדין לא היה לנו ללכת אלא אחר רוב המצויים במקום זה, שרוב העיר מן הדין אינו חשוב רוב כלל (ראה ערך רוב), אלא שהוא מועיל להצטרף עם רוב הסיעה להיחשב "תרי רובי" (חזון איש אה"ע ז סק"א).
מקומות שהרוב קובע
בכמה מקומות מצינו שהלכו אחר הרוב לענין יוחסין:
- אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה, והכל מרננים אחריה, ואפילו אם יש עדים שזינתה, אין חוששים לבניה שמא ממזרים הם, שרוב בעילות מבעלה הן, ותולים שממנו נתעברה (סוטה כז א, ורש"י ד"ה שזו; רמב"ם איסורי ביאה טו כ; טוש"ע אה"ע ד טו, ובית שמואל ס"ק כב).
- הבא לפנינו ואומר ישראל אני, שנאמן (ראה ערך ישראל), הרי זה לפי שרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות, ישראל הם (תוס' יבמות מז א ד"ה במוחזק).
- גר בזמן הזה בכל מקום, ואפילו עמוני או מואבי, מותר הוא לבא בקהל, שאף על פי שגרים הבאים מאומות הללו אסורים בקהל (ראה ערך עמוני ומואבי), בזמן הזה מותרים הם, שהואיל ונתערבו אומות אלו בשאר האומות שהגרים שנתגיירו מהן מותרים, כל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב (ראה רמב"ם איסורי ביאה יב כה; טוש"ע אה"ע ד י)[7].
בספק ספקא
אלמנת עיסה
אשה שיש בה ספק ספיקא שמא פסולה היא לכהונה, שבשאר איסורים הולכים בספק ספיקא להקל (ראה ערך ספק ספקא), נחלקו תנאים אם יש להתירה לכהן.
וכך שנינו: העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה (וראה להלן מהי אלמנת עיסה) שהיא כשרה לכהונה, שיש בה שני ספיקות, והולכים בספק ספיקא לקולא (עדיות ח ג; כתובות יד א; קידושין עה א). ואמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם ונאמנים אתם שכך שמעתם, אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להתירה לכהונה, שכיון שאין לה טענת ברי להכשירה, שאינה טוענת אלא שמא, פסולה אפילו בספק ספיקא (כתובות יד א, ורש"י ד"ה קבלנו), ומעלה היא שעשו ביוחסין, ואין להקל בדבר להתירה לכהנים (ים של שלמה כתובות א מג).
הלכה כדעת רבן גמליאל שאלמנת עיסה אסורה לכהן (רמב"ם איסורי ביאה יט כג, ומגיד משנה שם; טור אה"ע ז; שו"ע שם ב ה).
וכתבו הראשונים שאינה אסורה אלא לכתחילה, אבל אם עברה ונישאת לא תצא, כיון שספק ספיקא הוא (רמב"ם וטוש"ע שם); ויש מהראשונים סוברים שאפילו נישאת - תצא (פסקי ריא"ז קידושין ד ב אות ה).
בפירוש "אלמנת עיסה", נחלקו הראשונים:
- יש סוברים שהיא אשה שהיה בבעלה ספק ספיקא שהוא חלל, כגון שנתגרשה אמו בגירושי ספק, ומת בעלה בתוך שלשה חדשים, שהיא ספק גרושה ספק אלמנה, והלכה ונישאת לכהן בתוך שלשה חדשים, וילדה את זה לשבעה חדשים לנשואיה, שאם הוא בן תשעה לראשון כשר הוא, ואינו פוסל את אשתו, ואפילו הוא בן שבעה לאחרון, הדבר ספק אם אמו גרושה היתה והוא חלל ופוסל את אשתו (ראה ערך חלל; חללה), או שמא לא היתה אמו גרושה אלא אלמנה, והוא כשר (רש"י כתובות יד א ד"ה תרי, בשם ר' יוסף טוב עלם; מאירי קידושין עה א, וכתובות שם, בשם גדולי המפרשים).
- ויש מפרשים שעיסה היא משפחה שיש עדים שנתערב בה ספק חלל אחד או הרבה ספקי חלל, ואין ידוע איזה הוא, ואלמנתו של כל אחד ואחד מאנשי אותה משפחה, קרויה אלמנת עיסה, ויש בה ספק ספיקא להתירה, ספק שמא אינה אלמנת אותו ספק חלל שנתערב כאן, ואפילו היא אלמנתו, שמא לא היה חלל (ערוך ערך אלמנה, בשם רב האי גאון; תוס' כתובות יד א ד"ה אלמנת, בשם ר"י וריב"א, רשב"א שם, בשם רבינו חננאל; רמב"ם איסורי ביאה יט כג; טור אה"ע ז וב"ח; שו"ע שם ב ה).
בספק ממזרות
הפוסקים נחלקו אם אסור לישראל לישא אשה מאותה משפחה שיש בה ספק ספיקא של ממזרות, כדרך שאסרו לכהן אשה שיש בה ספק ספיקא של פסולי כהונה:
- יש סוברים שלישראל מותרת לכתחילה במקום שיש ספק ספיקא (ים של שלמה כתובות א מג; בית שמואל אה"ע ב ס"ק טז. וראה מגיד משנה איסורי ביאה טו כו).
- ויש חולקים וסוברים שכשם שהחמירו בספק ספיקא לפסלה לכהונה, כך החמירו לאסור ספק ספיקא של איסור האוסר בקהל, ואשה שיש בה ספק ספיקא של ממזרות אסורה לישראל, כדרך שאסורה לכהן, ואם עבר ונשאה - הולד ממנה ספק ממזר (מאירי כתובות יד א; פסקי ריא"ז קידושין ד ב אות ה; מגיד משנה וכסף משנה איסורי ביאה יט כג, בדעת הרמב"ם; טור אה"ע ז).
בזמן הזה
הכהנים שבזמן הזה, שאין להם אלא חזקת כהונה ואינם מיוחסים (ראה ערך כהן), יש שכתבו שלסוברים שאין דינם אלא כספק כהן (ראה ערך כהן) מותרים הם בשבויה משום ספק ספיקא (ראה ערך שבויה, שהיא חשבת כספק איסור), שדוקא בכהן ודאי עשו מעלה ביוחסין שלא לסמוך על ספק ספיקא, אבל לא במי שאנו מסופקים בו אם כהן הוא או לא (שער המלך איסורי ביאה יט כג, בדעת מהרשד"ם אה"ע רלה).
ורבים חולקים על כל זה וסוברים שאף הכהנים שבזמן הזה כהנים הם בתורת ודאי, ובחזקת כהנים כשרים הם, שכל המשפחות בחזקת כשרות, וכהנים הם לכל דבר, אף לדיני תורה, שהרי סומכים עליהם בפדיון הבן שהוא מן התורה, וכל שכן שאסורים בשבויה (קרית ספר אסורי ביאה כ; שו"ת מהרי"ט א פה; פרח מטה אהרן א צא; חות יאיר קסו; חקרי לב אה"ע ב; חתם סופר קובץ תשובות ס, וחידושים כתובות כה ב; שו"ת שם אריה אה"ע נג, וראה שדי חמד כללים מערכת כ אות צב, שכך דעת הרבה אחרונים).
בחזקה
על חזקה ביוחסין דנים בכמה מובנים: באשה שהיתה כשרה ודאי, ונולד בה ספק שמא נפסלה, שדנים אם להעמידה על חזקתה הראשונה; בסתם בני אדם המוחזקים ככשרים, אם יש לחוש עליהם שמא פסולים הם; במי שהיה מוחזק ככהן לשאר דינים, אם מעלין אותו אף ליוחסין.
חזקה ליוחסין
אף על פי שבכל דיני התורה מעמידים על החזקה (ראה ערך חזקה (ב)), לענין יוחסין אין הולכים אחריה, ואשה שנבעלה ואין ידוע אם לכשר נבעלה, או לפסול הפוסל אותה לכהונה בביאתו (ראה ערכים: זונה; חלל; חללה), אין מעמידים אותה על חזקת כשרות שלה, אם אינה טוענת בודאות שלא נפסלה (ראה כתובות יד א). ודבר זה אינו אלא מדרבנן, אבל מהתורה מעמידים על החזקה אפילו ליוחסין (תוס' כתובות עה ב ד"ה ספק; עונג יום טוב קסג ד"ה מגיד משנה).
ולכן אשה שנבעלה על ידי אדם הפוסל אשה לכהונה בביאתו, והיה הדבר ספק שמא לא היה בן תשע שנים ויום אחד שאין ביאתו ביאה, ולא נפסלה (ראה ערך ביאה), הרי זו פסולה מספק, ואין מעמידים אותה בחזקת כשרות, שאין הולכים אחר החזקה ליוחסין (תוס' יבמות סח א ד"ה רישא).
בדיקת אמהות
הבא לישא אשה, צריך לבדוק אחר אמהות שבמשפחתה לברר שלא היו ממזרות, או משאר פסולי קהל (קידושין עו א, ורש"י ד"ה ארבע).
ויש סוברים שעיקר התקנה לבדוק משום חללות תיקנוה, אלא שאגב כך תקנו לבדוק אף בפסולי קהל, ואף באופן שאין בה חשש חללות, כגון שאביה היה ישראל, שאפילו אמה חללה כשרה היא לכהונה (ראה ערך חלל; חללה), חייבו לבדוק בפסולי קהל (תוס' שם ד"ה צריך, וכתובות כד א ד"ה אבל).
ואמרו בגמרא שזו דעת ר' מאיר, אבל חכמים אומרים שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות, ומותר לישא מהן לכתחילה, והלכה כמותם (קידושין עו ב; רמב"ם איסורי ביאה יט יז; שו"ע אה"ע ב ב), ואין צריך לברר על כשרותן, אף לא לחומרא בעלמא, שכל לברר היחוס בירור גמור הוא דבר שאי אפשר לעמוד בו (פני יהושע קידושין עא ב).
כשיצא ערעור
במה דברים אמורים כשלא יצא ערעור על אותה משפחה, אבל אם יצא ערעור על אותה משפחה, דהיינו שקראו עליה שני עדים שמץ פסול, ולא שמעידים עדות גמורה, אלא יציאת קול (רש"י קידושין עו ב ד"ה כשקרא; פסקי רי"ד שם; תוס' ר"ש משנץ כתובות כג ב; תוס' הרא"ש שם כד א); ויש מפרשים שערער הוא שמעידים שני עדים שנתערב במשפחה זו פסול, שוב אינו רשאי לסמוך על חזקתה (קידושין עו ב ומאירי; רמב"ם איסורי ביאה יט יח; שו"ע אה"ע ב ג). וחומרא זו היא מדרבנן, שמעלה היא שעשו ביוחסין (ראה רמב"ן כתובות כד א; פני יהושע קידושין עו א).
עבר ונשא אשה שלא בדק אחר אמהותיה, כתבו ראשונים שאין מוציאים מידו, ואפילו יצא עליה ערער (שיטה לא נודע למי קידושין עו א). וכתבו האחרונים שאם לא מצא עדים שהכירו את האמהות, אסור לישא (חזון איש אה"ע א ס"ק כא).
במשפחת האיש
אשה הבאה להינשא, לא הצריכוה לבדוק אחר האמהות שבמשפחת האיש לפי שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולים, ואף בת כהן מותרת להינשא לחלל (ראה ערך חלל; חללה. קידושין עו א; רמב"ם איסורי ביאה יט כא; טוש"ע אה"ע ב ג).
חזקת כהונה
מי שהוחזק כהן לדברים מסויימים שאינם נוהגים בזרים אלא בכהנים, כגון אכילת תרומה ונשיאת כפים, דנים אם מעלים אותו מהם ליוחסין, דהיינו אם מועילה החזקה שהוחזק בה אותו אדם לדברים הללו, כדי להחשיבו כשר אף לענין יוחסין[8].
הוחזק כהן לענין תרומה או לענין חלה, שאף היא כתרומה (ראה ערכים: חלה; תרומה. וראה כתובות כה א, ורש"י ד"ה ואכילת וד"ה מה) נחלקו תנאים אם מעלים אותו ליוחסין:
- ר' יהודה סובר שמעלים מתרומה ליוחסין, ולדעתו אין מעלים לכהונה על פי עד אחד, דהיינו שאין להאכיל אדם תרומה על פי עד אחד האומר שהוא כהן, עד שיהיו שנים מעידים עליו.
- וחכמים סוברים שאין מעלים מתרומה ליוחסין, ולדעתם עד אחד נאמן להאכיל אדם תרומה, שעד אחד נאמן הוא באיסורים (ראה כתובות כג ב, ושם כד א-ב, ושם כח ב; ריטב"א שם כד ב ד"ה ואיבעית).
להלכה נחלקו הראשונים:
- יש שפסקו שאם העידו עדים שראוהו שהיה אוכל תרומה של תורה, הרי זה מיוחס שמעלים מתרומה דאורייתא ליוחסין (רמב"ם איסורי ביאה כ ד; מגיד משנה שם כ א,ד; מאירי קידושין סט ב), שהלכה כר' יהודה (הפלאה שם; הגר"א אה"ע ג סק"א).
- ויש פוסקים שאף מתרומה דאורייתא אין מעלים ליוחסין, שהלכה כחכמים החולקים על ר' יהודה (פסקי ריא"ז כתובות ב ה אות ג,ד,ז; ר"ן כתובות כד ב; ים של שלמה כתובות ב מ).
בתרומה דרבנן
לא נחלקו ר' יהודה וחכמים אם מעלים מתרומה ליוחסין או לא (ראה לעיל) אלא בתרומה דאורייתא, אבל מתרומה דרבנן לדברי הכל אין מעלים ליוחסין (כתובות כה א; קידושין סט ב. וראה ר"ן כתובות שם, וביאור הגר"א אה"ע ג ס"ק א,יז).
ולכן אין מעלים ליוחסין מתרומה בארץ ישראל בזמן הזה, שאינה נוהגת אלא מדרבנן, לסוברים כן (ראה ערכים: ארץ ישראל; תרומות ומעשרות. ראה רמב"ם איסורי ביאה כ ג,ד. וראה חזון איש אה"ע ב סק"ד); ויש סוברים שמתרומת ארץ ישראל, שבזמן הבית נהגה שם תרומה מן התורה, מעלים ליוחסין, לדעת ר' יהודה, אף בזמן הזה שאינה אלא מדרבנן, ואין עד אחד נאמן להעלות לתרומת ארץ ישראל אף בזמן הזה (ראה תוס' כתובות כה ב ד"ה נאמן, ושם א ד"ה נשיאות. וראה מהרי"ט קידושין סט א, וחקרי לב אה"ע ב).
נשיאות כפים
מי שהוחזק כהן לענין נשיאת כפים, נחלקו אמוראים בגמרא אם מעלים אותו ליוחסין או לא (כתובות כד ב).
להלכה פסקו הראשונים שאין מעלים מנשיאת כפים ליוחסין (רמב"ם איסורי ביאה כ ד)[9].
קריאה בתורה
קריאה בתורה ראשון בחזקת כהן, כגון שקרא לוי אחריו, מעלים ממנה לכהונה (כתובות כה ב. וראה ערך קריאת התורה); ויש ראשונים שכתבו שמקריאה בתורה ראשון מעלים אף ליוחסין, והוא בחזקת כהן גמור (ראה תוס' שם כד ב ד"ה חד).
וכתבו הראשונים שלסוברים שאין מעלים מנשיאת כפים ליוחסין (ראה לעיל), אף מקריאה בתורה ראשון אין מעלים אלא לאכילת תרומה, אבל לא ליוחסין (ראה מאירי כתובות כה ב, ופסקי ריא"ז שם); וכן כתבו הראשונים להלכה (רמב"ם איסורי ביאה כ ד, וראה שו"ע אה"ע ב ג)[10].
חזקת כהונה בימינו
בזמנינו נהגו להעלות כהנים לקריאה בתורה ולנשיאות כפים על פי עצמם, ולכן אין בזה ראיה לכהונה, ואי אפשר להעלותם מקריאה בתורה ונשיאות כפים אפילו לתרומה דרבנן, דהיינו לתת לכהן חלת חוץ לארץ, או תרומה בארץ ישראל (חזון איש אה"ע ג).
משפחה שנטמעה
ממזר שהתערב
משפחה שנשתקע בה פסול, אמר ר' יוחנן בירושלמי שאין מדקדקים אחריה (ירושלמי יבמות ח ג; קידושין ד א); וכן אמר ר' יצחק בבבלי: שמשפחה שנטמעה, דהיינו שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים – נטמעה, שנאמר: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה (מלאכי ג ג), צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שמשפחה שנטמעה - נטמעה, שלעתיד לבא אין הקדוש ברוך הוא מבדילם משאר ישראל המיוחסים, שהואיל ונטמעו - נטמעו (קידושין עא א, ורש"י ד"ה שנאמר; רמ"א אה"ע ב ה).
ולפיכך משפחה שנטמעה אין להפרישה ולהרחיקה ולברר ספק מטמעיה, מי נטמע ומי לא נטמע, אלא יניחום והם ספק (רש"י שם ד"ה תנינא).
ואם הפסול אינו ידוע לרבים, הרי היא בחזקת כשרות, והיודע פסולה אינו רשאי לגלותו אלא יניחנה בחזקתה (ר"ן קידושין עא א; רמ"א אה"ע ב ה).
היתר משפחה שנטמעה נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שהוא תלוי במחלוקת תנאים אם ממזרים ונתינים טהורים לעתיד לבא - שר' יוסי אומר טהורים; ור' מאיר אומר אינם טהורים (קידושין עב ב), ומפרשים שהדברים אמורים במשפחה שנטמעה, שהם סוברים שבממזרים ידועים ינהג איסור בימות המשיח לדברי הכל, כשם שנוהג בהם עתה, והיתר משפחה שנטמעה אינו אלא לדעת ר' יוסי (תוס' סנהדרין נא ב ד"ה הלכתא; תוס' הרא"ש קידושין עב ב ד"ה דאמר; ר"י מלוניל קידושין ע א, והובא בר"ן שם עב ב; בית יוסף וב"ח אה"ע ב, בדעת הטור).
- ויש סוברים שהיתר משפחה שנטמעה לדברי הכל הוא, שמחלוקת התנאים היא לעתיד לבא, והיתר משפחה שנטמעה הוא אף בזמן הזה (ראה רמב"ן קידושין עא א, וריטב"א שם בדעתו).
להלכה פסקו רבים מהראשונים כדעה זו שמשפחה שנטמעה - נטמעה (רמב"ם מלכים יב ג; ר"ן קידושין עא א; אור זרוע א תרח, בשם ר"י; פסקי ריא"ז קידושין ד א אות ג; טור אה"ע ב; רמ"א שם ה).
וכתבו הראשונים שבזמן הזה לאורך הימים נתערבו הפסולים עם הכשרים ברוב המקומות, אף באותם מקומות שבזמן התלמוד היו מיוחסים, והפסולים שהיו שם ידועים היו (ראה ערכים: פסולי כהונה; פסולי קהל); ואין לו לאדם ליזהר בזמן הזה אלא מפסולים הידועים בימיו, אבל משפחה שנטמעה נטמעה, ואין מגלים אותה, והרי היא בחזקת כשרה (פסקי ריא"ז שם, הובא בדרכי משה אה"ע ב סק"ב).
ויש פוסקים שכתבו שצריך להתרחק ממשפחות שנטמעו, מפני שלדעתם אין להתירן אלא מפני שעתידים ממזרים ליטהר (ראה לעיל), והם סוברים שלהלכה אינם טהורים לעתיד לבא (אור זרוע א תרח).
בפסול ודאי
הראשונים נחלקו אם בפסול ודאי אומרים משפחה שנטמעה - נטמעה:
- יש סוברים שהדברים אמורים אף כשנתערב בה פסול ודאי (ראה מאירי קידושין עא א; עצי ארזים ב ס"ק יג, בדעת הר"ן. וראה רמ"א אה"ע ב ה), ואף על פי שאמרו שלא ישא כהן אלמנה ממשפחה שנתערב בה פסול או ספק פסול, עד שיבדוק שלא היה בעלה מן האוסרים אשה לכהונה בביאתו, ואם נתערב בה ממזר, אף ישראל צריך לבדוק שאינה אסורה (ראה ערכים: פסולי כהונה; פסולי קהל), זהו דוקא למי שיודע בדבר (רמ"א שם), אבל הנדבק במשפחה שנטמעה בלא לדעת על פסולה אינו עובר איסור (ר"ן קידושין עא א).
- ויש שכתבו שהיתר משפחה שנטמעה אינו אלא במקום שנתערב בה ספק פסול (ראה טור אה"ע ב ופרישה סק"ט; ים של שלמה קידושין ד ג; עצי ארזים ב ס"ק יג), או בשתי משפחות שנתערב ודאי פסול באחת מהן, שמן הדין יש להתיר משום ספק ספקא, ומחמת ההיתר של משפחה שנטמעה אין צריך לחקור בדבר ולברר אם יש איסור; אבל משפחה שנתערב בה פסול ודאי, צריך לחקור ולברר פסולה ולהתרחק הימנה (ים של שלמה קידושין ד ג; עצי ארזים שם).
לגלות לצנועים
אף על פי שאין רשות לגלות משפחה שנטמעה, כתבו ראשונים שכשר הדבר לגלות הדבר לצנועים, שאף על פי שאם יידבקו בהם בלי ידיעה, אין שום איסור בדבר, מכל מקום אין הזרע מוכן לקדושה ולטהרה, שאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל (ר"ן קידושין עא א; רמ"א אה"ע ב ה).
הערות שוליים
- ↑ כב, טורים קפו – רצז.
- ↑ וראה ערכים: חיבי לאוין; חיבי עשה, על האנשים והנשים האסורים לכהונה או לקהל. על הדינים המיוחדים לכל אחד מן היוחסין, ראה בערכים המיוחדים להם: אסופי; גר; גיורת; חלל חללה; ישראל; כהן; לוי; ממזר; נתין; שתוקי. וראה בערכים המיוחדים לפסולי קהל, כגון: אדומי; מואבי; מצרי; עמוני; פצוע דכא וכרות שפכה, וכן בערכים המיוחדים לנשים הפסולות לכהונה: אלמנה לכהן גדול; בעולה לכהן גדול; גרושה לכהן; זונה; חלוצה לכהן. וראה ערכים: פסולי כהונה; פסולי קהל, על המקרים בהם חוששים לאיסור באישים שונים.
- ↑ אבל הריטב"א והמאירי שם, מכשירים לתרומה.
- ↑ וראה ערך כהן, על דינים שאינם נוהגים אלא בכהן מיוחס ולא בכהנים שבזמן הזה שאינם אלא כהני חזקה ולא כהנים מיוחסים ועל גדרו של כהן מיוחס.
- ↑ וראה עצי ארזים שם ס"ק לד, שיש להורות לכתחילה כדעה זו.
- ↑ וראה ערך טענת בתולים, על בעל הטוען שבביאה ראשונה מצא את אשתו בעולה, והיא מודה שנבעלה, אלא שטוענת שנבעלה באופן שלא נאסרה עליו, אם נאמנת להתיר עצמה לבעלה.
- ↑ וראה חזון איש אה"ע ז סק"ז, שכתב הטעם שסמכו על הרוב בכל אלו, שהמעלה לא לסמוך על הרוב היא דוקא במקום שיש לגזור משום קבוע, אבל אלו לא שייך בהם קבוע. והשערי יושר ג א כתב שרוב שאינו לפנינו, שהוא רוב התלוי בסברא מועיל אף לענין יוחסין.
- ↑ וראה חקרי לב אה"ע ב דף ג ב, שכתב שמהתורה מי שהוחזק לכהן, אפילו לא הוחזק אלא לדינים שמדבריהם בלבד, כגון לאכילת תרומה שמדברי סופרים, חשוב הוא כהן לכל דבר, שמהתורה הולכים אחר החזקה, אלא שמדבריהם עשו מעלה ביוחסין שלא לסמוך על החזקה, ואסרוהו ליוחסין עד שיוחזק לכך.
- ↑ וראה רמב"ם איסורי ביאה כ ט,יא, וטוש"ע אה"ע ג ב, שכתבו שמעלים מנשיאת כפים להיות מכהני זמן הזה, ובמגיד משנה שם ט, פירש שהכוונה להאכילו בתרומה דרבנן.
- ↑ וראה ערכים: חזקה; יחס על אשה מיוחסת שהיו קטנים כרוכים אחריה, שלדינים שונים מחזיקים שהם בניה ובנותיה, ונחלקו אמוראים אם תולים כן אף לענין יוחסין, להשיא הבנות לכהנים.