מיקרופדיה תלמודית:יורש (ב)

הגדרה^[1] - הראוי לירש - ואפילו לא ירש כלום - שפעמים שבני אדם מתייחסים אליו כמו שהתייחסו למוריש עצמו, לענין תנאים והתחייבויות וכיוצא.

ערך זה דן על התייחסות האדם ליורשיו או ליורשי אדם אחר, אם הוא מתייחס להם כדרך שהוא מתייחס לעצמו או לאדם האחר, כגון כשאמר "לי" או "לך" וכיוצא. ואין הדיון אלא בדבר שלא זכה בו המוריש מחיים ואין בו דין ירושה, אלא שהיורש בא לתבוע מכח עצמו - שהלשון כולל אף אותו, וכאילו התנו עליו בפירוש - שדנים אם משמעות הדברים כוללת אף את היורש או לא (שו"ת הריטב"א רה), וכן דברים שאינם דרך קנין אלא דרך תנאי, שאדם בוטח ומפקיד אצל אחד, ואינו מפקיד אצל אחר, בזה אפשר שמה שעשה עם האב לא יעשה עם הבן, אבל דבר שזכה בו אדם, בין במתנה ובין במכר, זכו בו יורשיו אחריו, שהיורש קם תחת המוריש לנחול כל אשר לו (ראה ערך ירושה), אלא אם כן זכה בו המוריש לכל ימי חייו וכיוצא בזה (ראה ערך מהיום ולאחר זמן. שו"ת הרשב"א ב שא).

וכן דנים על דעת בני אדם בכל מיני תנאים או במשא ומתן שביניהם, אם אין דעתם אלא על האנשים שעוסקים עמהם, או אף על יורשיהם, וכן דנים בשאר חזקות שמחזיקים שבני אדם עשויים לנהוג בדרך מיוחדת לגבי ממון עצמם, אם נוהגים כן אף כלפי יורשיהם (ראה להלן: בשאר דינים)^[2].

בתנאים

האומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ולא נתנה ומת, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שנותנת לאביו ולאחיו (רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא גיטין (ליברמן) ה ה, וגמ' גיטין עד א, וקידושין ס ב, וירושלמי גיטין ז ה, וקידושין ג ב), או לאחד מן היורשים (רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא שם; רבן שמעון בן גמליאל בגמ' שם ושם, לפי הרשב"א קידושין שם), ופטורה מן החליצה ומן היבום (רבן שמעון בן גמליאל בירושלמי שם ושם), לפי שכשאדם אומר "שתתני לי", כוונתו לומר "לי ואפילו ליורשי" (גמ' שם ושם). ולא מפני שהוא מוריש ממון זה ליורשיו, שהרי אין האשה חייבת לו ממון זה, ואינו יכול להורישו ליורשיו, אלא מפני שאומדים דעתו שהתנה אף על יורשיו, וכאילו התנה בפירוש לתת לאביו ולשאר קרובים (אבני מילואים לח סק"י)^[3]. וכתבו ראשונים שאף על פי שבחייו אין אדם רוצה שיתנו ממונו לשום אדם, אלא לו בלבד, לאחר מיתתו היורשים בכלל תנאו, לפי שאדם מניח את עזבונו ליורשיו (שו"ת הרא"ש צז א).

• ויש אומרים שזקוקה ליבם (תנא קמא בתוספתא שם, ובגמ' שם ושם), ואינה יכולה לתת את המעות ליורשי הבעל (רש"י גיטין שם ד"ה לא נתנה). שכשאדם אומר על מנת "שתתני לי", כוונתו לומר "לי ולא ליורשי" (גמ' שם ושם), ונתינה ליורשים אינה קיום התנאי (מאירי גיטין שם), ואפילו הבן אינו בכלל "לי" (שו"ת הרמ"ה רמב; רמב"ן בבא בתרא סג א), לפי שמשמעות המילה "לי" היא למעט אחרים, ואפילו יורשים (שו"ת הרא"ש שם; משנה למלך זכיה ג י, בדעת התרומות ב ב, ושו"ת הרמב"ן יג). וכן הלכה (רמב"ם גרושין ח כב; טוש"ע אה"ע קמג ג)^[4].

ואין חילוק בין לשון "לי" ללשון "לו", שאף אם היה לשון התנאי "על מנת שתתן לו", אנו אומרים ש"לו ולא ליורשיו" (מהר"י וייל צו, על פי שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) קלו ו(קרימונא) קכט). וכן אין חילוק בין תנאי של ממון לתנאי של קידושין, ואף בתנאי של ממון אומרים "לי ולא ליורשי" (כן משמע מרמב"ן בבא בתרא סג א ושו"ת הרשב"א ב שא ושות מהר"ם שם ושם, ועוד).

בהתחייבות ובהקנאה

מת הנהנה

התחייב אדם מעצמו ממון לחברו באופן המועיל (ראה ערך התחייבות, ושם: ביורשים), ומת חברו, אם הוא חייב ליורשיו, או שאומרים: "לך ולא ליורשיך", נחלקו ראשונים ואחרונים:

• יש סוברים שהמתחייב צריך לתת את הממון ליורשיו (שו"ת הרשב"א א תתקע, ושם אלף קמב, ושם ד רמח, וריטב"א כתובות צה א, ושו"ת רה, לפי שמחת יום טוב לא; שו"ת הרדב"ז א תקלב; שו"ת מהרי"ט ב חו"מ מ), ואין אומרים בזה "לך ולא ליורשיך", לפי שאין היורשים באים לתבוע מכח עצמם, שיוכל לומר להם לא לכם נתחייבתי, אלא מכח המוריש שזכה בחיוב זה הם באים, ובמקומו הם עומדים, ומחוייב הוא להם כמו שהיה מחוייב לאביהם (שו"ת הריטב"א שם; שו"ת מהרי"ט שם), ואפילו מת המקבל קודם שהגיע הזמן לפרוע את ההתחייבות חייב לתת ליורשיו (כן משמע משו"ת הרשב"א ד רמח, ושו"ת מהרי"ט שם, ושמחת יום טוב שם).

• ויש סוברים שהמתחייב לתת ממון לחברו אינו חייב לתת אותו ליורשיו (ריטב"א גיטין עד א, לפי חקרי לב חו"מ ב פב, וסם חיי יא; מבי"ט ב קצה, בשם הרשב"א, לפי חקרי לב שם); ויש מחלקים לדעה זו, שאם הגיע זמן החיוב בחיי המקבל ומת, שכבר חל חיוב ממון גמור, זוכים אף היורשים בחיובו, אבל אם מת המקבל קודם שהגיע זמן החיוב, אינו חייב ליורשיו, שבחיי המוריש עוד לא חל החיוב, וליורשיו לא התחייב (חקרי לב שם, בדעת הרשב"א ובדעת רשב"ש קיד; הפלאה, קונטרס אחרון קיד ה, בדעת השו"ע והט"ז).

מת המתחייב

מת המתחייב, חייבים יורשיו לשלם (כן משמע מהתרומות נב ד, וריב"ש קכט ורח, וטוש"ע חו"מ נו ה, ורמ"א אה"ע נא א; שו"ת הרדב"ז ב תרכא; שו"ת מהרי"ט), שהואיל ונתחייב נשתעבדו נכסיו, ואחר כך כשמת עדיין שעבוד הנכסים קיים (ריב"ש רח; מהרש"ך ב לה)^[5]. ואף הסוברים שכשמת הנהנה אין הנותן חייב לתת ליורשיו (ראה לעיל) מודים הם במת המתחייב שיורשיו חייבים (כן משמע משמחת יום טוב כב). וכן הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, ומת, גובה מן היורשים (מגיד משנה אישות כג יח; בית שמואל קיד סק"ז), ואפילו לא כתב שטר ולא קנו מידו, שמלוה על פה גובה מן היורשים (ראה ערך מלוה על פה. מגיד משנה שם). וכן המתחייב לזון את חברו ומת המתחייב, חייבים היורשים לזונו, ואפילו אמר "על שולחני" (שו"ת הריטב"א קסג; שו"ע חו"מ ס ד), לפי שלא אמר על שולחנו כדי לפטור את יורשיו, אלא כדי להיפטר מדמי מזונות כשאין חברו רוצה לאכול אצלו (שו"ת הריטב"א שם; סמ"ע שם ס"ק יז).

הולך מנה לפלוני

האומר לשלוחו הולך מנה לפלוני, והלך השליח ומצאו שמת, יחזיר לנותן (תוספתא גיטין (ליברמן) א ז; גיטין יד ב; ירושלמי גיטין א ה; רמב"ם זכיה ד ה; טוש"ע חו"מ קכה ח), והדברים אמורים לסוברים, וכן הלכה, שהאומר "הולך" אינו כאומר "זכה" (ראה ערך זכין לאדם שלא בפניו: במתנה חוב ופקדון. גמ' שם), ונמצא שלא זכה בו המקבל שיורישו לבניו (כן משמע מרש"י שם ד"ה כזכי), וזה לא שלח את המנה אלא לפלוני ולא ליורשיו (רש"י שם ד"ה בבריא; תוספות רי"ד שם), וכאילו אמר "לפלוני ולא ליורשיו" (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) קלו; שו"ת הריטב"א רה); אבל לסוברים ש"הולך" הוא כ"זכה", ומת המקבל, נותן את המנה ליורשיו (גמ' שם), שכיון שזכה בחייו יתנו ליורשיו (רש"י שם), ואף לסוברים ש"הולך" אינו ממש כ"זכה", אלא הוא כתנאי "זכה על מנת שתוליך", שהוא זוכה למקבל מיד בתנאי שיגיע הממון לידי המקבל (כן משמע מריטב"א (החדשים) גיטין סב ב, וטור חו"מ קכה ה, בשם הרמ"ה), מתקיים התנאי במה שנותן ליורשיו, ואין אומרים בזה "לו ולא ליורשיו", לפי שדוקא כשאומר "לי" אומרים שהוא מקפיד על עצמו, אבל כשמתנה לתת לאחרים ולא לו, אומרים "לו ואפילו ליורשיו" (קצות החושן שם סק"ג).

בשאר דינים

אריס שמת

אריס שמת, בעל השדה מסלק את היורשים (בבא מציעא קט א), וכן שנינו: המקבל שדה מחברו ומת, לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ט טו), היינו שאינם יכולים לומר תן לנו כמו שפסקת עמו ונשלים מלאכתו (ר"ן ונמוקי יוסף שם), אפילו היו היורשים זריזים ונאמנים (רמב"ן שם), לפי שאומר להם אין לי חשבון אלא עם אביכם, ואין אני רוצה שאתם תעשו את מלאכתי (ר"ן ונמוקי יוסף שם), שאין זה ממון להורישו לבניו (רא"ש שם ט לז), וכן הלכה (רמב"ן ור"ן ונמוקי יוסף שם; רא"ש שם; רשב"א שם ושו"ת ב שא; מאירי שם, בשם יש אומרים; טוש"ע חו"מ שכט א). במה דברים אמורים, שעדיין לא קיבל האב את שכרו, אבל אם קיבל האב כבר את שכרו, אין בעל השדה יכול לומר ליורשים: תנו לי את מה שאכל אביכם יתר על מה שעשה, אלא יכולים הם לומר אנו נגמור את מלאכתו (תוספתא שם, לפי ר"ן ונמוקי יוסף שם; טוש"ע שם, וסמ"ע שם סק"א).

מלוה ולווה שמתו

המלוה את חברו וקבע לו זמן לפרעון, ומת המלוה או הלווה בתוך הזמן, אין המלוה או יורשיו יכולים לתבוע את ההלואה מהלווה או מיורשיו עד סוף הזמן (רמב"ם מלוה יג ה; טוש"ע חו"מ עג ב).

שואל שמת

הניח להם אביהם פרה שאולה, משתמשים בה הבנים - או שאר יורשים (כן משמע מרמב"ם שאלה א ה, ושו"ע חו"מ שמא ג) - כל ימי שאלתה (כתובות לד ב, ובבא קמא קיב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שהיא כקנויה לאביהם כל זמן שאלתה (ראב"ד בבא קמא שם), ויורשים הם את כל הזכויות של אביהם (ראה ערך ירושה. רבנו יהונתן שם; רשב"א וריטב"א כתובות שם; מאירי שם ושם), שיורש רגל אביו הוא (ריטב"א שם), ובמקום אביו עומד (רבנו יהונתן בבא מציעא צז ב), ולפיכך אין המשאיל יכול לומר שלא השאיל אלא לאביהם שעשה לו נחת רוח ולא ליורשים (רבנו יהונתן שם ושם).

מינה אפוטרופוס ומת

האב שמינה בחייו אפוטרופוס (ראה ערכו) על נכסיו ומת, אינו נשאר אפוטרופוס על נכסי היתומים (תשובות הגאונים (הרכבי) קיז; שו"ת הרא"ש סב א; רמ"א חו"מ רצ א), אלא בית דין ממנים להם אפוטרופוס (שו"ת הרא"ש שם; רמ"א שם)^[6]. לפי שדבר מצוי הוא שאדם מאמין לחברו להשליטו על נכסי עצמו ולא על נכסי יורשיו, שאפשר שהוא מכיר בו שירא ממנו ולא מיורשיו, ועוד שהוא עצמו בקי בנכסיו ויודע אם עושה לו עוול, אבל היורשים אינם בקיאים (שו"ת הרא"ש שם).

אפוטרופוס שמת

מת האפוטרופוס, אין יורשיו עומדים במקומו, שאין האפוטרופסות ממון להורישו (שו"ת הריטב"א רו).

משלח שמת

השולח שליח לגבות מחברו חוב שהוא חייב לו, או פקדון המופקד אצלו, ומת המשלח קודם שגבה השליח, בטלה השליחות (כן משמע מבבא קמא קד ב; שו"ת הרי"ף (ליוורנו) קלב; ראב"ן עט, ובבא קמא ע א; מרדכי בבא קמא ע, בשמו; שו"ת הרא"ש סב א; טוש"ע חו"מ קכב א), ואין השליח יכול להוציא את הממון מן הנתבע (שו"ת הרי"ף שם; שו"ת הרא"ש שם), שאין השליח נחשב כאפוטרופוס של היורשים, לפי שלא מינהו אביהם של יתומים אלא על נכסי עצמו בחייו (שו"ת הרא"ש שם). ואם נתן הנתבע את הממון לשליח ואבד בדרך, חייב הנתבע לשלם אותו ליורשי המשלח (כן משמע מהגמ' שם; טוש"ע שם), לפי שכשמת המשלח נפל הממון לפני היורשים (שו"ת הרי"ף שם; שו"ת הרא"ש שם) ופקע כח המשלח (ראה ערך שליחות; שו"ת הרא"ש שם)^[7].

אדם עשוי שלא להשביע את עצמו

בחזקה של אדם-עשוי-שלא-להשביע-את-עצמו (ראה ערכו) [שהמודה שהוא חייב ממון לפלוני, יכול, באופנים מסויימים, לטעון שלא אמר כן אלא כדי שלא ייראה כשבע ועשיר] נחלקו תנאים ואמוראים בשכיב מרע שאמר לפני מיתתו שחייב מנה לפלוני, אם מכח חזקה זו אומרים גם שאדם עשוי שלא להשביע את יורשיו:

• יש מי שאומר שלא אמרו שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אלא מחיים, אבל לא לאחר מיתה (רבי ישמעאל ברבי יוסי בסנהדרין כט ב).

• ויש אומרים שכשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו (רבי חייא בסנהדרין כט ב; רב ושמואל ורב נחמן בבבא בתרא קעד ב), שלא יאמרו בני אדם "כמה ממון הוא מניח להם", ויתנו בו עין (רבנו גרשום שם קעה א ד"ה (קעד ב) לא אמר), וכן הלכה (רמב"ם זכיה י ג; טוש"ע חו"מ רנה ב).

אין אדם חוטא ולא לו

בחזקה שאין-אדם-חוטא-ולא-לו (ראה ערכו) אין היורשים בכלל "לו", אלא אין אדם חוטא אפילו בשביל יורשיו (שבועות מב ב, וערכין כג א, ורש"י שבועות שם ד"ה אין), ולפיכך שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר: יש מנה לפלוני בידי - נאמן (גמ' שם ושם; רמב"ם ערכין ז יט; שו"ע חו"מ רנה ג), אפילו לסוברים שהבריא שעשה כן אינו נאמן, שחוששים שמא עשה קנוניא עם אותו פלוני להוציא את המנה מן ההקדש (ראה ערך אין אדם עושה קנוניא על הקדש), לפי שאין אדם חוטא לעשות קנוניא בשביל יורשיו (גמ' שם ושם, ורש"י שם).

אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין

החזקה של אין-אדם-רוצה-שתתבזה-אשתו-בבית-דין (ראה ערכו), אמורה אף לגבי יורשי אשתו (כתובות צז ב).

הערות שוליים