מיקרופדיה תלמודית:יחלוקו

הגדרה^[1] - חלוקת ממון העומד בספק, בין הטוענים עליו

חלוקת ממון בין שנים מצינו הן באופנים שאין בהם ספק של מי הוא, אלא שיש לשניהם בו זכות שוה, ואמרו שמשום כך שניהם בעלים עליו בודאי, ויחלוקו אותו ביניהם, כגון ששטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו, זה אומר זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה - יחלוקו בפירות (ראה בבא מציעא ק ב, ורמב"ם שכנים ד י, וטוש"ע חושן משפט קסח א), וכיוצא (ראה גמרא שם קז א), והן באופנים של ממון שיש בו ספק למי מבין בעלי הדין הוא שייך - בין שהספק הוא בבעלות על גוף הממון, בין שהספק הוא אם יש חיוב ממון - שפעמים שאמרו שחולקים אותו ביניהם, בניגוד לאופנים אחרים של ספק בממון, שדינם הוא שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו), או שפוסקים בהם שיהא-מונח-עד-שיבא-אליהו (ראה ערכו), או שכל-דאלים-גבר (ראה ערכו), או שודא-דדיני (ראה ערכיהם, וראה ערך דררא דממונא וערך חזקת ממון וערך ספק ממון). ערך זה דן באופן השני, כשהחלוקה היא מחמת הספק.

בטעם שחולקים ספק ממון - באופנים שדינם שיחלוקו - אף במקום שכולו שייך ודאי לאחד מהם, ונמצא שהשני גוזל חציו, יש מהאחרונים שכתבו שהוא משום הכח של "הפקר בית דין (ראה ערכו) הפקר" שיש ביד בית דין (תומים כה סוף קיצור תקפו כהן).

ויש שכתבו שבאופן שכל אחד מהם טוען שמא, על ידי החלוקה זוכה כל אחד מהם בחלקו, ואין כאן משום גזל, כיון שזכה בחלקו על פי דין משפטי הממון, כדרך שהזוכה בממון מחמת שהוא מוחזק אינו חושש משום ספק גזל (ראה שערי ישר ה א, וראה ערך חזקת ממון), ואף באופן שהם טוענים ברי, שאחד מהם בא לגזול את חברו, בית דין חולקים ביניהם, ואינם חוששים לסייע לגזלן לגזול חצי הממון, לפי שהחלוקה מועילה מן הדין מטעם פשרה (ראה ערכו) הנעשית בעל כרחם של בעלי הדין^[2], שכיון שבית דין מצווים לעשות משפט, יש כח בידם לכוף את בעלי הדין לעשות פשרה, ומן הראוי הוא שיזכה כל אחד בחצי, ויקבל בעל הממון את חציו, שאם לא כן אפשר שיפסיד את כולו (שערי יושר שם סוף פרק י. וראה חזון איש בבא בתרא ח סק"א).

בדררא דממונא

עניינו

דין חלוקה מצינו בממון המוטל בספק שיש בו דררא-דממונא - שייכות וזיקה לממון (תוספות רבינו פרץ וריטב"א בבא מציעא ב ב, וראה להלן) - כגון המחליף פרה מעוברת בחמור, ומשך בעל הפרה את החמור, וילדה, ואין ידוע אם ילדה קודם המשיכה, והולד נשאר של בעל הפרה, או שילדה לאחר המשיכה, והולד של בעל החמור, זה אומר עד שלא מכרתי את הפרה ילדה, וזה אומר אחר שלקחתי אותה ילדה - יש תנאים סוברים שהם חולקים (ראה משנה בבא מציעא ק א, וגמרא בבא בתרא לה א, וראה להלן), משום שהוא ספק שיש בו דררא דממונא (ראה גמרא בבא בתרא שם).

ונחלקו ראשונים בפירוש "דררא דממונא":

• יש מפרשים עיקר ממון, שלכל אחד יש עיקר תביעה בממון זה בלי מחלוקת, שלבעל הפרה יש חזקה גמורה, שכן הפרה היתה שלו קודם לכן, וכן בעל החמור יש לו חזקה גמורה, שכן עכשיו הפרה שלו ודאי, ונמצא שכל אחד מהם יש לו עיקר תביעה - ושייכות (ריטב"א בבא מציעא ב ב) - בלי המחלוקת (רמב"ן ורשב"א ומיוחס לריטב"א ור"ן בבא מציעא שם, וכתבו שכן דעת רבינו חננאל; ריטב"א בבא בתרא שם).

• ויש מפרשים "דררא דממונא", שבלא טענותיהם נולד הספק מעצמו אצל בית דין (תוספות בבא מציעא ב ב ד"ה היכא; תוספות רבינו פרץ שם), ולכן יש לכל אחד מהם שייכות לממון זה (תוספות רבינו פרץ שם), וכיון שיש לבית דין להסתפק בדבר בלא טענותיהם, דין הוא שיחלוקו (תוספות בבא מציעא שם; תוספות רבינו פרץ שם).

דינו

ספק שיש בו דררא דממונא, כגון המחליף פרה בחמור וילדה (ראה לעיל) וכיוצא, נחלקו בו תנאים:

• סומכוס אומר שחולקים (משנה בבא מציעא ק א, וגמרא שם, וראה משנה וגמרא בבא קמא מו א) - בין בממון ובין בקנס (ראה ערכו. ראה בבא קמא שם, בחצי נזק, וראה ערך חצי נזק, שלהלכה הוא קנס^[3]) - שלדעתו ממון המוטל בספק - חולקים (בבא קמא שם ושם נתבאר), אף שאין החלוקה יכולה להיות אמת (ראה ערך יהא מונח. תוספות בבא מציעא ב א ד"ה ויחלוקו, וראה קצות החושן שסה סוף סק"א).

• וחכמים אומרים שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו), שאם הולד ברשות אחד מהם אין מוציאים אותו מידו, ואם הוא עומד באגם שהוא רשות שאינה של שניהם, מעמידים אותו בחזקת-מרא-קמא (ראה ערכו), היינו בחזקת המוכר - שהיה בעלים ודאי עליו קודם המכירה בשעה שהיתה הפרה מעוברת (ראה תוספות בבא מציעא שם ד"ה וליחזי) - והלוקח הוא המוציא מחברו ועליו הראיה (גמרא שם. וראה ערך דררא דממונא: בספק ממון, וערך חזקת ממון: בדררא דממונא, עוד אופנים שנחלקו בהם סומכוס וחכמים)^[4].

ונחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שלא אמר סומכוס שחולקים אלא בדבר העומד באגם שאין לנתבע בו אלא חזקת מרא קמא, אבל אם היה אחד מהם מוחזק בו עכשיו, מודה סומכוס שהמוציא מחברו עליו הראיה, ואין מוציאים מידו של המוחזק לחלוק (תוספות בבא מציעא ק א ד"ה הא, בשם רשב"ם, על פי גירסתו בגמרא שם: הא מני וכו'; מאירי וריטב"א ומיוחס לריטב"א ור"ן בבא מציעא ק א; תשב"ץ ב רעב; ביאור הגר"א חו"מ רכג סק"א, בדעת הרי"ף והרמב"ם), והוא שטוען המוחזק ברי, אבל אם אינו טוען אלא שמא, אין חזקתו מועלת לו - שחזקתו רעועה היא (ר"ן בבא מציעא שם) - ומוציאים מידו וחולקים (תוספות בבא מציעא שם, על פי משנה שם צז ב, וגמרא שם צח ב; ריטב"א ור"ן בבא מציעא ק א).

• יש סוברים שאפילו הוא מוחזק בממון חולקים לדעת סומכוס (תוספות הרא"ש בבא מציעא שם; רשב"א הובא בר"ן שם, על פי גירסתו בגמרא שם: אלא הא מני וכו'. וכן כתבו במגיד משנה מכירה כ יא, וב"ח חו"מ רכג, בדעת הרמב"ם שם, הובאו בליקוט בהגר"א שם סק"ז).

• ויש שכתבו יותר מזה, שאין מחלוקתם אלא כשהנתבע מוחזק, אבל אם אינו מוחזק, ואין לו אלא חזקת מרא קמא, אף לדעת חכמים חולקים (מגיד משנה שם: ואולי, וב"ח שם, בדעת הרמב"ם שם, הובאו בהגר"א שם^[5]), אם הנתבע טוען שמא, אבל אם הוא טוען ברי, מעמידים את הממון בידו, לדעת חכמים, אף שאין לו אלא חזקת מרא קמא (ב"ח שם, בדעת הרמב"ם; הגר"א שם, בדעת הרמב"ם והמגיד משנה).

בממון המוטל בספק בדין

בממון המוטל בספק בדין ולא במציאות, כגון הלכה שעלתה בתלמוד בתיקו וכיוצא, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שחולקים לדעת סומכוס (ראה תוספות בבא בתרא סב ב, וקונטרס הספיקות א ב בדעתם).

• ויש שכתבו שבספק בדין אף לדברי סומכוס אין חולקים, אלא דינו שהמוציא מחברו עליו הראיה (רשב"ם בבא בתרא קסו ב ד"ה תיקו; תוספות בכורות מח א ד"ה דאמר; תשובות מיימוניות נזיקין ו; ראה סמ"ג סוף עשה ע, וקונטרס הספיקות א א בדעתו), שבדבר שחכמים מסופקים בדינו אין סברא לפסוק שיחלוקו (תוספות שם), שכן איך נוציא את הממון מידי המוחזק, שדוקא כשעיקר המעשה אין ידוע איך היה פוסקים להם בית דין שיחלוקו, אבל כשאין הדיינים יודעים לפסוק את הדין, יש להם לשתוק - היינו שעליהם למשוך ידיהם מן הדין, וידונו אותו מי שלבם שלם בדבר (קונטרס הספיקות א ב) - והמחזיק יחזיק במה שבידו (רשב"ם שם קסו ב).

על מחלוקת הראשונים אם הלכה כסומכוס או כחכמים, ואם להלכה יש חילוק בין אם טוענים שמא ושמא לבין אם טוענים ברי וברי, ובין כשהנתבע מוחזק ממש בממון, לבין כשאין לו אלא חזקת מרא קמא, ראה ערך המוציא מחברו עליו הראיה, וערך חזקת ממון וערך חזקת מרא קמא.

כשאף אחד אינו מוחזק

ספק ממון שיש בו דררא דממונא, ואין אחד מבעלי הדין מוחזק בו, ואף אין לו חזקת מרא קמא - חולקים (ראה רש"י יבמות לז ב ד"ה ממון), ואף חכמים הסוברים שכשאחד מהם מוחזק, או שיש לו חזקת מרא קמא אין חולקים, מודים שאם אין אחד מהם מוחזק בו, שחולקים (תוספות שם ד"ה וממון, ובבא בתרא ב א ד"ה לפיכך; ר"י מיגאש ורמב"ן בבא בתרא לד ב; יד רמה שם ג סג; פסקי הרי"ד בבא קמא סב א, ובבא בתרא שם^[6]), שספק שיש בו דררא דממונא הרי הוא כמו ששניהם מוחזקים בדבר (תוספות בבא מציעא קטז ב ד"ה לימא, וראה נתיבות המשפט עו סק"ד, שנראה שמטעם זה חולקים), וחולקים אפילו אם אין החלוקה יכולה להיות אמת (קצות החושן שסה סק"א; אבן האזל גזילה ואבידה ד י).

ולכן ניפול - גוזל (רש"י בבא בתרא כג ב) שנפל מן השובך (רבינו גרשום שם) - הנמצא בין שני שובכות של שני בני אדם, מחצה על מחצה - היינו במרחק שוה לשניהם (ראה תוספות שם ד"ה ועל וד"ה מצאו, ורשב"א שם) - יחלוקו (משנה בבא בתרא שם; רמב"ם גזילה טו יח; טוש"ע חו"מ רס ח), כיון שאין אחד מוחזק בו יותר מחברו (תשב"ץ ב רעב), ובדבר שאין שם מוחזק ויש בו דררא דממונא, חולקים אף לדעת חכמים (ראה נתיבות המשפט עו סק"ד; אמרי בינה טוען ונטען יב ד"ה ועוד; אבן האזל גזילה ואבידה ד י. וראה ערך שודא דדיני, למה אין עושים כאן, שודא).

בספק שאינו עתיד להתברר כלל

בספק שאינו עתיד להתברר כלל, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת רב ושמואל - שנחלקו בספק שאינו של דררא דממונא, והוא אינו עתיד להתברר, שלדעת רב חולקים, ולדעתו של שמואל עושים שודא-דדיני - היינו שהדיינים מכריעים על פי התרשמותם ושיקול דעתם, או לפי רצונם החופשי ללא כל שיקול דעת - (ראה ערכו), והלכה כשמואל (ראה בבא בתרא לה א) - שלדעת שמואל אין חולקים, אלא עושים שודא דדייני אף שיש בו דררא דממונא, ולדעת רב - חולקים (ראה רמב"ן שם לד ב ד"ה ונקטינן; מיוחס לריטב"א ור"ן בבא מציעא ג א; תשב"ץ ב רעב ד"ה ובקצת, וראה שם שאין עושים שודא אלא במקום שהוזכר בש"ס, ראה ערך שודא דדיני).

• ויש סוברים שבדררא דממונא לדברי הכל חולקים, אפילו בספק שלא יתברר בעתיד, ולא אמר שמואל שעושים שודא דדייני אלא בדבר שאין בו דררא דממונא (ר"י מיגאש בבא בתרא שם; מאירי בבא מציעא ב ב, ובבא בתרא לה ב).

בשאר ספיקות

כשאין דררא דממונא

ממון העומד בספק שאין בו דררא דממונא (ראה לעיל: בדררא דממונא; עניינו), אין חולקים בו אף לדעת סומכוס, כגון קרקע או ספינה שהיו שניים חלוקים עליה, זה אומר של אבותי היא, וזה אומר של אבותי היא, ואין אחד מהם מחזיק בה, דינה כל-דאלים-גבר (ראה ערכו), שכל מי מהם שתגבר ידו יכול להחזיק בה (ראה ערך כל דאלים גבר. ראה בבא בתרא לד ב, ורמב"ם טוען ונטען טו ד, וראה טוש"ע חו"מ קלט ג, במטלטלים^[7]), ואין אומרים בה יחלוקו, לפי שאין כאן דררא דממונא (גמרא שם לה ב, וראה גמרא בבא מציעא ב ב, ותוספות ד"ה ומה (הב')).

וכתבו ראשונים שבספק שנולד על ידי טענות בעלי הדין, ואין לבית דין ספק בלא טענותיהם (ראה לעיל שם), מודה סומכוס לחכמים שהמוציא מחברו עליו הראיה (תוספות בבא קמא לה ב ד"ה זאת, ומרדכי שם נ; תוספות רבינו פרץ בבא מציעא ב ב; אגודה בבא קמא ריש פרק ה), שאם לא נאמר שסומכוס מודה בדבר, לא הנחת חיים לכל בריה (מרדכי שם; אגודה שם), שכל אדם יתבע את חברו את מה שבידו, ויוציא ממנו את החצי מחמת הספק (תוספות שם ומרדכי שם).

שנים אוחזים בטלית וכיוצא

שנים אוחזים בטלית וכיוצא, וכל אחד מהם אומר אני מצאתיה וכולה שלי - יחלוקו בשבועה (משנה בבא מציעא ב א; רמב"ם טוען ונטען ט ז; טוש"ע חו"מ קלח א. על השבועה, ראה להלן: החיוב להישבע), ויטול כל אחד חציה (רש"י שם ד"ה וזה; טור שם).

וכן במקח וממכר: מכר טלית לאחד משנים, ונטל דמים משניהם, מהאחד מדעת המוכר, ומהאחר בעל כרחו, ואין ידוע ממי נטל מדעתו - יחלוקו (גמרא שם: וסיפא במקח וממכר, וגמרא שם ב: דנקט זוזי מתרוויהו; רמב"ם מכירה כ ד; טוש"ע חו"מ רכב א), וכל אחד מהם נוטל חצי המקח וחצי הדמים (רש"י שם ד"ה אבל; רמב"ם שם; טוש"ע שם. על פרטי הדין, ראה ערך שנים אוחזים).

וכן שנים מחזיקים בקרקע, וכל אחד טוען שהיא שלו, שניהם חולקים בה, כדרך ששנים האוחזים בטלית חולקים (שו"ת ר"י מיגאש קלג; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [דפוס פראג] תיט ותשנז; דרכי משה חו"מ קלט, ורמ"א בשו"ע שם קלח א).

בטעם החלוקה אמרו שאינו מדין ממון המוטל בספק שחולקים לדעת סומכוס (ראה לעיל: בדררא דממונא), לפי שכאן אין "דררא דממונא" (ראה גמרא בבא מציעא ב ב, ותוספות ד"ה ומה (הב')), שאין הספק בא אלא מחמת טענותיהם (ראה לעיל: בדררא דממונא; עניינו. תוספות ותוספות רבינו פרץ שם), או שאין להם עיקר תביעת ממון, שכן כל אחד מהם מכחיש תביעת חברו לגמרי (ראה לעיל שם. רמב"ן ורשב"א ור"ן שם), ומודה סומכוס שאין אומרים בו יחלוקו (ראשונים הנ"ל, על פי גמרא בבא בתרא לה ב).

על טעם החלוקה, ראה להלן: טעם החלוקה כששנים אוחזים בטלית.

האם צריכים להחזיק בטלית כדי לחלוק

במה דברים אמורים כשהיו שניהם אוחזים בה, אבל אם היתה יוצאת מתחת ידו של אחד מהם, השני הוא המוציא מחברו ועליו הראיה, וצריך להביא עדים שהיא שלו, ואינו נאמן ליטול בשבועה (רש"י בבא מציעא ב א ד"ה שנים, וראה שיטה מקובצת שם, ופני יהושע שם), ואף סומכוס מודה בדבר (ראה גמרא שם).

לא היו שניהם אוחזים בה, כגון שהיא מונחת על גבי קרקע - ברשות שאינה של שניהם - כתבו ראשונים שאינם חולקים, אלא אומרים בה ש"כל דאלים גבר", שכל מי מהם שתגבר ידו - זכה בה (ראה ערך כל דאלים גבר. ר"ח, הובא ברמב"ן וברשב"א בבא מציעא ב א; רשב"ם בבא בתרא לד ב ד"ה האי, וכן כתב בשם ר"ח; תוספות בבא מציעא ב א ד"ה ויחלוקו; רא"ש בבא מציעא שם, ובתשובותיו עז א), ומטעם זה הוא שאמרו בשנים החלוקים על ספינה העומדת בנהר, וכל אחד מהם אומר שהיא שלו, ש"כל דאלים גבר" (ראה גמרא בבא בתרא לד ב) - וכן קרקע שזה אומר של אבותי היא, וזה אומר של אבותי, אמרו שדינה כל דאלים גבר (ראה גמרא שם) - ולא אמרו שחולקים, לפי שאין כאן מי שאוחז בה (הראשונים הנ"ל).

ויש מהראשונים סוברים שחולקים אף אם אין אחד מהם אוחז בטלית (ריב"א בתוספות בבא בתרא שם, ורמב"ן בבא מציעא ב א, בשם יש אומרים^[8]), ואותה שאמרו בספינה שאין חולקים בה, הרי זה לפי שודאי שאחד מהם הוא רמאי (ריב"א שם, על פי גמרא בבא מציעא ג א, וראה ערך יהא מונח עד שיבא אליהו וערך ספק ממון), מה שאין כן בטלית שאפשר ששניהם הגביהו אותה ביחד, וכל אחד מהם סבור שהוא הגביהה קודם (ראה גמרא בבא מציעא ג א, ותוספות שם ד"ה התם), ודוקא כשאינם אוחזים, אבל אם היו שניהם אוחזים בה, חולקים אף על פי שודאי שאחד מהם הוא רמאי (תוספות שם: ועוד אומר ריב"א), או שאף אם אוחזים בה אין חולקים (ראה רמב"ן שם ב א, בשם יש אומרים).

ויש ראשונים שכתבו שאין חילוק בין אוחזים בה לבין שאינם אוחזים, אלא שכל שאי אפשר לעמוד על בירור הדבר, כמו בטלית, שאי אפשר לברר מי הגביה אותה תחילה - חולקים, מה שאין כן בספינה שאפשר שיתברר הדבר על ידי עדים של מי היא, ולכן אין חולקים אותה (רשב"א בבא מציעא ב ב).

על גדר "אוחזים" שחולקים מחמתו לחלק מהדעות הנ"ל, ראה ערך שנים אוחזים (וראה ערך חזקת ממון: כששניהם מוחזקים).

הטעם שחולקים כששנים אוחזים בטלית

בטעם שיחלוקו - לדעת הסוברים שאין חולקים אלא כששניהם אוחזים (ראה לעיל) - נראה מדברי ראשונים שנחלקו בו, וכמה דעות בדבר:

• יש שכתבו בטעם שחולקים, לפי שתפיסת שניהם בטלית מועילה כאילו נחלקה, ולפיכך יחלוקו (רשב"א בבא מציעא ב א ד"ה וזה, בשם רבנו חננאל), שדנים כאילו נחלקה כבר, וכל אחד מוחזק ועומד במחציתה, ונמצא שזה בא להוציא מחברו אותה מחצית שתחת ידו של חברו, ועד שלא יביא ראיה אין חברו חייב לתת לו כלום, וכן השני במה שביד זה (רשב"א שם ב ד"ה האי), אלא שאף על פי כן אין כל אחד מהם נוטל חלקו בלא שבועה, כיון שעדיין מתעצמים הם עליה, זה אומר ששלו היא ובחזקתו, וזה אומר ששלו היא ובחזקתו, ולפיכך אינם חולקים אלא בשבועה (רשב"א בביאור תירוץ הגמרא שם).

• ויש שכתבו בטעם החלוקה, שכל ששניהם אוחזים בטלית חשוב כאילו כל אחד מהם יש לו בה בודאי החצי, שאנו עדים - אנן-סהדי (ראה ערכו) - שמה שכל אחד מהם תפוס בו הוא שלו (תוספות שם ב א ד"ה ויחלוקו, על פי גמרא שם ג א), וביארו אחרונים שהם חולקים לפי שאנו עדים שיש לכל אחד מהם בה חצי (קובץ שיעורים ב ט אות ג וי, בדעת התוספות, וראה אבן האזל טוען ונטען ט ז), וכן כתבו ראשונים שאנו אומרים ששניהם הגביהו אותה יחד וזכו בה בשותפות (ראה רש"י שם ח א ד"ה ממשנה, בביאור גמרא שם).

על ברי-ושמא (ראה ערכו) בשנים אוחזים, אם הברי מוציא מידי חלוקה, ראה ערך חזקת ממון. אם חולקים בשנים אוחזים כשהאחד יש לו חזקת מרא קמא, ראה ערך חזקת מרא קמא. על מיגו (ראה ערכו) או רוב (ראה ערכו) בשנים אוחזים, ראה ערכיהם.

בספק שאי אפשר לבררו

ספק שאי אפשר לבררו, כגון שני שטרות היוצאים ביום אחד - שכתב ראובן על שדהו שטר מתנה לשמעון ושטר מתנה ללוי באותו יום, ואי אפשר לברר שטרו של מי קדם והיא שלו (ראה רשב"ם ותוספות בבא בתרא לד ב ד"ה ומ"ש. וראה ערך שטרות), ואין אחד מהם מוחזק בשדה (רשב"ם שם לה א ד"ה יחלוקו) - נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שחולקים (ברייתא בגמרא כתובות צד ב, וראה גמרא שם), וכן אמר רב (ראה גמרא כתובות שם).

• ושמואל אמר בשני שטרות היוצאים ביום אחד שעושים שודא-דדיני (ראה ערכו. כתובות צד א, ובבא בתרא לד ב) - היינו שהדיינים דנים על פי אומד ליבם, לתתה למי שדעתם נוטה יותר שלו הוא שהקנה הנותן את השדה (רשב"ם בבא בתרא לה א ד"ה שודא), או שלמי שירצה הדיין ליתן את השדה - יתן (תוספות כתובות פה ב, ובבא בתרא שם, בשם רבינו תם. וראה ערך הנ"ל) - ואף מהתנאים יש סוברים כן (ראה גמרא כתובות צד ב, שכן דעת "כאן אמרו" בברייתא שם, וגיטין יד ב).

הלכה כשמואל ששודא דדייני עדיף (רי"ף ורא"ש כתובות שם; רמב"ם זכיה ה ו; טוש"ע חו"מ רמ ג); ויש שכתבו להלכה שחולקים, לפי שממון המוטל בספק - חולקים (מרדכי שם רמג, בשם תשובות הגאונים).

במקום שאי אפשר לעשות שודא (ראה ערך שודא דדיני), כתבו ראשונים שאף לדעת שמואל חולקים (ראה ערוך ערך שד (ה) בשם ר"ח; רשב"א בבא מציעא ב א סוף ד"ה וזה; הגהות אשרי בבא בתרא ג כב, בשם המהרי"ח; תרומת הדשן סוף סי' שנב), שלא אמרו אלא ששודא דדייני עדיף (הגר"א חו"מ קלט סק"ז), ומטעם זה יש שכתבו בספק בממון מחמת שנחלקו בו הפוסקים, שכשאין אחד מהם מוחזק - חולקים (תרומת הדשן שם; רמ"א בשו"ע שם ד), שכן במחלוקת הפוסקים אי אפשר שיבואו עדים ויבררו שהלכה כפלוני, ובזמן הזה אין עושים שודא דדייני (ראה ערך שודא דדיני), ולכן חולקים (תרומת הדשן שם, והובא בהגר"א שם סק"ו).

באופן שחולקים ותפס אחד מידי חברו

שנים אוחזים בטלית, ותקפה האחד מיד חברו בפנינו - וצווח חברו, שאין כאן הודאת-בעל-דין (ראה ערכו. גמרא דלהלן, וראה ערך שנים אוחזים) - מוציאים אותה מיד התוקף, ויחלוקו כבתחילה (ראה בבא מציעא ו א; ראה רמב"ם טוען ונטען ט יב,יג; טוש"ע חו"מ קלח ו,ח), ובטעם הדבר שאין תפיסתו מועילה שייעשה הוא מוחזק בה ויזכה בכולה, כתבו ראשונים, שהוא לפי שלהלכה, לדעתם, ספק ממון שנפסק בו שהמוציא מחברו עליו הראיה, אם תפס חברו בפני עדים, מוציאים מידו (ראה ערך תפיסה. רמב"ן ורשב"א ונימוקי יוסף בבא מציעא שם, וראה תשב"ץ ב רעב). ויש שכתבו בטעם שמוציאים מידו בשנים אוחזים, שכיון שתחילת הדין היתה לחלוק, וכבר הוחזק בפנינו לשניהם זה כזה, ולכן אם תקפה האחד - מוציאים מידו וחולקים, שסוף הדין כתחילתו (רשב"א בבא בתרא ד א ד"ה ופרקינן).

החלוקה

בשנים אוחזים בטלית

אופן החלוקה בשנים אוחזים בטלית (ראה לעיל: בשאר ספיקות; שנים אוחזים בטלית וכיוצא), תלוי בטענותיהם ובאופן שהם אוחזים בה:

היה זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי - חולקים בה בשוה (משנה בבא מציעא ב א; רמב"ם טוען ונטען ט ז; טוש"ע חו"מ קלח א), ואם היו שלושה אוחזים בטלית, וכל אחד מהם אומר כולה שלי, כל אחד מקבל שליש (ירושלמי בבא מציעא א ב); היו שנים, זה אומר כולה שלי, וזה אומר חציה שלי - האומר כולה שלי נוטל שלושה חלקים, והאומר חציה שלי נוטל רביע (משנה שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם ב. על נוסח השבועה, ראה להלן: החיוב להישבע), שהאומר חציה שלי מודה שחציה האחר של חברו, ואין דנים אלא על חציה השני, וחולקים כמשפט הראשון - בזה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי - מה שהם דנים עליו, נוטל כל אחד מהם חציו (רש"י שם ד"ה וזה; נימוקי יוסף שם), שלעולם אינו נוטל אלא חצי טענתו (רמב"ן שם, ובבא בתרא לב א).

וכן הכלל בכל אופני הטענות, כגון זה אומר כולה שלי וזה, אומר שלישה שלי, שהאומר כולה שלי נוטל חמישה חלקים, והאומר שלישה שלי נוטל שתות (תוספתא שם א א, וירושלמי שם).

על הטעמים לזה שאין האומר חציה שלי נאמן ליטול כל החצי, במיגו שהיה טוען כולה שלי, ראה ערך מגו.

בממון המוטל בספק

וכן הדין בממון המוטל בספק, ויש בו דררא דממונא (ראה לעיל: בדררא דממונא), אם הספק אינו אלא בחלק מהממון, כגון יעקב שמתו ראובן ושמעון בניו בחייו, ואחר כך מת הוא, ובאו בני בניו לרשת אותו, שנים מהם בניו של ראובן, והשלישי יש בו ספק אם אף הוא בנו של ראובן, וכל אחד משלשתם יורש שליש מהנכסים, או שהוא בן שמעון, והוא יורש מחצה, ושנים הראשונים מחצה (ראה ערך ירושה), הם נוטלים מחצה שהוא מודה להם, והוא נוטל שליש שהם מודים לו, והשתות הנותר הוא הממון המוטל בספק, וחולקים אותו בשוה, הוא נוטל חציו, והם בין שניהם נוטלים חציו (גמרא יבמות לח א ורש"י; רמב"ם נחלות ה ה; טוש"ע אבן העזר קסג ז).

כששניהם אדוקים בטלית

היו שניהם אדוקים בטלית - היינו שתופסים בגוף הטלית (שיטה מקובצת בבא מציעא ז א, בשם מורנו הרב (הרדב"ז)) - זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת (ברייתא בגמרא שם; רמב"ם טוען ונטען ט ט; טוש"ע חו"מ קלח ג), ואפילו זה אומר כולה שלי, וזה אומר חציה שלי (רשב"א בבא בתרא ד א ד"ה פשיטא; רשב"ץ ומהר"י כ"ץ בשיטה מקובצת בבא מציעא ב א ד"ה והאומר; טור חו"מ קלח), שמה שכל אחד מהם תופס בידו הרי הוא כחתוך (ראה בבא מציעא ז א), והוא מוחזק בחלק זה לבדו, והמוציא מחברו עליו הראיה (ר"י מלוניל שם, ובשיטה מוקבצת שם בשמו), ואין מוציאים מידו של זה לתת לחברו (רשב"א בבא בתרא שם), והשאר חולקים אותו בשוה (ברייתא בגמרא בבא מציעא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אם כל אחד אומר כולה שלי (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואם אין טענותיהם שוות, חולקים אותו לפי טענותיהם (ראה טור שם).

וזה שאמרו שחולקים את כל הטלית בשוה, הרי זה כשאין שניהם אוחזים אלא ב"כרכשתא" של הבגד (גמרא בבא מציעא שם; רמב"ם שם ט י; טוש"ע חו"מ קלח ג), היינו בחוטים שבשפת הטלית (רבינו חננאל שם, וערוך ערך כרכשתא: נימין שבקצותיה; רמב"ם שם). ויש מפרשים שתופסים בשפת הבגד, באופן שאין ביד כל אחד שלש אצבעות על שלש אצבעות, שאין אחד מהם תופס דבר חשוב שראוי לומר בו שיטלנו קודם חלוקה (רא"ש בבא מציעא א יג; טוש"ע שם).

בטלית מוזהבת

היתה הטלית מוזהבת והזהב קרוב לצד אחד מהם, אינו יכול לומר שיחלקו אותה לרחבה - ויקבל את הצד הקרוב אליו - כדי שיבוא הזהב לחלקו, אלא חולקים אותה לארכה, כדי שיבוא לשניהם בשוה (בבא מציעא ז א ורש"י; טוש"ע חו"מ קלח ג. הרמב"ם השמיט, וראה ספר המפתח לרמב"ם [פרנקל] טוען ונטען ט ט).

חלוקה באופן שייפסד החפץ

חלוקה שאמרו בשנים אוחזים בחפץ, אם אפשר לחלוק את גופו של החפץ בלי שייפסד - חולקים את גופו (ריטב"א בבא מציעא ז ב, ומאירי שם א, וכן נראה ברבינו חננאל שם, ובטוש"ע חו"מ קלח ד; תרומת הדשן שלו), אבל אין מפסידים ומקלקלים אותו (ראה להלן: מה נחשב להפסד) כדי לחלוק (רמב"ם טוען ונטען ט י), אלא חולקים אותו לדמים (גמרא שם ז ב; רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ קלח ד), שלא תיקנו חכמים חלוקה שעל ידה יבואו לידי הפסד (תרומת הדשן שלו); אבל אם שניהם רוצים לחלק את גופו שומעים להם, אף שהם נפסדים בדבר (מהרש"א שם).

החלוקה בדמים, היינו שמוכרים את החפץ וחולקים את הדמים (טור שם; סמ"ע שם ס"ק יב), או שדנים כאן דין גוד-או-אגוד (ראה ערכו), היינו שאחד מהאוחזים בחפץ יכול לומר לחברו, קנה ממני את חלקי, או מכור לי חלקך (ראה ערך גוד או אגוד. תוספות הרא"ש שם ז ב ד"ה הא; מהרש"ל שם ז ב), אף ביותר משוויו, כדין גוד או אגוד בשותפים, לסוברים כן (מהרש"ל שם; נתיבות המשפט סה ס"ק כד).

אף בשנים האדוקים בשטר שחולקים אותו (ראה להלן: בשטר), אין חותכים את השטר, שכן יש הפסד בדבר, אלא חולקים את הדמים (ראה גמרא בבא מציעא ז ב; רבינו חננאל שם), על אופן החלוקה, ראה להלן: בשטר.

מה נחשב להפסד

"הפסד בדבר" שאמרו, היינו שאם ייחלק החפץ לא יהיו חלקיו ראויים לשניהם (מאירי בבא מציעא ז א ד"ה טלית זה, ושם ב ד"ה חלוקה), כדרך שאמרו בחלוקת-שותפות (ראה ערכו): כל דבר שייחלק ושמו עליו - חולקים, ואם לאו - מעלים אותו בדמים (ראה משנה בבא בתרא יא א, וראה ערך חלוקת שותפות. רבינו חננאל בבא מציעא שם. וראה שו"ת מהרש"ך ג קכב).

היו חלוקים על בהמה טמאה - חולקים אותה בדמים, שאם יחלקו אותה לגופה – יפסידוה; אבל אם היו חלוקים על בהמה טהורה - חולקים אותה לגופה, שראויה היא לבשר; וכן אם חלוקים על טלית גדולה - חולקים אותה לשנים, שטלית קטנה ראויה היא לקטנים, ואפילו היתה מוזהבת (ראה לעיל: בטלית מוזהבת), ראויה כל אחת מהן לבני מלכים קטנים (גמרא בבא מציעא ח א).

ונחלקו ראשונים, וכמה דעות בדבר:

• יש שכתבו שלא אמרו שאם ייפסד החפץ אין חולקים את גופו אלא כשייפסד ביותר מחומש משוויו, אבל אם לא ייפסד אלא בחומש או בפחות מזה, חולקים את גופו, ולכן אמרו בשנים שחלוקים על בהמה טהורה, ששוחטים אותה ומחלקים את הבשר, אף שהיא עומדת לחרישה, כיון שההפסד אינו יותר מחומש (תרומת הדשן שלו, והובא ברמ"א בשו"ע חו"מ קעא ה לענין חלוקת שותפות; הגר"א חו"מ קעא ס"ק טו).

• יש שכתבו בדעת ראשונים, שאפילו אם יש בחלוקת גופו הפסד מועט אין חולקים את גופו (שו"ת מהרש"ך שם; פרישה ודרישה חו"מ קלח י), ולכן טלית גדולה אין חולקים אותה לגופה, כיון שיש קצת הפסד בחלוקתה (דרישה שם), וכן בהמה טהורה אין חולקים אותה לגופה, כיון שיש קצת הפסד בדבר, לדעתם (שו"ת מהרש"ך שם).

• ויש ראשונים שסוברים שכל שאילו ייחלק, ואין שמו הראשון עליו - אין חולקים לגופו אף שאין שום הפסד בחלוקה, ולכן אין חולקים בהמה טהורה לגופה, ואפילו אין בה הפסד כלל בשחיטתה, משום שכשתיחלק אין שמה עליה (יד רמה א קעג, לענין חלוקת שותפות, ומשמע שם שהוא הדין לענין חלוקת ספק; דרישה שם. וראה חזון איש בבא בתרא ז סק"ח), ודוקא כשהיא עומדת לחרישה, אבל אם היתה עומדת לשחיטה, חולקים לגופה (יד רמה שם, וראה חזון איש שם), שכיון שעומדת לשחיטה חשובה כאילו היא שחוטה כבר (יד רמה שם).

בשטר

עניינו

מלוה ולווה שהיו אוחזים בשטר, המלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו, והלווה אומר שלי הוא ופרעתיו (תוספתא בבא מציעא א ז, וברייתא בגמרא שם ז א; טור חו"מ סה), והחזרת אותו לי וממני נפל (רש"י שם) - או שאומר המלוה הוצאתיו להיפרע בו ממך, והלווה אומר פרעתיו וממני נפל (רמב"ם מלוה ולוה יד יד; שו"ע שם טו) - יחלוקו (רשב"ג בברייתא שם, וגמרא שם לדעת רבי; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אם אפשר לקיים את השטר (ראה ערך שטר. גמרא שם לדעת רבי^[9]), כמו בשנים אוחזים בטלית (ראה גמרא שם, ורבינו גרשום בבא בתרא קע א).

צורת החלוקה

חלוקה שאמרו בשנים אוחזים בשטר, אינה לחתוך את הנייר של השטר, אלא חולקים בדמים (ראה גמרא בבא מציעא ז ב וח א, ורבינו חננאל ורי"ף ותוספות ורא"ש שם ועוד; רמב"ם מלוה ולווה יד יד; טוש"ע חו"מ סה טו).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהלווה פורע למלוה את מחצית החוב הכתוב בשטר (ראה רבינו גרשום בבא בתרא קע א, ורש"י בבא מציעא ז א ד"ה כו"ע; רשב"ם בבא בתרא קע א ד"ה אי; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש שכתבו שאין הלווה פורע מחצית החוב הכתוב בשטר, אלא אומדים את השטר כמה הוא שוה להימכר בשוק, ומזה יפרע הלווה את החצי (תוספות שם ז ב ד"ה ויחלוקו, ותוספות רבינו פרץ שם; רבינו ירוחם מישרים ו ה, בשם רבינו יונה; רמ"א שם), לפי שחציו של המלוה שהוא מחוסר גבייה פחות הוא בדמיו מחציו של לווה (תוספות רבינו פרץ שם), ופעמים שהשטר שוה פחות ממה שכתוב בו, לפי שאי אפשר להיפרע בו את כל החוב, מחמת עניותו של לווה או אלמותו (סמ"ע שם ס"ק מט).

החיוב להישבע

שנים שאוחזים בטלית, וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי, וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי, שחולקים אותה ביניהם (ראה לעיל: החלוקה; בשנים אוחזים בטלית), כל אחד משניהם נשבע - בנקיטת חפץ (רמב"ם טוען ונטען ט ז; טור חו"מ קלט ו; שו"ע שם קלח א) כדין שבועת-המשנה (ראה ערכו, וערך שבועה. ראה מאירי בבא מציעא ב א; ביאור הגר"א שם), והיא שבועת הנוטלים (שערי שבועות שער העשרים אופן עשרים (הי"ט); ראה רמב"ם שם ח; מיוחס לריטב"א ור"ן ריש בבא מציעא; ביאור הגר"א חו"מ פז ס"ק כד, ונתיבות המשפט עב סק"מ) - על מה שהוא נוטל בחלוקה (ראה לעיל: החלוקה. משנה בבא מציעא ב א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

טעם השבועה

חיוב השבועה בשנים אוחזים הוא מדרבנן (רבי יוחנן בבבא מציעא ה ב, ומסקנת הגמרא שם ג א; רב ששת בגמרא שם ד א, וכן מסקנת הגמרא שם אף לדעת רבי חייא), וכמה טעמים נאמרו בה:

• רבי יוחנן אמר ששבועה זו תקנת חכמים היא, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי היא (בבא מציעא ג א, ושם ה ב; רמב"ם טוען ונטען ט ז), ויטול בלא שבועה (רמב"ם שם. וראה פני יהושע שם ב ב בתוספות ד"ה דאי).

• יש ראשונים סוברים שדוקא לדעת סומכוס, הסובר שממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה (ראה לעיל: בדררא דממונא), הוצרכו לומר שטעם חיוב השבועה בשנים אוחזים הוא כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף וכו', אבל לדעת חכמים שהמוציא מחברו עליו הראיה, שכל זמן שלא הביא ראיה אינו נוטל אף בשבועה, הרי בשנים אוחזים שכל אחד מהם חשוב מוחזק בכולה, לסוברים כן, אלא שהם מחוסרים גוביינא כל אחד במה שחברו תופס, אין מוציאים ממון מחזקתו בלא כלום, ולכן הצריכום חכמים שבועה, כדרך שבממון המוחזק בידי אחד הצריכו ראיה להוציא ממנו (ראה רש"י בבא מציעא ב ב, בביאור הגמרא שם: הכא דתרווייהו תפסי פלגי בשבועה, וג א: אפילו תימא סומכוס וכו').

• ויש ראשונים שכתבו שלדעת רב פפא מטעם אחר הוא שחייבום חכמים להישבע, שאדם מורה לעצמו היתר לתקוף בטלית שמצא חברו, שאומר חברי אינו מפסיד כלום, בחינם באה לו ואף בלא טורח, וחייבוהו להישבע כדי שיודה על האמת ויפרוש (רמב"ן בבא מציעא ב ב, בשם יש מי שכתב; רשב"א שם ב ב, ושם ג א ד"ה אפילו (הא'), וריטב"א שם ב א ד"ה רישא; ר"ן שם ב ב, בשם יש אומרים), ולדעה זו, במקום שאין הוראת היתר אינו חייב להישבע (רמב"ן וריטב"א ור"ן שם).

האם נשבעים אף כשחולקים בשטר

מלוה ולווה שאוחזים בשטר, שדינם לחלוק בדמיו (ראה לעיל: בשטר), יש מהראשונים שכתבו שחולקים בלי שבועה, שלא תיקנו את השבועה בשנים אוחזים בטלית אלא כדי שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו וכו' (ראה לעיל), ולא תיקנו אלא בטלית וכדומה שהוא דבר מצוי, ולא בשטר שהוא דבר שאינו מצוי (בעל התרומות כג א, בשם יש אומרים; טור חו"מ סה יח, בשם יש אומרים); וכמה ראשונים סוברים שאף בשטר חולקים בשבועה (רמב"ם מלוה ולוה יד יד; סמ"ג עשין צד; טור שם דעה א' בסתם; שו"ע שם טו), שלא חילקו חכמים בתקנתם (ש"ך שם ס"ק מה; פני יהושע בבא מציעא ב ב בתוספות ד"ה דאי).

נוסח השבועה בשנים אוחזים בטלית

בנוסח השבועה בשנים האוחזים בטלית, וזה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי - וכן בשטר, לסוברים שאף בשנים אוחזים בשטר נשבעים (ראה לעיל. בעל התרומות כג א; טוש"ע חו"מ סה טו) - אמרו: זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה (משנה בבא מציעא ב א; רמב"ם טוען ונטען ט ז; טור חו"מ קלח א), היינו שישבע שיש לו בה, ואין לו בה פחות מחציה (גמרא שם ה ב; בעל הלכות גדולות ריש בבא מציעא; משפטי שבועות לרב האי גאון ב טו; ראשונים בבא מציעא שם; שו"ע שם א) - וכן במקח וממכר כל אחד מהם נשבע שקנה ולא קנה פחות מחציו (משפטי שבועות שם) - שאם ישבע רק שאין לו בה פחות מחציה, יכולה שבועתו להתפרש שאין לו בה כלום (רש"י שם בביאור הגמרא), ואף שאדם הנשבע, על דעת בית דין הוא נשבע, ואינו יכול לפרש דבריו בענין אחר ממה שבית דין מבינים את כוונתו (ראה ערך שבועה), רצו חכמים לתקן שבועה בלשון מפורשת שחציה שלו (תוספות שם ד"ה על; מאירי ב"מ ב א במשנה בשם הקדמונים, וראה שם במאירי שחולק).

אבל אין כל אחד נשבע שכולה שלו, כיון שאינו מקבל את כולה (גמרא שם^[10]), וכן אינו נשבע שחציה שלו, שאם כן נמצא שהוא מחליש את טענתו שטען שכולה שלו (גמרא שם; מאירי שם ב א), אלא כך הוא אומר: כולה שלי, ולדבריכם - שאין אתם מאמינים לי שכולה שלי (רש"י שם, וכעין זה ברבינו חננאל שם) - שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה, שאינו מחליש בכך את טענתו (גמרא שם. וראה משפטי שבועות שם: שבועה שיש לי בה, ולדבריכם אין לי בה פחות מחציה), ויש שכתבו שזו משמעות דבריו, אבל אינו אומר בפירוש, "כולה שלי ולדבריכם", אלא רק שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה (ראה תוספות רי"ד שם, וכעין זה בברטנורא שם א א^[11]).

וכן זה אומר כולה שלי, וזה אומר חציה שלי, האומר כולה שלי נשבע שיש לו בה ואין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי נשבע שיש לו בה ואין לו בה פחות מרביע (פסקי ריא"ז שם; שו"ע שם); ויש מצדדים לומר שהאומר כולה שלי אינו צריך לומר בשבועתו שיש לו בה, כיון שחברו מודה לו בחציה (ביאור הגר"א קלח סק"ט).

ויש מהראשונים שכתבו שלעולם אינם אומרים בשבועתם אלא "שבועה שאין לי בה פחות מחציה" (ראה רי"ף שם ["כולה שלי ולדבריכם שבועה שאין לי בה" וכו'], ורמב"ם טוען ונטען ט ז, ותמהו על זה ברמב"ן ובר"ן שם; טור שם קלח; ברטנורא שם א א).

כשמחלו זה לזה על השבועה

אם מחלו זה לזה את השבועה, חולקים בלי שבועה (שיטה מקובצת בבא מציעא ו א ד"ה ואמרינן, בשם מורנו הרב [הרדב"ז]^[12]).

כשיש להם עדים

בזמן שיש להם עדים, חולקים בלא שבועה (משנה בבא מציעא ב א. הרמב"ם והטוש"ע השמיטו), ואפילו באו העדים אחרי שפסקו עליהם בית דין להישבע (פירוש המשניות לרמב"ם שם, וראה תוספות יום טוב שם שתמה שזה פשוט).

ונחלקו בביאור "יש להם עדים":

• יש ראשונים שפירשו ש"יש להם עדים" היינו ששני עדים מעידים ששניהם הגביהו ביחד (ראה פירוש המשניות לרמב"ם מהדורת קאפח; פסקי ריא"ז בבא מציעא א א אות י^[13]).

• יש מהאחרונים מפרשים שהדברים אמורים כשכל אחד הביא שני עדים שהיא כולה שלו (רש"ש שם; צד א' בבית הלוי ג לה אות ג), ואף שהעדים מכחישים אלו את אלו, ועדים מוכחשים אינם פוטרים מלהישבע שבועה שהוא חייב בה מן הדין, לסוברים כן (ראה ש"ך חו"מ פז ס"ק טו, וראה ערך הכחשה), כאן שהשבועה היא תקנת חכמים (ראה לעיל: טעם השבועה), לא תיקנו חכמים שבועה, כיון שאין הדבר מצוי שיבואו עדים המכחישים זה את זה (רש"ש שם. וראה שעורי ר' שמואל בבא מציעא ב א).

• ויש מפרשים שכל אחד הביא עד אחד שהטלית כולה שלו (רש"ש שם בדעת תוספות רבי עקיבא איגר שם).

שנים אדוקים בטלית על איזה חלק נשבעים

היו שניהם אדוקים בטלית, שאמרו שכל אחד מהם נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים אותו בשוה (ראה לעיל: החלוקה; כששניהם אדוקים בטלית), נחלקו ראשונים על מה הם חייבים להישבע:

• יש סוברים שעל החלק שהם אדוקים בו אינם חייבים שבועת המשנה, ולא חייבום להישבע שבועת המשנה אלא על שאר הטלית שחולקים אותו ביניהם (הלכות גדולות הובא בראשונים בבא מציעא ז א; רמב"ם טוען ונטען ט ט; סמ"ג עשין צה; שו"ע חו"מ קלח ג), כיון שמה שכל אחד תופס בידו הרי הוא כמו שחתוך לגמרי (רשב"א שם לדעה זו; תורת חיים שם ז א; הגר"א שם ס"ק יב), וכאילו הוא אוחז בו לבדו, ועל זה לא תיקנו שבועה (רשב"א שם, לדעה זו).

• ויש חולקים וסוברים שחייבים הם להישבע גם על מה שתופסים בידם (רב האי גאון בשערי שבועות [לפי הנוסח שבידינו, והוא משובש מעט], וש"ך חו"מ קלח סק"ה בדעתו; תוספות ותוספות הרא"ש בבא מציעא שם ד"ה מחוי; ראב"ד, הובא ברמב"ן ועוד; טור שם קלח), שהרי תיקנו חכמים להישבע כדי שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו (ראה לעיל: החיוב להישבע; טעם השבועה), וטעם זה שייך אף לענין מה שכל אחד מהם תפוס בגוף הטלית (תוספות ותוספות הרא"ש שם; רשב"א שם. וראה חזון יחזקאל בבא מציעא א א, וחידושי רבי אריה ליב סוף סי' פד, מה שכתב בטעם המחלוקת).

הערות שוליים